חיקוי ישו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
תומאס א קמפיס  |
| שפת המקור |
לטינית של ימי הביניים |
| סוגה |
מסה |
| נושא |
נצרות, אוכריסטיה |
  | |
חיקוי ישו (בלטינית: Dē imitātiōne Christī), מאת תומאס א קמפיס, הוא ספר ספרות דבקות נוצרית שנכתב במקור בלטינית (בין השנים 1418–1427 לערך).[1][2] הטקסט הדבקותי מחולק לארבעה ספרים המכילים הוראות רוחניות מפורטות: (א) "עצות מועילות לחיי הרוח", (ב) "הנחיות לחיים הפנימיים", (ג) "על נחמה פנימית", ו-(ד) "על הסקרמנט הקדוש". גישת הדבקות של חיקוי ישו מדגישה את החיים הפנימיים ואת ההתבדלות מהחולין של העולם, בניגוד לחיקוי הפעיל של המשיח שהיה נהוג בקרב נזירים אחרים.[1] הדבקויות בספרים מדגישות את המסירות לאוכריסטיה כמרכיב מרכזי בחיי הרוח.[1]
חיקוי ישו הוא מדריך לחיי רוח שנוצר במסגרת תנועת דבוטיו מודרנה, שבה השתתף תומאס.[3] הספר נחשב לעיתים לספר הדבקות הנוצרי הנקרא ביותר לאחר התנ"ך,[2][4] והוא נחשב לקלאסיקה דבקותית ודתית.[5] הספר נכתב באופן אנונימי בלטינית בהולנד בין השנים 1418–1427 לערך. פופולריות הספר הייתה מיידית, ולאחר המהדורה המודפסת הראשונה בשנים 1471–1472, הוא הודפס ב-745 מהדורות עד שנת 1650.[6] מלבד התנ"ך, שום ספר לא תורגם ליותר שפות מאשר חיקוי ישו באותה תקופה.[7]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האידיאל של חיקוי ישו היה מרכיב חשוב בתאולוגיה, אתיקה ורוחניות נוצרית. התייחסויות למושג זה ולמימושו נמצאות במסמכים הנוצריים המוקדמים ביותר, כגון איגרות פאולוס.
אוגוסטינוס ראה בחיקוי ישו את המטרה המרכזית של החיים הנוצריים, ואת התרופה לחיקוי חטאי אדם. פרנציסקוס מאסיזי האמין בחיקוי פיזי ורוחני של המשיח, וקידם דרך של עוני והטפה כפי שישו היה עני בלידתו באבוס ומותו עירום על הצלב. נושא חיקוי ישו היה קיים בכל שלבי תאולוגיה ביזנטית, ובספרו חיים במשיח מהמאה ה-14, ראה ניקולאס קבסילאס את "חיי האדם האישיים" במשיח כמעלה הנוצרית המרכזית.[8]
על רקע זה, תנועת דבוטיו מודרנה הוקמה על ידי חרט חרוטה, שהיה מאוכזב ממצב הכנסייה ומה שהוא ראה כאובדן הדרגתי של מסורות נזיריות וחוסר בערכים מוסריים בקרב אנשי הדת. המיקוד הראשוני של התנועה היה גילוי מחדש של פרקטיקות דתיות אותנטיות והמרת אנשי הדת הפושרים.[9] חיקוי ישו נכתב בתוך קהילת הדבוטיו מודרנה, כשהיא בשיא פריחתה בצפון אירופה, אך השפעתו חרגה הרבה מעבר לתנועה זו, שהסתיימה עם הרפורמציה הפרוטסטנטית.
הספר נכתב באופן אנונימי בלטינית בהולנד בין השנים 1418–1427 לערך, ועד המאה ה-17 יוחס ללא עוררין משמעותי לתומאס א-קמפיס, שיוחס לו כמחבר על ידי ז'אן מביון עדיין בשנת 1651. עם זאת, תוך ניצול האנונימיות של הספר ומתוך רוח גאווה לאומית מוגזמת, ייחסו בנדיקטינים איטלקים את הספר לג'ובאני גרסן, אב המנזר של סנט אטיין דה ורסיי בסביבות 1250, וחוקרים צרפתים טענו שהוא יצירתו של ז'אן ז'רסון, הקנצלר הנודע של אוניברסיטת פריז. חוקרים אחרים ייחסו אותו לבונוונטורה, ברנאר מקלרבו, היינריך מקלקר או לודולף מסקסוניה. מחלוקות אלו הובילו מבקרים מסוימים לטעון כי חיקוי ישו הוא אוסף לא אישי של כתבים מיסטיים שונים מימי הביניים. עם זאת, תומאס א-קמפיס מקובל כיום כמחבר על ידי חוקרים מודרניים, ומקורות סמכותיים שונים, כולל חברי מסדרו, מציינים אותו כמחבר. יתר על כן, כתבי יד עכשוויים שונים, כולל כתב יד אוטוגרפי אחד, נושאים את שמו.
האנונימיות של חיקוי ישו אינה מפתיעה בעיני חוקרים מסוימים, שכן כבר בפרקי הספר מובעת שאיפה לצניעות והסתרה עצמית. הכומר הישועי ג'וזף נ. טילנדה מציין כי המחבר כותב: "על האדם לאהוב להישאר לא ידוע" (ספר ראשון, פרק ב'), ביטוי המשקף אידיאל של ענווה אישית. ויליאם ק. קריסי מוסיף ציטוט אחר מהספר: "אל תיתן לסמכותו או ללמדנותו של הכותב להשפיע עליך, בין אם היא רבה או מועטה. אהבת האמת הטהורה לבדה היא שצריכה למשוך אותך לקרוא. אל תשאל 'מי אמר זאת?' אלא שים לב למה שנאמר" (ספר ראשון, פרק ה').
בהמשך להתפתחות השפעתו של חיקוי ישו, ניתן לראות כיצד הספר הפך לטקסט מפתח בתרגול הרוחני הנוצרי לאורך הדורות. כבר במאה ה-15 תורגם הספר לשפות רבות, ביניהן גרמנית, צרפתית ואנגלית, והוא שימש כמעין מדריך יומי להתבוננות פנימית, פרישות ומוסר אישי. מרטין לותר, על אף ביקורתו החריפה כלפי מוסדות הכנסייה, ציין את ערכו הרוחני של הספר, אף אם לא תמך בתאולוגיה של הדבוטיו מודרנה.
במאה ה-16 וה-17 שימש חיקוי ישו כחומר קריאה עיקרי במנזרים ובבתי ספר ישועיים. גם מחוץ לעולם הקתולי, בכנסיות פרוטסטנטיות מסוימות, אומץ הספר בשל ערכו המוסרי והדגש על חיי מידות פשוטים.
במהלך המאה ה-19 הפך הספר לאחד הספרים המודפסים ביותר בהיסטוריה, עם יותר מ-2,000 מהדורות, דבר שהקנה לו מקום לצד כתבים כמו התנ"ך ודון קיחוטה. הוא נחשב עד היום לאחד הטקסטים הנוצריים המתורגמים ביותר, והשפעתו ניכרת גם בזרמים מודרניים של רוחניות נוצרית עכשווית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 An introductory Dictionary of Theology and Religious studies, by Orlando O. Espín, James B. Nickoloff 2007 ISBN 0-8146-5856-3, p. 609.
- ^ 1 2 Miola 2007, p. 285.
- ^ Van Engen, John H. (1988). Devotio Moderna. Paulist Press. pp. 7–12. ISBN 978-0-8091-2962-1.
- ^ "CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Imitation of Christ". www.newadvent.org. נבדק ב-2024-03-29.
- ^ Keen 2004, p. 175.
- ^ von Habsburg, Maximilian (2011). Catholic and Protestant Translations of the Imitatio Christi, 1425–1650: from Late Medieval Classic to Early Modern Bestseller. Ashgate. ISBN 9780754667650.
- ^ A Journey Through Christian Theology by William P Anderson and Richard L. Diesslin 2000 ISBN 0-8006-3220-6, p. 98.
- ^ A concise dictionary of theology by Gerald O'Collins, Edward G. Farrugia 2004 ISBN 0-567-08354-3, p. 115.
- ^ Paradigms, poetics, and politics of conversion by Jan N. Bremmer, Wout Jac. van Bekkum, Arie L. Molendijk 2006 ISBN 90-429-1754-7, pp. 59–62.
