חיים פנחס (שוגון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיים פנחס (שוגון)
חיים פנחס (שוגון), תל אביב, 2018
חיים פנחס (שוגון), תל אביב, 2018
לידה 30 ביולי 1952 (בן 67)
ט' באב ה'תשי"ב
נחשולים, ישראל
כינוי שוגון
השתייכות Emblem of Israel Police.svg  משטרת ישראל
תקופת שירות 19761991
דרגה רב פקד  רב פקד
תפקידים בשירות
עיטורים ציון לשבח על פענוח והבאתו לדין של מניח המטענים ברכבו של ראש העיר ת"א דאז שלמה להט והיועצים המשפטיים של העירייה
תפקידים אזרחיים חוקר פרטי

חיים פנחס המכונה 'שוגון' (נולד ב-30 ביולי 1952) הוא חוקר פרטי שהיה קצין במשטרת ישראל שם כיהן כראש מחלק הבילוש ביחידה המרכזית של מחוז תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים פנחס ("שוגון") יליד קיבוץ נחשולים. אימו ניצולת שואה ואביו עלה לישראל מטורקיה בנעוריו, כחניך בתנועת נוער. אביו של פנחס ומשפחתו הגרעינית היו ממקימי קיבוץ נחשולים. 

לאחר שירותו הצבאי, פנחס עבד במשך כשנה בהקמת קו הביצורים האחורי (לאחר הנסיגה במלחמת יום הכיפורים), בהקמת העיר ימית ובפרויקטים נוספים.

בשנת 1976 התגייס פנחס למשטרת ישראל.

פנחס שירת במשטרת ישראל כ 16 שנים בתפקידים שונים בתחומי הבילוש, המודיעין, החקירות ובתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה לראש מחלק הבילוש הנושאי ביחידה המרכזית תל אביב.

במהלך שירותו במשטרת ישראל, סיים פנחס תואר ראשון עם התמחות בתחום המודיעין והחקירות. הכינוי "שוגון" דבק בו בשל דמיונו לדמות מן הסדרה הטלוויזיונית "שוגון"[1].

נשוי ליוספה פנחס, שאף היא שירתה במשטרת ישראל כבלשית במרחב שרון במחוז המרכז. אב לארבעה: שתי בנות ושני בנים. מתגורר באזור המרכז.

שירותו במשטרת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר גיוסו של פנחס למשטרה, צורף פנחס על ידי ראש מחלק הבילוש דאז, תנ"צ משה פרידמן, לימ"ר תל אביב שהוקמה בשנת 1975 על ידי מפקד מחוז ת"א באותם ימים, ניצב דוד עופר.

בארבע וחצי השנים הראשונות לשירותו, שימש פנחס כבלש מן המניין ועסק בעיקר בלכידת שודדים, פורצים וגנבי רכב (פשיעת הרחוב). במקביל, סיים קורס חוקרים וקורס סמלי מודיעין ולאחר זמן קצר נשלח על ידי מפקדיו לקורס קציני משטרה. לאחר סיום קורס הקצינים, במשך מספר שנים (עד שנת 1982), פנחס שימש כמדריך בקורסי קצינים בבסיס ההדרכה בשפרעם[1].

בסוף שנת 1982 חזר פנחס לימ"ר תל אביב, תחילה כראש חוליה ובהמשך מונה לראש מחלק בילוש נושאי: "תיק שנופל לו לידיים, מקבל מיד צורה של כתב אישום. חיים פנחס, ראש המחלק לבילוש נושאי. קבלן הצלחות..."[2]

במסגרת תפקידו כקצין משטרתי פנחס מונה כמפקד על מחלק שמטפל בפשיעה המרכזית במדינת ישראל; פשיעה קשה בתחום הפלילי, טיפול במשפחות פשע ובארגוני פשיעה, תופעות פשיעה [מעשי שוד סדרתיים, סד"ח (סחיטת דמי חסות)], איתור כנופיות שהתמחו בפריצה לבנקים וגניבה מכספות ולכידת אנסים סדרתיים. 

במהלך שירותו הוענק לפנחס מינוי של תובע משטרתי, מה שאיפשר לו להופיע בפני שופטים בדיונים שונים, כגון הארכות מעצר וכדומה.

בשנת 1985 היה חוקר בדרגת מפקח ביחידה המרכזית של מחוז תל אביב[3][4]. במהלך 1986 קודם לדרגת פקד[5].

פעולות ומבצעים עיקריים עליהם פיקד פנחס במסגרת שירותו במשטרה:

  • פענוח חטיפת ורצח הילד אורן בהרמי.
  • לכידת הרצל אביטן.
  • לכידת אנסים: "האנס מצפון תל אביב" (יוסוף מחאג'נה), "האנס האתלטי" (משה שבתאי), "אנס התיאטרון" (דניאל כץ), האנס אדיראן שוורץ, אנס הקטינות מרמת השרון ועוד.
  • לכידת האופנובנק.
  • פיצוח ארגוני פשע וכנופיות, בין היתר: ארגון הפשע של כנופיית רמת עמידר, ארגון הפשע של האחים אלפרון, לכידת כנופיות שודדי הזקנים, לכידת שודדי הכספות האחים כנפו.
  • פרשיית האיומים על שלמה להט.
  • פרשיית האזנות הסתר לעיתונאי מרדכי גילת.

פרשת רצח הילד אורון ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבלש (ראש צוות) פנחס היה חלק מכוח המעצר שפעל ללכידת החוטף צבי גור בפרשת רצח אורון ירדן בשנת 1980[6].

פענוח חטיפת ורצח הילד אורן בהרמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס הביא לפיענוח הפרשייה. רוצחי הילד אורן בהרמי, שנחטף ונרצח בשנת 1987, נלכדו לאחר מבצע מורכב. באותה עת, שוהים בלתי חוקיים נהגו ללון בגן הפעמון ביפו. לאחר הרצח הוכנסו שוטרים למקום על מנת ללמוד את אופן פעילותם של השוהים במקום.

בפעילות המשטרתית נחשף כי חלקם נהגו לאנוס ילדי שוהים בלתי חוקיים שהיו מגיעים לישראל למטרות עבודה.

אורן בהרמי היה עולה חדש מאיראן, מה שגרם לשוהים הבלתי חוקיים להניח שמדובר בילד ערבי. על פי החשדות הם אנסו אותו ולאחר שגילו שמדובר בילד יהודי הם רצחו אותו במוט ברזל. פנחס מיפה רשימת חשודים ובמבצע בעזה נעצרו כל השוהים הבלתי חוקיים והובאו למעצרים בישראל. מתוך העצורים אותרו הנאשמים ברצח אורן בהרמי, הורשעו ונידונו למאסר עולם.

"בפיענוח של רצח הילד אורן בהרמי, שלחתי ליפו בלשים שהתחפשו לערבים. הם ישבו שם והתחברו עם החבורות, ואז התגלה שהמקום הוא מוקד לפעילות של הומוסקסואלים. הבלשים אמרו להם: גם אנחנו רוצים, ואז הם אמרו: הם אונסים כאן ילדים"[7].

לכידת הרצל אביטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1981, בהיותו אסיר נמלט, רצח הרצל אביטן את מפקד כלא רמלה דאז, רוני ניצן, בפתח ביתו. בשנת 1988 נמלט אביטן ממאסר בפעם השנייה על ידי גילוף אקדח מזויף מלחם באמצעותו איים על סוהר שלקח כבן ערובה.

אביטן נלכד על ידי פנחס וצוותו מספר ימים לאחר שעבר לדירה ששכרו עבורו בהוד השרון, בעקבות חקירה ומידע שנתקבל במשטרה והוביל לאיתורו[8].

לכידת "האנס מצפון תל אביב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף מחאג'נה, תושב אום אל פחם, נלכד לאחר מקרי אונס רבים שביצע באזור בצפון תל אביב: "הייתה לו שיטה ייחודית: הוא היה פורץ לדירות בשעות לילה, ולאחר שהיה גונב רכוש הוא היה בוחן את זהות הדיירים. ברגע שהיה מגלה כי מדובר בדירה של אישה שגרה בגפה, הוא היה שב לאחר כמה ימים לדירה ואונס את בעלת הדירה שאותה היה מפתיע בשנתה (...) 'ניהלנו אחריו מצוד ענק. כל היחידה המרכזית בתל אביב גויסה למבצע', סיפר אתמול רב פקד בדימוס פנחס שוגון, שניהל את המצוד אחר האנס"[9].

פנחס נתן הוראה שכל פריצה לדירה באזור זה בצפון תל אביב תטופל על ידו אישית, אף על פי שלא זה תפקידו בפועל. בעבודה ממושכת של חקירה ופעולה, הקמת צוותי מארבים ועוד, נתפס מחאג'נה במארב: "היחידה המרכזית אספה אז פרט לפרט ובנתה פאזל לפיו "האנס מצפון תל אביב" פועל רק בימי שישי לפנות בוקר, בקומות קרקע באזור מצומצם מאוד בצפון העיר. כשנלכד התברר שהוא עובד כצבע בתל אביב ובדרך לסוף שבוע בבית באום אל פאחם מבצע את זממו. במשך השבוע, בלילות, חצי משטרת ישראל שכבה על הגגות ובתוך פחי זבל. טכנאי המחלקה לזיהוי פלילי גילו בכל זירות האונס, בעיקר בחול שמתחת לחלון ממנו נכנס האנס, עיקבה של נעל ספורט מסוג "אליס" (פעם הייתה חברה כזאת). המספר היה 42. בסוליית הנעל הימנית היה פגם ייצור"[10].

לכידת ה"אנס האתלטי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשימה ללכידת ה"אנס האתלטי", משה שבאתי, הוטלה במקור על משטרת רמת גן. לאחר לכידת "האנס מצפון תל אביב" נתבקש פנחס לקחת על עצמו את ריכוז החקירה בפרשה זו. לאחר שפנחס וציוותו ניתחו את מאפייני המקרים, עלה כי האנס נהג להתחזות למורה וקבע פגישות בחצר בית ספר אליאנס.

למבצע לכידת האנס גויסו מעל 100 שוטרים; פנחס הגה את הרעיון ללכוד את האנס בסיוע שוטרת סמויה שהתחזתה לתלמידת בית הספר, שוטרי ימ"מ שהתחזו לשחקני כדורסל ששהו במגרש בית הספר ואבטחו את השוטרת הסמויה וכ־100 שוטרים נוספים שמוקמו מחוץ לבית הספר. השוטרת המתינה לאנס בשטח הפגישה המיועד כאשר מוצמד לה מכשיר הקלטה. למרות מוכנותה, הצליח האנס לתפוס אותה ולברוח, ונלכד רק לאחר מרדף משטרתי. משה שבתאי, שהיה אדם נשוי ועסק בספורט באופן מקצועי (היה שחקן קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב ונבחרת ישראל) הואשם ב כ 18 מעשי אונס[10].

לכידת "אנס התיאטרון" דניאל כץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

דני כץ, תושב תל אביב ועובד תיאטרון הבימה, נלכד לאחר שביצע מקרי אונס רבים באזור צפון תל אביב: "בשנות השמונים סערה המדינה לאחר שדני כץ, עד אז תאורן מקצועי ששימש גם התאורן הראשי של תיאטרון הבימה, נעצר בחשד כי היה אחראי לשורה של מעשי אונס ולניסיונות לאונס באזור צפון תל אביב, בשנים 1983–1986. כץ נחשב דמות מוכרת בברנג'ת האמנים (...)"[11]

כץ נהג לעקוב אחר שחקניות מפורסמות צעירות מרגע סיום השתתפותן בהצגה עד להגעתן לבתיהן, שם היה אונס אותן. לאחר עבודה מאומצת וניתוח פסיכולוגי מקיף שביצע צוות החקירה בפיקודו של פנחס, כץ נלכד במהלך ניסיון לביצוע אונס. כץ הורשע בשני מעשי אונס ובשלושה מקרים של ניסיונות לאונס ונשלח ל 18 שנות מאסר, מהן ריצה 15 שנים.

לכידת האנס אדריאן שוורץ [עריכת קוד מקור | עריכה]

ב - 18 בפברואר 1991 נעצר אדריאן שוורץ בחשד לאונס ילדה בשכונת רחביה בירושלים. אדריאן נלכד במהלך סיור משטרתי בו השתתפה ילדה שנאנסה, אשר זיהתה אותו ברחוב, לא רחוק ממחסן הממוקם תחת מועדון שחמט בו שיחק שוורץ. לאחר לכידת שוורץ בגין אונס הילדה בשכונת "רחביה", צוות החקירה בראשותו של פנחס הצליח להביא להרשעתו של שוורץ בעוד מספר תיקי אונס בעלי מאפיינים דומים לאונס הילדה בשכונת רחביה, בהם, עד אותה עת, זהות האנס הייתה עלומה[12].

לכידת רוני ליבוביץ', "האופנובנק" [עריכת קוד מקור | עריכה]

"פנחס הוא ה"אס" ששלפה המשטרה כנגד השודד האופנוען, שהסעיר את דמיונו של הציבור (...). מקרין כוחניות, נונקונפורמיסט אמיתי בתוך המערכת המשטרתית המסורבלת. פנחס לקח יחידה משטרתית ממוצעת והפך אותה למשהו אחר: מתוחכמת, גמישה, מהירת-תגובה. איש קשה (....) תובעני, פרפקציוניסט. הכינוי שהדביקו לו העתונים: שוגון."[13]

רוני ליבוביץ' נתפס לאחר שביצע כ 22 מעשי שוד בנק ברחבי הארץ, בעיקר בגוש דן. הוא עורר סקרנות בציבור וזכה לסיקור תקשורתי נרחב. לייבוביץ' נתפס לאחר עבודה מודיעינית ממושכת ותרגילי חקירה שכללו ניתוח מאפיינים פסיכולוגיים של החשוד, איסוף עדויות וניהול ממצאי זירה. הפעולות שהובילו ללכידתו כללו פרסום ידיעה פיקטיבית בעיתונות בדבר לכידתו, בעקבותיו יצא לייבוביץ' לביצוע שוד בנק ונלכד בזירה. הוא הודה בחקירתו בכל מעשי השוד בהם נחשד.

פיצוח ארגון הפשע של כנופיית "רמת עמידר" בראשות יוסי הררי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנופיית "רמת עמידר" הוקמה על ידי האחים רוני ויוסי הררי בראשית שנות ה - 90: "האחים הררי היו ידועים כנושים עוצמתיים מאוד, בלשון המעטה, והאלימות הרבה שאפיינה את שיטת הגבייה שלהם הותירה מעט מאוד אנשים שהעזו להתחמק מתשלום חובות".[14]

בשנים 1984–1985 חברי הכנופיה סחטו באלימות קשה, מכוני עיסוי ברחוב ריינס בתל אביב. בעקבות עבודת מודיעין מאומצת וממושכת בראשותו של פנחס, נצברו מספיק ראיות על מנת להביא למעצרם של חלק מחברי הארגון (כולל יוסי הררי), שנשפטו לשנים ארוכות בכלא.

פיצוח ארגון הפשע של האחים אלפרון [עריכת קוד מקור | עריכה]

האחים אלפרון היוו יעד מספר אחד של משטרת ישראל בשנות השמונים. יעקב אלפרון הוגדר על ידי המשטרה כראש ארגון פשיעה, ונחשב למי שהגה את שיטת גביית החובות בכוח בישראל[15]. "רבות נאמר על התנהלות האלפרונים ברחבי העיר הקטנה: לאחר שעבדו כפועלי בניין והתמקצעו במלאכת האיגרוף החלו האחים להיות מעורבים בצד האפל יותר של החוק, בעיקר בתחום הפעלת הפרוצות ששרצו לצד כביש גהה ובעסקי הגבייה. לצד התחזקות בני משפחת אלפרון, השתכללו גם מערכות הגבייה שלהם"[14].

האחים אלפרון נעצרו מספר פעמים בפרשיות קטנות ונשלחו למעצרים קצרים. באמצע שנות השמונים הם הקימו משרד לגביית חובות שנקרא "מאזני צדק" ברמת גן, במסגרתו סחטו האחים אלפרון מאות אנשים במעטה של גבייה חוקית. לאחר עבודה משטרתית ממושכת בפיקודו של פנחס נעצרו מרבית חברי הארגון (כשלושים איש), בהנהגת בני משפחת אלפרון. לאחר משפט מתוקשר, תוך כדי איומים על הפרקליטה שניהלה את התיק, רות דוד, נשלחו חלק מחברי הארגון לתקופות מאסר ממושכות.

פרשיית האיומים על שלמה להט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך קיץ 1989 רימון רסס הושלך על דלת ביתו של להט ומטעני חומר נפץ הונחו מתחת לרכבו ותחת רכביהם של היועצים המשפטיים של העירייה. פנחס, שהיה אז ראש המחלק לבילוש נושאי, ניהל את החקירה ובסופה קיבל ציון לשבח על פענוח הפרשייה והבאתו לדין של העבריין[16].

פרשיית האזנות הסתר לעיתונאי מרדכי גילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הפרשה הזמין אלי צוברי ממפלגת ש"ס, האזנות לגילת מהחוקר הפרטי יעקב אשל. "חיים פנחס: הבנו שבידינו רק המבצעים ולא השולחים. אשל אמר לנו שהשר דרעי הוא שביקש את ההאזנה (...) בשלב זה של החקירה, כבר שלח רב-פקד חיים פנחס ("שוגון") לאבו כביר חמישה חשודים. הוא טמן מלכודת לחשוד השישי, שעדיין הסתובב חופשי. שוגון שימוש אז ראש מחלק בילוש ביחידה המרכזית בת"א. בעצמו נטל חלק במבצע לכידת המצותתים בגבעתיים"[17]. פנחס פיקד על החקירה והביא לתפיסתם של המעורבים.

הובלת שינוי מדיניות בחקירות נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות השמונים היה פנחס פעיל בתמיכה וסיוע לארגוני נשים. הוא הוביל שינויים בנוהלי החקירה של נשים קורבנות אונס כדוגמת ליווי של נציגות ארגוני נשים את הקורבנות גם במהלך חקירתן של הקורבנות בחדרי החקירה[18].

חיים פנחס: "הדבר היחיד המנחה חוקר שגובה עדות מנאנסת הוא לכידת החשוד ולא הטיפול בקורבן. אולם מיד עם קבלת התלונה יוצרת המשטרה קשר עם מרכזי הסיוע, כדי שאלה ישלחו מתנדבת לתמוך ולסייע לנפגעת (...) לעיתים נפגעות חוששות לספר את כל האמת על נסיבות האונס מחשש שלא יאמינו להן. באחד ממקרי האונס שטיפלתי בהם התלוננה נערה בת 16 שצעיר חטף אותה ואנס אותה ולאחר מכן פצע אותה. הצעיר טען בחקירתו שהוא בילה עם הנערה קודם לכן והדבר נעשה בהסכמתה (...) בתחילה הנערה עמדה על גירסתה שכלל לא הכירה את הצעיר והם לא בילו יחד, אבל כעבור מספר ימים, הודתה הנערה שהיא הכירה אותו והם גם בילו יחד, אבל הוא אנס אותה. בסופו של דבר, הצעיר הורשע באונס ונדון לשש שנות מאסר"[18].

לאחר סיום השירות במשטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 פנחס הקים את משרד החקירות "שוגון חקירות". כיום המשרד נחשב אחד ממשרדי החקירות המובילים בארץ.

בשנת 1998 נכנס פנחס לטולכרם ולכד גנבי רכב שגנבו את מכוניתו של איזי כהן מנכ"ל כלל שהיה אז מנכ"ל חברת מגדל ביטוח[19].

פנחס משמש כפרשן לענייני פלילים ומשטרה בתוכניות טלוויזיה ועיתונות.

כ־4 שנים לאחר פרישתנו ממשטרת ישראל הוגש נגד פנחס כתב אישום, על פיו, לקראת סיום תפקידו במשטרה, יצר קשרים עסקיים עם אדם שהכיר במסגרת חקירה שניהל לצורך הקמת עסק משותף. פנחס הורשע בעבירות מרמה והפרת אמונים. בשנת 2002  הרשעתו בוטלה על רקע עברו כשוטר מצטיין ונקבע כי יבצע 250 שעות של עבודות שירות לתועלת הציבור.[20]

פנחס קיבל ציונים לשבח מארגונים רבים, חלקם חשאיים, במהלך שירותו. זכה בציון לשבח על פענוח והבאתו לדין של מניח המטענים ברכבו של ראש העיר תל אביב דאז שלמה להט והיועצים המשפטיים של העירייה במהלך קיץ 1989. חלק מפעולותיו עד היום לא הותרו לפרסום.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מנחם שיזף, שוגון: רק אופנוען אחד עושה ממנו צחוק, אמצע נתניה, 1989, עמ' 23-25
  2. ^ בוקי נאה, תיק שנופל לו לידיים מקבל מיד צורה של כתב אישום, חדשות, 13.12.1989, עמ' 17
  3. ^ איה אורנשטיין, יהודים הציעו לארגון טרור: פיגועים בישראל תמורת כסף, מעריב, 8 בספטמבר 1985
  4. ^ איה אורנשטיין, החשוד ניסה כביכול לחנוק עצמו אך ראה שהשומר מתבונן בו, מעריב, 4 במאי 1986
  5. ^ איה אורנשטיין ואלי דנון, דניאל כץ נאשם כי הוא האנס מרמת־גן, מעריב, 22 באוקטובר 1986
  6. ^ ראובן שפירא, המשטרה מרחיבה חיפושיה אחר הילד החטוף לכל הארץ, עיתון "דבר", 2.6.1980
  7. ^ אורון מאירי, שוגון מזמר, עיתון תל אביב, יולי 1992, עמ' 56-59
  8. ^ עזרי עמרם, מצבי גור ועד הרצל אביטן: הבריחות המפורסמות מהכלא בישראל, mako.co.il, ‏16/04/14
  9. ^ אבי אשכנזי, האנס שוחרר לאחר 20 שנה ונעצר שוב, makorrishon.co.il/nrg/online, ‏15/1/2009
  10. ^ 10.0 10.1 בוקי נאה, המצוד הגדול: 100 שוטרים בעקבות האנס הסדרתי, ynet.co.il, ‏08.12.09
  11. ^ מאור צור, ת"א: הקאמבק של "אנס התאטרון", makorrishon.co.il/nrg/online, ‏10/7/2009
  12. ^ בוקי נאה, אלוף ישראל בשש-בש – האנס מגוש דן, ידיעות אחרונות, 17.3.1991
  13. ^ ידיעות אחרונות, האופנובק מדבר, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 15.9.1993, עמ' 11-15
  14. ^ 14.0 14.1 גלעד שלמור, משפחות הפשע בישראל: הקשר המיתי, mako.co.il, ‏09/12/08
  15. ^ אמיר זוהר, זה התחיל בחוב של 600 אלף שקל, haaretz.co.il, ‏23.01.2006
  16. ^ רן גפן, מחפשים את להט, העיר, 8.9.1989, עמ' 15
  17. ^ ענת טל-שיר, שני ח"כים מש"ס דיברו על מעקבים והצמדת בחורות למשמיצי דרעי, ידיעות אחרונות, 28.2.1992, עמ' 16-17
  18. ^ 18.0 18.1 תמר טרבלסי, עדות מאונס, ידיעות אחרונות, 27.1.1993, עמ' 33
  19. ^ בוקי נאה, ידיעות אחרונות, ידיעות אחרונות, 22.3.1998, עמ' 13