חינוך ממלכתי דתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חינוך ממלכתי-דתי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חינוך ממלכתי-דתי (חמ"ד) ניתן בישראל על פי חוק חינוך ממלכתי משנת 1953 בבתי ספר המוגדרים בתור "ממלכתיים דתיים" לעומת החינוך ה"כללי" החילוני. הוא הוקם על בסיס "זרם המזרחי" - זרם החינוך של תנועת המזרחי שהוקם בשנת 1902 ופעל כזרם חינוך רשמי בהסתדרות הציונית בתקופת המנדט הבריטי ועד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי.

זרם המזרחי - שורשי החינוך הממלכתי דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך "המזרחי" בארץ ישראל החל כשהגיע הרב יהודה לייב מימון בתרס"ה (1905), אז הוקם בית הספר תלמוד תורה אחווה ביפו, שהפך ל"תחכמוני". גם בתי ספר נוספים של זרם המזרחי ולאחר מכן של החינוך הממלכתי-דתי נקראו בשם "תחכמוני". המגמה החינוכית של "זרם המזרחי" הייתה חינוך דתי אורתודוקסי בשילוב רוח הציונות והמודרניזם. בניגוד לנהוג בבתי ספר חרדיים ובחדר לימדו בבתי הספר של המזרחי גם מקצועות חול: מדעים, מקצועות הומניים ושפות.

הזרם הפך לזרם רשמי בחינוך הציוני כשוועידת לונדון של ההסתדרות הציונית ביולי 1920 אישרה הכרה בסוגים שונים של בתי ספר במערכת החינוך העברי בארץ ישראל. ההסדר נקבע מתוך חשש ש"המזרחי" יקים מערכת חינוך דתית נפרדת מההסתדרות הציוניות ומתוך תקווה כי מפלגת המזרחי תפעל לקרב את החוגים האורתודוקסים באירופה לציונות ולארץ ישראל[1].

בשנת 1950 חל משבר בעקבות תלונות קשות בדבר כפייה אנטי-דתית בחינוך הילדים במחנות העולים, ובפרט ילדי העולים מתימן. בעקבות כך הוקמה ועדה בראשות השופט גד פרומקין. הוחלט כי לילדי עולי תימן במחנות יוענק חינוך דתי. הדבר חיזק את דרישת המפלגות הדתיות לשמור על עצמאות החינוך הדתי.

חזון החמ"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזון החמ"ד נכתב על ידי מועצת החמ"ד בשיתוף הנהלת החמ"ד המורחבת בשנת 2013, בהובלת ראש מינהלת החינוך הדתי מאז 2010 הרב ד"ר אברהם ליפשיץ

מטרות החינוך הממלכתי דתי:

  • בין אדם לעצמו: חינוך למידות טובות ושאיפה לצמיחה מתמדת ולמצוינות בכל תחומי החיים.
  • בין אדם לאלוקיו: חינוך לאמונה בקב"ה, לאהבת ה', ליראת שמים ולחיי תורה ומצוות.
  • בין אדם לזולתו: חינוך להכרת מעלת האדם, הנברא בצלם אלוקים, ולדבקות בכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" ובמצוות הנובעות ממנו.
  • בין אדם לעמו: חינוך לאהבת כלל ישראל, מתוך אחריות אישית ומעורבות חברתית.
  • בין אדם לארצו ולמדינתו: חינוך לאהבת הארץ, להכרה בערכה הרוחני, הלאומי וההיסטורי של מדינת ישראל, לאחריות לעתיד המדינה ולנכונות לפעול

הבסיס החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק חינוך ממלכתי, שאושר בכנסת באוגוסט 1953, בא לבטל את שיטת הזרמים בחינוך, והביא להחלפת "זרם המזרחי" בחינוך הממלכתי דתי, שבניהולו של משרד החינוך. בחוק נקבעו פריבילגיות מסוימות לחינוך הממלכתי-דתי והוחלט שיהיה עליו ממונה דתי אורתודוקסי וששר החינוך יידרש להתייעץ עם מועצה מיוחדת בכל הקשור בחינוך זה. בתי הספר של החינוך העצמאי של הזרמים החרדיים ובתי הספר של אגודת ישראל הוכרו כזרם נפרד מהחינוך הממלכתי-דתי.

בחוק חינוך ממלכתי התשי"ג-1953 נכתב: "חינוך ממלכתי דתי פירושו - חינוך ממלכתי, אלא שמוסדותיו הם דתיים לפי אורח חייהם, תכנית לימודיהם, מוריהם ומפקחיהם, ובהם מחנכים לחיי תורה ומצוות על פי המסורת הדתית וברוח הציונות הדתית"

המינהל לחינוך דתי במשרד החינוך והתרבות הוא הממונה על הפעלת המסגרת החינוכית של בתי הספר המוגדרים "ממלכתיים דתיים": הכשרת המורים ואישורם לפעול במוסדות הנכללים במסגרת זו, קביעת תוכנית לימודים ועקרונות פדגוגיים. סעיף 18 קובע: "המועצה לחינוך ממלכתי דתי רשאית לפסול, מטעמים דתיים בלבד, מינויו או המשכת שירותו של מנהל או מפקח או מורה במוסד חינוך ממלכתי דתי" בהתאם, אנשי ההוראה בזרם הממלכתי-דתי הם רובם ככולם דתיים, וכל מורה נדרש לחתום על הצהרה שהוא מקיים אורח חיים דתי. כמו כן אין במערכת מורים ערבים.

מאפייני החמ"ד ותלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת הלימודים התשע"א למדו במערכת החינוך בישראל מגן טרום חובה ועד כיתה י"ב כ-1.57 מיליון תלמידים, כאשר 266,000 (17%) מתוכם למדו במערכות החינוך של החמ"ד. בבתי הספר עצמם (ללא הגנים) מהווים תלמידי החמ"ד 14% מכלל התלמידים במדינה[2]. ב-80% מבתי הספר העל-יסודיים בחמ"ד נהוגה הפרדה מגדרית בין בנים ובנות, כאשר בבתי הספר היסודיים מגמות ההפרדה התעצמו מאוד מאז שנת 2000: בעוד בשנת 2000 רק 43% מתלמידי החמ"ד בחינוך היסודי למדו בכיתות נפרדות בשנת 2015 כבר 61% למדו בכיתות נפרדות[3]. עם זאת, למרות שמדובר בחינוך דתי כ-25% מהתלמידים בחמ"ד מגיעים מבתים מסורתיים או חילוניים[4].

הרקע החברתי-כלכלי של תלמידי החמ"ד מגוון וישנם פערים אשר תלויים במוצא האוכלוסייה ומקום המגורים. אחוז התלמידים מהעשירון העליון בחמ"ד הוא נמוך ומנגד אחוז התלמידים מהעשירון התחתון גבוה באופן ניכר[5]. כמו כן, מרבית אוכלוסיית יוצאי אתיופיה לומדת במוסדות החמ"ד וכך גם כרבע מהתלמידים בעיירות הפיתוח הנם תלמידי מוסדות החמ"ד[6].

מאפיינים לימודיים והישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד המקצועות הכלליים הנלמדים בחינוך הממלכתי, בבתי הספר של החמ"ד מקדישים גם שעות רבות ללימודי קודש ובכלל זאת: תנ"ך, תושב"ע, תלמוד, דינים ומחשבת ישראל. בחלק מהמקצועות הכלליים, כדוגמת ספרות והיסטוריה, תלמידי החמ"ד לומדים תוכנית לימודים ייחודית המותאמת לערכי החמ"ד ומשנתו.

לבתי הספר של החינוך הממלכתי דתי ישנן דרישות שונות של מקצועות החובה לקבלת תעודת בגרות: לימוד מוגבר של תנ"ך ברמה של לפחות 3 יח"ל ולימודי תושב"ע ברמת 3 יח"ל. בניגוד לבתי הספר של הממלכתי-חילוני, בתי הספר בחמ"ד יכולים לבחור בין לימודי מחשבת ישראל או ספרות. בחלק מבתי הספר ישנה חלוקה של יחידת לימוד אחת לספרות ואחת למחשבת ישראל, ובאחרים לומדים רק מחשבת ישראל. 

הישגי תלמידי החמ"ד בבחינות המיצ"ב נמוכים במעט מהישגי תלמידי החינוך הממלכתי במקצועות מתמטיקה, מדעים ועברית. לעומת זאת, במקצוע האנגלית הישגי תלמידי החמ"ד נמוכים באופן ניכר מהישגי תלמידי החינוך הממלכתי, ומגמה זו ניכרת גם באחוז הנמוך של תלמידי החמ"ד הניגשים לבחינת חמש יחידות באנגלית, ובהישגים הנמוכים של בוגרי החמ"ד בפרק האנגלית בבחינה הפסיכומטרית[7].

בוגרי החמ"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך כ-7,000 בנים המסיימים את כיתה י"ב בחמ"ד בכל שנתון, כ-30% ממשיכים לישיבות הסדר וישיבות גבוהות, כ-15% ממשיכים למכינות קדם צבאיות, והיתר ממשיכים לגיוס צבאי רגיל עם סיום התיכון[8]. כיום, "הכיפות הסרוגות" מהווים חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות של הצבא. ב-2007 פורסם כי כ-40 אחוזים מבוגרי קורס קצינים הם דתיים לאומיים[9][10].

לעומת זאת, רוב מוסדות החמ"ד מתנגדים לגיוס של בנות לצבא וכך רוב מוחלט של בוגרות החמ"ד אינן פונות לשירות צבאי אלא לשירות לאומי. כ-75% מבוגרות החמ"ד המבצעות שירות לאומי עושות זאת במשך שנה אחת לעומת 25% שהשירות הלאומי שלהן אורך שנתיים[11]. עם זאת, כרבע מבוגרות החמ"ד פונות לשירות צבאי, כאשר בשנים האחרונות ישנה מגמה של עלייה באחוזי המתגייסות מקרב בוגרות החמ"ד, תופעה שמעוררת דיון ומחלוקת בין הזרמים השונים בציונות הדתית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה רינות, הפולמוס על עיצוב מערכת החינוך העברי בארץ-ישראל ( 1920-1918), הציונות, ה', תשל"ח, 114-78.
  2. ^ אריאל פינקלשטיין, החינוך הממלכתי-דתי: תמונת מצב, מגמות והישגים, נאמני תורה ועבודה, ספטמבר 2012, עמוד 11
  3. ^ אייל ברגר, החינוך הממלכתי-דתי: תמונת מצב, מגמות והישגים - חלק ג, נאמני תורה ועבודה, יולי 2015, עמוד 27
  4. ^ אריאל פינקלשטיין, החינוך הממלכתי-דתי: תמונת מצב, מגמות והישגים, נאמני תורה ועבודה, ספטמבר 2012, עמוד 17
  5. ^ אריאל פינקלשטיין, החינוך הממלכתי-דתי: תמונת מצב, מגמות והישגים, נאמני תורה ועבודה, ספטמבר 2012, עמוד 18–23
  6. ^ אייל ברגר, החינוך הממלכתי-דתי: תמונת מצב, מגמות והישגים - חלק ג, נאמני תורה ועבודה, יולי 2015, עמוד 82, עמוד 107
  7. ^ אריאל פינקלשטיין, dati.pdf לימודי האנגלית בחברה הדתית-לאומית, נאמני תורה ועבודה, ינואר 2016, עמוד 34
  8. ^ אריאל פינקלשטיין, החינוך הממלכתי-דתי: תמונת מצב, מגמות והישגים, נאמני תורה ועבודה, ספטמבר 2012, עמוד 34
  9. ^ מאת רועי שרון ופליקס פריש, בלי כיפות על מגרש המסדרים, באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2007
  10. ^ עמוס הראל13% מהמ"פים בצה"ל - מתנחלים; פי חמישה מחלקם באוכלוסייה, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2010
  11. ^ אריאל פינקלשטיין, החינוך הממלכתי-דתי: תמונת מצב, מגמות והישגים, נאמני תורה ועבודה, ספטמבר 2012, עמוד 45-37
Nuvola apps bookcase.png ערך זה הוא קצרמר בנושא חינוך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.