חיסון נגד מחלת שיתוק ילדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיסון נגד מחלת שיתוק ילדים
Poliodrops.jpg
בטיחות
מעמד חוקי כן
דרכי מתן הזרקה או בליעה
מזהים
קוד ACT J07BF01, J07BF03, J07BF עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
סאלק באוניברסיטת פיטסבורג, 1955, לאחר הכרזת החיסון כבטוח

קיימים שני סוגי חיסונים המשמשים כדי להילחם במחלת שיתוק ילדים (פוליו) – האחד, נגיף פוליו בלתי פעיל הניתן באמצעות זריקה (IPV – Inactivated poliovirus vaccine) והשני, נגיף פוליו מוחלש אותו יש לבלוע (OPV – Oral polio vaccine). ארגון הבריאות העולמי ממליץ לכל הילדים להתחסן באופן מלא נגד פוליו.

בעבר היה שיתוק הילדים מהמחלות הנפוצות בעולם, והביא למותם של רבים. בעקבות פיתוח החיסון נגד המחלה בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, נעלמה המחלה ממרבית האזורים ברחבי העולם, כאשר מספר המקרים של שיתוק ילדים ירד מ-350,000 לשנה בשנת 1988 ל-33 בשנה בשנת 2018.

חיסון הפוליו הראשון שפותח היה חיסון ה-IPV אשר פותח על ידי יונה סאלק ונכנס לשימוש בשנת 1955. החיסון ה-OPV פותח על ידי אלברט סייבין ונכנס לשימוש בשנת 1961. החיסונים נכללים ברשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי אשר מכילה את התרופות הנחשבות כיעילות ביותר והבטיחותיות ביותר עבור מערכת הבריאות.

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרכיב המוחלש עלול לעיתים נדירות לגרום אצל המקבל, או אנשים בלתי מחוסנים בסביבתו, למחלת הפוליו. במקרה כזה, כמו במחלה הרגילה, חלק מהנדבקים עלולים ללקות בשיתוק. סיכון זה נמנע על ידי מתן התרכיב המומת (בזריקה) לפני מתן התרכיב המוחלש.

מין הצד השני, מחקרים שונים מצביעים על יתרונותיו של החיסון ה-OPV במניעת הדבקה ויראלית נוספת מלבד הפוליו. בין היתר הוערכה יעילותו באחת הבדיקות במניעת סיבוכים של שפעת, והוערך שהוא הפחית את התמותה מהמחלה פי 3.8 בממוצע. בנוסף, חיסון ה-OPV נמצא כמסייע גם לטיפול בנגיפי הרפס ובמידה מסוימת גם בשיפור יכולת הגוף בהתמודדות עם תאים סרטניים[1].

חיסון נגד מחלת שיתוק ילדים ברחבי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיסון נגד פוליו בישראל בשנות ה-50

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1955-1949 התפרצה מגפת פוליו בישראל ואובחנו מאות מקרי שיתוק בשנה. כך, על רקע ההצלחה של החיסון בארצות הברית, החל מיזם ארצי של מתן חיסון, אולם מכיוון שהחיסון לא היה זמין לקנייה, החלו לייצרו במעבדה ביפו. בשנת 1957 החלו במתן חיסון IPV (מומת) לילדים בטווח הגילאים 4 חודשים עד 4 שנים. הצלחת החיסון בהורדת התחלואה הייתה ברורה, ובמרבית השנים ירדו מקרי השיתוק שנמדדו בעשרות אחוזים, אולם עדיין לא הצליח למנוע מגפה בשנים 1958 ו-1961, אולי בגלל עוצמת חיסון נמוכה ואולי בגלל זן מסוים של פוליו שתקף במזרח התיכון באותן השנים[2].

בעקבות העלייה במקרי השיתוק של שנת 1961 הוחלף החיסון ל-OPV (מוחלש) והירידה במקרי התחלואה הייתה דרמטית (עצירת מקרי השיתוק על 208 בשנת 1961, וירידה לשפל חסר תקדים של 16 מקרים בלבד בשנת 1962). שגרת החיסונים שהונהגה משנות ה-60 עד שנות ה-80 שמרה הצליחה למנוע את מרבית התחלואה אולם לא למגר את המחלה כליל: בשנות ה-50 התחלואה נעה בין 29 שיתוקים בתקופת החיסון לבין 1,597 בשיא המגפה, בשני העשורים שלאחר תחילת השימוש ב-OPV התחלואה נעה בין מקרים אחדים ל-34 בכל שנה, ובשנות ה-80 עמדה על 5-0 מקרים בשנה[2].

בין השנים 1988-1971 דווח בישראל על 9 מקרי שיתוק בעקבות החיסון. בשנת 1982 הוחלט לנסות מדיניות חיסון חדשה בנפת חדרה, שסבלה באופן יחסי ממקרי שיתוק רבים לאורך השנים, ובנפת רמלה שהייתה בעלת מאפיינים שונים ושימשה כקבוצת ביקורת. המטרה הייתה לבחון את השימוש בחיסון IPV מחוזק, שהצטברו לגביו נתונים מבטיחים ממספר מדינות. בשנת 1988 הופיעו כמה מקרי שיתוק בחדרה ובאזורים נוספים, אולם התברר שאלו לא התרחשו בקרב מחוסני ה-IPV המחוזק אלא בחיסון הקודם[2].

ב-1989 הוכנס לתוכנית השגרתית בישראל מתן חיסון מומת לפני החיסון החי המוחלש ומאז לא אירע אף מקרה שיתוק בין מקבלי החיסון[2], אך נוכח הסיכון האפשרי הוחלט על הוצאתו משגרת החיסונים. ביוני 2005 הוחלט על שינוי במדיניות החיסונים וחיסון OPV הוצא משימוש, בדומה לארצות הברית והוחלט לחסן רק עם הנגיף המומת. חיסון זה ניתן מאז באופן שגרתי בגילאים חודשיים, ארבעה חודשים, חצי שנה ושנה ובהמשך לילדי כתות ב’ בבתי הספר.

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית החיסון זה ניתן באופן שגרתי בגילאים חודשיים, ארבעה חודשים, חצי שנה ושנה ולבסוף בין הגילאים 4 ל-6.

בארצות הברית נעשה בעיקר שימוש בחיסון ה-IPV של סאלק וזאת משום שהשמש בחיסון ה-OPV של סאבין הופסק בשנת 2000.

עלות פיתוח החיסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות מחלת שיתוק הילדים ב-2006
 מדינות בהן המחלה נפוצה
 מדינות בהן מתגלה המחלה לעיתים נדירות
 מדינות בהן ישנו סיכון גבוה שהמחלה תחזור

העלות הסיטונאית של החיסון היא כ-25 סנט לכל מנה של חיסון ה-OPV נכון ל-2014. הארגון "Global Alliance for Vaccines and Immunization" (אנ') מספקת את החיסון למדינות מתפתחות תמורת 0.75 אירו (כ-88 סנט) לכל מנה של החיסון. בארצות הברית מנה של חיסון ה-IPV עולה בין 25 ל-50 דולרים.

תפיסות מוטעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפקיסטן התגבשה תפיסה מוטעית אשר פופולרית למדיי לפיה החיסון מכיל מרכיבים שנחשבים לפי המוסלמים לחראם ויכולים לגרום לאימפוטנציה ואי פוריות אצל בנים, ועל כן הורים רבים בפקיסטן בוחרים שלא לחסן את ילדיהם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Konstantin Chumakov, Christine S. Benn, Peter Aaby, Shyamasundaran Kottilil, Robert Gallo, Can existing live vaccines prevent COVID-19?, science, ‏12 Jun 2020
  2. ^ 1 2 3 4 מיכל טביביאן מזרחי, ההתמודדות עם מחלת הפוליו בישראל, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2007, עמ' 4-2

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.