חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שורשי חיל האוויר הישראלי
Tayas48.jpg

כוח המגן העברי של היישוב העברי בארץ ישראל החל לצמוח עוד בטרם הוקמה המדינה, וכך גם הזרוע האווירית העברית, אשר נקראה החל מנובמבר 1947 שרות האוויר. ב-26 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, הוקם חיל האוויר הישראלי כחלק מצה"ל עם החלטת הממשלה הזמנית על הקמתו בפקודת צבא-הגנה לישראל, בסעיפה הראשון של הפקודה נכתב: "מוקם בזה צבא-הגנה לישראל מורכב מחילות יבשה, מחיל-ים ומחיל-אוויר." בעוד שירות האוויר הפעיל את מטוסיו בתפקידי סיור, קישור ואספקה קלה, עם התקדמות המלחמה הוסיף חיל האוויר לתפקידיו השגת עליונות אווירית, כולל יירוט מטוסי אויב, כמו גם הפצצה ותובלה בהיקף אסטרטגי.

יסודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האוסטר הציווילי", מטוס קל מסוג אוסטר אוטוקרט, היה המטוס הראשון לנחות בגוש עציון הנצור ב־7 בפברואר 1948
מטוס אוויה S-199 ("סכין") בריצת המראה במהלך מלחמת העצמאות. האוויה היה מטוס הקרב הראשון של חיל האוויר
הספיטפייר הראשון של חיל האוויר, בדרכו לישראל מצ'כוסלובקיה, בעת עצירת ביניים ביוגוסלביה. מתחת לכנפיו תלויים בידוני דלק של מטוס האוויה S-199
מטוס סטירמן שהיה בשימוש חיל האוויר במלחמת העצמאות ולפניה

מחשבות אודות בניית זרוע אווירית עברית החלו בשנות העשרים, כאשר יוצאי "השומר" ניסו, ללא הצלחה, לשלוח צעירים בני "היישוב" ללימודי תעופה בחו"ל. בניית יסודות חיל האוויר הישראלי החלה למעשה בשנות השלושים של המאה העשרים. תחת המנדט הבריטי קמו חברות ומועדוני תעופה שהיו למעשה כיסוי לפעילות אווירית של המחתרות. החשובה מבין החברות האלה הייתה חברת "אווירון", שנוסדה ב-1936 במסווה של חברת תעופה אזרחית קטנה, והפעילה מטוסים קלים בקווים פנימיים. למעשה החברה נוסדה על ידי הסוכנות היהודית, במטרה לבנות תשתית אווירית עבור היישוב, הכוללת ציוד תעופתי, טייסים ובעלי מקצועות אוויריים אחרים. חברה זו, על טייסיה הטירונים ומטוסיה הקלים, היוותה למעשה את יחידת האוויר הביטחונית הראשונה של היישוב העברי בארץ ישראל. בין היתר היא ביצעה סיורים לאבטחת פעולות התיישבות "חומה ומגדל" ובמלחמת העולם השנייה בצעה משימות עזר שונות עבור הבריטים.

במסגרת ההכנות להקמת צבא סדיר לקראת המלחמה הצפויה, הוכנו מספר תוכניות להקמת חיל-אוויר. התוכנית החשובה ביותר בהקשר זה הוגשה לישראל גלילי, ראש המטה הארצי (רמ"א) של ההגנה ב - 23.10.1947. את התוכנית הגישו אהרן רמז, טייס לשעבר, בעל ניסיון קרבי ב-RAF (חיל האוויר המלכותי הבריטי), והיימן שמיר (שכטמן), בן ארץ ישראל ששרת כטייס בחיל האוויר האמריקני. על פי התוכנית יש להתבסס תחילה על מטוסים אזרחיים מוסבים ולגייס את הטייסים וצוותי הקרקע הנמצאים בארץ. במקביל, כדי לכונן חיל-אוויר של ממש, יש לרכוש מטוסים ולגייס צוותים בחו"ל.

שרות האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהכנה להקמת כוח אוויר הוקם שרות האוויר (ש"א) ב-10 בנובמבר 1947. היחידה הוקמה מתוך הבנת מטה ההגנה שיש צורך בכוח אווירי לוחם שיעמוד אך ורק לצורכי ביטחון היישוב. טייסי הש"א באו מיוצאי חילות האוויר של בעלות הברית, ומקרב אנשי הפלמ"ח. המטוסים, בעיקר מטוסים קלים חד מנועיים, באו בעיקר מחברת "אווירון". אלה קבלו תגבור משמעותי עם קנייתם של כ-20 מטוסי 'אוסטר' שהבריטים התכוונו להשאיר בארץ כגרוטאות. תפקידם העיקרי היה איסוף מודיעין והובלת אספקה, למשל ליישובים מנותקים: בן שמן, ירושלים, גוש עציון יישובי הנגב ואחרים. המטוסים היו בדרך כלל חסרי חימוש והטייס הצטייד בתת-מקלע וכמה פצצות קטנות. משוחררי ה-RAF היוו את מאגר כוח האדם המיומן הפוטנציאלי הזמין ביותר לצורך הקמת חיל אוויר על ידי היישוב, אלא שזה לא קיים רישום מסודר של יוצאי ה-RAF. ורק ערב מלחמת העצמאות נעשה ניסיון לאתרם, וגם אלה ברובם לא היו בעלי מקצועות תעופתיים-ייחודיים. בכל זאת אותרו וגויסו מאות בעלי מקצועות כאלה. כן נעשה ניסיון דומה לאתר טייסים, ומשאותרו – נפתח קורס טיס ל"רענון" תחת כיסוי אזרחי. ב-1 בפברואר 1948 נערך בבית ספר תל-נורדוי בתל אביב כנס של כל מי שהיה לו אי-פעם קשר לתעופה, והודעה על קיומו נמסרה קודם לכן בעיתונות. רבים מהמתכנסים הצטרפו ל"שרות האוויר" בו במקום. בין הטייסים הראשונים היו עזר ויצמן, בוריס סניור ואדי כהן.[1]

גיחת הקרב הראשונה של שירות האוויר הייתה ב-17 בדצמבר 1947. ביום זה פיני בן פורת קיבל הוראה להטיס רופא לבית אשל ובדרך חזרה אסף פצוע מקיבוץ נבטים. כשהגיע לקיבוץ, הוא ראה קבוצה של כ-200 ערבים שניסו לכבוש את הקיבוץ. בן פורת נטל יוזמה, לקח במטוס מתנדב מבית אשל שירה בתת-מקלע וזרק פצצות קטנות על ההמון הערבי. פעולתם גרמה להפסקת ההתקפה הערבית. הבריטים לא ראו בעין יפה תקריות מעין אלו. למרות הלחץ הבריטי, הורכבה טייסת באזור תל אביב שבסיסה היה שדה דב. מטוסי שרות האוויר, אשר כולם היו מטוסים קלים, ולא היו ייעודיים ללחימה, אוגדו עם התמשך המלחמה בטייסת 1. עם גבור הצרכים הורכבה בתחילת מרץ 1948 טייסת חדשה, אשר הסתעפה מטייסת 1, הפעם בגליל (ביבנאל). בהמשך אותו חודש הועבר מטוס אחד לנגב, צעד אשר בהמשך המלחמה הוביל להקמת טייסת הנגב. בסוף אותו חודש סייעו מטוסי שירות האוויר בניסיון חילוצה של שיירת נבי דניאל שהותקפה בשובה מגוש עציון. בתחילת מאי סייעה טייסת הגליל למגיני רמות נפתלי, ובאמצע אותו חודש איבדה טייסת 1 מטוס, על ששת אנשי צוותו, עת ניסו לסייע בקרבות בדרך לירושלים.

בניית כוחה האווירי של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם היסודות שתוארו, בניגוד לחילות השדה, בהם כבר הייתה קיימת תשתית כלשהי, ומסורת בת כמה עשרות שנים, הרי כמעט מכל בחינה מעשית היה צריך היישוב להקים חיל אוויר יש מאין.

בחודשי המלחמה הראשונים, טרם צאת הבריטים את הארץ, היו ברשות שירות האוויר רק מטוסים קלים, ואלה הרכיבו את טייסת 1. אולם מתוך ראייה לעתיד, כבר אז נרכשו 25 מטוסי הקרב הראשונים מסוג אוויה S-199 בצ'כוסלובקיה. המטוסים נבנו מגוף מסרשמיט Bf 109 עם מנועי יונקרס Jumo 211 ומדחפים של מפציץ היינקל He 111. המטוס היה בעייתי וביצועיו היו נחותים אבל אלו היו מטוסי הקרב היחידים שאפשר היה להשיג אז. במקביל, רכש בארצות הברית אל שווימר כנציג ה"יישוב", כעשרה מטוסי תובלה "קומנדו". אלה הוברחו מארצות הברית ובהסכמת שלטונות צ'כוסלובקיה קבעו בסיסם בז'אטץ (Zatec) שממערב לפראג. בהיותם שם נוצלו, אחר צאת הבריטים, להעברת מטוסי ה"אוויה" לישראל, ובה צוותו לטייסת הקרב הראשונה 101. בנוסף למטוסי הקרב העבירו מטוסי התובלה ציוד רב אחר. באוגוסט תבעו שלטונות צ'כוסלובקיה את פינוי ז'אטץ ומטוסי התובלה הועברו לישראל. הם היוו בה את "להק תובלה אווירית" ולקראת סוף המלחמה את טייסת 106. עוד כעשרים מטוסי "נורסמן" (Norsman) ניקנו מעודפי הצבא האמריקני באירופה, והגיעו בחלקם לישראל בין מאי לספטמבר. אלה צוותו לגף 35, שבהמשך קיבל גם מספר מטוסי אימון "הרוורד" שהוברחו מארצות הברית, והפכו בישראל למפציצי צלילה. כמה מטוסי "דקוטה" שהוסוו כחברת שכר דרום אפריקנית לוקטו אף הם. אלה, יחד עם אוסף מטוסים אחרים מדגמים שונים, שימשו כאבן הפינה לטייסת 103. בהמשך הבריח שווימר מארצות הברית ארבעה מפציצים כבדים "מבצר מעופף" (Flying Fortress B17), ושלושה מהם הגיעו לישראל ביולי, שם שימשו כיסוד לטייסת 69. עד חודש דצמבר 1948 רוב מטוסי הקרב היו מסוג "אוויה S-199", ואלה הוחלפו בהדרגה במטוסי "ספיטפייר" שנרכשו בצ'כוסלובקיה, יחד עם כמה מטוסי "P-51 מוסטנג" שהוברחו מארצות הברית.

בעיה אחרת הייתה מחסור חמור בצוותי אוויר בפרט ובבעלי מקצועות אוויריים בכלל. הסיבה העיקרית לכך נעוצה הייתה בכך שבמלחמת העולם השנייה הבריטים כמעט שלא הכשירו צוותי אוויר בני הארץ. היישוב התגבר על המחסור באמצעות גיוס צוותי אוויר בחו"ל, בעיקר בארצות המערב (מח"ל). רובם היו יהודים, אך גויסו גם עשרות רבות של לא יהודים, שלמעשה היו שכירים. דרך אחרת להתגבר על המחסור, באופן חלקי, הייתה הכשרת טייסים בני 'היישוב'. כך הוכשרו כמה טייסי מטוסים קלים בבייקרספילד (Bakersfield), קליפורניה, ואחרים הוכשרו באיטליה ובצ'כוסלובקיה. אך אלה האחרונים לא הגיעו בזמן המלחמה לרמה המאפשרת הפעלת מטוסי קרב או מטוסים רב מנועיים. השפעת יוצאי ארצות המערב בחיל האוויר הייתה רבה עד כדי כך שבמהלך חציה השני של המלחמה החיל נוהל, מבחינה מבצעית, בשפה האנגלית, למעשה.

מבנה חיל האוויר במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסת 101 - הוקמה ב-29 במאי 1948, יום יציאתה למשימתה הראשונה - הפצצת הטור המצרי אשר הגיע סמוך ליבנה. למחרת הפציצה את הטור העיראקי שהתקדם מטול-כרם מערבה. לשתי הפצצות אלה מיוחסת, על-פי מקורות מספר, חשיבות בעצירת הצבאות הערביים מלהתקדם למרכז הארץ, או מלבתרה לשניים, בהתאמה. הטייסת חנתה מאז הקמה במאי 1948 בעקרון (תל נוף) ועברה ביוני להרצליה. בסוף יולי עברה הטייסת למעברות, ששימש גם כשדה עזר להרצליה. בסוף אוגוסט חזרה להרצליה, כאשר משך זמן מה פעלה משני הבסיסים. בנובמבר, עם התרחק החזית המצרית, עברה הטייסת לחצור (קסטינה). מפקדיה היו תחילה הישראלי מודי אלון ואחרי שנהרג ב-16 באוקטובר 1948, סיד כהן, איש מח"ל מדרום אפריקה. הטייסת השליטה עליונות אווירית ישראלית במבצע יואב, ואחר כך במבצע חורב, בו הסתיימו הקרבות בנגב. כל טייסי 101 חוץ מארבעה - ששניים מהם נהרגו - היו אנשי מח"ל. לדוגמה, ב-29 באוקטובר היו בה תשעה יוצאי ארצות הברית, ארבעה מדרום אפריקה, שני ישראלים, אחד מבריטניה ואחד מקנדה[2]. שניים מהארבעה שלא היו מח"ל, היו יוצאי דרום אפריקה שעלו לפני 1948. ביו אותם אנשי מח"ל היו טייסים מצטיינים בחילות האוויר של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הטייסת הפעילה את מטוסי ה'אוויה' אשר נקנו בצ'כוסלובקיה, למרות מגרעותיהם הבולטות. ביולי הורכב, מגרוטאות מטוסים שהותירו הבריטים, ומשברי מטוסים מצריים שהופלו, מטוס 'ספיטפייר' שצורף לטייסת ואחריו מטוס נוסף. החל מספטמבר נרכשו מטוסי 'ספיטפייר' בצ'כוסלובקיה, וטייסי הטייסת הטיסו אותם ישירות לארץ במבצע ולווטה. לקראת סוף המלחמה הטייסת קיבלה מספר מטוסי מוסטנג שהוברחו מארצות הברית.

טייסת 103 - נוסדה בסוף יוני ותחילת יולי 1948 וחנתה ברמת דוד. הייתה זו טייסת תובלה והפצצה כאחד. מצבת מטוסיה כללה ברובה צירוף של מטוסי 'דקוטה' ו'בופייטר', ובנוסף כמה מטוסים בודדים מדגמים שונים. כיוון שכך, הטייסת חולקה לגפים, גף אחד כלל מטוסי קרב 'בופייטר' ו'מוסקיטו'. גף אחר כלל את ה'דקוטות', שמספר מטוסיו לרוב נע בין שלושה לחמישה. מקורם של מטוסי ה'דקוטה' הראשונים בחברת התעופה (Pan African Air Charter (PAAC שהופעלה על ידי יהודים מדרום אפריקה, והייתה בבעלותם של יהודים מבריטניה, תחת מסווה גס של 'שירותי דואר' במקום אלה של הבריטים שעזבו. עם הזמן הושגו מטוסי 'דקוטה' גם ממקומות אחרים. מפקדי הטייסת היו ג'ימי בלקווד (Blackwood), לא-יהודי מארצות הברית ומספטמבר 1948 דני רוזין מדרום אפריקה. צוותי האוויר היו בעיקר דרום אפריקנים (14, מהם שלושה טייסים), שמונה אחרים, מהם ששה טייסים, היו יוצאי מארצות הברית (המספרים נכונים ל-29 באוקטובר). היה בה טייס ישראלי יחיד[3]. פרט להפצצה עסקה בהספקה, במסגרת מבצע אבק, וכן לסדום המנותקת, למשל.

טייסת 69, שמטוסיה הגיעו לישראל מז'אטץ ביולי 1948, חנתה אף היא ברמת דוד. היא כללה שלושה מפציצים כבדים ('מבצרים מעופפים' B17) שהוברחו מארצות הברית. מפקדיה היו המתנדבים ריי קורץ (Kurtz), לשעבר מפקד טייסת B17 בחיל-האוויר האמריקני, ששימש בתפקידו זמן קצר, ואחריו ביל כץ. צוותי האוויר שהיו בטייסת ב-29 באוקטובר כללו 17 מצפון-אמריקה ותשעה מדרום-אפריקה, יחד עם ארבעה ישראלים, מהם שני טייסים[4]. הטייסת, עוד בדרכה לישראל מז'אטץ, הפציצה את קהיר ואת רפיח. אחר-כך הפציצה את ראש-הגשר הסורי במשמר הירדן, את אל עריש, מג'דל (אשקלון), 'כיס פלוג'ה' ועוד. משימה ייחודית שביצעה הטייסת הייתה במסגרת מבצע שוטר, עת הפציצה מטרות בתוך גבולות המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה.

גף 35, שנוסד באוגוסט, חנה בעקרון. הגף הפעיל מטוסי 'נורסמן' לתובלה קלה. מפקדיו היו פיל מרמלשטיין ואחר-כך, מספטמבר, טד גיבסון (Gibson), לא-יהודי, שניהם מארצות הברית. היו בגף 15 טייסים, מהם שלושה ישראלים[5]. הגף עסק בעיקר באספקה לסדום. אחר-כך, משנפתחה הדרך לסדום בנובמבר, הגף החל להפעיל מטוסי אימון 'הרוורד', אשר הוסבו להפצצות צלילה, ועסק בהפצצה על כיס פלוג'ה עד לסוף הקרבות נגד המצרים.

טייסת 1 חנתה בשדה דב. הטייסת כללה את המטוסים הקלים של שירות האוויר, ועסקה באספקה קלה, סיור ובמשימות תקיפה מאולתרות. ו מגוון מטוסים קלים, מכל הבא ליד, למעשה. חלק גדול ממצבת מטוסיה היוו ה'אוסטר'ים, אשר נקנו כאמור מן הבריטים. לאלה נוספו מגוון מטוסים קלים שונים, מכל הבא ליד, למעשה. טייסת הגליל התפצלה מטייסת 1 בתחילת מרס 1948 ובסיסה היה ביבנאל. טייסת הנגב הוקמה בסוף מרס 1948 כאשר התברר שקשה לקיים את הקשר עם הנגב על ידי טיסות מתל אביב, ומטוס אחד הועבר לנגב. היא חנתה תחילה בניר עם ואחר-כך, מ-19 במאי, בקיבוץ דורות. אז כללה שני מטוסי קישור, שני טייסים ושלושה-ארבעה אנשי צוות קרקע. לאחר מכן גדלה לשניים עד ארבעה טייסים ו-12-8 אנשי צוות קרקע. בדצמבר 1948 הטייסת עברה לבאר-שבע ובסוף המלחמה מנתה כ-90 איש, מהם 13 טייסים, ושבעה מטוסים. הטייסת עסקה בפיקוח על קו המים לנגב, אספקה, חילוץ פצועים והפצצה בפצצות קטנות באזור הנגב הצפוני. טייסות הנגב, הגליל, וטייסת 1, אשר היו כולן יותר 'ישראליות' באופיין (ללא דומיננטיות של המח"ל) אוחדו בינואר 1949 לטייסת 100.

טייסת 106 נקראה עד ינואר 1949, וברוב התקופה המתוארת, ATC (Air Transport Command) ובעברית (מ-1 ביולי 1948)-לת"א (להק תובלה אווירית). עד אז, בשל אופי פעילותה הייחודי, הייתה גוף עצמאי וייחודי בתוך חיל האוויר. תחילתה של טייסת 106 בחברות הכיסוי Service Airways ו-LAPSA שנוצרו כדי להבריח את המטוסים והצוותים מאמריקה. בשל העובדה שאנשי הלהק לא גויסו על ידי חיל האוויר, ולא עבור חיל האוויר, אלא במשימות תובלה על ידי חברה אזרחית, נגרמו חיכוכים ואי-הבנות רבים. לאחר שהמטוסים והצוותים יצאו את אמריקה והתרכזו בצ'כוסלובקיה הפכו חברות כיסוי אלה ללת"א. למפקדה נתמנה הישראלי מאיר מרדר (מוניה מרדור), והחליף אותו בתחילת 1949, כבר כמפקד טייסת 106, גורדון לוויט (Levett), בריטי לא יהודי. בזמן שהותה של לת"א לגלגוליה השונים בצ'כוסלובקיה העמידה לרשותה הממשלה המקומית בסיס בז'אטץ. בסיס זה נסגר באוגוסט 1948, בעיקר עקב לחץ אמריקני. ואז עקר לת"א לעקרון.

הטייסת עסקה בהבאת ציוד לחימה, כולל מטוסים מפורקים, מחו"ל, בעיקר מצ'כוסלובקיה (מבצע 'בלק'). בזמן המבצע לת"א זכתה לאוטונומיה ארגונית רבה במסגרת החיל. בזמן השהות בצ'כוסלובקיה, כל צוותי האוויר (מספרם נע בין 49 ל-56), פרט לשלושה, היו מח"ל, יחד עם צוותי קרקע היו לעתים למעלה ממאה אנשי מח"ל ביחידה, רבים-יחסית לא-יהודים. בין אלה הועסקו בטייסת גם כעשרים מכונאים וצוותי אוויר שכירים שוודים. לאחר המעבר לישראל, נוספו עוד ישראלים ללהק.

הלהק נשא על כתפיו את רוב העול של 'מבצע אבק' (סוף אוגוסט עד אמצע אוקטובר 1948). במהלך פעילותו במלחמת העצמאות ביצע הלהק כ-600 גיחות מבצעיות, ובהן הועברו מעל 3,000 טון מטען ויותר מ-5000 נוסעים. רוב אלה - 2,495 טון ו-5,098 נוסעים ב-417 טיסות, ו-417 טיסות חזרה - ב'מבצע אבק'; וכל זאת בכעשרה מטוסי תובלה, שמעולם לא היו שמישים כולם בעת ובעונה אחת. בנוסף, עסק הלהק באופן מאולתר בהפצצה בקרבות מול המצרים מאוקטובר 1948. לעתים עסק הלהק במשימות הצנחת ציוד, למשל, לקבוץ יחיעם הנצור, בתחילת מאי 1948, עת נקרא עדיין בשם LAPSA. משימה אחרת של הלהק, ואחר-כך הטייסת, הייתה השימוש בהם כחברת התעופה בפועל של ישראל, יחד עם מספר מטוסים דרום אפריקניים, בתקופה הראשונה לקיומה.

משימות קרביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס אוויה S-199 רודף אחר מטוס C-47 שתקף בתל אביב. 3 ביוני 1948.

רקע - עליונות אווירית ערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הצלחותיו נגד האוכלוסייה הערבית המקומית, שירות האוויר לא השתווה לכוחות האוויר המשותפים של מדינות ערב. חילות האוויר היו בין הזרועות האפקטיביות ביותר של צבאות ערב בתחילת המלחמה, בעיקר בגלל העדר חיל אוויר ישראלי משמעותי שיוכל לגרשם משמי הארץ. הפצצותיהם היו יעילות למדי ונזק רב נגרם בהתקפותיהם על הערים הישראליות.

חיל האוויר המצרי היה החזק מבין חילות האוויר של צבאות ערב. הוא כלל מספר ניכר של מטוסי קרב מדגם ספיטפייר ומספר מטוסי תובלה דאגלס C-47 Skytrain אשר כונו דקוטה, שהוסבו למפציצים.

ב-15 במאי, במקביל לפלישה הקרקעית, יצאו המטוסים המצרים לגיחת הפצצה והטילו את פצצותיהם על תל אביב ושדה דב. מספר מטוסים קלים הושמדו על הקרקע ונגרם נזק לאחרים. בהתקפה זו איבדו המצרים מטוס ספיטפייר אחד שהופל באש נ"מ ישראלית.

ב-18 במאי הייתה התקיפה הקטלנית ביותר כאשר מספר מפציצים מצרים התקיפו את התחנה המרכזית בתל אביב וגרמו ל-41 הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית.

כפות המאזניים מתאזנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה למודי אלון, דוד שפרינצק ומתי סוקניק, בשכונת רמת הטייסים בתל אביב

החל מן המחצית השנייה של מאי, 25 מטוסי ה'אוויה' שחיל האוויר קנה מצ'כוסלובקיה הוטסו לארץ, בדרך כלל מפורקים, במסגרת מבצע בלק. עד ה-29 במאי הורכבו ארבעה מבין אותם מטוסים. אלה נשלחו לתקוף את ראש הטור המצרי אשר הגיע לגשר עד הלום. שני מטוסים חזרו בשלום מן הטיסה ואלה נשלחו למחרת לתקוף את ראש הטור העיראקי אשר איים לבתר את ישראל לשניים בשרון. בשני המקרים עצר הכוח הערבי את התקדמותו. ב-3 ביוני 1948 נתקלו חילות האוויר הערביים לראשונה בהתנגדות: באותו יום המריא מודי אלון מפקד טייסת 101 משדה התעופה הרצליה ובאמצעות מטוסו, אוויה S-199, הפיל שתי דקוטות מצריות אשר הפציצו כמעט מדי יום את תל אביב.

ב-4 ביוני 1948 התקרבה הספינה המצרית "אמירה פאוזיה" ואיתה עוד שתי ספינות נוספות לחוף תל אביב, כנראה בכוונה של הנחתת כוחות בחוף. אח"י "אילת" נשלחה בניסיון לעצרם אך ללא הצלחה. לאחר מספר דקות של קרב ביקשה הספינה סיוע אווירי. לאחר כשעה הגיע הסיוע האווירי שגם יעילותו הייתה נמוכה. בתקיפה האווירית מול חוף נבי רובין, השתתפו שלושה מטוסי חיל האוויר מטייסת 1. אחד המטוסים נפגע ונפל לים, ושני טייסיו, דוד שפרינצק ומתי סוקניק נהרגו. הספינות המצריות נסוגו. במקביל, החל חיל האוויר להפציץ מטרות בשטח מדינות ערב. ערי הבירה הערביות הופצצו על מנת להמחיש למדינות ערב כי המלחמה לא תוגבל אך ורק לשטח ארץ ישראל. ב-1 ביוני, לפנות בוקר, הפציצה טייסת 1 את עמאן. בהמשך, בליל 11-10 ביוני, כמו גם ב-17 ביולי לפנות בוקר, הופצצה גם דמשק על ידי טייסת 103, ועוד פעם בבוקר ה-18 ביולי על ידי טייסת 69. ב-15 ביולי הופצצה קהיר על ידי טייסת 69, כבר בטיסתה לארץ מצ'כוסלובקיה. הופצצו גם מטרות פחות בולטות מערי הבירה הערביות, כמו עזה, רפיח, קונייטרה וראש הגשר הסורי במשמר הירדן ביולי.

עליונות אווירית ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שברי מטוס מצרי שהופל במהלך מבצע חורב.

החל מקרבות עשרת הימים החלה להסתמן עליונות אווירית ישראלית, וזו גברה והלכה במהלך המלחמה. באותם קרבות הופלו לראשונה מטוסי יירוט (להבדיל ממטוסי ה'דקוטה' שהופלו בתחילת יוני) של האויב בקרב אוויר. מספרם של מטוסי האויב שהופלו הלך וגדל במבצעי 'יואב' ו'חורב' ובין שני האחרונים. בנוסף, אותה עליונות אווירית התבטאה בליווי של מטוסי קרב למטוסים שעסקו במשימות הפצצה. ואכן, אלה הצליחו למנוע כל הפרעה מצד מטוסי יירוט של האויב למשימות אלה. בנוסף, למבצעים רבים של צה"ל קדמו או נלוו תקיפות אוויריות: מבצע שוטר, מבצע אגרוף, כפי שכונה חלקו חיל חיל האוויר במבצע 'יואב', מבצע חירם ועוד. למבצע 'חורב' ולמבצע חיסול, לקראת סוף המלחמה, נלוו תקיפות יומיומיות של חיל האוויר. עם זאת, לא הייתה זו עליונות מוחלטת, ועד סוף המלחמה סבלו הישראלים, הן אזרחים, הן צה"ל, מתקיפות מטוסי אויב. גם הסיוע האווירי הישראלי לא היה יעיל ביותר.

ב-7 בינואר 1949, בסוף מבצע חורב, הפיל חיל האוויר ארבעה מטוסים בריטיים שחגו סמוך לאזורי הקרבות, ועוד אחד הופל באש מן הקרקע.

משימות תובלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למשימות התובלה של חיל האוויר הייתה השפעה אסטרטגית ניכרת במהלך המלחמה. להלן המבצעים והמשימות העיקריים אשר בוצעו על ידי חיל האוויר:

מבצע בלק: במבצע זה, אשר היה למעשה רכבת אווירית מצ'כוסלובקיה לארץ, הועברו כלי נשק ותחמושת וכן מטוסי קרב. אלה האחרונים היו מטוסי הקרב היחידים של ישראל בחודשיים הראשונים לקיומה. בעול המבצע נשא להק תובלה אווירית.

מבצע אבק אשר נערך בין אוגוסט לאמצע אוקטובר 1948, נועד להכין את הנגב המנותק לקראת המשך המלחמה. נוסף לאספקה, הועברו אלפי לוחמים אל הנגב, ואלפים אחרים הוצאו ממנו לצורך התרעננות והתארגנות. בעול המבצע נשאו להק תובלה אווירית וטייסת 103.

אספקה לסדום במלחמת העצמאות: סדום הייתה מנותקת לחלוטין במשך כשבעה חודשים, אפריל עד נובמבר 1948. את כל הדרוש לה מבחוץ סיפק חיל האוויר. מאפריל עד אוגוסט הייתה זו טייסת 1, אך זו לא הצליחה לעמוד בדרישות. לפיכך הוקמה באוגוסט יחידה אווירית ייעודית לאספקה לסדום: גף 35, אשר עד תום הניתוק ביצע משימתו בהצלחה. סייעה לו בכך גם טייסת 103.

מטוסי התובלה של חיל האוויר שימשו בפועל כחברת התעופה של היישוב ושל מדינת ישראל, עד להקמתה של חברת אל על.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב אבישר, טייסת הפילים, הוצאת רשפים, 1993.
  • יעקב גן אמיר, 'קפיצות הדרך היבשתיות של המטה האווירי', ביטאון חיל האוויר, גיליון 43-44, אפריל-מאי 1958.
  • עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, תל אביב: הוצאת מעריב, 1975.
  • אבי כהן, גשר אווירי לעצמאות, להק תובלה אווירית 1949-1947, משרד הביטחון, תל אביב, 1997.
  • אבי כהן, תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות, משרד הביטחון, תל אביב, 2004 (שלושה כרכים).
  • אליעזר כהן (צ'יטה) וצבי לביא, השמיים אינם הגבול, סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספריית מעריב, 1990.
  • גורדון לוויט, גוי של שבת, מערכות, תל אביב, 1989, מאנגלית: Gordon Levett, Shabbes Goy, תרגם: רמי טל.
  • יהודה מנור, הטייסת שהמריאה מהשואה, ירושלים: יד ושם - המכון הבינלאומי לחקר השואה, 2012.
  • מוניה מרדור, שליחות עלומה, הוצאת מערכות, 1979.
  • בוריס סניור, שמיים חדשים, הוצאת דביר, 1998.
  • ישראל עמיר, בדרך לא סלולה, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1988.
  • יואש צידון (צ'אטו), ביום, בלילה, בערפל, ספריית מעריב, 1995.
  • דוד קורן, 'חצי שנה במצור - סדום במלחמת העצמאות', בתוך: שנה ראשונה לעצמאות, 1949-1948. סדרת עידן (10), מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים, תשמ"ח, עמ' 252-239.
  • בנימין קגן, הם המריאו בעלטה, הוצאת דבר, תל אביב, תש"ך.
  • אריה רובנס, טייסת הנגב במלחמת השחרור, 15 מאי 1948 - 10 מארס 1949, אריה רובנס, גרופית, 2002.
  • יוסף שביט, מתנדבים בכחול, משרד הביטחון 1995.
  • אביגדור שחן, כנפי הניצחון, הוצאת עם הספר, תל אביב, 1966.
  • דני שלום, כנפי מלחמה, כנפי שלום, תולדות התעופה בארץ-ישראל במאה העשרים, הד ארצי, אור יהודה, 1999.
  • דניאל שמשוני, מסע חיים בחברה טובה, משרד הביטחון, 2006.
  • דני שפירא, לבד בשחקים, ספריית מעריב, 1994.
  • אדם שתקאי, 'סוללי העצמאות באוויר', ביטאון חיל האוויר, גיליון 43-44, אפריל-מאי 1958.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, הוצאת מעריב, תל אביב 1975, עמ' 45
  2. ^ אדי קפלנסקי, המעופפים הראשונים, אנשי צוות אוויר במלחמת העצמאות, מפקדת חיל-האוויר, ענף תולדות חיל-האוויר, משרד הביטחון, 1993
  3. ^ אדי קפלנסקי, המעופפים הראשונים, אנשי צוות אוויר במלחמת העצמאות, מפקדת חיל-האוויר, ענף תולדות חיל-האוויר, משרד הביטחון, 1993
  4. ^ אדי קפלנסקי, המעופפים הראשונים, אנשי צוות אוויר במלחמת העצמאות, מפקדת חיל-האוויר, ענף תולדות חיל-האוויר, משרד הביטחון, 1993
  5. ^ אדי קפלנסקי, המעופפים הראשונים, אנשי צוות אוויר במלחמת העצמאות, מפקדת חיל-האוויר, ענף תולדות חיל-האוויר, משרד הביטחון, 1993