חיים צבי לרנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיים צבי לרנר בסביבות גיל 60 (1875~)

חיים צבי לֶרְנֶרכתיב יידיש, שנהג בזמנו: לערנער; בראשי תיבות: חצ"ל; ברוסית (כתיב שלפני הרפורמה): Х. Г. Лернеръ; י"ד בניסן תקע"ה, 24 באפריל 1815ה' בסיוון תרמ"ט, 4 ביוני 1889) היה מדקדק יהודי ומורה לעברית שפעל באזור אוקראינה בימי האימפריה הרוסית, מהשמרנים שבמשכילי רוסיה.[1] חיבר את "מורה הלשון" – ספר לימוד חדש ושימושי לדקדוק השפה העברית, שנפוץ מאוד בתקופתו ומאוחר יותר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד וגדל במשפחה יהודית בעיר דוּבְּנוֹ (דובנא) שבפלך ווהלין, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית, והתחנך אצל אביו, טוֹדְרוֹס. בגיל 18 הצטרף לחוג תלמידיו של זאב וולף אדלזון בלימודי עברית ("שפת עבֶר") ופילוסופיה. החל משנת 1835 למד באודסה בבית הספר לדוגמה של בצלאל שטרן, והשתלם שם אצל שמחה פינסקר בדקדוק העברי. במקביל למד גם שפות זרות: רוסית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית.

"מורה הלשון" ופעילותו החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1838 שב לעיר הולדתו כמורה לעברית, ובשנים 18411849 לימד ברדזיבילוב. ב-16 בנובמבר 1849 התמנה על ידי השלטונות למורה בבית ספר יהודי ציבורי בברדיצ'ב. בין השנים 18511873 לימד עברית בבית המדרש לרבנים מטעם שלטונות האימפריה הרוסית בז'יטומיר, עד לסגירתו על ידי ממשלת הצאר ב-1 ביולי 1873. שם בין היתר הקים לרנר את הספרייה.[2]

חיים צבי לרנר התפרסם במיוחד בספרו ללימוד "מורה הלשון"; הספר ראה אור לראשונה בשנת 1859, יצא בשש מהדורות נוספות בימי חייו, והמשיך לצאת במהדורות חוזרות גם אחרי מותו של לרנר. ספר לימוד זה הושפע במידה רבה על ידי שיטת ההוראה של מורו שמחה פינסקר. נמתחה עליו ביקורת על כי לא ציין את חובתו למורו במהדורה הראשונה של הספר; הוא הכיר בכך במהדורה השנייה.

הספר כתוב בשפה עממית וצחה, ונכתב בהשראת שיטות לימוד הדקדוק של השפות האירופיות שנפוצו בזמנו, באופן שהפך את לימוד הדקדוק העברי לקל יותר מבספרי הלימוד של קודמיו.

לרנר נפטר בעיר ז'יטומיר בשנת 1889, בגיל 79. הוא ציווה את כל ספריו לייסוד ספרייה גדולה, וזו נפתחה לאחר מותו על ידי חתנו המשכיל והרב מטעם קולישר (קאלישער) ב"בית הכנסת לנאורים" בז'יטומיר.[3]

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי דקדוק:

  • ספר מורה הלשון, ליפסיה: דפוס ל' שנויס, תרי"ט. (בשני חלקים: לימודי ומעשי. הופיע במהדורות נוספות – מהד' ב: ז'יטומיר: א"ש שאדאָוו, תרכ"ה; מהד' ג: ז'יטומיר: יצחק משה באקשט, תרל"ב; מהד' ד: וילנה: דפוס י"ל מ"ץ, תרל"ט; מהד' ה: וילנה: ראָם, תרמ"ג; מהד' ו: שם, תרמ"ז; מהד' ז: שם, תר"נ; מהד' ח: שם, תרנ"ג; מהד' ט: שם, תרנ"ז; מהד' י: שם, תרנ"ט 1898; מהד' יא: וילנה: מרדכי קאצענעלענבאָגען ויוסף שריפטזעצער (דפוס ראָם), תרס"א; מהד' יב: וילנה: מ' קאצענעלענבאָגען וי' שריפטזעצער, תרס"ו; מהד' יג: וילנה: מ' קאצענעלענבאָגען וי' שריפטזעצער, תרס"ט; מהד' יד: וילנה: מ' קאצענעלענבאָגען, תער"ג [תרע"ג])
  • ספר דקדוק לשון ארמית, ורשה: י' גאָלדמאן, תרל"ה. (הדפסה נוספת: ורשה: האחים לעווין-עפשטיין ושותפם, [תרפ"-])

תרגום:

  • שמואל דוד לוצאטו, ספר דקדוק לשון תלמוד בבלי; נעתק לעברית מאת חיים צבי לערנער, סנקט פטרבורג: דפוס צעדערבוים וגאָלדענבלום, תר"מ. (מאיטלקית)

בכתבי יד נשארו:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרסומיו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי זלקין, בעלות השחר: ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית במאה התשע עשרה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2000, עמ' 54.
  2. ^ המליץ, כ"ז בניסן תרכ"ג, 16 באפריל 1864 (13), עמ' 199–200 [עמ' 4 באתר].
  3. ^ אפרים וויטעם, זיטאמיר, המליץ, טור 2, 29 בדצמבר 1889.