חיל העבודה הסיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עובדים בחיל העבודה הסיני מעמיסים בעיר בולון שקי דגנים על משאית בפיקוחו של קצין בריטי, אוגוסט 1917

חיל העבודה הסיני היה כוח עבודה של תושבי סין אשר גויס על ידי ממשלת בריטניה לעבודה צבאית שאינה לחימה בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. עד תום המלחמה שירתו בחיל כ-100 אלף עובדים.

הקמת החיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדים סינים מעמיסים פגזי ארטילריה על קרון רכבת בצרפת, אוגוסט 1917

ב-1916 שרר מחסור חמור בכוח עבודה לתמיכה בפעולות מדינות ההסכמה באירופה. הפילדמרשל הייג מפקד חיל המשלוח הבריטי, פנה לממשלתו בדרישה לגייס 21 אלף עובדים. בעת ההיא כבר גייסו מדינות ההסכמה עובדים אזרחיים מאיי הודו המערבית הבריטיים, מאוריציוס, מלטה, מצרים, פיג'י וסיישל וכן מדרום אפריקה.

סין הייתה נייטרלית באותו שלב במלחמה וממשלתה לא התירה לאזרחיה להשתתף בלחימה. לכן בתחילה נעשה גיוס העובדים בה בסיוע בלתי רשמי של רשויות מקומיות שונות. ב-14 באוגוסט 1917 הכריזה סין מלחמה על הקיסרות הגרמנית ועל אוסטרו-הונגריה ולאחר מכן החלה מחלקת העבודה של ממשלה הסינית לארגן את גיוס העובדים באופן רשמי.

צרפת הייתה החלוצה בגיוס עובדים אזרחיים מסין. במאי 1916 הוסכם על גיוס 50 אלף עובדים, והראשונים שבהם יצאו לצרפת בחודש יולי. בריטניה באה בעקבותיה. מהנדס הרכבות הבריטי תומאס בורן (Thomas J. Bourne), שעבד בסין במשך 28 שנים, הגיע באוקטובר 1916 לעיר וייהאי (Weihai), אז מושבה בריטית, כדי להתחיל בגיוס עובדים.

העובדים שגויסו הגיעו ברובם ממחוז שאנדונג אך גם ממחוזות נוספים בצפון סין. המגויסים הראשונים יצאו מוייהאי בדרך הים באמצע ינואר 1917. חלק מהעובדים הפליגו ישירות לצרפת, אך רובם הועברו ליעדם בחשאי דרך קנדה. העובדים הונעו להתגייס על ידי תנאי העוני באזורי מגוריהם ואי הוודאות הפוליטית בארצם, וגם פותו לכך על ידי ההבטחות הבריטיות לשכר נדיב.

שירות החיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת בידור סינית בפני עובדים סינים וחיילים בריטים בצרפת, אוגוסט 1918. נראה שגדר תיל דקה מפרידה בין שתי הקבוצות

בסוף שנת 1917 שירתו 54 אלף עובדים בחיל העבודה הסיני בצרפת ובבלגיה, ובסופו של דבר הגיע מספרם לקרוב ל-100 אלף. מאות סטודנטים סינים גויסו לשמש כמתורגמנים שיקשרו בין העובדים לבין השלטונות הבריטים והצרפתים. במאי 1919 כלל עדיין החיל 80 אלף עובדים.

רוב העובדים היו בגילאים 20 עד 35. הם זוהו על ידי מספר אישי. הם הועסקו בעיקר באזורים העורפיים. הם בנו מצבורי תחמושת, פרקו מטענים מאוניות, תיקנו דרכים ומסילות רכבת, חפרו שוחות ומילאו שקי חול. חלקם הועסקו במפעלי תחמושת ובמספנות. לאחר שביתת הנשק במלחמה הם עבדו גם בפינוי שדות מוקשים ובמילוי קילומטרים של תעלות לחימה וכן באיסוף חללים. מקצת העובדים הועסקו בעבודות מקצועיות, כמו מכונאות וריתוך עבור חיל הטנקים המלכותי. במהלך המלחמה מנע לחץ של איגודי עובדים בבריטניה כניסה של עובדים סינים לשטחה.

היחס לעובדים היה כאל עובדים כפיים זולים. השכר ששולם להם לא היה גבוה, הם לא הורשו לצאת ממחנותיהם ולהתיידד עם אזרחים מקומיים וחיילים. עובדים חלו בשל תזונה גרועה, או בשל תנאי מגורים נחותים, קור ורטיבות. לעיתים התמרדו עובדים נגד הממונים עליהם או בזזו מזון ממסעדות מקומיות. חמישה עשר עובדים נדונו למוות בעוון רצח. ארבעה נהרגו ותשעה נפצעו כאשר חיילים בריטים ירו לעברם במהלך מהומות בדצמבר 1917.

חמישה מאנשי חיל העבודה הסיני עוטרו על שירותם עד תום המלחמה במדליית השירות המצטיין (אנ'), מהם אחד על תפקודו במהלך הפגזה שנחתה על קבוצת העבודה שלו. לאחר המלחמה שלחה ממשלת בריטניה מדליה לכל אחד מהעובדים הסינים שהיה עדיין בחיים. הייתה זו מדליית המלחמה הבריטית (אנ'), שחולקה לכל אחד מאנשי הכוחות המזוינים של האימפריה הבריטית ששירת במלחמה. המדליה שחולקה לעובדים הסינים לעובדים זרים אחרים הייתה יצוקה לא מכסף כלחיילים אלא מארד.

עד תום המלחמה שירתו בצרפת ובמזרח התיכון יותר מ-300 אלף עובדים ממדינות שונות, ובכללם 100 אלף מצרים, 21 אלף הודים ו-20 אלף דרום אפריקאים.

אבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעלה: שער בית הקברות הסיני בנויאל-סור-מר. למטה: מצבה בבית הקברות
Cimetière chinois Noyelles 2007 2.jpg

לפחות 2,000 עובדים סינים מתו בצרפת ובבלגיה במהלך המלחמה. קיימות טענות שמספר המתים בקרבם הגיע אף ל-10,000 עד 20 אלף. החללים מתו עקב מגפת השפעת הספרדית, או מתו ממחלות אחרות, תאונות עבודה או תנאי חיים ירודים, וכן מהפגזות או ממוקשים.

כ-2,000 מהחללים נקברו בכארבעים בתי קברות, בעיקר בצרפת אך גם בבלגיה ובבריטניה. הריכוז הגדול ביותר של קברים - 838 - נמצא בבית הקברות הסיני בנויאל-סור-מר (Noyelles-sur-Mer) שבמחוז הסום, אשר הוקם ליד מחנה הבסיס העיקרי של חיל העבודה הסיני. בפתח בית הקברות ניצב שער סיני מעוטר. נמצאת בו גם אנדרטה ל-33 עובדים שמקום קבורתם לא נודע. הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה הציבה על קברי אלפיים החללים מצבות בתבנית אחידה, שעל גביהן נחרתו שמותיהם בכתב סיני בעזרתה של קבוצה מאנשי החיל.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הוחזרו העובדים הסינים באוניות לארצם. הם חזרו לארצם בהדרגה מדצמבר 1918 ועד ספטמבר 1920. כ-5,000 עד 7,000 עובדים בלבד נשארו בצרפת והיוו את הגרעין של הקהילה הסינית בפריז. החוזרים לסין הביאו עמם את רשמיהם על שירותם ועל מעסיקיהם, שחלקם היו שליליים.

תרומתם של העובדים הסינים למאמץ המלחמה נשכחה לשנים רבות. רק ב-2002 נערך שוב טקס זיכרון צבאי בבית הקברות בנויאל-סור-מר.

אחרון העובדים החיים בחיל העבודה הסיני מת בצרפת בשנת 2002 בגיל 106.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]