חיים פרנקל
 | |
| לידה |
1858 אוקמרגה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
1920 (בגיל 62 בערך) |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
  | |
חיים פרנקל (בליטאית: Chaimas Frenkelis; 1857 – 1920) היה תעשיין, נדבן ואיש ציבור יהודי ליטאי. המפעל לעיבוד עורות שהקימו בשיאוליאי היה הגדול ביותר באימפריה הרוסית ומהמובילים בעולם בתחומו בתחילת המאה ה-20. פרנקל נחשב לאבי התעשייה המודרנית בשיאוליאי ובליטא בכלל, ולדמות מפתח בפיתוח התשתיות והקהילה היהודית בעיר.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנקל נולד למשפחת רבנים בעיירה אוקמרגה (Ukmergė) שבליטא. בצעירותו למד בישיבת וולוז'ין המפורסמת, אולם בניגוד למסורת המשפחתית, בחר לפנות למסלול של יזמות ותעשייה. הוא עבר לביאליסטוק כדי ללמוד את מלאכת הבורסקאות (עיבוד עורות), ובשנת 1879 עבר לעיר שיאוליאי. הוא זיהה את הפוטנציאל של העיר כצומת דרכים אסטרטגית לתנועת רכבות, והקים בה סדנה קטנה שהפכה תוך עשורים ספורים לאימפריה תעשייתית.[2]
פעילות תעשייתית וחדשנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מפעל העור של פרנקל היה חלוצי בשימוש בטכנולוגיה מודרנית ובשיטות ייצור גלובליות:
"הסוליות האדומות": פרנקל פיתח שיטת עיבוד עורות ייחודית שהפכה את הסוליות לעמידות לחלוטין בפני מים. מוצר זה זכה להצלחה כבירה וזיכה את המפעל במדליות זהב בתערוכות בינלאומיות בפריז (1905) ובבריסל.
ייבוא חומרי גלם: הוא היה התעשיין הראשון באימפריה הרוסית שייבא תמציות עיבוד עורות (קליפות עצים מיוחדות) מדרום אמריקה, דבר ששיפר משמעותית את איכות העור.
תשתיות עירוניות: המפעל היה המבנה הראשון בשיאוליאי שחוברו אליו חשמל וטלפון, מה שסלל את הדרך למודרניזציה של העיר כולה.
היקף הייצור: ערב מלחמת העולם הראשונה העסיק המפעל כ-1,000 פועלים, כחמישית מתושבי העיר באותה עת, וייצר סחורה בשווי מיליוני רובלים בשנה. רוב מוחלט של הפועלים אותם העסיק היו יהודים.
פילנתרופיה ותרומה לקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנקל הקדיש חלק נכבד מהונו לרווחת הציבור בשאולאי:
מוסדות דת וחינוך: הקים את בית הכנסת של המפעל עבור פועליו ותמך כלכלית בגימנסיה העברית, בבתי ספר מקצועיים ובתלמודי תורה.
רווחה ובריאות: מימן את הקמת בית האבות היהודי ואת בית החולים היהודי המודרני בעיר (ששימש לימים כבית חולים עירוני).
וילת פרנקל: בשנת 1908 הקים את ביתו הפרטי, מבנה אר-נובו מפואר המשמש כיום כמרכז תרבות ומוזיאון למורשת יהודית.
לאחר מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ פרנקל להעביר את פעילותו לרוסיה, ובהמשך עבר לגרמניה. הוא נפטר בשנת 1920 בברלין (או בהמבורג, לפי מקורות מסוימים). בנו, יעקב פרנקל, כימאי בהכשרתו, המשיך לנהל את המפעל עד להלאמתו על ידי השלטון הסובייטי ב-1940. השלטון הסובייטי הלאים את מפעל העור וההנעלה ושינה את שמו לשם "באטאס". כל עובדי המפעל, שהיו יהודים, נשארו לעבוד במקום גם לאחר הלאמתו, כפועלים מיומנים.
הצבא הגרמני שהגיע לעיר ב-26 ביוני 1941, השתלט על הממשל האזרחי ועל מפעל העור של חיים פרנקל. כיוון שרוב עובדיו המיומנים של המפעל היו יהודים הוחלט להקים את גטו שאוולי בצמוד למפעל, שבו ישכנו את העובדים. כדי לשמור על כוח עבודה מספיק הופסקו הרציחות ההמוניות של היהודים בעיר, בניגוד לטבח המיידי בשאר יהודי ליטא. בתחילה תכנן הממשל האזרחי הגרמני להשתמש ביהודים כפתרון זמני ולהחליפם בעובדים ליטאים מאוחר יותר (דבר שלא קרה בפועל).
הגטו הוקם בשתי שכונות שהיוו למעשה את שני חלקיו של הגטו בעיר, מסביב למפעל העור של חיים פרנקל, כ-300 בתים בעשרה רחובות, בהם שוכנו בצפיפות כ-5000 יהודים. במפעל עבדו מעל אלף יהודים, ואחרים הועסקו במפעלי עור סמוכים, חלקם גם של תעשיות חיים פרנקל לשעבר. אלה שלא היו כשירים לעבודה נרצחו. במפעל העור של פרנקל, שהיה הגדול בליטא ומהגדולים באירופה, ייצרו בעיקר נעלי צבא, מגפיים ומוצרי עור עבור תעשיית המלחמה הגרמנית.
בשנת 1944, עם התקרבות הצבא האדום לליטא, הפכו הנאצים את הגטו למחנה ריכוז, וחלק משוכניו נרצחו. הפועלים המיומנים במפעל הועברו עוד קודם למחנות עבודה אחרים וחייהם של כמה מהם ניצלו. פרנקל עצמו לא זכה לראות את גורלה המצער של האימפריה הכלכלית שהקים. רוב העובדים במפעליו נרצחו, והמפעלים שהקים, שהולאמו על ידי הסובייטים, ואחר כך על ידי הנאצים, הולאמו שוב לאחר השואה על ידי ליטא הסובייטית.
עם זאת, לאחר עצמאותה של ליטא בשנת 1991, חזרה ההכרה בפרנקל כאחד מגדולי התעשיינים של ליטא. כיום נחשבת "וילת פרנקל", ביתו הפרטי המפואר, לאחד מאתרי המורשת החשובים בליטא, ושמו של פרנקל מונצח כסמל ליזמות מוסרית ולתרומה חברתית יוצאת דופן.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Chaimas Frenkelis: inovatorius iš Šiaulių, įkopęs į Rusijos pramonės elitą, Litvak Shtetls, 2021-02-20 (בליטאית)
- ↑ Chaimas Frenkelis, www.vle.lt (בליטאית)