הזירה הימית במלחמת העצמאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הזירה הימית במלחמת העצמאות
מלחמה: מלחמת העצמאות
INS Wedgwood.jpg

AttackBoat.jpg

אח"י וג'ווד, מאוניות חיל הים הראשונות
אחת מסירות הנפץ שתקפו את האמיר פארוק
תאריך התחלה: 29 בנובמבר 1947
תאריך סיום: 20 ביולי 1949
משך הסכסוך: שנה ו-33 שבועות
קרב לפני: מלחמת העולם השנייה
קרב אחרי: מלחמת סיני
מקום: הים התיכון, ים המלח
תוצאה: הצלחה בהגנת החוף, עלייה ורכש לישראל לא הופרעה
עילה: עצמאות יצירת חוף בטוח ושיט פתוח לישראל בגזרת הים התיכון
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
דוד בן גוריון  המלך פארוק הראשון 
מפקדים

Flag of Israel.svg רמטכ"ל אלוף יעקב דורי
ראש אגף המבצעים יגאל ידין
Naval Ensign of Israel.svgראש מטה\מפקד חיל הים פול שולמן
שלמה שמיר.

Flag of Egypt (1922–1958).svg מייג'ור גנרל אחמד עלי אל-מאוואווי
מפקדי חיל הים המצרי – אמיר אל בחר מחמוד חמזה, אמיר אל בחר מחמוד בדר.

כוחות

חיל הים:
4 קורבטות
נחתת טנקים
7 נחתות מכוניות
יחידת סירות תקיפה
יחידת צוללים

הצי המלכותי הבריטי
6 משחתות
2 מקשות גדולות
חיל הים המצרי
2פריגטות
2 קורבטות
8 שולות מוקשים
4 ספינות משמר
20 אסדות נחיתה LCM‏[1]

מפת מזרח הים התיכון וסימון אתרי התרחשות הארועים במלחמת העצמאות.

הזירה הימית במלחמת העצמאות הייתה בים התיכון שהיווה עורק תעבורה הימי של מדינת ישראל בראשיתה. הפעילות הקרבית בים התנהלה בשתי מערכות. בראשונה לא הייתה פעילות ערבית בים.

החלטת עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1948 לא גרמה לממשלת בריטניה לחדול מפעילות כנגד היישוב היהודי המתכונן ל"מדינה שבדרך". מדיניותם של הבריטים כללה: הסגר ימי ומניעת כניסתם של מעפילים ורכש ציוד צבאי על ידי "ההגנה" והאצ"ל מלהגיע לארץ ישראל. העימות שהתחולל בין הצי המלכותי הבריטי לבין אוניות המעפילים של המוסד לעליה ב, היה האירוע העיקרי בזירה הימית ובין גופי המדינה היהודית שבדרך. ערב ההכרזה על מדינת ישראל ב-14 במאי 1948,ביום שלמחרת הסתיים שלטון המנדט הבריטי והנציב העליון עזב. בזירה הימית הופסקו הפרעות הצי המלכותי הבריטי לכניסת יהודים לארץ ישראל ובוטל ההסגר הימי. נמל חיפה המשיך להיות מוחזק על ידי הבריטים לצורך פינוי כוחותיהם עד ה-30 ביוני 1948.

בצאת הבריטים מארץ ישראל נכנס הצי המלכותי המצרי ללחימה במדינת ישראל. כלי שיט מצריים תקפו את חופי הארץ, והעבירו אספקה ולוחמים לחיל המשלוח המצרי (1948), שחדר לישראל בדרך היבשה. למרות העדיפות הטכנית והכמותית המצרית, הצליח חיל הים הישראלי, המאולתר ברובו, להדוף את המצרים מחופי הארץ ולקיים נתיבי שיט פתוחים למדינה.

הממונים על הביטחון בים השכילו לעבור בלא להינזק את העימות עם הצי הבריטי. הצי המצרי לא השכיל לתרגם את העדיפות הטכנית והכמותית שלו לשליטה בזירה הימית. באותם פעמים שגילו המצרים תעוזה הם שלחו כלי שיט בודד לבצע הפגזת חוף. חיל הים הישראלי שהיה מודע לנחיתות הטכנית בחימוש כלי השיט הפעיל את שייטת אוניות הקרב בריכוז מאמץ. בכל המפגשים שהתפתחו הייתה כמות רבה יותר של יחידות לחימה ישראליות. בפעילות אופרטיבית נכונה מנע חיל הים מהמצרים לנצל את הזירה הימית לטובתם ואף סייע באופן ישיר למבצעי צה"ל ביבשה.

לדברי אלוף יוחאי בן נון:
"עלה בידו של חיל הים הישראלי המאולתר להדוף את צי האוייב מחוף תל אביב, לקיים את עורקי השיט למדינה פתוחים ואף לעבור לאופנסיבה תוך השגת שליטה מלאה בזירה הימית, לאחר המכה האנושה שהנחית על הצי המצרי באוקטובר 1948."[2]

תוכן עניינים

טבלת אירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדים במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מלחמת העולם הראשונה הכריזה בריטניה על כוונה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. קיבלה מנדט מחבר הלאומים לפי נוסח הצהרת בלפור. במשך השנים גברו קובעי המדיניות בבריטניה שראו חשיבות לקשר עם העולם הערבי. קיום היישוב היהודי בארץ ישראל הועמד בסכנה בשל מדיניות זו.

לאחר מלחמת העולם השנייה נוצר מתח בין גוש המערב ארצות הברית ובריטניה לברית המועצות. המזרח התיכון נראה כר אפשרי להתפשטות הקומוניזם. בצפון אירן הוקמה רפובליקה עממית ביוון מלחמת אזרחים וטורקיה הייתה מאויימת. נגד ההתפשטות הסובייטית הוכרזה בפברואר 1947 דוקטרינת טרומן. בים התיכון הופיע הצי השישי של ארצות הברית בפיקוד אדמירל שרמן ומפקדתו באי רודוס. כמענה לפעילויות אלה זכה האו"ם לשמוע את נאומו של אנדריי גרומיקו בעצרת ב-14 במאי 1947 בזכות העם היהודי במדינה בארץ ישראל. ‏[19]

העימות בין בריטניה והתנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצי המלכותי הבריטי

הגורם העיקרי שקבע את הפעילות בזירה הימית הארצישראלית היו הבריטים. במטרה לרצות את מדינות ערב החליטה ממשלת בריטניה על בלימת העפלה ומניעת העברת חימוש ליישוב היהודי בארץ ישראל. משלחת בריטניה ניהלה מלחמה משולבת – פוליטית, דיפלומטית, מודיעינית, משטרתית וצבאית. החלטות בכל הנושאים התקבלו בדרגים הרמים ביותר. "האימפריה הבריטית יצאה נגד שארית הפליטה, נעלה את שערי הארץהיחידה בה עשויים היו למצוא מקלט. בריטניה הגדולה הפעילה את מלוא כוחה, הקדישה לכך מאמצים רבים.... אך כל אלה לא הועילו בריטניה היא שנטשה את המערכה בהעבירה את "שאלת פלשתינה" להכרעת האו"ם."[20]

כנגד שארית הפליטה העושה דרכה בים בספינות רעועות, הפעילו את הצי המלכותי הבריטי שהיה הגדול והחזק ביותר באזור. כוח ימי קבוע אשר כלל שתי סיירות, שש משחתות, שלוש אוניות גירוש ושתי מקשות גדולות. הצי המלכותי הבריטי הקים בבניין מגדלור בכרמל "מפקדת קצין ימי בכיר לפלסטינה". במסגרת המטה האימפריאלי למזרח התיכון הועמד גנרל מק-ניל גרהם ובראש הכח הימי הועמד קצין ימי בדרגת קומודור, א. פ. דה סאליס (A. F. De Salis) מפקד שייטת משחתות לשעבר. כבר בשנת 1946 פירסמה ממשלת בריטניה "כנגד העליה הבלתי ליגלית יפעיל הצי את אותן התכניות שתוכננו בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה כדי למנוע מהגרמנים והאיטלקים להחיש תגבורת לכוחותיהם באפריקה." בלא שמץ בושה שהפעם יפעלו כנגד פליטי חרב. ‏[21]

כלי שיט נוספים בצי המלכותי בים התיכון עסקו במעקב אחרי אוניות חשודות בהעפלה (בשפה הבריטית: הגירה בלתי-לגלית) או בהובלת רכש ביטחוני ליישוב, בקרבת נמלי המוצא מאירופה לארץ ישראל. במאי 1947 חיבל קומנדו ימי בריטי באונייה פאן קרסצנט בנמל וונציה. בדצמבר 1947 לאחר צאת הפאנים עם המעפילים על סיפוניהן, הן יורטו על ידי שתי פריגטות ושייטת שכללה שתי סיירות ושש משחתות בפיקוד אדמירל.‏[22]

מול הכוח הימי החזק והמקצועי של בריטניה התמודדה התנועה הציונית באמצעות כוחות וארגונים כמו הפלי"ם, המוסד לעליה ב' והחבל הימי לישראל. המדיניות הציונית הייתה להימנע מלדרדר את המאבק בבריטים למצב של לחימה כדי לשמור על הכוח לקראת הלחימה בערבים.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת אוניות הצי המלכותי הבריטי שהשתתפו בפעילות כנגד ההעפלה בשנות המלחמה:

, Chequers, Virago, Venus, Volage, Mauritius , Empire Rival , Chivalrous, Marauder, Verulam ,Mermaid , Octavia, Ocean Vigour, Cheviot, Childers, Cardigan Bay, Ajax, Phebe, St Brides Bay, Runnimede Park, Widemouth Bay, Marauder, Verulam, Pelican, St Austele Bay, Auryalos

הצי הבריטי המשיך לקיים את הסגר הימי על חופי הארץ כנגד העלאת מעפילים והבאת נשק. וזאת עד לסיום המנדט ב-15 במאי 1948. לצורך השלמת הפינוי המשיך החזיק את הנמל ושדה התעופה בחיפה עד 30 ביוני 1948. ולא אפשר פריקת מעפילים או אוניות הנושאות חימוש עד יציאתו. אף כי בריטניה הכריזה שהיא מתנתקת מהמנדט בארץ ישראל הראתה הפעילות הבריטית כוונות להכשיל את היישוב היהודי. ב-13 במרץ 1948 מצטט דוד בן-גוריון את דבריו של מפקח האו"ם הקולונל הנורבגי לונד "ההתנהגות הבריטית מכוונת לסייע להשמדת הישוב…"[23]

האונייה הבריטית האחרונה שעזבה הייתה נחתת טנקים HMS STRIKER. הצי הבריטי המשיך לסייר במזרח הים התיכון לאחר הפינוי מארץ ישראל. הסיורים בוצעו על ידי משחתת, שאחד מתפקידיה היה לאבטח את תנועת העולים ממחנות המעצר בקפריסין לישראל. וזאת משום שנוצר אינטרס משותף, לישראל ולבריטניה, לפנות את מחנות המעצר בזמן קצר.‏[24]

ההעפלה בתקופת מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחתת בריטית עוקבת אחרי אוניית המעפילים בן הכט (אוניית מעפילים). האונייה נרכשה מהכנסות המחזה שכתב בן הכט "A Flag is born" לאחר הכרזת המדינה הפכה לאח"י מעוז (ק-24).

בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה שהו מאות אלפי עקורים ביבשת אירופה בחוסר כל. חוסר הברירה מחד והתקווה היחידה שנותרה לארץ ישראל. היישוב בארץ ישראל וחלקי העם היהודי שלא נפגעו ישירות בשואה הרגישו חובה לאפשר הגעתם. הדבר היה מנוגד לתוכניות של ממשלת בריטניה לפני המלחמה כבר הגבילה את העלייה. עם עליית מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה, כבר היה ברור שההתחייבות להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל לא תתמלא. מתוך כך הפכה ההעפלה לא רק פתרון מעשי למצוקת העקורים, אלא מנוף רב עצמה במאבק להקים את הבית היהודי בארץ ישראל הלכה למעשה. במילים אחרות, עניין ההעפלה לחוד החנית של המאבק הפוליטי בזירה הבינלאומית. על רקע זה נמשכו המאמצים בהעפלה, על אף ההצלחות המועטות בחדירת המצור היעיל שהושת על ידי הבריטים.

בהחלטת האו"ם מה-29 בנובמבר נאמר שיקבע נמל בחוף ארץ ישראל אשר יהיה פתוח לקבל מעפילים יהודים. אך ממשלת המנדט שקלה שהדבר יעורר מהומות של הערבים בארץ ישראל ואינו ניתן לביצוע. הבריטים קיבלו לכך תמיכה ממזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ורג' מרשל שדרש מאנשי הסוכנות היהודית בארצות הברית להפסיק את ההעפלה. לא רק שלא נקבע נמל לפריקת מעפילים אלא הצי הבריטי לא קיבל הוראות להמשיך במניעת ההעפלה.‏[25] העפלה הייתה בעלת חשיבות לאומית חזקה יותר מנושאי כלכלה והיוותה מרכיב בתפיסת הביטחון. האפקט הציבורי בעולם של רצון היהודים לעלות היה חשוב לפני ההחלטה באו"ם אך גם אחריה היה נכון להמשיך ולהדגיש אותו.

מעפילים עצורים בידי הבריטים מועברים באוניית גירוש למחנות המעצר בקפריסין (בסביבות 1948-1948)

בתקופה שמאז 29 בנובמבר 1947 עד ה-30 יוני 1948‏[26] המשיך זרם שארית הפליטה לנסות להגיע לארץ ישראל באוניות מעפילים. בשלב זה שונתה המדיניות של המוסד לעליה ב' בכל האמור להתנהגות המעפילים לאחר תפיסתם על ידי הכוחות הבריטים ושילוחם למחנות המעצר בקפריסין. הוחלט כי התנגדות המעפילים והאוניות לגירוש לקפריסין תעשה באפן סמלי בלבד. מטרת ההעפלה לא הייתה רק פתרון לשארית הפליטה הנדים בחוסר כל באירופה, אלא גם פעולת הסברה של הפתרון לעם היהודי בדמות בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מטרה שרבים בעם היהודי היו מאוחדים בה. לאור זאת ניתן לראות את ההעפלה כמוצלחת. המגורשים ואזרחי היישוב ראו בגירוש לקפריסין שלב ביניים לקראת עלייתם הקרובה לארץ ישראל.

אנשי היחידה הימית, הפלי"ם, שעסקו בהעפלה, המשיכו בתפקידיהם. האחריות והביצוע היו באחריות המוסד לעליה ב'.

במהלך המלחמה הועברו 17 אוניות מעפילים מחופים שונים באירופה. מתוכם רק שתי אוניות הצליחו לפרוץ את המצור. האונייה הפורצים הנחיתה בתל אביב 167 מעפילים ב-4 בדצמבר 1947, והאונייה האומות המאוחדות הגיעה לחוף לנהריה בצהרי 1 ינואר 1948 עם 537 מעפילים.

מעפילי שאר 13 האוניות נתפסו על ידי הבריטים והועברו למחנות המעצר בקפריסין. שתי אוניות מעפילים: לניצחון עם 189 מעפילים ומדינת ישראל, ועל סיפונן 243 מעפילים הגיעו לחוף תל אביב, לאחר הכרזת המדינה, ולא הופרעו על ידי הבריטים.

אוניות המעפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ערביי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחות ערביות מחיפה בורחות באניות בריטיות ללבנון דרך הים, אפריל 1948

לערבים תושבי עכו, חיפה, יפו והכפרים במישור החוף היו כלי שיט רבים, שעסקו בדייג ובהברחות סחורה ובני אדם. במשך תקופת המלחמה לא הייתה פעילות עוינת שלהם בים. ייתכן שהסיבה לכך, נעוצה בנוכחות המוגברת של משטרת החופים והצי הבריטי נגד מבצעי ההעפלה. ב-18 באפריל 1948 הגיעו ידיעות שהערבים מיפו מתכוננים לתקוף את נמל תל אביב בדרך הים. האיום היה מוחשי כדי להפחיד אוניות זרות מלפעול בנמל אך המתקפה לא יצאה אל הפועל.‏[47] עם התפתחות המלחמה לרעת הערבים, שימשו כלי השיט המקומיים לבריחה ללבנון, עזה ומצרים.

היישוב היהודי והתעבורה בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב היהודי החדש בארץ ישראל התפתח כשמרכזו בשפלת החוף. סביבו היו מדינות עוינות. הים התיכון היה נתיב בעל חשיבות עליונה למילוי האינטרסים החיוניים של המדינה, ובכלל זאת קשר כלכלי עם מדינות העולם תנועה חופשית לתגבור כוח האדם ומקלט לשארית הפליטה ערוץ לרכישת חימוש צבאי לקראת הלחימה. על כן היה צורך באבטחת היישובים בקו החוף מפני הפגזות מהים והנחתת כוחות אויב.

לפני מלחמת העולם השנייה פעלו שתי חברות בשרות לארץ ישראל: "Palestine Maritime Lloyd" והחברה לשירות ימי עתיד. בעלי החברה חשבו כי לאחר מלחמת העולם תהיה להם זכות ראשונים בהובלה. אך החלטת הסוכנות היהודית הייתה לחזק חברה שתעמוד בעקרונות: העסקת ימאים יהודים, תישא דגל עברי, תהיה בבעלות יהודים, תשתמש בציוד המיוצר בארץ ישראל ותפעל בקווים החיוניים ליישוב היהודי בארץ ישראל. לכן הוקמה חברת צים ולה ניתנה העדיפות.

מצב החימוש של הכוח היהודי היה ירוד ביותר. אירופה הייתה מלאה בעודפי נשק ותחמושת של צבאות מלחמת העולם. מקורות הרכש פעלו במדינות השונות להשיג נשק ותחמושת והעברתם חייבה הברחה בים. הצי הבריטי ראה מתפקידו למנוע אספקת נשק בדרך הים. אך במקרה אחד גם לאבטח אספקת נשק שנקנה על ידי הערבים באירופה. בתקשורת בבריטניה פורסם שמצופה תוהו ובוהו לאחר שיצאו מארץ ישראל. לממשלת בריטניה היו אולי אינטרסים שכך יקרה. כדי להשלים את החלשת היישוב היהודי באותה עת, המשיכה ממשלת המנדט את המחדל בשמירה על הגבולות היבשתיים, ומאות אלפי ערבים ממצרים ירדן וסוריה נכנסו לארץ ישראל. זאת לפי עדות של קצין נורבגי מוועדת האו"ם. היה ברור שהשלטון הבריטי מסייע לתבוסת היישוב היהודי בארץ ישראל בעימות העתידי עם הערבים.‏[48]

הספנות העברית בתקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל היסטורי דגל הצי האזרחי דגל המנדט הבריטי אותו נשאו אניות צי הסוחר של חברות הרשומות בפלשתינה.

חברת צים וחברת עתיד הפעילו כל אחת שתי אוניות בדגל ממשלת המנדט. הספנות המסחרית לארץ ישראל נעשתה רובה באניות של חברות זרות. בעת סיום המנדט נטשו כל האניות הזרות את נמלי הארץ אפילו לא המתינו להכרזה המצרית שניתנה בספטמבר 1948 וכוונה רק נגד העברת נשק ועולים. עשרות אניות שהיו בדרכן לנמלי הארץ קיבלו הוראות לפנות חזרה. את הסחורות שנשארו בבטן האניות פרקו בנמלי הים התיכון. סחורות חיוניות נמצאו במחסני הנמלים בים התיכון. למנוסת בעלי האניות הצטרפו גם חברות הביטוח נוצר חרם של מובילים ומבטחים שפגע בישראל. החרם נשבר על ידי שותפיה של צים חברת הריס את דיקסון מלונדון שהחליטו לבטח סחורות בתנועה לישראל ושכנעו גם אחרים לעשות כך.‏[49]

כאשר הוכרזה מדינת ישראל עגנה האנייה קדמה בפיקודו של רב חובל אנריקו לוי בנמל מרסיי. בטקס חגיגי הורידה את הדגל המנדטורי והניפה במקומו את דגל צי הסוחר הישראלי. ב-17 במאי יצאה קדמה מהנמל עם עולים כשדגל ישראל מתנוסס בתורן החרטום. ‏[50]

דגל צי הסוחר הישראלי אושר רשמית שבוע מאוחר יותר ב-21 במאי 1948.‏[51] על פי צבי הרמן, הלקח החשוב היה "מדינת ישראל אינה יכולה להשליך את יהבה על ספנות זרה. ....אם אין צי אניות ראוי לשמו –ישראל מנותקת..."[52] היות שאין צורך בפעילות רבה של ציי האויב. טבעי שבעלי אניות לא ירצו לסכן את רכושם וצוות זר לא מעוניין בסכנות.

בשנת 1949 תוך כדי המלחמה התרחבה חברת צים והפעילה 10 אוניות. הכנסות באו בעיקר מהעלייה ההמונית.

העברת הרכש בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתגרים בפני התחמשות היישוב ומדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות החשובה ביותר שהתרחשה בזירה הימית הייתה פעילות הרכש. מערכת הביטחון הישראלית הייתה משוכנעת כי יוצר עימות מזוין עם מדינות ערב שהקימו צבא מקצועי ומאורגן על ידי הבריטים. התחמשות צה"ל הייתה גורם קריטי להצלחה במלחמה. כל עוד נמצאו הבריטים בארץ לא ניתן היה להשיג כמויות משמעותיות של נשק. הנשק שנמצא בידי היישוב בארץ ישראל היה בניגוד למדיניות הבריטים שמנעו התחמשות.

בתחילת המלחמה לא האמינו שניתן יהיה להעביר נשק מבלי שיוחרם על ידי הבריטים. הייתה נחיה לאגור נשק כדי להעבירו לארץ בתום המנדט. לאור התקפלות הצבא הבריטי מהדרום צפונה לאזור חיפה, לקראת התפנותו מהארץ העריך דוד בן-גוריון שאזור ת"א יהיה נקי מצבא בריטי בפברואר 1948 והוראה לתכנן הגעת האוניות למעגן בתל אביב ולפרוק את המטענים בלילות. הצי הבריטי המשיך בסגר הימי עד לסיום המנדט ב- 15 במאי 1948. בנמל חיפה לא ניתן היה לפרוק נשק עד עזיבתם ב-30 ביוני 1948.

ב-29 במאי 1948 החל משטר אמברגו על הספקת אמצעי לחימה וסיוע צבאי אחר לפי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. בעת המלחמה כאשר הוסכם על הפוגה בלחימה מטעם האו"ם. נעשתה פריקת הרכש מהאניות המובילות בהטעיה ובהסתר מביקורת של משקיפי האו"ם. ככלל פיקוח האו"ם על האמברגו לא היווה מכשול להבאת הרכש. הציוד שהוא כבד נמצא בתחתית המחסנים ומעליו שכבת צובר של בצל או תפוחי אדמה ולפעמים גם ארטישוק. ב-24 ביוני שלח הצי הששי של ארצות הברית שתי משחתות לצורך סיורי הפיקוח והצי הצרפתי הקצה קורבטה אחת לאותה מטרה. משטר האמברגו נשאר על כנו עד לחתימת הסכמי שביתת הנשק בוטל על ידי האו"ם רשמית ב-11 אוגוסט 1948.

שיטות הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התשתית שהוקמה לצורכי העפלה התאימה לארגון הברחות נשק בדרך הים. המוסד לעליה ב' נעשה מוסד לרכש המטה הראשי עבר מפאריס לז'נבה בשווייץ. ב-1 אפריל 1948 מונהשאול מאירוב למרכז נושא הבאת הנשק מאירופה. ההנחיה שנתן דוד בן-גוריון הייתה: "אל תערבב ציוד בהעפלה, הציוד הוא בנפשנו." פעילות הרכש נעשתה יותר ביזמה אישית לפי ההזדמנויות שנתגלו לרוכשים מאשר בשליטה מרכזית. העדיפות הייתה נשק קל ובינוני לציוד חטיבות חיל הרגלים, הקמת חיל האוויר, ארטילריה ושריון, ציוד ותחמושת.‏[53] מערכת ההרכשה הוכנה כדי להעביר מהר נשק שנאגר באירופה כאשר תוכרז העצמאות.

ברית המועצות נתנה הסכמה בשתיקה לעסקאות הנשק של ישראל עם צ'כוסלובקיה. עסקאות נשק נעשו גם עם מדינות ערב. התמיכה בעסקות הנשק נבעה משילוב של כוונות אחדות, ובהן: תחרות ופגיעה באינטרסים של בריטניה, תקיעת טריז בין ישראל לארצות הברית, וקבלת כסף טוב לשיקום כלכלות ארצות הגוש המזרחי. עיקר הרכש של חימוש צה"ל ואספקה חיונית הועברו בדרך הים. מקורות הרכש היו צ'כיה דרך נמלי יוגוסלביה. רכש במערב אירופה עבר דרך מרסיי עד אמצע יוני 1948 ואז עקב האמברגו של האו"ם הועבר דרך איטליה שלא הייתה חברה באו"ם ולא מחויבת לחלטותיו.‏[54]

מקורות משמעותיים נוספים לחימוש הנחוץ לישראל נמצאו באיטליה, צרפת, שווייץ, בריטניה מאמץ הרכש הסתייע ביוגוסלביה בהעמידה את נמל שיבניק ושני שדות תעופה בשטחה כתחנות ביניים בהעברת הנשק מצ'כוסלובקיה לארץ. בעוד שאת הרכש המיועד לסוריה הופנו דרך נמל רייקה.

רכש מארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוכניות היישוב היה לרכוש נשק בארצות הברית שם נמצאו גם מקורות המימון. לאחר מלחמת העולם השנייה מכרה ארצות הברית את עודפי הנשק העצומים שלה מהמלחמה, כולל נשק כבד, למדינות רבות בעולם. קובעי המדיניות בארצות הברית ובעיקר מחלקת המדינה הגיעו מסקנה שמדינה יהודית הינה בניגוד לאינטרסים של ארצות הברית. ב-14 בדצמבר 1947 הטילה ארצות הברית איסור על ייצוא נשק וחומרי לחימה לארצות המעורבות בסכסוך בארץ ישראל. היזמה לכך באה ממחלקת המדינה ובמטרה למנוע כינון המדינה היהודית, או אף לחסל את היישוב.‏[55] בכך נמנעה גישה לרכישה חוקית של נשק בשוק האמריקאי. הקהילה היהודית בארצות הברית התגייסה במלוא כוחה נגד המגמה הזאת. התארגנות של מועצת החירום הציונית הביאה לניצול מושכל של אמצעי התקשורת ולאור תנאי הבחירות הפנימיות הביאו משקל נגד העוינות של מחלקת המדינה.

פעילות הרכש מארצות הברית נוהלה על ידי יהודה ארזי שחשב ללכת בגדולות ולרכוש נושאית מטוסים ATTU ולמלאותה בציוד צבאי. דרך זאת לא צלחה וארזי הוחלף בטדי קולק. גם כאן היזמות המקומיות גברו על השליטה והתכנון. הרכש מארצות הברית הועבר דרך נמלים במקסיקו. שרות הביטחון ה-FBI הקדיש מאמצים רבים למנוע את הרכש. המידע שאסף נמסר לבריטים או לאו"ם. האנשים שעבדו בשירות הרכש בארצות הברית, אם כסוחרים, או כאנשי צוות נחשבו כעבריינים מבחינת החוק האמריקאי.

על אף פעילות נגד הרכש הישראלי הגיעו אמצעים חשובים מארצות הברית. רוב אמצעי הלחימה והציוד לתעשייה הצבאית שהוברח מארצות הברית עשה את דרכו ארצה מוסווה כמטען אזרחי תמים באוניות סוחר, כך לדוגמה חמישה מטוסי ‏P-51 מוסטנג מפורקים הוברחו בארגזים, שתכולתם המוצהרת הייתה קומביינים חקלאיים; שניים מהם הופעלו מבצעית במלחמה. הוברח ציוד שנרכש לתעשיית הנשק שהייתה בהקמה. הציוד התעשייתי זרם כל המלחמה ו"אפילו בורג לא אבד". רכישה חשובה הייתה העברת שני מיליון ליטר דלק מטוסים בחביות שהועברו ממקסיקו בשתי אוניות. הכמות הגיעה לפני מבצע יואב הספיקה לחיל האוויר למשך ששה חודשים.‏[56]

השפעת האמברגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה הקפידה על האמברגו כלפי הערבים מתוך חשש שהפרתו תהווה סיבה לארצות הברית לחמש את ישראל או גם להתייצב מאחוריה. לנוכח העימות מול הסובייטים ראתה ממשלת בריטניה כאינטרס בריטי לשמור על לכידות עם ארצות הברית. החשש המשותף של ארצות הברית ובריטניה שידרדרו נגד רצונן לעימות בשאלת ארץ ישראל. – בכך שבריטניה תגיש סיוע צבאי לצבאות הערביים שהוקמו על ידה וארצות הברית תסייע ליהודים. בשלהי המלחמה נתגבשה המסקנה כי האמברגו פגע יותר בצבאות מדינות ערב שסמכו על בריטניה לחמשם, מאשר לישראל שסמכה רק על עצמה. באוגוסט 1948 החלו גורמי ממשל בבריטניה להשתדל להפסקת האמברגו של האו"ם. ואילו גופי ממשל ישראליים פעלו בשקט בארצות הברית כדי להמשיכו.

גורמי הצבא הבריטי במזרח התיכון לא היו שלמים עם הצורך בשמירת האמברגו ושאפו לסייע למדינות ערב אף יותר מאשר ממשלת בריטניה. אירעו גניבות נשק ותחמושת ממחסנים בריטים על ידי צבא מצרים. 26 טנקים לוקוסט הגיעו לצבא מצרים והשתתפו בקרבות בנגב. הכחשה בריטית לכך עומתה מול טנקים השרופים שהוצגו על ידי צה"ל.

צי הרכש הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניית הרכש 'MAESTRELA' '"הזקן"' ביצעה 9 הפלגות במהלך המלחמה.

בתחילת 1947 נטל דוד בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון ועד מהרה הוא הגיע למסקנה שמצבת הנשק שבידי ההגנה לא תספיק לעמוד בפני צבאות מדינות ערב. עוד לפני החלטת כ"ט בנובמבר 1947 הוא שיגר את יהודה ארזי, אהוד אבריאל ומוניה מרדור לעסוק בהשגת נשק והעברתו לארץ. משלוחי נשק שנרכשו על ידי חברות מדומות הוברחו לארץ כמטענים מוסווים באוניות סוחר רגילות שפקדו את נמלי חיפה ות"א.

לקראת סיום המנדט ובמהלך המלחמה הופעלו 30 אוניות לצורך השטת הרכש הצבאי. חלקם בבעלות מלאה של מערכת הרכש והשאר בחכירה או בנשיאת מטען כאנית סוחר רגילה. הראשונה שבהן, אונית הרכש נורה, הגיעה ב-1 באפריל 1948‏[57] אוניות אלה ביצעו במהלך מלחמת העצמאות למעלה מחמישים הפלגות, בהן הובאו ארצה כ-35,000 טון אמצעי לחימה: נשק קל ותחמושת, תותחים, טנקים ומטוסים.‏[58]

הניסיון, התשתית והקשרים שנצברו על ידי המוסד לעליה ב' סייעו לארגון התובלה הימית של הרכש. לצדם של רבי החובלים הזרים של האוניות, שהסתכנו בהפרת האמברגו, הוצבו ימאים וגדעונים יוצאי הפלי"ם וותיקי מפעל ההעפלה. הם הפליגו כנציגי בעלי המטען ועיקר תפקידם היה לוודא שרבי החובלים יפעלו בהתאם להנחיות מערכת הרכש. חלק מאנשי הפלי"ם הוצבו גם לליווי הרכש במטוסים.

אוניות חיל הים הופעלו להגנת הרכש ואוניות השייטת הגדולה הפליגו במגמה להמצא בנתיב אוניות הרכש וכן כאמצעי הצלה למקרה של צורך בנטישת המטוסים הנרכשים במעבר מעל הים. פעילות זו קיבלה את השם מבצעי ולווטה.

אוניית הנשק נורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנייה נורה, הועמסה בנשק צ'כי בכמות רבה בנמל שיבניק ביוגוסלביה. טעינת האניה התעכבה מסיבות התארגנות באירופה. הפליגה תחת פיקודו של בנימין ("בן") ירושלמי. נקלעה בדרכה לסערה ועגנה בין משחתות בריטיות במפרץ לרנקה בקפריסין. שמרה כל הדרך על דממת אלחוט וכך הצליחה לפרוץ את הסגר הימי הבריטי והגיעה לנמל תל אביב ב-1 באפריל 1948.

המטען כלל 4500 רובים 200 מקלעים ו-5 מיליון כדורים פורק למרות בקורת של הבריטים והנשק הועבר מייד לגזרות הלחימה. היה זה המשלוח הימי הראשון‏[59] בעקבות הנשק שהביאה, זכה לראשונה כל חייל בחטיבות הלוחמות בנשק אישי ולא כפי שהיה נהוג קודם – לשייך את כלי הנשק לעמדה בה היה מצוי.‏[60] באמצעות הנשק שהגיע הצליחו כוחות ההגנה להתגבר על "משבר מרץ 1948" ולעבור למתקפה - פריצת המצור על ירושלים במבצע נחשון והניצחון בקרב משמר העמק. הנורה הוחזרה לאיטליה למשימות המוסד ויחידת החבלה ומאוחר יותר נמכרה לרב חובל מריו קנדה בשליש ממחיר השוק כהערכה על פעילותו. ‏[61]

אוניית הנשק רקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה ארזי שריכז את העפלה וגם את קניות הרכש באירופה הקדים ורכש שתי אוניות כדי שיהיו בכוננות להעברת נשק בעת שימצא. 'רקס - האונייה האיטלקית RESSURECTIO הוטענה במרסיי ב 25 תותחי נ"מ 20 מ"מ ותחמושת שנרכשו בשווייץ מסוחר נשק עבור ניקרגואה. משם עברה לסיציליה, והעמיסה מטען כיסוי שכלל פקעות בצל, תפוחי אדמה וארטישוק. נציג הבעלים בהפלגה היה אריה קפלן. צוות ההשטה כלל ימאים מקצועיים בני משפחה סיציליאנית, והאנייה הגיעה בערב פסח תש"ח 23 אפריל 1948 לנמל תל אביב. פריקת האנייה עובדי הנמל בילו את ליל הסדר תש"ח בפריקת מטען החימוש.‏[62][63] האניה בשמותיה השונים ריסורקצ'יו, ג'יגיולה, דניאלה ביצעה עוד 9 הפלגות רכש במהלך נמלחמה.

אוניית הנשק ארז" בהירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

'ארז" ("בהירה)" הייתה אונייה איטלקית בשם סנטה צ'יארה, אשר העמיסה נשק בנמל מרסיי. העובדים הערבים בנמל חשפו את זהותה. לכן, לאחר הפלגתה מנמל נאפולי שונה שמה לבוריאה; היא נצבעה בצבע שונה והוקם מבנה בירכתיים של האונייה בכדי לשנות את הצדודית שלה. האנייה המשיכה להעביר נשק ותחמושת מצרפת. הגיעה ב-13 במאי, ועגנה בתל אביב. אנשי המשחתת פליקן (HMS PELICAN) שהופקדו על שמירה החופים, חשדו ב"בוריאה" ודרשו מאנשיה לעבור לנמל חיפה. רב החובל דה מרינו נהג בתבונה, והתנגד ככל יכולתו, ההתנגדות כללה את כיבוי המנועים של האונייה. כמו כן, כאשר האנייה נכנסה לעגינה בקרבת תל אביב, ופרקה את הנשק והתחמושת, נערכה הפצצה על העיר על ידי מטוסים מצריים.‏[64] בהתקפה הראשונה נהרגו מספר פועלי נמל.‏[65] למרות זאת אחרי טבילת האש הראשונה חזרו לעבודה תוך כדי התקפות המטוסים.‏[66] לבסוף האונייה נתפסה על ידי הבריטים, נגררה לחיפה, ונערך בה חיפוש. אבל הנשק שהיה מוסתר מתחת לערמות של פקעות בצל, לא התגלה והיא שוחררה.‏[67] הגעת משלוחי הנשק ב"בוריאה", הוזכרה על ידי דוד בן-גוריון בעת הדיונים שלפני חתימת מגילת העצמאות, ב-14 במאי 1948 והקמת מדינת ישראל.

בהפלגתה השנייה הגיעה ארז" \ בוריאה לחופי מדינת ישראל ב-15 ביוני 1948, ועל סיפונה 10 טנקים מסוג רנו. למנופי האונייה לא היה די כושר לפרוק אותם מהאונייה, ולפריקת הטנקים הופעלה אנית סוחר מרי ג'ו שנשאה את דגל פנמה, עברה לאתר עגינת האונייה מנמל חיפה. הטנקים נפרקו אל דוברות, והובאו לנמל תל אביב. מבצע הפריקה נערךבתקופת הפוגה תוך התחמקות מביקורת מפקחי האו"ם.‏[68] האניה בשמותיה השונים: ארז", "בוריאה", "בהירה", "סנטה קיארו הביאה נשק שש פעמים במהלך מלחמת העצמאות.

אוניות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנייה Bunty בדגל פנמה העמיסה בגלבסטון 36 טנקים M5 היא נעצרה והטנקים הוחרמו. האונייה בכינוי דרומית החלה בשם המקורי והעבירה דלק מטוסים וציוד ממקסיקו, אחר כך הותאמה להעברת עולים - לארנגה, פינזון וקפלוס. במאי 1953 פסקו מסעות העולים והיא הועברה לחברת צים ובשנת 1955 היא נמכרה לחברת "סחר וספנות" וקיבלה שם חמישי דבורה.

רשימת משלוחי הרכש[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיוע מדינות באירופה להעפלה ולרכש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבנות בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל הצרפתי בתקופה שלאחר המלחמה היו אנשי מחתרת רבים. הזועות שחוללו הנאצים ליהודים ובצרפת פעם רצון לסייע לקורבנות.. תנועת ההגירה הגדולה מהמזרח שהגיעה לצרפת הכבידה להיחלץ מהמשבר התעסוקתי. לצרפתים לא היה אמון בבריטים ולא שעו לתביעות לעצור את יציאת המעפילים. בנוסף לחוסר האמון הבסיסי היה לדה גול חשבון אישי עם הבריטים אשר זלזלו בכוחות צרפת החופשית ובו אישית, בעת מלחמת העולם השנייה החל ממרץ 1946 יצאה מצרפת אוניית המעפילים הראשונה תל חי (אוניית מעפילים) ועד אפריל 1948 יציאת אוניית המעפילים האחרונה -נחשון.

לעומת שר הפנים אדוארד דה פרה –סוציאליסט ולא יהודי- שהיה האדריכל העיקרי של נחישות ממשלת צרפת. פעל רבות למען היהודים. היו גם מדינאים כמו שר החוץ ז'ורז' בידו שסברו שיש להתחשב בערבים ולא לסייע להעפלה ולרכש של ישראל. בידו אף הבטיח לשר החוץ הבריטי ארנסט בוין למנוע הגירה בלתי חוקית של יהודים לפלשתינה, אך הרוב בממשלת צרפת היה אז פרו ישראלי. ראש השירותים החשאיים ויבו היה בארץ ישראל בעת מלחמת העולם והתרשם עמוקות מהפרחת השממה והרוח החלוצית שנשבה ביישוב באותה עת.

משבר אקסודוס שהתחולל בנמל צרפתי השפיע על דעת הקהל בעולם. ממשלת צרפת למרות לחץ כבד מצד הממשלה הבריטית, סירבה לללוץ על נוסעי האוניה אקסודוס לרדת ולהשאר על אדמת צרפת. לבקשת הבריטים שצרפת תקלוט את היהודים אחרי שיורדו מהאוניות בגרמניה השיב שר הפנים הצרפתי כי "לא נוכל להיענות לבקשת הבריטים אלא אם כן ינפיקו להם אשרות כניסה לפלשתינה, בטרם הגיעם לצרפת." אך הפרסום פגע ביכולת העבודה השקטה.

שלטונות צרפת לא פעלו כנגד העפלה בשום צורה. משטרת הגבולות העלימה עין מזיופי אשרות וכדומה. כאשר פעילות הביון הבריטי בצרפת נהייתה מקיפה פעל שירות הביון הנגדי הצרפתי לסלק את מנהל הרשת הבריטית מצרפת. פורסמה הודעה ש"מי שיסייע בהעברת מידע על הפלגות בלתי חוקיות של יהודים יזומן למשטרה לחקירה."[76]

מרכז השליטה של המוסד לעליה ב' היה בפריז. ונמל היציאה היה מרסיי ונמלים אחרים. לאחר הכרזת העצמאות שימשה מרסיי כנמל מועדף להובלת עולים. כחברה ראשית באו"ם נאלצה צרפת למלא אחר הוראות האמברגו. משלוחי נשק שיצאו מנמלי דרום צרפת הופסקו. לצרפתים לא הייתה בעיה עם מעבר רכש ישראלי לעבר איטליה ומשם יצאו לישראל.

התמיכה ביוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון של יוסיפ ברוז טיטו ביוגוסלביה היה פתוח להעברת יהודים מארצות אחרות וגם ליציאת יהודים מארצם. ניצול נמלי יוגוסלביה לפינוי מעפילים והעברת נשק היה מקובל על השלטון היוגוסלבי. לטיטו היה טינה נגד הבריטים אשר במהלך המלחמה לא הכירו בו כמפקד הראשי של צבא הפרטיזנים ונהלו מגעים עם דראגו מיכאלוביץ' והצ'טניקים אשר שיתפו פעולה עם הגרמנים.

פעילות העלייה הבלתי לגלית נראו כאחד מגילויי המאבק נגד האימפריאליסטים. הפארטיזנים לשעבר חשו קרבה עם עם הנאבק באויב העלוה לעין שיעור בעצמתו. חבורת אנשי המוסד לעליה ב' ביוגוסלביה טיפחה ויצרה קשרים אישיים טובים. היוגוסלבים יעדו את נמל באקאר לפעילות העלייה ולאחר הקמת המדינה את נמל שיבניק לפעילות הרכש. ‏[77]

הסיוע האיטלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיוע שניתן במעשה, בעזרה ובמחדל מכוון על ידי גורמי ממשל ואנשי העם באיטליה היה חיוני להצלחת ישראל בזירה הימית. למצבה של איטליה באותה תקופה הייתה השפעה מכרעת על פעילות ההעפלה והעברת הרכש הצבאי לישראל. מיקומה של איטליה במרכז הים התיכון וחופיה הארוכים עושים אותה מדינת מפתח בשליטה על ה\מתרחש בים התיכון. היהודים באיטליה דיברו איטלקית והיו מעורים בחברה. בעם האיטלקי לא הייתה עוינות בסיסית מוקדמת נגד היהודים. השיתוף עם הגרמנים במלחמת העולם השנייה הוכח כטעות. הפעילות המפלה שננקטה כנגד היהודים נראתה למרבית האיטלקים כמבישה.

הבריטים גרמו לאיטלקים אבידות רבות. מתקני התשתית ובנייני המגורים ההרוסים היוו הוכחה מתמדת. לאנשי הממשל המשטרה הצבא והצי זכרו את הלחימה בבריטים ולא נטו לסייע להם. לאיטליה לא היו אינטרסים במזרח התיכון ולא הייתה מחויבת למדינות ערב. איטליה לא הייתה חברה באו"ם ולא ראתה עצמה מחויבת לאמברגו שהוטל.

הרצח של יהודי אירופה ושל איטלקים רבים על ידי הגרמנים הביאו ליחס בסיסי חיובי כלפי המפעל הציוני. לצורך ארגון פעולות הבריחה, העברת פליטים ואימוני מקדימים, היו חיוביים מבחינה כלכלית. וסיפקו פרנסה זמנית לימאים ובערי החוף. את יחס העם האיטלקי לישראל ביטא אנסלדו רב חובל של חנה סנש (אוניית מעפילים) במסיבת הפרידה שנערכה לצוותו: "אני מודה לכם על כי הזמנתם אותנו למסיבה זו. קבלו נא ברכתנו ברכת אחים, בשם איטליה החדשה, אף כי גם בקודמת לא הייתה אנטישמיות. את עבודתנו עשינו אמנם בשכר, אך בעד כסף בלבד לא תיעשה מלאכה כזאת. אכן נתחזקה הכרתנו עוד יותר אחרי שראינו את מי אנו מובילים – ממש ניצולים ממות. גם לכם הזכות להיות עם עצמאי לחוף הים התיכון, ים גדול זה, שצריך להיות ים שקט. אקווה לשוב אליכם פעמים רבות ולא בספינה רעועה אלא באניות מלאות מעפילים."[78] דבריו של רב חובל אנסלדו זכו לתהודה ולתשובה מנתן אלתרמן ב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי עננים על ראשנו הרוח איתן....עוד נשוב ניפגש על המים......לחיי הספינות שבדרך!"[79]

יוחאי בן נון ראשון מימין עם הצוות איטלקי על סיפון היכטה אלבטרוס בדרכה לישראל אוגוסט 1948.

הפעילות בלתי לגלית באיטליה כללה: השטת מעפילים, העברת חימוש וחבלה באמצעי לחימה לאחר שנמכרו לערבים. הגישה הישירה למקבלי החלטות סייעה לשיתוף פעולה מהדרגים הנמוכים יותר. הפעילות הישראלית החריגה נעשתה בלא פגיעה באנשים או ברכוש איטלקי. המדיניות הייתה לפצות את מי שהגיע לו אך לא שולם שוחד.

באיטליה פעלו אנשים רבים וטובים. בתחילה יהודה ארזי שמסר באפריל 1948 . לעדה סרני. עדה סרני - ילידת איטליה ודוברת את השפה ברמה גבוהה ומבטא רומאי משכיל - הייתה האדם הנכון לגרום לאנשי הממשל במערכת האיטלקית לתת לפעילות הבלתי לגלית להתקיים. ארזי, סרני וזקימוביץ אחריה הקפידו שהמסייעים לא ינזקו. כאשר היה צורך שולם פיצוי אך לא ניתן שוחד.‏[80] בקשות הופנו למקבלי החלטות ברמה הגבוהה ונימוקי השכנוע היו על רקע כבוד לאומי וסיוע הומניטרי.

אחד השיאים היה בפגישתה של עדה סרני עם ראש הממשלה אלצ'ידה דה גספרי אותו שכנעה שכדאי לאיטליה שישראל תתחזק. בקשתה הייתה "לעצום עין אחת או לעצום את שתי העינים". אלצ'ידה דה גספרי לא הסתפק בכך והוסיף מתנה אישית לדוד בן-גוריון את היאכטה Albatros ששמה העברי השחף.

הספינה נמסרה למוסד לעליה ב' יצאה מנאפולי בסוף יולי 1948 בליוויו של יוחאי בן-נון ועמי עמיר. בדרכה תדלקה מצפון לכרתים מאונית העולים נרקיס. הגיעה לארץ ב- 15 באוגוסט 1948. בן-גוריון השאיר אותה בחיל הים והיא שימשה בשייטת הקטנה.‏[81]

השירות הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־17 במרץ 1948 הוקם ב"הגנה" "השירות הימי", בראשותו של גרשון זק שהיה בעל יכולת ארגונית, ללא רקע ימי וזכה לאמונו של שר הביטחון.

מקורות כוח האדם של "השירות הימי" התבססו על:- אנשי הפלי"ם שהועברו בפקודה עוד לפנ י פירוק הפלמ"ח, קצינים מקצועיים אנשי מח"ל מהצי הבריטי וחיל הים האמריקאי., מתנדבי היישוב לצי הבריטי שהוו את השדרה הטכנית של החיל, אנשי הצי המסחרי שהיו קציני ים מנוסים, אך חסרי הכשרה קרבית, חברי אגודות ימיות למיניהן.

הקמת חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר הכוחות של חיל הים הישראלי במלחמת העצמאות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל הים הישראלי

במאי 1948 הגיע לארץ ישראל פול שולמן, שהייה סגן מפקד משחתת בצי המריקאי ובאוקטובר, הפך למעשה למפקד המבצעי של חיל הים שבהקמה, ללא תואר מפקד חיל הים, אלא נשא תפקיד של ראש המטה, ובכפוף לרמטכ"ל צה"ל.

בתחילת המלחמה לא נמצאו כלי שיט צבאיים ייעודיים ל"שירות הימי". גרשון ז"ק הגיש בתחילת מרץ 1948 לבן-גוריון תוכנית הכוללת חכירה של האוניות "דרום אפריקה" ו"חנה סנש". מתוך אוניות מעפילים שהוחרמו על ידי ממשלת המנדט והועגנו בנמל חיפה כצי הצללים. האוניות היו לא-כשירות לשיט, והיה ברור כי הבריטים ינטשו אותן במקומן. מתוכן נבחרו המיועדות לשימוש קרבי ובראשם אוניית המעפילים "מדינת היהודים", שהוסבה ל"אח"י אילת (א-16)". ייעודה כאשר נבנתה היה אוניית שירות ואבטחת חופים.

נמל חיפה היה בשליטה בריטית והכשרת האוניות לשיט החלה רק באפריל 1948. חימוש האוניות בתותחים ומקלעים וחלקן בתותחי דמה נעשה אחרי הכרזת המדינה ומחוץ לנמל חיפה.

לאחר הכרזת העצמאות "השירות הימי" שלוש ספינות משמר מהבריטים והן הוכנסו לשירות פעיל במהלך יוני 1948. בנוסף לרכש מאירופה הצליחו אנשי הרכש להבריח ספינת סיור מארצות הברית "אח"י נגה" (ק-26) ו-2 נחתות חיל רגלים.

צי המלחמה הישראלי במלחמת העצמאות כלל את האוניות:

  • אניות לחימה - אח"י וג'ווד (ק-18), אח"י הגנה (ק-20), אח"י מעוז (ק-24), ואח"י נגה (ק-26).
  • פולשות - פ-25, פ-33, פ-39, פ-51, פ-53
  • אניות שירות חמושות –"דרום אפריקה" (ש-27) {שהוחלפה ב (ש-29)}, "חנה סנש". אח"י אילת (א-16), "התג האפור" (ש-45) ו-"ש-27" (ציידת לוייתנים מתנת יהדות דרום אפריקה).
  • ספינות משמר - "הפורצים", "פלמ"ח", "דרור", "סער", "גליה" ו"תרצה".

טבלת כלי שיט חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצעים והתארגנות טרום עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות

התבססות בנמל חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסדר מסירת נמל חיפה לעיריית חיפה, ברקע הסיירת הבריטית פואבה
הנחתת הבריטית סטרייקר מפנה את אנשי הצבא הבריטים האחרונים: חיילי גדוד הקומנדו מס 40 של הנחתים הבריטים, נמל חיפה 30 יוני 1948

נמל חיפה היה נמל עמוק המים היחידי בזירה הימית הים-תיכונית. צרכי הקיום הבסיסיים של היישוב היהודי בארץ ישראל חייבו את פעילותם התקינה של הנמלים.‏[84] פריקת הסחורות בנמל תל אביב הייתה מאובטחת ונמצא באזור יהודי, הרי שבחיפה גבל הנמל בשכונות הערביות. השליטה המקצועית והמבצעית הייתה בידי הבריטים שבנו אותו. בין עובדי הנמל היו 1500 פועלים ערבים ורק 500 פועלים יהודים. היו סימנים לכך שהבריטים ימסרו את הנמל לערבים והם המשיכו להחזיק בו עד 30 ביוני 1948.

גם לאחר הכרזת החלוקה באו"ם נשמר השקט בתחומי הנמל. הוחלט על הקמת פלוגה מיוחדת שתגן על העובדים והרכוש היהודי בנמל. באמצע דצמבר 1947 הוכנסה לנמל מחלקה בת 25 איש של הפלי"ם במטרה לרכוש ניסיון בעבודה לקראת קבלת השליטה בנמל. טבח בתי הזיקוק הוכיח שיש צורך באבטחה חזקה יותר במקום עבודה מעורב. לנמל הוכנסו שתי מחלקות נוספות מהפלמ"ח. משלוש המחלקות נעשתה פלוגת הנמל 60 לוחמים בפיקודו של יוחאי בן-נון. הפלוגה הייתה במסגרת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בפיקודו של יוסף טבנקין.‏[85]

בעיה ראשונה שנדרשו אנשי הפלוגה להתגבר הייתה החדרת הנשק האישי שלהם. בתוך חביות דלק שהובאו למוסך סולל בונה שבנמל הוטמנו 60 מקלעי סטן וכמות גדולה של רימוני יד. נקבעו מקומות שונים סליקים לנשק מוכן לשימוש. כל זה נעשה תחת אפם של אנשי משטרת המנדט, שומרי המכס וחיילי הדיוויזיה המוטסת, שערכו חיפושים מדוקדקים על היוצאים והבאים.

עובדי הנמל היהודים אורגנו בקבוצות לפי מקומות העבודה, וקיבלו הדרכה ואימונים מקלות וסכינים. הוכנה רשת קשר פנימית באמצעות: רצים, טלפונים, טרקטורים וסירות מנוע שנשמרו לצורך הקשר במיוחד. האבטחה חייבה ערנות בכל שעות היממה ובכל פינות הנמל. עם זאת, למרות השאיפה לדיסקרטיות, הכירו הפועלים בנמל את אנשי פלוגת האבטחה. הפועלים היהודים התעודדו והערבים חששו ומעשי ההתגרות היו מצומצמים. אף שבעיר חיפה היה מצב מתוח המשיכה הפעילות הנמל כסדרה לרווחת כל המשתמשים. עד שהערבים החדירו לנמל את אנשי הנג'אדה שסימנם היה כפייה אדומה. ב-4 בפברואר 1948 התחולל עימות. כל אנשי הפלוגה הוזעקו לנמל וסיירו עם נשק גלוי באזור הגובל בשכונות הערביות. הפועלים הערבים ברחו. נכבדים ערביים בעלי אינטרסים הזמינו את מפקד הפלוגה לשיחות הרגעה.

"פלוגת הנמל" החרימה ציוד נחוץ לביטחון מתוך אוניות ומחסנים בנמל, ולאחר שחרור חיפה ב-23 באפריל 1948 פורקה הפלוגה.

ב-15 במאי 1948, עם סיום המנדט והיות ובריטניה טרם הכירה במדינת ישראל, נמסר תפעול הנמל לעיריית חיפה. כוחות הבריטיים החזיקו בנמל חיפה, לא התערבו במלחמה, אך המשיכו להזיק במניעת עליה והתחמשות. ביזמת ממשלת עיראק העלו הבריטים הצעה שנמל חיפה ובתי הזיקוק יוגדרו כנמל חופשי מה שיאפשר להם להמשיך ולהזרים דלק לים התיכון. הצעת הנמל החופשי הוכנסה בתוכנית שהגיש המתווך האו"ם פולקה ברנדוט שפורסמה ב-27 ביוני 1948. בנימוק שכך ימשיך להגיע דלק חיוני לשיקום כלכלת אירופה.‏[86] ממשלת ישראל לא הסכימה לתוכנית ברנדוט בכללותה וב-30 ביוני 1948 עזבו הבריטים סופית.

להימצאותם של הבריטים בנמל חיפה היה פן חיובי בכך שמטוסי חיל האוויר המצרי לא תקפו את חיפה. כדי לתת הגנה אווירית לנמל החזיקו הבריטים טייסת מטוסי קרב בבסיס רמת דוד. ב-22 במאי תקפו 4 ספיטפיירים מצריים את בסיס רמת דוד שעדיין נמצא בידי הבריטים. התפתחו קרבות אוויר ושני מטוסים מצריים הופלו.‏[87]

מניעת הספקת נשק לאויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינו שקועה בנמל בארי לאחר פעולת החבלה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת הלינו

בחודש מרץ 1948 הגיע מידע לשייקה דן אשר ניהל את הרכש ביוגוסלביה, על כך שהספינה האיטלקית לינו מעמיסה בנמל רייקה 8,000 רובים ו-6 מיליון כדורים שנרכשו במפעל זבריובקה בצ'כיה. הנשק הועמס לספינה הוסתר תחת עמודי חשמל, ויעד ההפלגה היה לביירות. שלטונות יוגוסלביה ידעו על המשלוח ולא התערבו מחשש לקשריהם עם צ'כיה.

כמות גדולה של נשק בידי שיועד לצבא השחרור הערבי אשר תגיע לחזיתות בארץ ישראל יכלה להשפיע על המערכה הצבאית ולהטות אותה לרעת ישראל. העניין הועלה בפני שאול אביגור, שריכז את פעילות המוסד לעליה ב' באירופה. אביגור החליט שיש למנוע מהנשק שהוטען על לינו להגיע לאויב. הוחלט להשתלט על הנשק ולהעבירו לידי ישראל. האונייה דרום אפריקה הועברה לחוף מול קיסריה, ושם עלו עליה 25 לוחמים עם נשק. האנייה יצאה ליירט את לינו. הפיקוד היה בידי שמואל ינאי.‏[88]

איטליה שימשה גם תחנת מעבר למטוסים שנרכשו בארצות הברית. ברומא נערך קורס טיס לאנשי מח"ל. וכן, התבצעה פעילות סיורים רבה בים האדריאטי והוכנה פצצה להטלה מהאוויר. כאלטרנטיבה הוכנה גם קבוצת השתלטות שתעלה אל לינו בלב ים. "השפעתו האפשרית של הנשק שהיה ב"לינו" על מהלך הקרבות בצפון הארץ דרבנה את כולם למאמץ ולסיכון, ובלבד שהמטען לא יגיע לידי האוייב."[89]

כושר הספינה היה לשאת 240 טון אך העמיסוה ב-400 טון. וכשיצאה לים האדריאטי ונקלעה לים גלי החלו בה בעיות טכניות. מחשש לביטחונה נכנסה לינו ב-3 אפריל 1948 לנמל מולפטה שבאיטליה. בשלב מוקדם יותר מסרה עדה סירני לשלטונות האיטלקיים מידע על לינו ועל הנשק המוסתר בה. עם כניסתה נערך בה חיפוש, הנשק נמצא והצוות נעצר לחקירה. הייתה זאת תקופת בחירות באיטליה. ראשות העיר מולפטה הייתה בידי הקומוניסטים. בעיתוני הימין נכתב שמדובר בנשק המוברח לקומוניסטים. בעיתון הקומוניסטי L'UNITA נמסר שנתגלתה פרובוקציה של המשטרה נגד המפלגה הקומוניסטית. החלו הפגנות בשערי הנמל ולמען ביטחונה הועברה הספינה לנמל בארי.

הפרסום הרב שניתן ללינו משך למקום את הבריטים. הם חשדו מצדם שמדובר בנשק המיועד ליישוב היהודי בארץ ישראל.‏[90] ב-6 באפריל הגיעה משחתת בריטית ועגנה בקרבת לינו. המשחתת חששה מחבלה ימית ולכן שמירה וזרקורים, ותוך כך גם לא איפשרה להתקרב אל לינו בלילה. לאנשי המוסד באירופה הגיע מידע שמשימת המשחתת אם הנשק מיועד ליהודים להביאה למעצר במלטה, ואם הנשק מיועד לערבים הייתה ללוות את הלינו עד ביירות.‏[91]

ממשלת סוריה הודיעה שהנשק שלה והספינה לינו עמדה להשתחרר ולצאת לדרך. שאול אביגור פקד להטביע את הלינו. צוות צוללים איטלקיים יוצאי השייטת העשירית הציעו לעדה סרני את שרותם לכך. אנשי הפלמ"ח דרשו שהביצוע יעשה ב'עבודה עברית'. עדה סרני הצליחה לעכב את היציאה כאשר הזכירה למשטרת בארי את החוק שספינה איטלקית הבנויה מעץ חייבת ברישיון מיוחד לשאת תחמושת.

הספינה התעכבה בנמל ותוכנית הפיגוע בה יצאה לפועל. המוקש נבנה מתוצרת בית מחמרים שנרכשו בבתי המרקחת. בליל 9/10 באפריל ניסו יוסף דרור ובני קרביץ להתקרב בשחייה ולהצמיד מוקש אל לינו, אך זרקורים שהפעילה המשחתת לא אפשרו זאת. עדה סרני העלתה בפני השלטונות האיטלקיים את הצד המגוחך בכך שמשחתת בריטית מאבטחת ספינה איטלקית בנמל איטלקי. השלטונות האיטלקים דרשו מהמשחתת הבריטית לצאת והמתינה מחוץ למים הטריטוריאליים. למחרת בליל 10/11 באפריל חדרו השחיינים לנמל. היות שמגורי הצוות נמצאו בירכתי הספינה, הדביקו את המוקש בחרטום. המוקש פעל היטב והפגיעה הייתה מדויקת לא נגרם נזק סביבתי ופרט לספינה ששקעה במקום לא נפגע אף אדם. השמועות היו שהבריטים חיבלו באונייה כי הנשק היה מיועד ליהודים.‏[92]

הנשק היה מיועד לצבא ההצלה העיכוב מנע את התחזקותו בשלב קריטי של המלחמה בגליל. לאחר חודש הגיע מייג'ור מרדם ביי מסוריה והחלו פעולות למשייתו. בשלב זה הכינו אנשי יחידת החבלה מפה שמראה נתיב ההפלגה ומסלולי פיזור הנשק בערי איטליה. המפה הושמה בתיבה אטומה והושקעה בקרבת הלינו, במגמה שתימצא ותצביע על יעוד לשימוש באיטליה. התיבה לא נמצאה והוצאת הנשק נמשכה.‏[93] התחמושת ששקעה עם לינו נפסלה לשימוש. הרובים טופלו על ידי הצבא האיטלקי, ומרביתם נשארו ראויים לשימוש.

חבלה בגשרים בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 במאי 1948 ביזמת מפקדי חטיבת כרמלי הוטלה משימה על בסיס חיל הים בחיפה, שמטרתה פיצוץ גשר מצפון לראש הנקרה, בשטח הלבנוני. וזאת כדי למנוע העברת אספקה ותגבורת לכוחות הערביים בגליל המערבי. רוב הלוחמים שנבחרו לביצוע הנחיתה היו יוצאי "פלוגת הנמל", שעברו אימון ימי בסיסי בלבד. ב-13 במאי, הובלו הפושטים בגוררת. הנחיתה התבצעה בעזרת ספינת חתירה מעץ וסירת גומי. זמן החתירה הארוך הביא לגילוי הכוח, ונפתחה עליהם אש מקלעים וכן מספר פגזים שנורו משיריונית לבנונית שעברה במקום.‏[94] הכוח הפושט נאלץ לסגת, חלקו בשחייה וחלקו בסירות גומי. מן הנסיגה נעדר אחד הלוחמים פנחס סובול והוערך שטבע. לוחם אחר נפצע ברגלו, אולם הצליח להגיע אל הספינה.

הפעולה שבוצעה עם כוחות נחיתה ישראליים לא-מיומנים נבעה כנראה מאי-הכרת כוחות השמירה הלבנוניים לאורך החוף.‏[95] כלקח מכישלון הפעולה החפוזה, הייתה המסקנה שיש צורך ביחידת נחיתה מאומנת. נערכו הכנות להנחתת כוח פלוגתי מצפון לצור כולל פיצוץ גשר מעל הליטני. הפעולה לבסוף בוטלה אך ההכנות תרמו להקמת יחידת הנחיתה.

איגוף ימי בנהריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע בן עמי
הנחתת כוחות מהאנייה חנה סנש בחוף נהריה כסיוע למבצע בן עמי 12 מאי 1948.

אזור הגליל המערבי והעיר נהריה היו מנותקים משאר היישוב עקב כך שעכו טרם שוחררה. צה"ל יצא למבצע למגמתו שמטרתו הייתה טיהור הגליל העליון והמערבי מחמושים עוינים. אספקת הכוחות והציוד לאזור המנותק בוצעה דרך הים. ב-12-13 במאי 1948 הוציא בסיס חיפה של חיל הים הוציא מתוך מעגן חברת החשמל בחיפה 450 לוחמים על נשקם וציודם שהועמסו על אוניית השירות "חנה סנש" בחוף שמן, והועברו לנהריה.

כמו כן הועברו כ-15 טון אספקה עבור היישובים חניתה ומצובה, 3 טון חומרי נפץ ותחמושת, 1000 גלון בנזין וצרכי רפואה. בפעולות אלה השתתפו בנוסף ל"חנה סנש", שתי ספינות דיג, שתי גוררות וסירות פריקה. ב-14/15 במאי הועברו מנהריה לנמל חיפה 300 נשים וילדים, שפונו מהגליל המערבי אשר הוכנסו לנמל חיפה למרות נוכחות הבריטים.‏[96]

הצי המלכותי המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר הכוחות של חיל הים המצרי במלחמת העצמאות

הצי המצרי הוקם בסיוע בריטי, וכלל כלי שיט וטכנולוגיה המתאימים למזרח הים התיכון. בסדר הכוח נמצאו כלי שיט מלחמתיים עם מערכות חימוש מכ"ם וקשר ולא נדרשו לאלתורים. לצי המצרי הייתה עדיפות טכנית כנגד מקבץ כלי השיט והחימוש המאולתר של חיל הים הישראלי, וכמות עדיפה של כלי שיט בכושר לחימה. כלי שיט בסדר הכוחות של הצי המצרי:

  • האמיר פארוק שנרכשה ב-1934 למשמר החופים כדי למנוע הברחות סמים.‏[97]
  • אמירה פאוזיה סודאן – אוניות חמושות.
  • 8 שולות מוקשים תוצרת ארצות הברית ששמשו את הבריטים במלחמה, נרכשו במרץ 1947 במלטה ללא חימוש. כמחציתן צוידו בתותח 3 אינץ'.‏[98]
  • שתי אונייות סוחר נתרמו לצי המצרי מחברת ספנות מצרית והורכבו בהן תותחי שדה ותותחי אורליקון. מצר (מקודם אוניית הסוחר מברוק).
  • שלוש שולות מוקשים גדולות מדגם BANGOR, נרכשו מהצי המלכותי הבריטי. חמושות בתותחי 4 ו-3 אינץ' ו-40 מ"מ. נקראו בשמות: נצר, מטרוח וסולוםהעסקה נחתמה ב-11 בספטמבר 1947 כלי השיט עברו שיפוץ אך מסירתן עוכבה עד סוף 1949. .‏[99] .‏[100]

המשימות שהוטלו על הצי המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל עוד נמצאו הבריטים בארץ ישראל נמנעה מצרים מלהשתתף בפעולות האיבה של הציבור הערבי. חיל הים המצרי עסק בהכנות ותוגבר ברכישת כלי שיט אוניות סוחר שחומשו והוסבו להסעת חיילים. למצרים היה חוזה הגנה עם בריטניה, שנבע מאינטרס בריטי לשמירת התנועה בתעלה. עם סיום המנדט הבריטי החליט מלך מצרים וסודאן פארוק הראשון, ב-15 במאי 1948 על כניסת הכוחות המזוינים המצריים לתוך השטחים הפלסטיניים, לטענתו כדי להגן על השטחים ועל האוכלוסייה הערבית. החלטת המלך פארוק הראשון לצאת למלחמה לא נבלמה על ידי הבריטים. היזמה ההתקפית המצרית נעשתה בביטחון מלא שהבריטים ימשיכו ויגנו על מצרים מהים ומהיבשה. להסכם חיל הים המלכותי המצרי, נדרש להגן על אגף כוחות היבשה שפעלו במקביל לחוף, ולבצע את המשימות הבאות:

  1. חיפוש אחר ספינות אספקה של האויב, השתלטות עליהן או הטבעתן.
  2. לחימה בספינות הקרב של האויב.
  3. הפגזת נמלי האויב.
  4. ביצוע פעולות של סיורים ואבטחה באזור הלחימה.
  5. הובלת אספקה לכוחות היבשה באזור הלחימה.
  6. הגנה על נמל אלכסנדריה מפני התקפות ימיות של האויב, וקיום שליטה על תנועת האניות בנמל אלכסנדריה ובדיקתן, כדי למנוע מהגירת יהודים והעברת אספקה כלשהי לפלסטין.

כן הוטל על חיל הים המצרי לעקוב אחר הפעילות בנמלים הישראליים בעת הפסקת האש.

נמל פורט סעיד. משמש כניסה לתעלת סואץ ומבואותיו אובטחו על ידי הצי המלכותי. הסכם ההגנה בין מצרים ובריטניה גרם לכך שהכוחות הבריטיים הגנו על מצרים מהים והיבשה. ממשלת מצרים הרגישה מוגנת על ידי הבריטים וחופשיה לנקוט פעילות התקפית. הצי המלכותי המצרי נדרש להגן רק על נמל אלכסנדריה הרחוק מאוד מגזרת הקרבות בארץ ישראל.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך המלחמה בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יזמה התקפית מצרית נבלמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתיחת המלחמה פעל חיל הים המצרי ולבצע תובלות ימיות לצורכי אספקת כוחות היבשה. מהר יחסית החל חיל הים המצרי ביזמה התקפית בהפגזת הנמלים הישראליים כדי להגביל את פעילות התובלה הימית הישראלית בהבאת עולים, אמל"ח וציוד.‏[101] בתחילת חודש יוני פתח הצי המצרי ביזמה התקפית שהתבטאה בפיזור מאמץ לנקודות שונות:

תקיפת קיסריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 ביוני 1948 הפגיזה מקשת מצרית מספר צי 101 בתותח 3" את נמל קיסריה ומעגן שדות ים. הנזק היה קל ואיש לא נפגע. בדיווח המצרי נפגעה סירת דיג במעגן. המקשת נסוגה בלא תגובה ישראלית, וקיבלה שם חדש קיסריה.‏[102]

תקיפת נהריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו יום (ב-2 ביוני 1948) נשלחה שולת המוקשים מספר 102 במשימת יירוט ספינת רכש קתרין מארי מדרום לקפריסין ולהטביעה,‏[103] במגמה למנוע מהגעת מטען הנשק, הציוד והתחמושת שנשאה, לישראל. בהמשך לנוע לנמל נהריה, כדי להפגיזו ולהשמידו ולהטביע את כלי השיט הנמצאים בו.‏[104]

שולת המוקשים לא מצאה את אוניית הנשק בים ונעה בכיוון לנהריה. כאשר הגיעה לקרבת החוף בשעת השקיעה, לא מצאה את האניה בנהריה, והיא החלה לחפש אחר מטרות להפגיז. עם רדת החשיכה היא התקרבה לנמל והפגיזה אותו בתותח 3 אינץ' שלה במשך רבע שעה. כאשר שבה שולת המוקשים 102 לבסיסה באלכסנדריה קיבלה את השם נהריה. בצד הישראלי לא נרשמה כל תקרית בנהריה באותו יום.

קרב תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים קרב בו אח"י אילת (א-16) מונעת שייטת מצרית מלבצע חבלה בנמל תל אביב, 4 יוני 1948
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תל אביב במלחמת העצמאות

ב-4 ביוני 1948 יזמו המצרים חבלה שתביא לסגירת נמל תל אביב. לשם כך ריכזו כוח שכלל את אוניית התובלה אמירה פאוזיה מלווה בשולת המוקשים מס 104 גררה שתי נחתות קטנות מלאות בחומר נפץ שיועדו לחדירה ופיצוץ תוך הנמל. הפעולה הייתה אמורה להתבצע במקביל לתקיפת מטוסי חיל האוויר המצרי. הכוח המצרי התגלה לתצפיות בחוף. מפקדת חיל הים קיבלה הודעה: "אונייה גדולה עם אסדות פלישה וכמה סירות עברו צפונה". ההערכה בישראל הייתה כי מדובר בהנחתת כוח פלישה מצרי באיגוף ימי ללחימה בתל אביב.‏[105] אח"י אילת (א-16) שנמצאה 7 מיל מול תל אביב ואונית השירות חנה סנש שנמצאה מול עתלית נשלחו כנגד כוח הנחיתה. התפתח קרב בין המקשת המצרית לבין אח"י אילת (א-16) שנפגעה בשני פגזים שלא גרמו נזק. אחד התותחים יצא מכלל פעולה.‏[106]

מטוס בוננזה ישראלי יחיד תקף במכונות ירייה את האוניות, ונתקל באש נגד מטוסים חזקה. המצרים הפעילו עשן למיסוך. פעולת המטוס לא גרמה לאוניות המצריות נזקים. מטוס נוסף הפציץ את אמירה פאוזיה, אך לא נגרם לה נזק. שני מטוסי פיירצ'ילד תקפו ואז כנראה אמירה פאוזיה נפגעה. המצרים הסיקו שאיבדו את גורם ההפתעה ואין סיכוי להצלחת החבלה. הכוח נצטווה לחזור מבלי להשלים את המשימה. בישראל נרשם הדבר כניצחון בקרב.

מאש נגד מטוסים של האוניות המצריות נפגע מטוס ישראלי ושני טייסיו דוד שפריצק ומתי סוקניק אבדו בים. האניות אח"י אילת (א-16) ו"חנה סנש" שהצטרפה חיפשו אחרי הטייסים, אך הם לא נמצאו.

ב-9 ביוני 1948 מטוס ספיטפייר מצרי תקף במקלעים את אח"י אילת (א-16) מול תל אביב וגרם להרוג ושישה פצועים. ב-17 תקף מטוס דקוטה את אח"י וג'ווד באותו אזור והופל למים באש מתותחי אורליקון של האונייה.

יזמה ישראלית באש מהים אל חוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי החימוש של כלי השיט בתותחים קלים והיעדר מערכת בקרת אש מרכזית פגמו בכושר להפגזת החוף. נעשה שימוש בשיטה הזאת בשלוש גזרות בלחימה.
ב-16 ביולי 1948 נעשה שימוש בסיוע אש מהים לכיבוש הכפרים הערביים בחוף הכרמל.

בליל 17/18 הופגזה העיר הלבנונית צור מהים על ידי אח"י אילת (א-16) ואח"י וג'ווד במטרה לשכנע את הלבנונים להימנע מהרחבת הלחימה.

בדרום הארץ הופגז הכח המצרי כמעט ברציפות כל מהלך המלחמה.

תפיסת נשק סורי בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת הנשק ארג'ירו בעת המפגש עם אוניות חיל הים
ספינת הנשק ארג'ירו ועל סיפונה הרובים המוכנים להעברה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע שודד

ב-10 באפריל הוטבעה הספינה לינו בנמל בארי. ב-14 באפריל הודיעה ממשלת סוריה שהנשק שנמצא באוניה לינו הוא בבעלותה ונרכש כחוק. רב סרן פואד מרדם ביי נשלח מסוריה לנהל את חילוץ הנשק והעברתו. מרדם ביי תיכנן להעבירם במשאיות לנמל גנואה ולהעמיס באוניה מצרית הכדיב איסמאיל. היחידה לחבלה התארגנה לתפוש את המשאיות בדרך או להעלות את המטען באש. ממשלת איטליה לא הרשתה להעביר את הנשק ביבשה. לכן הועלתה אפשרות להעברת הנשק מבארי למסינה ושם התכוון להעמיסו על אונייה ערבית בקו לביירות. יחידת החבלה קוים קשר עם סוכן האניות וסוכם גובה הפיצוי שיקבל אם האונייה לא תוחזר לו.‏[107] למפקד הפעולה נקבע דוד בן-חורין, שהתמקם בבארי ועקב אחרי ההכנות.

ב-20 באוגוסט יצאה ארג'ירו בכוונה להפלגה לאלכסנדריה ותעודת המשלוח ציינה שיעד הנשק הוא לביירות. שני לוחמים עקבו אחריה בסירת דיג וב-21 באוגוסט השתלטו כשהם בתחפושת קציני מכס איטלקיים, העומדים בקשר עם בעלי המטען. בשלב זה החלו דיבורים במערכת הישראלית שלא כדאי להפר את תנאי האמברגו וכדאי למסור את הנשק לאו"ם. הדבר נודע לשאול אביגור שישב באבל על בנו בקבוצת כנרת. אביגור עלה לירושלים לשיחה עם דוד בן-גוריון דרש והציע לסיים את המלאכה בכך שהנשק יגיע ליחידות צה"ל. בן-גוריון אישר זאת ואביגור התמקם במפקדת חיל הים בחיפה ועמד בקשר עם מפקד השייטת שמואל ינאי. המבצע שנקרא בתחילה שלל 3 ושמו שונה למבצע גור על שם אברהם "גור" מאירוב מקבוצת כנרת שנפל בקרב על סג'רה.

הגיע מידע שקורבטה מצרית תצא ב-25 באוגוסט לפגוש את ארג'ירו בטווח 150 מיל ימי מאלכסנדריה. תואם מפגש עם השייטת הישראלית וב-26 באוגוסט הועבר הנשק בלב ים לקורבטות. הספינה ארג'ירו הוטבעה. ב-30 באוגוסט נכנסו הקורבטות לנמל חיפה והנשק נמסר לאנשי החימוש של צה"ל.

מרדם ביי ביטח את ההובלה בלינו אך לא חידש אותו באנייה ארג'ירו ולכן לא הצליח לגבות את דמי הביטוח עבור ממשלת סוריה. פואד מרדם ביי הועמד למשפט בסוריה בחשד שמכר את הנשק ונידון למיתה. ממשלת ישראל העבירה דרך האו"ם הודעה שלא הייתה לו מעורבות בהחרמת הנשק וכך ניצל ממוות.‏[108]

הצוות האיטלקי הושם בהבראה תחת שמירה, בקיבוץ בית אורן. מספר חודשים מאוחר יותר חלה רב החובל בשחפת והוא הועבר לבית החולים האיטלקי בחיפה. המאמצים להצילו לא צלחו והוא נפטר בדצמבר 1948. עקב כך דלף המידע לקונסוליה האיטלקית בחיפה ואנשי הצוות הועברו אליה ב-29 במרץ 1949. בעל הספינות לינו וארג'ירו קיבל פיצוי על הטבעת ספינותיו. הבעלים הוחתם על מכתב קבלה שאין לו טענות. המכתב הוצג לשלטונות, והתקרית המדינית עם איטליה נסגרה.‏[109]

הקרב ליד אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים קרב מול חוף אשקלון, 19 אוקטובר 1948.‏[110]

הצי המצרי נדרש לסייע לכח המשלוח בארץ ישראל בהנחתת דלק והספקה מהים אל החוף. ב-18 באוקטובר נשאה אונית הסוחר החמושה מצר חיילים ואספקה מפורט סעיד לחוף מג'דל. ב-19 באוקטובר שוב פרקה הספינה מצר 185 חיילים, 60 ארגזי תחמושת ו-160 חביות דלק באשקלון. כדי להפסיק את ההספקה לכח המצרי מהים, נשלחה השייטת הגדולה שכללה את האוניות אח"י וג'ווד אח"י הגנה ואח"י נוגה (ק-26). לשייטת התגלתה אניית תובלה חמושה מצר, שהביאה אספקה לחוף מג'דל. במשך מספר שעות נוהל דו-קרב תותחים בין שני הצדדים עם פגיעות מעטות. למעשה הייתה זו הפעם הראשונה שאוניות חיל הים פגעו באוניית אויב.‏[111]

הוזמן סיוע אוויר התקפי אשר לא בא לידי ביטוי מחוסר קשר. לקרב הצטרפו מטוסי ספיטפייר מצריים התקיפו את אניות הכח הישראלי. אחד מהמטוסים נפגע מאש נגד מטוסים שנורתה מאח"י הגנה. המטוס התפוצץ ונפל למים. בעת ההתפוצצות נתזו רסיסים שפגעו באנשי צוות האוניה. אחד מאנשי הצוות נהרג וארבעה נפצעו בתוכם סגן מפקד האוניה מרדכי לימון (שבדצמבר 1950 נעשה מפקד חיל הים).

סוללות תותחים בחוף אשקלון פתחו באש ופגעו באח"י וג'ווד. אחדים מהפגזים פגעו בדופן האוניה וגרמו נזק מועט. אח"י וג'ווד נאלצה לסגת כשהיא מתחמקת מהפצצות המטוסים. כעבור מספר שעות נסוגה מצר דרומה. לדברי המצרים לאחר שפרקה את מטענה על החוף – 58 קצינים ו-127 חיילים בעלי דרגות אחרות, וכן 60 ארגזי תחמושת, ו-160 חביות דלק.‏[112]

על אף העדיפות המוחלטת של השייטת הישראלית, לא עלה בידה לטבע את האנייה המצרית. בקרבות ב-19 באוקטובר 1948 היה יתרון כמותי של הצד הישראלי. אף כי המאפיין את קרבות התותחים היה חוסר יעילות משני הצדדים הרי הצטברותם הראתה שליטה ימית של חיל הים הישראלי בזירה.

השימוש שעשו הכוחות המצריים בחוף הים כדרך למעבר מאשדוד לאשקלון ולעזה יצר מטרה לתקיפות חוזרות מהים שנעשו על ידי שייטת חיל הים במהלך חודש אוקטובר 1948. אף כי הנזקים שנגרמו למצרים לא היו חמורים הטמיע הירי למצרים כי השליטה בים עברה לצד הישראלי.

הטבעת האמיר פארוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האמיר פארוק
אנית הדגל של הצי המצרי אל אמיר פארוק.
קבלת פנים במטכ"ל למטביעי "האמיר פארוק". ראשון מימין-הרמטכ"ל יעקב דורי, באמצע-דוד בן-גוריון, שישי מימין-יוחאי בן נון

לאחר שהתקבלה ידיעה על אניה מצרית העוגנת בקרבת החוף מדרום לעזה. נשלחה יחידת הצוללים בפיקודו של יוסף דרור לתקוף אותה. הצוללים יצאו בלילות 16-17 אוקטובר על סיפונה של אח"י פלמ"ח, אולם בשני הלילות לא מצאו את המטרה.

תצפית אווירית גילתה שתי אוניות מלחמה מצריות עמוסות בציוד ובחיילים שעשו את דרכן לעבר חוף עזה. לפי הוראתו של דוד בן-גוריון, אושרה פעולת סירות נפץ, אף על פי שהפסקת האש השנייה נכנסה לתוקף.

בליל 22 באוקטובר 1948 הגיעו יוחאי בן-נון וצוותו על גבי אח"י מעוז (ק-24) עם שלוש סירות נפץ, וסירת איסוף אחת מול חופי עזה. הכוונה הייתה לתקוף בעזרת סירות הנפץ את האמיר פארוק, אוניית הדגל של חיל הים המצרי, ושולת מוקשים שאיבטחה.

הסירה הראשונה תקפה, את האמיר פארוק, אך בניגוד לתוכנית המקורית, תקפה אותה גם הסירה השנייה במקום את שולת המוקשים. מפקד הפעולה יוחאי בן-נון תקף בעצמו את שולת המוקשים. הפגיעות גרמו לטיבוע האמיר פארוק ונזק משמעותי לשולת המוקשים. היה זה ההישג הקרבי הגדול ביותר בקרב ימי במלחמת העצמאות. על פעולה זו הוענק ליוחאי בן-נון אות גיבור ישראל ב-17 ביולי 1949. הוא היה אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו בעיטור זה.

ניצול השליטה הישראלית בגזרת החוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חודש דצמבר נעשו הפגזות על הכוח המצרי ברצועת עזה. לא נגרמו נזקים רבים אך הובהר כי השליטה בים בגזרת החוף נמצאת בידי ישראל. השליטה נוצלה לביצוע פשיטות מהים בחוף סיני בין רפיח לאל עריש נעשו שתי פשיטות במגמה לחבל בפסי הרכבת.

מבצע התחלה - ספינות המשמר אח"י סער (מ-23) ואח"י פלמ"ח (מ-19) ועליהן חבלנים וכוח אבטחה יצאו ב-26 בדצמבר 1948 מנמל תל אביב והגיעו למקום הנחיתה. לקראת חצות הורדו הלוחמים והציוד בסירות גומי לאזור הנחיתה. לאחר כשעה הגיע הכוח למסילת הברזל והחבלנים הניחו את חומר הנפץ מתחת לפסי הרכבת. הכוח לא התגלה והנסיגה עברה ללא נפגעים. חומר הנפץ כוון לשעה 06.00 מתוך תקווה שעד אז תעבור במקום רכבת ותעלה על המוקשים אך הרכבת לא עברה. הפיצוץ גרם לנזק שתוקן תוך זמן קצר.

ניסיון חוזר לפגיעה במסילת הרכבת באותה גזרה - מבצע עוז, בוצע ב-2 בינואר 1949 באותו הרכב כוח. בדרך ליעד נפלטו כדורים הכח התגלה ומפקד הכח החליט על נסיגה.

ניסיון מצרי למימוש הסגר ימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל הצי המסחרי הבריטי.
האניה א.ק. ריכרד בורכרד בדגל בריטי, נעצרה ב-31 בדצמבר 1948, לבדיקה על ידי שני כלי שיט מצריים בדרכה לחיפה.
יזמה התקפית מצרית וקרב עם השייטת הגדולה 31.12.48 -1.1.1949

מצרים הכריזה באופן רשמי "שכל כלי שיט המוביל עולים ומטען נשק לישראל יוחרם."[113]

הצי המצרי לא השיג הכרעה בקרב על חיל הים הישראלי וההסגר על תנועת כלי השיט לישראל לא מומש.

ב-31 דצמבר 1948 התקבל מברק SOS מאניית הסוחר "ריכרד בורכרד" של חברה לשירות ימי עתיד, המודיע שהיא נעצרה בדרכה לחיפה על ידי שתי אוניות לא מזוהות. האוניות שהניפו דגל כחול לא מוכר פתחו באש כדי להפגין רצינות דרישותיהם. חולית השתלטות חמושה עלתה לאניה ולאחר בדיקת ניירות האונייה ירדה. הריכרד בורכרד המשיכה בדרכרה ושידרה מברק הרגעה.‏[114] האנייה ריכרד בורכרד הייתה רשומה במרשם צי הסוחר הבריטי והניפה את דגל בהתאם. המצרים הסתפקו בבדיקת הניירות ואף לא הזדהו בפני רב החובל.‏[115] בערב התקבלה ידיעה על אונייה בריטית שנעצרה לתשאול בדרכה לנמל חיפה. אך התברר הייתה זאת הודעה חוזרת על אותו אירוע. כפי שהתברר היו האוניות נצר בפיקוד סולימאן עיזאת ומצר בפיקוד מוחמד נאשד,‏[116]

נקמה מצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 02:00 לאחר חצות ליל ה-1 בינואר 1949 החלו שתי האניות המצריות נצר ומצר (מצרים) בהפגזת נמל תל אביב. מקור מצרי מציג את הפעולה כנקמה על הטבעת האמיר פארוק ההפגזה נמשכה 13 דקות, כאשר סך הכל נורו 92 פגזים. לא הורגש נזק בתל אביב. השייטת הישראלית איתרה את האוניות המצריות בנסיגתן והתפתח קרב תותחים. לא נגרמו נזקים בשני הצדדים אך האוניות המצריות הוברחו. בקרב הימי שהתפתח ב-1 בינואר 1949 בין "השייטת הגדולה" נגד שתי האניות המצרית שהפגיזו את תל אביב מהים השתתף גם מטוס הפצצה ישראלים מסוג B-17 (מבצר מעופף) שהגיע מבסיס רמת דוד. הפצצות של המטוס מגובה רב החטיאו את מטרתן.

יזמה התקפית ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע דוד - חבלה ב"איגריס" בנמל ביירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכטה החמושה איגריס שעברה לביירות ויועדה להגיע לצי המצרי

מודיעין שאספה המחלקה הערבית של הפלמ"ח שפעלה בבירות. כי האנייה "איגריס" העוגנת בנמל ביירות מיועדת לצי המצרי. הייתה זו אנית הטיול של אדולף היטלר ששימשה בצי הגרמני, בשמשה כאנית אימונים בשיתוף פעולה עם סיירות וצוללות ולאימוני בית הספר לקשר. איגריס הייתה בעלת מהירות של 20 קשר, גודל של 2,560 טון. לאחר המלחמה פורקה מנשקה ונרכשה ב-1947 על ידי ג'ורג' ערידה, סוחר עשיר ממוצא לבנוני. ה'איגריס' הייתה כלי שיט מהיר ובעלת יכולת נשיאה של נשק כבד, וכן היו עליה מערכות קשר מתוחכמות שלא פורקו מתקופת שירותה בצי הגרמני.‏[117] הועלה חשש סביר כי האונייה תוכשר ככלי מלחמתי עבור הצי המלכותי המצרי.

תוכנית הפעולה שהתגבשה הייתה לטבע את הספינה באמצעות חבלן שחיין יחיד בסיוע קבוצת מסתערבים בחוף. יונחת בסירה יועבר ברכב ישחה וידביק את המוקשים לאונייה. ב-29 בנובמבר 1948, סמוך לשעה 15.00, הפליגה האונייה "פלמ"ח" מנמל חיפה בפיקודו של שלמה אראל, ועליה חבלן יחיד מסתערב ואיש יחידת הצוללים אליהו ריקה מצויד בשני מוקשי עלוקה שיוצרו ביחידת הצוללים.

המסתערבים המתינו עם רכב בחוף דרומית לבירות. ריקה הורד לחוף בסירה עם שני המוקשים במזוודה. משם הוסע על ידי אנשי היחידה לקרבת הנמל. האיגריס עמדה מוארת כשהיא קשורה לשובר הגלים הקטן מבחוץ. ריקה נכנס בשחייה הצליח להצמיד את שני מוקשים לדופן ה"איגריס" במרחק 30 מטר ביניהם. המסתערבים מחזירים את ריקה ברכב לנקודת המפגש וסירת הגומי מחזירה את ריקה לאח"י פלמ"ח שהמתינה לו.

רק במוקש אחד נמצא מנגנון השהיה שתוכנן להפעיל אחרי כ-6 שעות. המוקש לא פעל אך המוקשים לא התגלו. ב-17 בדצמבר 1948 הופעל מנגנון אי–הורדה ואחד המוקשים התפוצץ. בדופן האונייה נפער חור גדול ומים החלו לחדור אליה. הספינה הייתה בנויה היטב ומחולקת למדורים. צוות האנייה הגרמנים ביצעו בקרת נזקים טובה הצליחו לסתום את הפרצה ולהצילה מטביעה. הגיע מידע על התפוצצות שנייה.

הלבנונים לא קשרו את הפיצוץ לעבודה ישראלית. ובעיתונות נמסר כי קרוב לוודאי היה זה מעשה של כנופיה לבנונית, ששלחה מכתבי איום לבנו של ערידה שירחיק את העובדים הזרים מהאנייה ויעסיק לבנונים במקומם, אחרת ישלם בחייו והאונייה תפוצץ. "איגריס" לא שבה להיות אוניית מלחמה. בסוף מרץ 1949 לאחר שלושה חודשי שיפוצים היא הפליגה לאמריקה.

היזמה לתקיפת סחר ימי מצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב מבצע חורב 8-22 ינואר 1949, הציע חיל הים ולבצע פעולות ימיות עצמאיות כנגד התחבורה הימית המצרית. הבקשה נענתה בשלילה על ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון. כפי הנראה היו השיקולים של המטכ"ל קשורים בהערכת כוחו הימי של האויב. פגיעה בתחבורה הימית של המצרים הייתה מולידה בהכרח תגובה מצרית. סיבה נוספת הייתה, אי רצון לגרום לסיבוכים עם מדינות הסוחרות עם מצריים והעלולות להיפגע מפעולה ישראלית. המטה הכללי דרש " לא לפתוח חזית נוספת בים". ותפקידי חיל הים נשארו תפקידי סיוע בלבד.

נסיון לחבלה בטרפדות מצריות באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש ינואר 1949 התברר כי המצרים נמצאים בתהליך רכישת טרפדות באיטליה ונעשתה התארגנות לחבל בהן. הטרפדות נמצאו במספנה אזרחית בעיירה VARAZZE קבוצת חבלנים בראשם יוסף דרור נשלחה מהארץ. בשגרירות ברומא נמצאה אז חפרפרת של שירותי הביטחון האיטלקיים. החבלה נמנעה ויוסף דרור נתפש והושם בכלא.‏[118] ה"חפרפרת" הגיע לישראל נחשף על ידי ראש שירות הביטחון איסר הראל והועמד למשפט וישב בכלא.‏[119]

פעילות משלימה בזירה ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודיעין הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המודיעין הימי הייתה בשלבי התארגנות. המידע שנאסף על ידי אנשי הפלי"ם לאיתור חופי הבאת מעפילים שימשו את מתכנני הנחיתה בחופי הדרום.

המידע על כלי שיט אויב הגיע מפרסומים גלויים ובעיקר מהשנתון הבריטי הוותיק Jane's Fighting Shipsשנותן מידע בסיסי על כלי השיט בכל אחד מחילות הים ועל חימושם. מידע אקראי התקבל גם מאנשים שהיו במדינות ערב ולעתים גם מפרסומים גלויים.‏[120] הצי המצרי היה בגודל ובקרבה מיידית והיווה סיכון. יתר ציי מדינות ערב ובסיסיהם היוו גורם חסר חשיבות. הגנת החוף הייתה הבעיה העיקרית והוקמו 10 תצפיות בחופי הארץ לגילוי תנועת כלי שיט בקרבתם.

מדי פעם נעצרו סירות דיג מצריות ואנשיהן הועברו לחוקרי שבויים שניסו להוציא ידיעות על פעילות חיל הים המצרי.‏[121] מידע התקבל גם באמצעות תחקור מלחים באוניות סוחר שפקדו נמלים ערביים ובאמצעות האזנה.

קשרי המוסד לעליה ב' ומערכת הרכש באירופה הביאו למידע על אונית לינו הטוענת ביוגוסלביה נשק צ'כי לסוריה. מידע שאפשר את הפגיעה בה כאשר הגיעה לנמל באריבאיטליה. מאוחר יותר את מבצע גור, ההשתלטות על אנית הנשק ארגי'רו

אנשי המודיעין הימי יזמו מבצעי איסוף ואף גייסו סוכנים. אחד הראשונים היה קצין צי בריטי ששירת בקפריסין, שבאמצעותו הושג עותק של ה-Jane's Fighting Ships.‏[122]

פעילות אווירית בזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקורטה אח"י הגנה עם אח"י מעוז ומעליהן מטוס דקוטה של חיל האוויר הישראלי 1948.

תקופת מלחמת העצמאות הופעלו בשני הצדדים מטוסי בוכנה שחומשו בפצצות או במקלעים. כלי שיט מלחמתי מתמרן בים היווה מטרה קשה לפגיעה. למעשה לא הייתה יכולת להפעלת מטוסים בלילה מעל הים. חימוש כל השיט כנגד נגד מטוסים כלל תותחי 20 מ"מ ומקלעים ועשה את כלי השייט אויב מסוכן למטוס בודד.

ברשות חיל האוויר המצרי היו כ-100 מטוסי קרב ונחשב ככוח התעופה החזק ביותר במדינות ערב. לא ידוע על שיתוף פעולה בין חיל האוויר וחיל הים המצרי בזירת הלחימה. בחיל הים הישראלי העריכו את יכולת חיל האוויר המצרי הרבה מעבר למה שנוצלה למעשה. העדיפות המוחלטת של הכוח האווירי המצרי הגיעה לביטוי מועט בזירה הימית. פגיעות חיל האוויר המצרי בכלי שיט היו מעטות. כנגד הופלו שני מטוסי ספיטפייר ומטוס DC-3 דקוטה מצריים, מאש אניות חיל הים הישראלי.

כמות המטוסים שנצברה במהלך המלחמה חיל האוויר הישראלי הגיעה ל-50 מטוסי קרב. המבצעים היו בהיענות לדרישות כוחות הקרקע. סיוע לאניות חיל הים לא תוכנן ולא הוקצה מראש. אי היכולת לנצל את הסיוע האווירי בים הייתה בעיה שהטרידה את מפקדת חיל הים בלחימה מול הצי המצרי. עזרת חיל האוויר הייתה חסרה בגילוי מוקדם של תנועות האויב בים.

גם כאשר היו דרישות סיוע מאוניות מותקפות בים ההיענות הייתה מעטה והסיוע לא היה יעיל. הסיבות לכך מוסברות:

  1. מעט מאוד מטוסים המתאימים לפעילות מעל הים.
  2. חוסר במכשירי קשר בין מטוסים לאוניות. חוסר דפוסי פעולה ונוהלים מבצעיים משותפים לשני החילות.
  3. אי קיום אימונים משותפים ים-אוויר.
  4. חוסר תורת קרב משותפת לפעילות מבצעית בים.
  5. העדיפות המוחלטת שניתנה לסיוע לכוחות היבשה.

פינוי מחנות המעצר בקפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אח"י מעוז גוררת את האונייה נרקיס בקרבת נמל טריפולי לבנון, 13 נובמבר 1948

במחנות המעצר בקפריסין עברו 51,5200 מעפילים, שגורשו מארץ ישראל על ידי הבריטים מאוגוסט 1946 עד אפריל 1948. חלקם שוחררו מעת לעת בהתאם למכסות הסרטיפיקטים. בהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 נוצר לישראלים ולבריטים אינטרס משותף לפנות את המחנות מהר ככל האפשר. אך לפי תוכנית פולקה ברנדוט נדרשו המעצמות לעכב את הכשרים לגיוס לצה"ל, שהגעתם תסייע לישראל במלחמה.‏[48]

ביום הכרזת המדינה היו במחנות כ-40,000 בני אדם, מהם כ-30,000 הורשו לצאת, והועברו ארצה בחודש יולי 1948, באמצעות הפאנים (בשמם העברי: קוממיות ועצמאות). כ-10,000 צעירים בגיל הגיוס ומשפחותיהם המשיכו להיות עצורים. הייתה זו החלטה של ממשלת בריטניה לפירוש מחמיר של החלטת האו"ם שהעניקה יתרון לערבים. אף כי המתווך מטעם האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט של משקיף לטפל בעליה מהמחנות. הייתה הוראת ממשלה לא לאפשר עליה לאנשים בגיל צבא. המעפילים שהיו עולים בלתי לגליים הפכו לשבויי מלחמה של הבריטים במלחמה שבריטניה לא הייתה צד בה. ‏[123] לכן היה צורך בהמשך העברת עולים באופן דומה למה שנעשה לפני קום המדינה. ספינת הדיג כריש של קיבוץ שדות ים היוותה האתר העיקרי להעפלת עצורי המחנות לאחר הכרזת העצמאות.

מדינת ישראל (אוניית מעפילים), שהייתה ספינת המעפילים האחרונה, נשארה בשירות המוסד לעליה ב' נקראה בשם קוד נרקיס הופעלה גם היא להברחת עולים. באחת מהן יצאה ב-12 נובמבר 1948 לים לאחר שהעמיסה עולים בקפריסין יצאה לדרך במזג אוויר סוער, נוצרה בה תקלת מנוע. הספינה איבדה את העוגן ונסחפה לחוף טריפולי. גם מכשיר הקשר לא עבד ומיקומה לא היה ידוע. אח"י מעוז (ק-24) בפיקוד מילה ברנר נשלחה לעזרתה. בעזרת תושייה והרבה מזל, אותרה נרקיס במבצע ימאות מורכב, הצליחה לתקשר ולגרור אותה מקרבת סלעי החוף.‏[124] בחודש אפריל 1949 שוחררו יתר העצורים, ועלו באניות: גלילה ועצמאות.

תפישת עין גדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגוף ימי בים המלח לקביעת נוכחות בעין גדי 9 מרץ 1949

מגמת המבצע הייתה ייצוב הקו הצפוני מזרחי של חזית הדרום על ידי קביעת הגבול הישראלי-ירדני מצפון לעין גדי. במסגרת זו בוצעה תפיסת עין גדי באמצעות כוחות שנחתות מים המלח. היה זה המבצע היחיד בקנה מידה גדול שבוצע באגמים, והפעם היחידה בה הונחתו כוחות צה"ל לשטח שאינו ישראלי קודם לכן לשם תפיסתו ואחזקתו. ב-7 במרץ 1949 בשעה 19.00 יצאו מסדום סירות מנוע אסדת נחיתה שעליה יחידה מחטיבת אלכסנדרוני. חיל הים היה שותף בתכנון הפעולה ובהפעלת כלי השיט. מפקד כלי השייט היה שלמה אראל, שהכיר היטב את ים המלח מעבודה במפעל בסדום. הכוח נחת בעין גדי ללא כל התנגדות.

הכנות בישראל נגד התערבות בריטית בלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראש הממשלה דוד בן-גוריון היה חוסר אמון מוחלט בבריטים. המודיעין הישראלי חשד כי קימת תוכנית בריטית – ירדנית לכיבוש הנגב. לממשלת ישראל היה ידוע הרצון הבריטי לנתק את הנגב מישראל לצורך מעבר חופשי בין ירדן למצרים. עם שתי המדינות הייתה לבריטניה ברית הגנה. בתחום האווירי פגעו הבריטים דרך קבע בריבונות הישראלית וקיימו טיסות צילום בגובה רב מעל שדות התעופה והנמלים. בתחום הימי לא נרשמה פגיעה דומה.

לאחר הצלחת מבצע "חורב" ושחרור אילת. שלחו הבריטים לעקבה ב-18 נובמבר 1948 את הפריגטה St Bridges Bay. הדבר נתפש כהכנות בריטיות לסייע ללגיון הירדני למקרה שישראל תחליט לפעול בגזרה זו ולכבוש את עקבה. בינואר 1949 הצטרפה לשם המשחתת ונוס הזכורה מהפעילות כנגד ההעפלה.

בתחילת מרץ 49' הגיע גדוד נחתים. שתי ספינות מלחמה בריטיות שייטו במפרץ בכוננות לסיוע בשעת הצורך. כוחות בריטיים נוספים הגיעו גם לאזור תעלת סואץ. החשש ה עיקרי היה מהפגזת חוף או הנחתת כוחות. למעשה התוכנית הבריטית הייתה להתקפה כוללת להשמיד את חיל האוויר הישראלי בתקיפה אווירית מרוכזת.

העילה להשתתפות הבריטית הייתה למנוע מפלה של הלגיון הערבי. ישראל ריכזה מאמצים כנגד הכח המצרי ולא תקפה את הלגיון הערבי. כך התבדו החששות בשני הצדדים. הצי המלכותי הבריטי המשיך לקיים נוכחות בעקבה עד שנת 1957.

החרמת מטעני רכש צבאי בתעלת סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים ניצלה את נגישותה לתעלת סואץ כנכס אסטרטגי והחרימה מטעני רכש שעברו בתעלה. כפעולה ראשונה החרימה תחמושת שיועדה לירדן. ערב הטלת האמברגו של האו"ם שלחו הבריטים 550 טון תחמושת מבסיס תל אל כביר ללגיון הערבי שנלחם אותה עת בישראל. הכמות הייתה אמורה להספיק ל-30 ימי לחימה. התחמושת הועמסה בשתי אוניות בנמל סואץ. האוניה הראשונה יצאה ב-20 במאי לעקבה. המצרים עקבו אחרי תהליך ההספקה. כאשר יצאה האונייה השנייה רעמסס ב-22 במאי רדפו אחריה ספינות משטרה והחזירו אותה. את מטען התחמושת החרימו המצרים והעבירו לבסיס אספקה באל עריש לשימושם הם. על אף מחאות הירדנים והשתדלות הבריטים המטען לא הוחזר ומצב החימוש של הלגיון הערבי היה קריטי בהמשך המלחמה.‏[125]

מקרה אחר היה כאשר בפברואר 1948 הגיע משלוח משוריינים שנשלח מארצות הברית כטרקטורים. ההגנה הייתה מוטרדת מהקרבות בדרכים ולכן הוקדם המשלוח. האונייה Flying Arrow הגיעה לנמל חיפה עם 53 "טרקטורים" צבועים באדום. הFBI הזהיר את הקונסול האמריקני בירושלים וזה דיווח לבולשת במשטרת המנדט. 13 משוריינים שנפרקו הוסתרו והיתר המשיכו דרך תעלת סואץ לבומבי בהודו. בנובמבר 1948 נשלחו חזרה דרך תעלת סואץ כשיעדם הרשמי ניו יורק באניה Flying Trader של אותה חברה. המצרים היו ערים לכך וכאשר הגיעה האונייה לתעלת סואץ, החרימו את 40 המשוריינים. חלק מזחל"מים אלה השתתפו בצד המצרי בקרבות האחרונים בנגב.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציונים לשבח בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבדות בצד הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות וקישורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספנות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב הים, ספינות מספרות, תל אביב: הוצאת ספרים אחיאסף, 1968, עמ' 160-178 (על חברת "עתיד" והאונייה קדמה, עמ' 219 - 225).
  • צבי הרמן, הכובשים בים נתיבה, תולדות הספנות העברית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 134 -173.
  • אריה חסון, תמונות ספנות בארץ ישראל, באתר שער לים
  • Kobi Cohen-Hattab, The test of maritime Sovereignity: The Establishment of ZIM and purchase of Kedma. In Israel Studies Volume 2, Indiana University Press, 2015 pages 110-134

ההעפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עדה סרני, ספינות ללא דגל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975 ע' 170 -180.
  • נמרוד אשל, העפלה במאבק על הקמת המדינה, סיפור אישי, אגודת דור הפלמ"ח (כולל סיפור החלוץ היא כ"ט בנובמבר).
  • פרופסור זאב וניה הדרי, פליטים מנצחים אימפריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1985, ע' 54, 144 -165, 201-238.
  • מרדכי נאור (עורך), עליה ב' 1934 – 1948, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1988.
  • נחום בוגנר, ספינות המרי, תל אביב: משרד הביטחון –ההוצאה לאור, 1993, עמ' 305 – 313.
  • אברהם זהר ומאיר פעיל, הפלי"ם, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 2001, עמ' 236.
  • הלל ירקוני, ספינות המעפילים מ-א' עד ת, הוצאת גוונים, 2005.
  • ראובן אהרוני, מטות תורן', ספינות ההעפלה והרכש לאחר מלחמת העולם השנייה, המרכז לתולדות כוח המגן וההגנה, 1997.
  • אריק קרמן, אוניית המלחמה של המעפילים, הוצאת אריה ניר, 2009, עמ' 133 - 157.
  • אלדד חרובי, הבולשת חוקרת, ה-CID בארץ ישראל, 1920 – 1948, הוצאת פורת, 2011.
  • יהודה בן-צור, חילוץ הימאים ממעצר בקפריסין, על פעילותו של דוד בן חורין לפני מבצע שודד, באתר הפלי"ם.
  • אניות המעפילים תקופה שלישית וגם תקופה שלישית המשך באתר עמותת חיל הים.
  • העפלה Illegal Immigration to Palestine, באתר "הכוחות הבריטיים בפלסטינה".
  • Ninian Stewart הצי הבריטי והסיור בפלשטינה, קטעים בספר אלקטרוני.
  • Ninian Stewart, THE ROYAL NAVY and the PALESTINE PATROL FRANK CASS PUBLISHERS, 2002, P 149-167.
  • Renato Barahona, The Odyssey of the Ship with Three Names, Center for Basque, University of Nevada, Reno. USA 2014.
  • John Barrett, The last British Serviceman to leave The Holy Land. Haifa -1948and 1998 in The Sheet Anchor Volume XXIII No.2, By The Royal Marines Historical Society,1998, Pages 58-64.

השטת הרכש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצעים המיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 40 -57 (על החבלה הימית במלחמת העצמאות).
  • אמנון יונה, שליחות ללא עקבות, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון 2001, עמ' 218-220 (על הספינות לינו וארג'ירו במבצע שודד).
  • גמליאל כהן, המסתערבים הראשונים, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2002.
  • אליהו ריקה, פרפר השחר, הוצאת המחבר, 1987, עמ' 65 – 80. (על מבצע דוד הפגיעה באוניה איגריס בנמל ביירות).
  • מייק אלדר, שייטת 13, סיפורו של הקומנדו הימי, תל אביב: ספרית מעריב, 1993, עמ' 98 – 170.

המודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יואב גלבר, ניצני החבצלת – המודיעין במלחמת העצמאות 1949-1948, תל אביב: הוצאה לאור משרד הביטחון, 2004.
  • צבי קינן 'במבט לאחור, סיפור אישי, הוצאת גבעול 2005. עמ' 117 -125 (על תחילת המודיעין הימי).
  • בני מוריס, 1948, תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2012, עמ' 90, 138, 162 -170 (על הקרב על חיפה).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אליעזר טל, עמ' 230.
  2. ^ בגב הספר של אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת העצמאות.
  3. ^ הנתונים לגבי אוניות המעפילים, מתוך: מרדכי נאור, עליה ב' 1934- 1948. הנתונים לגבי מבצעי חיל הים, מתוך: אליעזר טל, עמ' 266 – 271.
  4. ^ נחום בוגנר, ע' 309.
  5. ^ NINIAN STEWART ע' 160.
  6. ^ במקור אחר 798 מעפילים.
  7. ^ המקור בבדיקה
  8. ^ יהודה בן-צור,מעצר הפאנים בקפריסין –מבט בריטי באתר הפלי"ם.
  9. ^ אריק קרמן עמ' 140.
  10. ^ מירון צור, עמ' 76.
  11. ^ אברהם זהר ומאיר פעיל, עמ' 236.
  12. ^ דניאלה רן ע' 88.
  13. ^ זאב וניה הדרי, ע'162.
  14. ^ השייטת נקראה גם שייטת משחתות 14
  15. ^ Ninian Stewart, ע' 167.
  16. ^ אלוף מחמוד מותוולי [חיל הים המצרי במלחמת העצמאות] באתר ההיסטוריונים המצרי בתרגום פסח מלובני, באתר משמר המורשת הימית.
  17. ^ ענת קדרון, ע' 130.
  18. ^ עדה סרני, ע' 126.
  19. ^ עמיצור אילן, ע' 157 ו-161.
  20. ^ זאב וניה הדרי, ע' 165.
  21. ^ זאב וניה הדרי, ע' 160
  22. ^ NINIAN STEWART, עמ' 154.
  23. ^ בן גוריון, יומן המלחמה, בעריכת ריבלין ג' ודר. אורן א'), הוצ' משהב"ט 1982. כרך א', עמ. 295, מתאריך 13.3.38.
  24. ^ NINIAN STEWART, עמ' 167.
  25. ^ STEWART NINIAN עמ' 153.
  26. ^ המקור אליעזר טל, מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות, נספח ט', אירועים וקרבות במלחמת הקוממיות, עמ' 266 – 271.
  27. ^ לאור הפרסום בעיתונות הורידו הבריטים את כמות המעפילים מהמכסה החודשית של אישורי העליה..
  28. ^ 28.0 28.1 ר"ח הלל ירקוני, עמ' 96.
  29. ^ ר"ח הלל ירקוני, ע' 146.
  30. ^ ר"ח הלל ירקוני, ע' 139.
  31. ^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 84.
  32. ^ ר"ח הלל ירקוני, ע' 196.
  33. ^ רב חובל הלל ירקוני, ע' 201.
  34. ^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 196.
  35. ^ ר"ח הלל ירקוני, ע' 136.
  36. ^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 159.
  37. ^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 50.
  38. ^ בתה של עדה סרני ואשתו של אלי זוהר.
  39. ^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 129.
  40. ^ הלל ירקוני, עמ' 119.
  41. ^ הלל ירקוני, עמ' 177.
  42. ^ ר"ח הלל ירקוני, עמ' 179.
  43. ^ סיפור הפלגת לניצחון' באתר הפלי"ם
  44. ^ הלל ירקוני, עמ' 156.
  45. ^ הלל ירקוני, עמ' 166.
  46. ^ הלל ירקוני, עמ' 221.
  47. ^ ענת קדרון ע' 58.
  48. ^ 48.0 48.1 ענת קידרון, עמ'
  49. ^ צבי הרמן, עמ' 148.
  50. ^ קדמה יוצאת מנמל מרסיי 17 מאי 1948 באתר יוטיוב.
  51. ^ זאב הים, עמ' 222.
  52. ^ צבי הרמן, ע' 169.
  53. ^ עמיצור אילן, ע' 76.
  54. ^ איטליה הצטרפה לאו"ם ב-14 בדצמבר 1955.
  55. ^ עמיצור אילן, ע' 89.
  56. ^ עמיצור אילן, ע' 111.
  57. ^ עמיצור אילן, ע' 173.
  58. ^ יהודה בן-צור וצבי בן-צור טבלת ההפלגות ארצה של אוניות הנשק במלחמת העצמאות באתר הפל"ים.
  59. ^ משלוח נשק צ'כי הגיע בליל 31 למרץ בדרך האוויר.
  60. ^ יהודה בן-צור, סיפור אוניית הנשק נורה באתר הפלי"ם.
  61. ^ אחריתה של הספינה נורה באתר הפלי"ם.
  62. ^ פנחס וזה, ע' 168 -170.
  63. ^ יהודה בן-צור, רקס ובוריאה אוניות הרכש שפרצו את ההסגר הבריטי באתר הפלי"ם.
  64. ^ נחום בן-חורין, יומה הראשון של מדינת ישראל באתר הפלי"ם.
  65. ^ נתנאל לורך, עמ' 341.
  66. ^ פנחס וזה, ע' 266.
  67. ^ פנחס וזה, עמ' 187 -197.
  68. ^ פנחס וזה, עמ' 237 -245.
  69. ^ פנחס וזה, המשימה -רכש, ע' 198 -199 ויהודה בן-צור, צבי בן-צור טבלת ההפלגות ארצה של אוניות הנשק במלחמת העצמאות באתר הפל"ים.
  70. ^ 70.0 70.1 דוד בן גוריון, יומן המלחמה תש"ח תש"ט , ע' 50, 685.
  71. ^ אניית הנשק הזקן, באתר הפל"ים.
  72. ^ פנחס וזה, המשימה -רכש, ע' 200 -233.
  73. ^ עמיצור אילן, ע' 208.
  74. ^ יהודה בן-צור, אניית הרכש הזקן באתר הפלי"ם.
  75. ^ יהודה בן-צור, סיפורה של הדרומית באתר הפלי"ם.
  76. ^ זאב וניה הדרי ע' 233 – 255.
  77. ^ זאב וניה הדרי, ע' 171 – 187
  78. ^ רב חובל הלל ירקוני, ע' 113.
  79. ^ נתן אלתרמן, נאום תשובה לרב חובל איטלקי באתר הפל"ים.
  80. ^ זאב וניה הדרי, ע' 54.
  81. ^ יהודה בן-צור, מסע 'השחף' – Albatros - לישראל באתר הפלי"ם.
  82. ^ הראשונה (ש-27) שהוחלפה בדרום אפריקה 2 (ש-29) גם היא מתנת יהודי דרום אפריקה.
  83. ^ מוסתרת בחלקה על ידי דוברת עבודה וגוררת צמודה.
  84. ^ אליעזר טל, עמ' 43 – 47.
  85. ^ אברהם דר, פלוגת הנמל - הגדוד הרביעי - פלמ"ח, באתר הפלי"ם.
  86. ^ נתנאל לורך, ע' 388.
  87. ^ נתנאל לורך, ע' 342.
  88. ^ אליעזר טל. עמ' 126.
  89. ^ אמנון יונה, עמ' 96.
  90. ^ אמנון יונה, עמ' 115.
  91. ^ יוסף דרור, עמ' 30. ועדה סרני ע'191.
  92. ^ עדה סרני ע' 192.
  93. ^ אמנון יונה, ע' 138.
  94. ^ ענת קידרון, עמ' 112.
  95. ^ ענת קידרון, עמ' 63.
  96. ^ הלל ירקוני, עמ' 114.
  97. ^ נור אל-ברדעי באתר משמר המורשת הימית.
  98. ^ עמיצור אילן, ע'
  99. ^ עמיצור אילן, ע' 126.
  100. ^ המקשת סולום טבעה בסערה ב-7 אפריל 1953 מול אלכסנדריה.
  101. ^ חיל הים המצרי במלחמת העצמאות תרגום לעברית של פסח מלובני באתר משמר המורשת הימית.
  102. ^ מוחמד מותוואלי באתר משמר המורשת הימית.
  103. ^ לא הייתה ספינת נשק בשם קתרין מארי ש.
  104. ^ לא ברורה זהות האונייה המדוברת. בנהריה לא היה נמל או מעגן אך המצאות הבריטים בנמל חיפה חייבה הפנית אניות נשק לחופי פריקה אלטרנטיביים.
  105. ^ ענת קדרון, עמ' 61.
  106. ^ אליעזר טל ע' 90.
  107. ^ אמנון יונה, עמ' 142.
  108. ^ השתלטות על הספינה ארג'ירו באתר הפלי"ם ע' 9.
  109. ^ מכתב הקבלה והיעדר תביעות בקשר ללינו וארג'ירו סייע לשחרר את יוסף דרור מהכלא בורזה שבו היה עצור. אמנון יונה, עמ' 231.
  110. ^ המפה נלקחה מספרו של אריק קרמן, ״אונית המלחמה של המעפילים״ ע' 151.
  111. ^ אריק קרמן, ע' 426.
  112. ^ חיל הים המצרי במלחמת העצמאות, באתר משמר המורשת הימית.
  113. ^ ההכרזה על המצור נעשתה ב-11 ספטמבר 1948
  114. ^ אליעזר טל, ע'210.
  115. ^ איש מח"ל טוען בזיכרונותיו כי האנייה שידרה SOS שמשחתת מצרית האמיר פארוק משתלטת עליה. אך זו הייתה כבר חודש מחת למים מול עזה. אונייה קרבית אינה נושאית שם אלא מספר בלבד. על כן קברניט הריכרד בורכרד לא יכול היה לדעת את שם האונייה שעצרה אותו. נראה שאיש המח"ל אינו מדייק בדבריו.
  116. ^ המקור מוחמד מותוולי באתר ההיסטוריונים המצרים. שני מפקדי האוניות נעשו מפקדי חיל הים המצרי בתקופות מאוחרות יותר.
  117. ^ יהודה בן-צור, מבצע דוד, באתר הפלי"ם.
  118. ^ אמנון יונה ע' 211- 219. ויוסף דרור ע' 54.
  119. ^ אמנון ריקה, 234.
  120. ^ אליעזר טל, עמ' 67-66.
  121. ^ יואב גלבר, ניצני החבצלת – המודיעין במלחמת העצמאות 1949-1948, עמוד 662.
  122. ^ אריה אורן ושלמה גואטה, "ים המידע" בספר מלאכת מחשבת: 60 שנות מודיעין ישראלי – מבט מבפנים, בעריכת עמוס גלבוע ואפרים לפיד, הוצאת ידיעות ספרים והמרכז למורשת המודיעין (2009), עמ' 204.
  123. ^ נחום בוגנר, גירוש קפריסין מאמר בקובץ עליה ב' 1934 -1948, ע' 156
  124. ^ דניאלה רן, מילה ברנר, עמ' 88.
  125. ^ עמיצור אילן, ע' 133.
  126. ^ רב חובל (רס"ן) יוחאי בן נון.