חלילית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חליליות מסוגים שונים
קונסורט חליליות

חלילית היא כלי נשיפה העשוי לרוב מעץ או מפלסטיק. החלילית היא אחד מהכלים הוותיקים ביותר במוזיקה המערבית. ניתן למצוא אותה מנוגנת החל מהעת העתיקה, תקופת הבארוק והרנסאנס, ועד ימינו. לחלילית עבר גדול ונרחב.

השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית החלילית נקראת "recorder" מאחר שבאנגלית עתיקה אחת המשמעויות של הפועל to record היא "לסלסל או לשיר כמו ציפור".[1] עד תחילת שנות הארבעים נקראה החלילית בעברית "חליל". השם "חלילית" הושרש בשפה העברית על ידי המלחין פואה גרינשפון שקרא לה בשם זה כדי להבדילה מחליל הצד.

גדלים שונים של חלילית:[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרקליין ב-דו (אוקטבה מעל סופרן) המכונה גם "סופרנינינו". כלי קטנטן מאוד, שקשה לנגן בו בגלל החורים הקטנטנים והצפופים הקדוחים בו.
  • סופרנינו ב-פה (אוקטבה מעל אלט). לכלי זה כתב וויוולדי שלושה קונצ'רטי, שניים בדו מז'ור ואחד בלה מינור. בפרטיטורה נקרא הכלי ottavino, לפעמים הכלי נקרא גם flautino.
  • סופרן ב-דו, הכלי הנפוץ ביותר (יש בין השאר גם סופרנים ב-רה, כלי שנקרא באנגלית sixth flute' וב-לה, כלי הנקרא באנגלית third flute).
  • אלט ב-פה (בתקופת הרנסאנס היה בשימוש אלט ב-סול), הכלי העיקרי ברפרטואר הסולו מהבארוק.
  • טנור ב-דו (אוקטבה מתחת לסופרן). קיים גם כלי הנקרא voice flute שהוא חלילית טנור ב-רה.
  • בס או basset ב-פה (אוקטבה מתחת לאלט).
  • בס ב-דו (נקרא באנגלית great bass)(אוקטבה מתחת לטנור).
  • קונטרה-בס ב-פה (אוקטבה מתחת לבס). גובהה כשני מטרים.
  • סוב-קונטרה בס ב-דו (אוקטבה מתחת לבס ב-דו).
  • סוב-סוב קונטרה בס ב-פה (אוקטבה מתחת לקונטרה בס).
  • חלילית סוב-קונטרה בס ב-סי במול, החלילית הגדולה בעולם, שנבנתה על ידי Adriana Breukink וגובהה הוא שלושה מטרים. נבנתה רק חלילית אחת כזו וחברי הרכב החליליות Loeki Stardust משתמשים בה.

מלחינים שכתבו לחלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלחנה לחלילית התחילה כבר בימי הביניים והיא מופיעה ביצירות מוקדמות ביותר. בתקופת הרנסאנס, נהגו לנגן בכמה סוגים שונים של חליליות, וארבעת הכלים הבסיסיים של המשפחה הם: סופרן, אלט, טנור ובס, אשר מקבילים לחלוקת הקולות האנושיים. אמנם בתקופת הרנסאנס הכתיבה לא הייתה אידאומטית, כלומר לא צויין בתווים כמעט באילו כלים יש לנגן, אך ציורים ותחריטים מהתקופה מעידים על השימוש בחליליות ביצירות כליות כמו בריקודים, קנצונות, דואטים (שנקראו אז bicinia) ובהרכבים נוספים.

חלילית סופרן מפלסטיק, החלילית הנפוצה ביותר
כיכר החליליות בראש העין

בתקופת הבארוק המשיכו אמנים ליצור עבור החלילית, במיוחד לחלילית האלט, שהפכה לאחד הכלים המרכזיים עבורם כתבו מלחינים רבים. נכתבו יצירות לחלילית סולו (מאת בואמורטיה, הנרי פרסל, יעקב ואן-אייק ואחרים), דואטים (לויה, טלמן, מאתזון, בואמורטייה), סולו סונטות מאת גאורג פרידריך הנדל, דניאל פרסל, לויה, טלמן, ג'וזפה סמרטיני, אנטוניו ויולדי, בנדטו מרצ'לו, גוטפריד פינגר, ג'והן פפוש ועוד), טריו סונטות (מאת קוונץ, הנדל, טלמן, ז'אן-בטיסט לויה ואחרים) ויצירות לחלילית ותזמורת: קונצ'רטי מאת טלמן, ויולדי, ג'וזפה סמרטיני, רוברט וודקוק, ג'והן בסטון, כריסטוף גראופנר ואחרים. ביצירות באך יש לחלילית מקום במספר קנטטות (71, 106, 118, 127, 182, 208 ואחרות), במגניפיקט בגרסתו המוקדמת, בשניים מתוך הקונצ'רטים הברנדנבורגיים, בקונצ'רטו לצ'מבלו, BWV 1057 ועוד. החלילית מופיעה גם באופרות מהבארוק כגון אלו של פרסל או הנדל וכן בקנטטות מאת הנדל, ויוולדי, אלסנדרו סקרלטי ואחרים.

עם שינוי האידאלים המוזיקליים בשלהי המאה ה-18, לקראת המאה ה-19 נעלמו מספר כלים מן הבמה, ביניהם הצ'מבלו, הלאוטה, הויולה דה גמבה, ואיתם גם החלילית.

עם התעוררות התנועה לביצוע מוזיקה עתיקה, בתחילת המאה העשרים, חזר העניין בחלילית ולצד לימוד הרפרטואר ההיסטורי שלה וחזרתה לבימות הקונצרטים נוסף לה רפרטואר עשיר ומגוון של יצירות. בין המלחינים שהלחינו עבור החלילית במאה העשרים ניתן למצוא את: הנס פוזר, צזאר ברזגן, הנס אולריך שטפס, הנס מרטין לינדה, פאול הינדמית, בנג'מין בריטן, ארוו פרט, ועוד.

נגני חלילית ידועים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהנגנים החשובים בעולם כיום: פרנס בריכן (הולנד), הנס-מרטין לינדה (גרמניה), מיקלה פטרי (דנמרק), פדרו ממלסדורף, מריון ורברוכן (הולנד), הייקו טר-סככט (הולנד), מיכאל שניידר (גרמניה), האן טול (הולנד), דן לאורין (שבדיה), סבסטיאן מרק (צרפת) ועוד.

החלילית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 הקים פואה גרינשפון בית מלאכה לייצור חליליות בשם "חלילית", כדי לפצות על המחסור שנוצר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עקב אי היכולת לייבאן מצ'כיה וגרמניה. ברבות השנים הפך בית המלאכה לרשת חלילית המייצרת ומייצאת חליליות עד ליום זה. בהמשך יוצרו חליליות גם על ידי החברות זמיר ואריאל. כיום פעילים בישראל מספר בוני חליליות עצמאיים, ביניהם יואב רן הפועל ברחובות וניר פריזנט בקיבוץ יד חנה.

נגני חליליות בקיבוץ גן שמואל, 1971

בישראל הייתה פריחה של החלילית בשנות האלפיים ובין הנגנים המובילים ניתן למצוא את: אפרים מרכוס, המלחין והמנצח עמוס מלר, מיכאל מלצר, דרורה ברוק, ברכה קול, ליאורה ויניק, נעמי רוגל, רובי הוד, שלמה תדהר ועוד.

חלוצי לימוד החלילית בארץ ישראל בשנות הארבעים והחמישים היו אפרים מרכוס (אשר לימד במדרשה למוזיקה בסמינר לוינסקי), חנן אייזנשטדט, דורה רוזוליו, אברהם עומר, ומאוחר יותר שושנה חצור, חווה פרידלנדר, ואחרים. בין המורים (הפדגוגים) אשר הובילו בהוראת הנגינה בחלילית בישראל ניתן לציין את אפרים מרכוס אשר כתב וערך את סדרת 18 חוברות ללימוד ונגינה בחלילית: "רוני חלילית" אשר שימשה את מיטב המורים מאז תחילת שנות ה-70. כיום ישנה מחלקה לחליליות באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים בה מלמד מיכאל מלצר ולצידו דרורה ברוק. מלחינים ישראלים שהלחינו לחלילית: יוחנן בוהם, בנימין ברעם, יחזקאל בראון, רם דע-עוז, מיכאל וולפה, יוסף טל, גיורא שוסטר ומאיר מינדל.

ילדים לומדים נגינה בחלילית, נתיבות שנות ה-70'

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Manus, Morton. Recorder for Beginners.