חיים נחום אפנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חיים נחום)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב חיים נחום אפנדי, העשור השני של המאה העשרים
קבלת הפנים החגיגית שנערכה לכבוד הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של הקיסרות העות'מאנית, בעת ביקורו בארץ ישראל, בבית ראש ועד המושבה פתח תקווה, חיים כהן. במרכז התצלום (יושב בראש השולחן) נראה הרב חיים נחום. עוד נראים בתצלום: ראש הוועד, חיים כהן; רעייתו, בלה כהן; אברהם שפירא; מנחם שינקין ואחרים, 26 ביוני 1910
הרב חיים נחום אפנדי עם נשיא מצרים מוחמד נגיב

הרב חיים נחום אפנדי (18731960) היה דיין, פוסק, בלשן, היסטוריון ומלומד יהודי יליד מניסה, ששימש כרב הראשי (חכם באשי) של יהודי האימפריה העות'מאנית (1906 - 1920) והרב הראשי של יהודי מצרים (1925 - 1960).

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת 1873 במניסה, עיירה במרחק כ-40 ק"מ מאיזמיר, האימפריה העות'מאנית למשפחה מצאצאי מגורשי ספרד. בשנת 1881 נשלח על ידי הוריו ללימודים בישיבה בטבריה. בשנת 1886, לאחר השלמת לימודיו בישיבה, חזר לאיזמיר ולמד בבית ספר תיכון צרפתי בעיר. הוא המשיך את לימודיו באיסטנבול, שם השלים תואר בלימודים אסלאמים ודיפלומטיה בבית הספר הגבוה למשפטים. בשנת 1893 זכה למלגה מטעם כל ישראל חברים ללימודים בפריז, שם למד בסמינר לרבנים והוסמך לרבנות בשנת 1897. במהלך שהותו בפריז השלים גם תואר בלימודי דת מהמכון הישומי ללימודים גבוהים ותואר נוסף במזרחנות מבית הספר לשפות האוריינט של אוניברסיטת הסורבון.

עם חזרתו לאיסטנבול מילא הרב חיים נחום מספר תפקידי הוראה בבתי הספר של כל ישראל חברים, כיהן כסגנו של חותנו ר' אברהם דאנון בניהול בית המדרש לרבנים של איסטנבול וצבר השפעה בקרב הקהילה היהודית בעיר. בנוסף שימש כמרצה באקדמיה הצבאית העות'מאנית באיסטנבול, שם זכה להכיר כמה מפעילי תנועת הטורקים הצעירים שעלתה לשלטון בשנת 1908.

בשנת 1909 נבחר לרשת את הרב משה לוי כחכם באשי (הרב הראשי) של יהודי האימפריה העות'מאנית, תפקיד רב-חשיבות שהמחזיק בו היה ראש הקהילות היהודיות העות'מאניות ונציג היהודים בפני השלטונות. על שירותיו השונים לאימפריה העות'מאנית הוא קיבל את התואר אפנדי שנוסף לשמו. הוא היה הרב הראשי האחרון של יהודי האימפריה העות'מאנית, עקב התפרקות האימפריה במלחמת העולם הראשונה. לאחר מלחמת העצמאות של טורקיה, הרב נחום אפנדי היה חבר במשלחת הטורקית למשא ומתן לשלום שנפתח בפריז והסתיים בהסכם לוזאן. בשנים 19201922 הוא גם כיהן כנציג לא-רשמי של טורקיה בוושינגטון, ארצות הברית.

בשנת 1925 הוזמן על ידי קהילת יהודי מצרים לשמש כרב הראשי של הקהילה. בהמשך הוא מונה לחבר מועצת המחוקקים המצרית, ונמנה עם המייסדים של האקדמיה ללשון הערבית בקהיר. הרב נחום אפנדי היה חוקר פורה, ובין מפעליו הגדולים ניתן למנות את התרגום לצרפתית של כל הפירמאנים (צווים) העות'מאנים שנשלחו למצרים משנת 1517 ועד המאה ה-19 המאוחרת. ספר אחר שלו שאותו הוא פרסם בשנת 1909 עוסק ביהדות בבל בין המאה ה-3 למאה ה-8 וספר נוסף (1912) עוסק בספרות היהודית-קראית באימפריה העות'מאנית. מחקריו על קהילת יהודי מצרים הם בעלי חשיבות מיוחדת. בשנת 1944 סייע בהקמת אגודה ללימודי ההיסטוריה של יהודי מצרים (Société d'Etudes Historiques Juives d'Egypte).

הרב נחום אפנדי היה פעיל גם בנושאים בינלאומיים וסייע ביצירת קשרים בין קהילות יהודיות שונות מרחבי העולם. הוא ביקר באתיופיה, וסייע למספר יהודים מאתיופיה להגיע ללימודים במצרים. בשנת 1909 הוא פרסם מחקר על יהדות אתיופיה. כמו כן עד כיבוש רודוס על ידי גרמניה הנאצית הוא היה תומך גדול של הישיבה הספרדית באי, ושלח תלמידים רבים ללמוד בה.

לאחר מלחמת העצמאות של ישראל, רשויות מצרים הרבו לרדוף את יהודי מצרים ולהקשות על חייהם. מאות יהודים נעצרו ונחקרו על "פעילות ציונית", עסקים יהודיים הופקעו, חשבונות בנק יהודיים הוקפאו, וויזות ליציאה מהמדינה אושרו רק על ידי רשות ממשלתית "לעניינים יהודיים". הרב נחום אפנדי ניסה לתמרן את קהילתו בתוך המצב הגאופוליטי הרגיש במזרח התיכון. בהתאם לכך הוא הסכים לדרישה של ממשלת מצרים ובמהלך מלחמת העצמאות הוציא הצהרת גינוי רפה כלפי הציונות, אך מצד שני סירב לדרישת הממשלה המצרית להוסיף לתפילות בית הכנסת תפילה למען ניצחון מצרים במלחמה.

בסביבות שנת 1950, בגיל 78, הוא איבד את ראייתו. למרות זאת הוא המשיך לבצע את מטלותיו כמיטב יכולתו והמשיך לכהן כרב הראשי של יהודי מצרים עד פטירתו בשנת 1960.

עוד קודם לכן, בשנת 1947 הוצרך הרב אפנדי לסיוע בעבודתו, ובשל כך עבר הרב עובדיה יוסף למצרים, לבקשתו של הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שם היה סגנו של הרב אפנדי ואב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, שנבעה בין היתר אף מההנהגה הדתית והרבנות, שהייתה מחויבת מאד לשלטון המקומי, ולנכבדי העדה שהיו חילוניים ובעלי השכלה מערבית, ומתוך כך מצא הרב אפנדי את עצמו ביחסי אהבה-שנאה עם הרב עובדיה יוסף, בשל הרפורמות המחמירות ותיקוני מצב הדת שהעביר האחרון.

במהלך חייו הוא זכה לאותות כבוד מארצות שונות; אות המסדר הסולומוני של אתיופיה (1908), אות מסדר המג'ידיה (1909) ואות מסדר אוסמאני (1916) של האימפריה העות'מאנית, אות מסדר פרנץ יוזף של הקיסרות האוסטרית (1916) ואות לגיון הכבוד של צרפת (1935).

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • La vie Juive en Babylonie entre les 3eme et 8eme siecles (1900)
  • Sept mois en Abyssinie, etude historique sur les Falachas(1909)
  • La Litterature Karaite en Turquie (1912)
  • Traduction Francaise Commentee de 1064 firmans imperiaux ottomans concernant L'Egypte de 1517 (1932)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסתר בנבסה, חיים נחום: רב ראשי ספרדי בפוליטיקה 1892 - 1923 (מתרגמת צביה זמירי), מרכז דינור, תשנ"ט 1998.
  • הגר הלל, נחום אפנדי - יהודי חצר או מדינאי? יהדות זמננו, 7 (תשנ"ב), עמ' 367–370.
  • דורי, נ' וציטרין, י' (2018). מסעו של ה"חכם באשי", הרב נחום חיים בן בכור יוסף, בארץ ישראל ובסביבותיה(סיוון-תמוז תר"ע, יוני-יולי 1910), כמשתקף בעיתון "איל טיימפו". קשר, 51, 171-164.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חיים נחום אפנדי בוויקישיתוף


הקודם:
הרב משה הלוי (רב)
רבנים ראשיים של טורקיה הבא:
הרב חיים בז'רנו (ממלא מקום זמני: הרב שבתי הלוי)