חלוקת האימפריה העות'מאנית
חלוקת האימפריה העות'מאנית (30 באוקטובר 1918 – 1 בנובמבר 1922) היה אירוע גאופוליטי שהתרחש כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה וכיבוש איסטנבול בידי חיילים בריטים, צרפתים ואיטלקיים בנובמבר 1918. החלוקה תוכננה במספר הסכמים שנעשו על ידי מדינות ההסכמה בתחילת מלחמת העולם הראשונה,[1] בעיקר בהסכם סייקס-פיקו, שנחתמו לאחר שהאימפריה העות'מאנית הצטרפה לגרמניה והקימה יחד את הברית העות'מאנית-גרמנית.[2] הקונצרן העצום של טריטוריות ועמים שהיוו בעבר את האימפריה העות'מאנית חולק לכמה מדינות חדשות.[3] האימפריה העות'מאנית הייתה המדינה האסלאמית המובילה מבחינות גאופוליטיות, תרבותיות ואידאולוגיות. חלוקת האימפריה העות'מאנית לאחר המלחמה הובילה לשליטה של מדינות מערביות, כגון בריטניה וצרפת, במזרח התיכון, ולהיווצרות העולם הערבי המודרני וטורקיה. ההתנגדות להשפעת המעצמות הללו הגיעה בעיקר מהתנועה הלאומית הטורקית, אך לא התפשטה בשאר המדינות הפוסט-עות'מאניות עד לתקופת הדה-קולוניזציה המהירה לאחר מלחמת העולם השנייה.
ההקמה של מדינות חסות בעיראק ובארץ ישראל, והצעת החלוקה של סוריה לאורך קווים קומונליים, נחשבת כחלק מהאסטרטגיה הגדולה יותר של הבטחת המתיחות במזרח התיכון, ובכך הצריכה את תפקידן של מעצמות קולוניאליות מערביות (באותה תקופה בריטניה, צרפת ואיטליה) כמתווכות לשלום וספקות נשק.[4] מנדט חבר הלאומים העניק את המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון, המנדט הבריטי על מסופוטמיה (כיום עיראק), וכתב המנדט שהתפצל מאוחר יותר למנדט הבריטי על ארץ ישראל ולאמירות עבר הירדן (1921–1946). שטחיה של האימפריה העות'מאנית בחצי האי ערב הפכו לממלכת חג'אז, שניתנה לסולטנות נג'ד (כיום ערב הסעודית), ולממלכה המותוואכלית של תימן. שטחיה של האימפריה בחופיו המערביים של המפרץ הפרסי סופחו על ידי ערב הסעודית (אל-אחסה וקטיף), או נותרו מדינות חסות בריטיות (כווית, בחריין וקטר).
לאחר שהממשלה העות'מאנית התמוטטה לחלוטין, ב-1920, חתמו נציגיה על הסכם סוור, שהיה מחלק חלק ניכר משטחה של טורקיה של ימינו בין צרפת, בריטניה, יוון ואיטליה. מלחמת העצמאות של טורקיה אילצה את מעצמות מערב אירופה לחזור לשולחן המשא ומתן בטרם ניתן יהיה לאשרר את ההסכם. מערב אירופה והאספה הלאומית הגדולה של טורקיה חתמו ואשררו את הסכם לוזאן החדש ב-1923, שהחליף את חוזה סוור מבחינת הנושאים הטריטוריאליים. נושא אחד לא פתור עסק במחלוקת בין ממלכת עיראק לרפובליקה של טורקיה על השליטה בווילאייט מוסול, והוא נוהל מאוחר יותר בחסות חבר הלאומים ב-1926. הבריטים והצרפתים חילקו ביניהם את סוריה הגדולה בהסכם סייקס-פיקו. הסכמים סודיים אחרים נחתמו עם איטליה ורוסיה.[5] הצהרת בלפור עודדה את התנועה הציונית הבינלאומית לפעול למען בית לאומי לעם היהודי. בעוד שהייתה חלק מההסכמה המשולשת, רוסיה חתמה גם על הסכמים שמנעו ממנה להשתתף בחלוקת האימפריה העות'מאנית לאחר המהפכה הרוסית. הסכם סוור הכיר רשמית במנדטים החדשים של חבר הלאומים באזור, בעצמאותה של תימן ובריבונות הבריטית על קפריסין.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המעצמות המערביות האמינו זה מכבר שהן יהפכו בסופו של דבר לדומיננטיות באזור שנתבע על ידי האימפריה העות'מאנית. בריטניה צפתה צורך לאבטח את האזור בגלל מיקומו האסטרטגי על הנתיב להודו הקולוניאלית ומצאה את עצמה כלואה במאבק עם רוסיה על השפעה אימפריאלית שכונה "המשחק הגדול".[6]
מנדטים צרפתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
סוריה ולבנון הפכו למדינות חסות צרפתיות.[7] השליטה הצרפתית נתקלה מיד בהתנגדות מזוינת, וכדי להילחם בלאומיות הערבית, צרפת חילקה את אזור המנדט ללבנון ולארבע מדינות משנה.[8]
המנדט על סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהשוואה למנדט של לבנון, המצב בסוריה היה כאוטי יותר. הישויות להלן הן אלו שהתאחדו לכדי סוריה:
- הפדרציה הסורית: כללה את מדינת דמשק, מדינת העלווים ומדינת חלב (כולל סנג'ק אלכסנדרטה), שהיו המרכיבים הטריטוריאליים לשעבר של הממלכה הערבית של סוריה.
- מדינת סוריה: יורשת הפדרציה הסורית (לא כולל מדינת העלווים).
- הרפובליקה הסורית הראשונה: מדינת סוריה כולל השטחים של מדינת ג'בל א-דרוז ומדינת העלווים (מדינת האטיי התאחדה מאוחר יותר עם טורקיה).
המנדט על לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לבנון הגדולה היה שמה של טריטוריה שנוצרה על ידי צרפת. זו הייתה הישות שהקדימה את לבנון המודרנית. היא התקיימה בין 1 בספטמבר 1920 ל-23 במאי 1926. צרפת יצרה את שטח הטריטוריה מהשטח הלבנטיני (במנדט חבר הלאומים) כדי ליצור "מקלט" לאוכלוסייה הנוצרית המרונית. המרונים זכו לשלטון עצמי והבטיחו את מעמדם בלבנון העצמאית ב-1943.
התערבות צרפתית למען המרונים החלה עם הכניעות של האימפריה העות'מאנית, הסכמים שנעשו בין המאות ה-16 וה-19. ב-1866, כשיוסף ביי כראם הוביל מרד מרוני בהר הלבנון, הגיע כוח ימי בראשות צרפת לעזור. הכוח הצרפתי איים על המושל, דאוד פאשה, בנמל הסולטן ומאוחר יותר סילק את כראם למקום מבטחים.
המנדטים הבריטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבריטים זכו לשלושה שטחי מנדט, כאשר אחד מבניו של חוסיין בן עלי, פייסל, שהוכרז כמלך עיראק ועבר הירדן, סיפק כיסא לבנו אחר של חוסיין, עבדאללה. המנדט הבריטי הוצב תחת ממשל בריטי ישיר, והאוכלוסייה היהודית הורשתה לגדול ככל רצונה, בתחילה תחת ההגנה הבריטית. רוב חצי האי ערב נפל בידי בעל ברית בריטי אחר, אבן סעוד, שיצר את ממלכת ערב הסעודית ב-1932.
המנדט על מסופוטמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המנדט הבריטי על מסופוטמיה
מוסול ניתנה לצרפת במסגרת הסכם סייקס-פיקו שנחתם בשנת 1916, ולאחר מכן ניתנה לבריטניה במסגרת הסכם קלמנסו-לויד ג'ורג' שנחתם ב-1918. בריטניה וטורקיה חלקו את השליטה על המחוז העות'מאני לשעבר מוסול בשנות ה-20. תחת הסכם לוזאן משנת 1923 נפלה מוסול תחת המנדט הבריטי של מסופוטמיה, אך הרפובליקה הטורקית החדשה תבעה שליטה על המחוז כחלק מהלב ההיסטורי שלה. ועדה של חבר הלאומים יצאה לאזור ב-1924 כדי ללמוד את המקרה וב-1925 המליצה שהאזור יישאר מחובר לעיראק, ושבריטניה תחזיק במנדט עוד 25 שנה, כדי להבטיח את הזכויות האוטונומיות של האוכלוסייה הכורדית. טורקיה דחתה החלטה זו. אף על פי כן, בריטניה, עיראק וטורקיה כרתו הסכם ב-5 ביוני 1926, שרובו בא בעקבות החלטת מועצת החבר. מוסול נשארה תחת המנדט הבריטי על מסופוטמיה עד שעיראק קיבלה עצמאות ב-1932 על פי דרישת המלך פייסל הראשון, אם כי הבריטים שמרו על בסיסים צבאיים וזכויות מעבר לכוחותיהם במדינה.
המנדט על ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המנדט הבריטי
במהלך המלחמה הגדולה, בריטניה הוציאה שלוש הצהרות מנוגדות באשר לשאיפותיה בארץ ישראל. בריטניה תמכה, באמצעות קצין המודיעין הבריטי תומאס אדוארד לורנס (הידוע גם בשם לורנס איש ערב), בהקמת מדינה ערבית מאוחדת המשתרעת על שטח נרחב מהמזרח התיכון הערבי בתמורה לתמיכה ערבית בבריטים במהלך המלחמה. הצהרת בלפור משנת 1917 עודדה שאיפות יהודיות לבית לאומי. לבסוף, הבריטים הבטיחו באמצעות מכתבי חוסיין-מקמהון שלמשפחה ההאשמית תהיה ריבונות על רוב הקרקעות באזור בתמורה לתמיכתה במרד הערבי.
המרד הערבי, שתוכנן בחלקו על ידי לורנס, הביא לכך שכוחות בריטיים בפיקודו של גנרל אדמונד אלנבי הביסו את הכוחות העות'מאניים ב-1917 במערכה על סיני וארץ ישראל וכבשו את ארץ ישראל וסוריה. האדמה נוהלה על ידי הבריטים למשך שארית המלחמה.
הממלכה המאוחדת קיבלה את השליטה בארץ ישראל בועידת השלום בפריז שהקימה את חבר הלאומים ב-1919. הרברט סמואל, לשעבר הממונה על שירותי הדואר בקבינט הממשלה הבריטית, שסייע בניסוח הצהרת בלפור, מונה לנציב העליון לפלשתינה הראשון. בשנת 1920 בוועידת סן רמו שבאיטליה, הוטל מנדט חבר הלאומים על ארץ ישראל לבריטניה. ב-1923 העבירה בריטניה חלק מרמת הגולן למנדט הצרפתי של סוריה, בתמורה לאזור מטולה.
תנועות עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר העות'מאנים עזבו, הכריזו הערבים על מדינה עצמאית בדמשק, אך היו חלשים מדי, הן צבאית והן כלכלית, כדי להתנגד למעצמות האירופאיות לאורך זמן, ובריטניה וצרפת שלטו מחדש באזור לאחר זמן קצר.
במהלך שנות ה-20 וה-30, עיראק, סוריה ומצרים נעו לקראת עצמאות, אף על פי שהבריטים והצרפתים לא עזבו רשמית את האזור עד לאחר מלחמת העולם השנייה. אולם בארץ ישראל, הכוחות הסותרים של הציונות והלאומיות הערבית יצרו מצב שאותו הבריטים לא יכלו לפתור. עלייתה לכוח של המפלגה הנאצית בגרמניה יצרה דחיפות חדשה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, דבר שהוביל לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בחצי האי ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחצי האי ערב הצליחו הערבים להקים כמה מדינות עצמאיות. בשנת 1916 חוסיין בן עלי, שריף מכה, הקים את ממלכת חג'אז, בעוד אמירות ריאד הפכה לסולטנות נג'ד. בשנת 1926 הוקמה ממלכת נג'ד וחג'אז, אשר בשנת 1932 הפכה לממלכת ערב הסעודית. ממלכת תימן קיבלה עצמאות ב-1918, בעוד שהמדינות הערביות במפרץ הפרסי הפכו למדינות חסות בריטיות דה פקטו, בעלות אוטונומיה פנימית מסוימת.
באנטוליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרוסים, הבריטים, האיטלקים, הצרפתים, היוונים, האשורים והארמנים תבעו ריבונות על אנטוליה, בהתבסס על אוסף של הבטחות בזמן מלחמה, פעולות צבאיות, הסכמים סודיים ובריתות. על פי הסכם סוור, כל העמים הנ"ל פרט לאשורים קיבלו חלק מאנטוליה. ארמניה הייתה אמורה לקבל חלק ניכר מהמזרח, המכונה ארמניה הווילסונית, המשתרע עד לאזור ימת ואן בדרום ועד מוש במערב, יוון הייתה אמורה לקבל את סמירנה והאזור סביבה (וכנראה הייתה זוכה לריבונות על קונסטנטינופול וכל תראקיה, שהיו נחשבים לשטחים מפורזים בשליטה בינלאומית), איטליה הייתה אמורה לקבל שליטה על החוף הדרומי-מרכזי והמערבי של אנטוליה סביב אנטליה, צרפת הייתה אמורה לקבל את השטח של קיליקיה, ולבריטניה יינתן כל השטח שמדרום לארמניה. לעומת זאת, הסכם לוזאן, שנחתם ב-1923, ביטל את כל ההסדרים והסיפוחים הטריטוריאליים שנקבעו בהסכם סוור.
ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 1915, שר החוץ של האימפריה הרוסית, סרגיי סאזונוב, אמר לשגרירי בריטניה וצרפת, ג'ורג' ביוקנן ומוריס פאלאולוג, בהתאמה, כי הסדר מתמשך לאחר המלחמה דורש החזקה רוסית של "העיר קונסטנטינופול, החוף המערבי של הבוספורוס, ים מרמרה, והדרדנלים, כמו גם דרום תראקיה עד קו אנוס-מדיה", ו"חלק מהחוף האסייתי בין הבוספורוס, נהר הסקריה, ונקודה שתיקבע על חוף מפרץ איזמיט".[9] הסכם קונסטנטינופול נחשף בנובמבר 1917 על ידי העיתון הרוסי איזבסטיה, כדי להשיג את תמיכת הציבור הארמני במהפכה הרוסית.[10] עם זאת, המהפכה הנ"ל למעשה סיימה את התוכניות הרוסיות.
בממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיפוש השליטה של הבריטים על ים מרמרה הוביל לכיבוש איסטנבול, בסיוע צרפתי, בין 13 בנובמבר 1918 ל-23 בספטמבר 1923. לאחר מלחמת העצמאות של טורקיה וחתימת הסכם לוזאן, עזבו הכוחות את העיר.
באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי הסכם סנט ז'אן-דה-מורין, שנחתם ב-1917 בין צרפת, איטליה ובריטניה, איטליה הייתה אמורה לקבל את כל דרום-מערב אנטוליה מלבד אזור אדנה, כולל איזמיר. עם זאת, בשנת 1919 השיג ראש ממשלת יוון, אלפתריוס וניזלוס, את אישור ועידת השלום בפריז לכבוש את איזמיר, תוך ביטול הוראות ההסכם.
בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת הסכם סייקס-פיקו הסודי משנת 1916, הצרפתים השיגו את האטיי, לבנון וסוריה, והביעו רצון לשלוט על דרום-מזרח אנטוליה. בסופו של דבר, הסכם סנט ז'אן-דה-מורין הקצה לצרפת את אזור אדנה.
הצבא הצרפתי, יחד עם הבריטים, כבש חלקים מאנטוליה בין השנים 1919 ו-1921 מלחמת טורקיה-צרפת, כולל מכרות פחם, מסילות ברזל, נמלי הים השחור של זונגולדאק, קאראדניז ארגלי וקונסטנטינופול, אוזונקופרו במזרח תראקיה ואזור קיליקיה. צרפת נסוגה בסופו של דבר מכל האזורים הללו, לאחר שביתת הנשק של מודניה, הסכם אנקרה וחוזה לוזאן.
ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ראו גם – מלחמת יוון–טורקיה |
.png)
מדינות ההסכמה המערביות, במיוחד ראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג', הבטיחו ליוון הישגים טריטוריאליים על חשבון האימפריה העות'מאנית אם יוון תיכנס למלחמה בצד בעלות הברית. השטחים המובטחים כללו את מזרח תראקיה, האיים גקצ'אדה ובוזג'אאדה, וחלקים ממערב אנטוליה, סביב העיר איזמיר.
במאי 1917, לאחר הגלייתו של קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון, חזר ראש ממשלת יוון, אלפתריוס וניזלוס, לאתונה, והצטרף להסכמה. כוחות צבא יווניים (אם כי היו מחולקים בין תומכי המלוכה לתומכי וניזלוס) החלו לקחת חלק במבצעים צבאיים נגד הצבא הבולגרי על הגבול. באותה שנה הובטחה איזמיר לאיטליה במסגרת הסכם סנט ז'אן-דה-מורין.
בוועידת השלום בפריז בשנת 1918, בהתבסס על ההבטחות בזמן המלחמה, לחץ וניזלוס קשות בעד הרחבת הלאס (רעיון יוון הגדולה) שיכלול את הקהילה הקטנה דוברת היוונית בדרום אלבניה, הקהילה האורתודוקסית דוברת היוונית בתראקיה (כולל קונסטנטינופול) והקהילה האורתודוקסית באסיה הקטנה. ב-1919, למרות ההתנגדות האיטלקית, הוא השיג את אישור ועידת השלום בפריז ב-1919 ליוון לכבוש את איזמיר.
הממשלה הלאומית הזמנית של דרום הקווקז[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – רפובליקת קארס
הממשלה הלאומית הזמנית של דרום הקווקז הייתה ישות שהוקמה בשטח הרוסי בשנת 1918, לאחר נסיגת הכוחות העות'מאניים לגבול שלפני מלחמת העולם הראשונה, כתוצאה מהפסקת האש של מודרוס. הישות הייתה ממשלת מעבר עצמאית, היא הונהגה על ידי פאחר אל-דין פיריאוגלו ומרכזה הייתה בעיר קארס.
לאחר שפרצו קרבות בינה לבין גאורגיה וארמניה, כבש הנציב העליון לקונסטנטינופול, אדמירל סאמרסט גוף-קלתורפ את קארס ב-19 באפריל 1919, ביטל את הפרלמנט שלה ועצר 30 מחברי ממשלתה. הוא הציב את מחוז קארס תחת שלטון ארמני.
בארמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקימו הארמנים ברוסיה ממשלה זמנית בדרום-מערב האימפריה הרוסית. סכסוכים צבאיים בין הטורקים והארמנים במהלך המלחמה ולאחריה הובילו, בסופו של דבר, לקביעת גבולות ארמניה.
המינהל עבור ארמניה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – רצח העם הארמני
ראו גם – המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה באפריל 1915 הביעה רוסיה תמיכה בהקמת הממשלה הארמנית הזמנית תחת המושל הרוסי-ארמני אראם מאנוקיאן, מנהיג ההתנגדות במצור על ואן. התנועה הארמנית לשחרור לאומי קיוותה שניתן יהיה לשחרר את ארמניה מהמשטר העות'מאני בתמורה לסיוע לצבא הרוסי הקיסרי. עם זאת, למשטר הצארי היה הסכם סודי עם שאר חברי ההסכמה המשולשת בנוגע לגורל מספר שטחים באנטוליה.[9] תוכניות אלו פורסמו על ידי המהפכנים הארמנים ב-1917 כדי לזכות בתמיכת הציבור הארמני.[11]
בינתיים, הממשלה הזמנית הפכה יציבה יותר ככל שנכנסו יותר ארמנים לשטחה. רק בשנת 1917, כ-150,000 ארמנים עברו למחוזות ארזורום, ביטליס, מוש וואן.[12] ארמן גארו ומנהיגים ארמנים נוספים ביקשו להעביר את החיילים הסדירים הארמנים בחזית האירופאית לחזית בקווקז.
המהפכה הרוסית הותירה את החזית במזרח טורקיה במצב של תנופה. בדצמבר 1917 נחתם הסכם שביתת נשק בין נציגי האימפריה העות'מאנית והקומיסריאט של עבר הקווקז. עם זאת, האימפריה העות'מאנית החלה לתגבר את הארמייה השלישית שלה בחזית המזרחית. הלחימה החלה באמצע פברואר 1918. הארמנים, שהיו תחת לחץ כבד מצד הצבא העות'מאני והצבא הכורדי הבלתי-סדיר, נאלצו לסגת מארזינג'אן לארזורום ולאחר מכן לקארס, ובסופו של דבר נסו אפילו מקארס ב-25 באפריל. כתגובה להתקדמות העות'מאנית, הקומיסריאט של עבר הקווקז הפך לפדרציה של עבר הקווקז; התפוררות הפדרציה הביאה להקמת הרפובליקה הראשונה של ארמניה ב-30 במאי 1918. חוזה בתומי, שנחתם ב-4 ביוני של אותה שנה, צמצם את שטח הרפובליקה הארמנית לכ-11,000 קמ"ר בלבד.
ארמניה הווילסונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – מלחמת טורקיה–ארמניה, ארמניה הווילסונית
בוועידת השלום בפריז, בשנת 1919, הארמנים בתפוצות והפדרציה המהפכנית הארמנית טענו כי ארמניה ההיסטורית, האזור שנותר מחוץ לשליטת האימפריה העות'מאנית מ-1915 עד 1918, צריך להיות חלק מהרפובליקה הראשונה של ארמניה. הארמנים בתפוצות טענו כי לארמניה "היכולת לשלוט באזור", ונימקו זאת על פי העקרונות בנאום "ארבע עשרה הנקודות" של וודרו וילסון, בהתבסס על השליטה הארמנית שהוקמה לאחר המהפכה הרוסית. הארמנים גם טענו כי האוכלוסייה הדומיננטית של האזור הופכת לארמנית יותר ככל שהתושבים הטורקים עוברים למחוזות המערביים. בוגוס נובאר, נשיא המשלחת הלאומית הארמנית, הוסיף כי "בקווקז, שם, מבלי להזכיר את 150,000 הארמנים בצבא הרוסי הקיסרי, יותר מ-40,000 מהמתנדבים שלהם תרמו לשחרור חלק מהווילאייטים הארמנים, וכן שם, בפיקודו של מנהיגיהם, אנטרניק ונזרבקוף, הם, לבדם מבין עמי הקווקז, התנגדו לצבאות הטורקים, מתחילת הנסיגה הבולשביסטית ועד לחתימת שביתת הנשק".[13]
הנשיא וילסון קיבל את הטיעונים הארמנים לשרטוט הגבול וכתב: "העולם מצפה מהם (הארמנים), שהם יתנו כל עידוד ועזרה שביכולתם לאותם פליטים טורקים שעשויים לרצות לחזור לבתיהם הקודמים במחוזות טרבזון, ארזרום, ואן וביטליס, לזכור שגם העמים האלה סבלו מאוד".[14] הוועדה הסכימה להצעתו, שהרפובליקה הראשונהשל ארמניה תתרחב למזרח טורקיה של ימינו.
בגאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר נפילת האימפריה הרוסית הפכה גאורגיה לרפובליקה עצמאית וביקשה לשמור על השליטה בבתומי וכן בארדהאן, Artvin ו-Oltu, אזורים עם אלמנטים גאורגים מוסלמים, שנרכשו על ידי רוסיה מהעות'מאנים ב-1878. הכוחות העות'מאניים כבשו את השטחים השנויים במחלוקת עד יוני 1918, ואילצו את גאורגיה לחתום על חוזה בתומי. לאחר נפילת המעצמה העות'מאנית, גאורגיה השיגה את ארדהאן וארטווין ממיליציות מוסלמיות מקומיות ב-1919, ואת בתומי מהממשל הבריטי של העיר ב-1920. היא גם טענה ריבונות על אולטו אך מעולם לא ניסתה לשלוט שם. רוסיה הסובייטית וטורקיה פתחו במתקפה כמעט בו-זמנית על גאורגיה בפברואר–מרץ 1921, מה שהוביל לסידורים טריטוריאליים חדשים שהושלמו בהסכם קארס, שבאמצעותו נותרה בתומי בגבולות גאורגיה הסובייטית כיום, בעוד ארדהאן וארטווין הוכרו כחלקים של טורקיה.
ברפובליקה של טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמת העצמאות של טורקיה
בין 1918 ל-1923, תנועות התנגדות טורקיות בראשות מוסטפא כמאל אטאטורק אילצו את היוונים והארמנים לצאת מאנטוליה. המהפכנים הטורקים גם דיכאו את ניסיונות הכורדים להשיג ריבונות בשנות ה-20. לאחר שההתנגדות הטורקית השיגה שליטה על אנטוליה, לא הייתה תקווה לעמידה בתנאי הסכם סוור.
לפני ההצטרפות לברית המועצות, ב-3 בדצמבר 1920, חתמה הרפובליקה הראשונה של ארמניה על הסכם אלכסנדרופול, ובו הסכימה לגבול הנוכחי בין שתי המדינות. לאחר מכן הפכה ארמניה לחלק בלתי נפרד מברית המועצות. גבול זה אושרר שוב עם הסכם מוסקבה משנת 1921, שבו ויתרו הבולשביקים על המחוזות קארס, Iğdır, ארדהאן וארטווין לטורקיה, תמורת אזור אג'ריה, כולל עיר הבירה בתומי.
ב-11 בספטמבר 1922, אשררו טורקיה וברית המועצות, יחד עם הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הגאורגית, את הסכם קארס, שקבע את הגבול הצפון-מזרחי של טורקיה. לבסוף, הסכם לוזאן, שנחתם ב-1923, סיים רשמית את כל מעשי האיבה והוביל להקמת הרפובליקה הטורקית המודרנית.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Paul C. Helmreich, From Paris to Sèvres: The Partition of the Ottoman Empire at the Peace Conference of 1919–1920 (Ohio University Press, 1974) ISBN 0-8142-0170-9
- ^ Fromkin, A Peace to End All Peace (1989), pp. 49–50.
- ^ Roderic H. Davison; Review "From Paris to Sèvres: The Partition of the Ottoman Empire at the Peace Conference of 1919–1920" by Paul C. Helmreich in Slavic Review, Vol. 34, No. 1 (Mar. 1975), pp. 186–187
- ^ Baer, Robert. See No Evil: The True Story of a Ground Soldier in the CIA's War on Terrorism. Broadway Books.
- ^ P. Helmreich, From Paris to Sèvres (Ohio State University Press, 1974)
- ^ Fromkin, A Peace to End All Peace (1989), pp. 26–28.
- ^ Fromkin, A Peace to End All Peace (1989), pp. 436–437.
- ^ Quilliam, Syria and the New World Order (1999), p. 33. "To inhibit Arab nationalism from developing potency and challenging their administration, the French authorities operated an imperial policy of divide and rule. The dismemberment of 'Historical Syria' into artificial statelets signified a policy that sought to thwart the appeal of Arab nationalism. As the region is full of ethnic, religious, and linguistic minorities, the dismemberment followed a logical pattern that generated structural problems for the future. Mount Lebanon was detached from Syria with the surrounding Muslim environs of Sidon, Tripoli, and Beqa'. The remaining territory was subdivided into four mini-states: Aleppo, Damascus, Latakia, and Jabal al-Druze, thus disrupting the coherence of Arab nationalism within Bilad al-Sham."
- ^ 1 2 Armenia on the Road to Independence, 1967, p. 59
- ^ Richard G. Hovannisian, The Republic of Armenia
- ^ Richard G. Hovannisian, The Republic of Armenia
- ^ Richard G. Hovannisian, The Armenian People from Ancient to Modern Times: Foreign Dominion to Statehood: The Fifteenth...
- ^ letter to French Foreign Office – 3 December 1918
- ^ President Wilson's Acceptance letter for drawing the frontier given to the Paris Peace Conference, Washington, 22 November 1920.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Fromkin, David (אנ'). A Peace to End All Peace: Creating the Modern Middle East (אנ'). New York: Henry Holt and Company, 1989. ISBN 0-8050-0857-8ISBN (אנ') 0-8050-0857-8 (אנ')
- Quilliam, Neil. Syria and the New World Order. Reading, UK: Ithaca Press (Garnet), 1999. ISBN 0-86372-249-0ISBN (אנ') 0-86372-249-0 (אנ')
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Occupation during and after the War (Ottoman Empire) | International Encyclopedia of the First World War (WW1)
- Post-war Treaties (Ottoman Empire/ Middle East) | International Encyclopedia of the First World War (WW1)
- יוון העות'מאנית
- האימפריה הרוסית: אמנות והסכמים
- יחסי טורקיה–יוון
- האימפריה העות'מאנית: אמנות והסכמים
- מלחמת העולם הראשונה
- האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה
- הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה
- האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה
- איטליה במלחמת העולם הראשונה
- צרפת במלחמת העולם הראשונה
- יוון במלחמת העולם הראשונה