חיי שלמה מימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיי שלמה מימון
Salomon Maimons Lebensgeschichte
Toldoth Shelomoh Maimon. 1898.pdf
כריכת המהדורה הראשונה
מידע כללי
מאת שלמה מימון
שפת המקור גרמנית
סוגה ספר זכרונות אוטוביוגרפי
הוצאה
שנת הוצאה המאה ה-18
הוצאה בעברית הוצאת תושיה (מהדורה ראשונה)
שנת הוצאה בעברית 1898
תרגום לעברית ישראל חיים טביוב (מהדורה ראשונה)
מספר עמודים 146 (מהדורה ראשונה)
קישורים חיצוניים
OCLC 19162635

חיי שלמה מימון (תורגם בראשונה לעברית כתולדות שלמה מימון; גרמנית: Salomon Maimons Lebensgeschichte) הוא ספר זכרונות אוטוביוגרפי שכתב שלמה מימון, פילוסוף יהודי בן תנועת ההשכלה וגולל בו את קורות חייו במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. האוטוביוגרפיה המפורטת של מימון הייתה סוגה ספרותית חדשנית מהראשונות שנכתבו בעת ההיא, והיא משמשת גם כתעודה חשובה לתולדות החסידות ויהדות פולין. המחבר מבקר בו רבות את בני דורו, היהודים והנוצרים כאחד.

הספר תורגם לראשונה לעברית מגרמנית על ידי ישראל חיים טביוב בשנת 1898, ויצא שוב לאור בעברית בשנת 1949 בתרגום י"ל ברוך בהוצאת מסדה ובשנת 2009 בהוצאת ידיעות ספרים. מהדורת הספר בהוצאת ידיעות ספרים בעברית כוללת פתח דבר מאת יורם קניוק וקטעים מתוך מסה של ברדיצ'בסקי על הספר.

הספר כולל נספחים שונים שמימון צירף, ובהם ביאור הגישה שלו למורה נבוכים, דברי הסבר על ההיסטוריה של היהודים, וכן ביאורים על הפילוסופיה שלו.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו של מימון נעים בין הקומי לטרגי, מנישואיו לבתה של אישה מרשעת בהיותו נער בן אחת-עשרה, דרך הנדודים בחוסר כול ועד התקבלותו בברלין אצל משה מנדלסון וקאנט. הסיפור משלב זיכרונות אישיים עם חיבורים קצרים על תנאים חברתיים, חינוך, מיסטיקה ודת אצל יהודי פולין וליטא. מימון ידע עברית וכתב בה, אך הספר נכתב ויצא לאור לראשונה בגרמנית.

מימון מבקר בספר את בני דורו היהודים והנוצרים. הוא מתאר בספר את האצילים הפולנים, את עלילות הדם נגד היהודים, את מבנה החדר וחיי המלמד ואת מוסד השידוכין. מימון מספר על חייו עם אשתו כאשר נישאו בהיותם ילדים צעירים. הוא מספר על דרכי תשובה וסיגופים של חסידי אשכנז. מימון מתאר את ביקורו אצל המגיד ממזריטש ומקדיש פרק לתיאור ולשבחים על משה מנדלסון. הוא מבאר על פי דרכו את דרכי הקבלה ואת סודותיה ואת הפילוסופיה של הרמב"ם.

מימון מדבר בספרו על זרע הפורענות ושורשי האנטישמיות שבאה אז לידי ביטוי בשנאת היהדות והיהודים. הוא מתאר את חירות הדת ושנאת הדת במקביל ובמידה שווה בפולין של אותם ימים. מצד אחד, ניתן ליהודים חופש פולחן מלא, כולל בתי דין והלכה מחייבת כשלעצמה, אך בד בבד "השם ´יהודי´ תועבה הוא". הוא מספר כי היה צורך ביהודים בפולין לשם "סיפוק צורכי עצמה כלכלית, חברתית" ולכן היהודים במדינה קבלו את הזכויות הדתיות שלהם. במקביל התפתחה שנאה שהביאה לרדיפות היהודים ולעלילות דם.

גם אביו מתואר כמי שנפל קורבן לעלילת דם ורק בנס הצליח לצאת ממנה. גם מסיפור החובש היהודי, שהנסיך ר. הנוצרי רם המעלה קרא לו אליו עם כליו, ומבלי לדעת דבר וחצי דבר ברפואה, ביצע בו ניתוח וגרם לפציעתו באורח קשה. הסיפור בו הוא הטיל את מימיו ברוב שכרות בכנסייה, וכשהוכיחו אותו הכמרים על העבירה, גזר על היהודים לשלם קנס "קורבן כיפורים".

מימון מבקר בחריפות את הפולנים. הוא מתאר אותם כמי שרובם "מתהדרים בתואר שמחולל במעשים, שולטים בנכסים שאינם יודעים לנהל וחיים בבערות ובפריצות". לאורך כל הספר הוא מתאר אותם כנבערים וכעצלנים, "ומאחר שהיהודים, עם כל החסרונות שבהם הנם כמעט האנשים המוכשרים היחידים שבארץ זו, ראתה האומה הפולנית הכרח לה, לשם סיפוק צורכי עצמה, לתת להם כל מיני חרויות עד כמה שיתאפשר, אלא שמצד אחר הביאה בערותה ועצלותה הרוחנית בהכרח לידי שנאת-דם ורדיפות".

מימון לא חוסך שבטו גם מהמוסד הרבני בפולין. הוא אומר עליהם שהם גאוותנים, תאווי מדנים ובעלי מידות רעות אחרות. כבר בתחילת הספר הוא אומר כי היהודים בפולין נחלקו לשלוש קבוצות: "עמי-ארץ עובדים, תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ובני אדם המקדישים עצמם לתורה ואינם עוסקים בשום משלח יד ופרנסתם מוטלת על מעמד העובדים". הוא מדגיש כי הגרעין של היהודים הפולנים הוא טוב ביסודו: ישנם מעשי צדקה, עשייה לטובת העני, בתי חולים ובתי קברות בהם מטפלים זקני הקהילה, ישנו כיבוד הורים וקדושת הנישואין וכן מנהגים מכובדים בתקופת הרווקות.

מימון מציג בספר את הזרמים הבולטים של היהדות בתקופתו:

  • המוסד הרבני: שהרי למד בחדר, והיה אצל מלמדים. התפלפל בסוגיות גמרא וב"מורה נבוכים" לרמב"ם ואף היה לרב. זנח את המוסד הרבני בשל בקורתו החריפה, עליו.
  • עולם החסידות והקבלה, על תתי-זרמיו: ניסה להשתייך לקבוצה זו שהייתה בזמנו מסוגרת ואף ניסה מזלו בקבלה מעשית. לבסוף, הגדיר מימון את הקבלה כשילוב של פסיכולוגיה, פיזיקה, תורת המוסר ופוליטיקה שנרמזו על ידי סמלים ואותיות במשלים ואלגוריות ליחידי סגולה, אך במהלך הזמן נשתכחה המשמעות המקורית והאותיות נחשבו לעצם העניין גופא. הוא מספר סיפורים "פיקנטיים" על חסידים וחצרות חסידות מהם ניתן ללמוד על עולמם המסוגר.
  • הגדיר את ישו והנצרות כניסיון רפורמציה מתוך היהדות. הוא טען כי ישו התקומם נגד שלטון האריסטוקרטיה של הזרם השליט באותה התקופה. כשניסה להתנצר, ניהל שיחה עם הפסטור, שבעקבותיה עמד על שיטת הדת והמוסר שלו : "התכלית מקדשת את האמצעים...". הוא אומר לפסטור "...דתי אינה מצווה אותי להאמין בדבר...אלא לחשוב את האמת ולעשות את הטוב...".

מימון כותב בלעג ובסאטירה כלפי מסורות בהן נתקל בהיותו בישיבה. הוא מספר שניסה סגולה של "רואה ואינו נראה", אחר סגופים ותעניות והכנות רבות, הכה איש אחד על הלחי, אבל הסגולה לא הצליחה, וחברו השיבו כפליים. הוא מלגלג על ספר רזיאל המלאך, בו כתוב כי האיש המחזיק את הספר הזה בביתו, מובטח שלא תשלוט בביתו אש והנה לא עברו מספר ימים, ותצא אש ותאכל את ביתו, וגם את ספרו של המלאך רזיאל. על תקופת לימודו בישיבה, כתב מימון בצורה ביקורתית במיוחד: "קולמוסי נשמט מידי, כשאני מעלה על זכרוני כי אני ורבים כמוני אנוסים היינו לבלות את מבחר שנותינו, את השנים בהן מגיעים כוחות האדם לידי עצם חזקתם, בלימוד זה הממית את הרוח, ולהיות ערים לילות תמימים, כדי להכניס משמעות במקום שאין בו כל משמעות, לגלות בחריפות סתירות במקום שלא נמצאו שום סתירות ולישב בחידוד השכל סתירות בולטות, לרדוף בשלשלת ארוכה של דקדוקים אחרי צללים ולבנות מגדלים באוויר".

במהדורות בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תולדות שלמה מימון כתובים בידי עצמו בלשון אשכנז (תרגם מגרמנית: י.ח. טביוב), הוצאת "תושיה" ורשה, 146 עמודים, תרנ"ט 1898, יצא שוב בשנת 1928.
  • חיי שלמה מימון כתוב בידי עצמו (תרגם מגרמנית: י"ל ברוך), יצא לאור בהוצאת מסדה (1942, 1953) ובהמשך בידיעות ספרים, 338 עמודים, 2009.
  • חלקים מהאוטוביוגרפיה יצאו לאור גם במסגרת הכרך אחרים של סדרת עם הספר, ידיעות ספרים, 365 עמודים, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]