חמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חמון
𐤇𐤌𐤍
הריסות העיר ההלניסטית ב־1927, דייוויד רוברטס
הריסות העיר ההלניסטית ב־1927, דייוויד רוברטס
שמות נוספים אום אל־עמד, אום אל־עואמיד
היסטוריה
תרבויות כנען, ממלכת ישראל, פיניקים, ביזנטים
תקופות נאוליתית, ישראלית, פרסית, הלניסטית, ביזנטית
מיקום
מדינה לבנוןלבנון לבנון
קואורדינטות 33°07′41″N 35°09′13″E / 33.128°N 35.1535°E / 33.128; 35.1535
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חמוןפיניקית: 𐤇𐤌𐤍) הייתה עיר ישראלית־פיניקית עתיקה בנחלת שבט אשר, מצפון לראש הנקרה/א־נאקורה. האתר הארכאולוגי של העיר ידוע כיום בשם הערבי אום אל־עואמיד או אום אל־עמדערבית: ام العمد, מילולית "אם העמודים"[1]) על־שם שרידי העמודים במקום. השם הקדום השתמר בקרבת האתר בשם נחל שנקרא בערבית ואדי חמול,[2] בשם הכפר חמול ובחורבת מצודה בשם חרבה קצר חמול.[3]

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אום אל־עמד (חמון) על מפה משנת 1880

היישוב חמון נמצא על גבעה נמוכה במישור סלעי החולש על הים, בשטח של יותר מ־18 הקטאר על קרקע משופעת ליד ואדי חמול.[4] חפצי אמנות רבים מהאתר מוחזקים ומוצגים במוזיאון הלאומי של ביירות ובמוזיאון הלובר. האתר מכיל שני מקדשים, מקדש מלך־עשתרת והמקדש המזרחי עם חדר הכס.[5] נמצאו 23 מצבות המתארות אנשים זקופים ב"תנוחת הערצה" (אנ'), כולן מתוארכות בין 100 ל־400 לפנה"ס.[6] הוא התגלה על ידי האירופאים בשנות ה־70 של המאה ה־18,[7] ונחפר ב־1861.[4] האתר תופס מקום חשוב בחקר פיניקיה;[8] למשל, מבנה מקדשים בחמון השווה לטרמינולוגיה המופיעה בלוחיות פירגי,[9] או למבנה אתרי הקודש הפיניקיים ב־Tas-Silġ במלטה.[10]

ב־1881, מפת הקרן לחקר ארץ ישראל תיארה את האתר כ"שרידים נרחבים", וציינה "שרידי אמות מים אמות מים".[11]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרום־היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – התקופה הנאוליתית בארץ ישראל

באתר התגלו שני להבי מגל צור משוננים במיוחד מהתקופה הנאוליתית המוקדמת, דבר המצביע על עיבוד שדות באזור באותה תקופה.[12]

התקופה המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola apps kpdf2.svg
ראו גם – נחלת שבט אשר

בתיאור נחלות השבטים בספר יהושע נזכרת בנחלת שבט אשר העיר חמון: ”מַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם [...] וְעֶבְרֹן וּרְחֹב וְחַמּוֹן וְקָנָה עַד צִידוֹן רַבָּה” (יהושע, י"ט, כ"ח); הזיהוי עם אתר אום אל־עמד מתיישב עם סדר היישובים הגאוגרפי ועם שם המקום הערבי "חמול" הנפוץ באזור.[3] העיר נשארה בידי שבט אשר, ולא נזכרת בין הערים הכנעניות ששבט אשר לא הוריש בשופטים, א', ל"א.[13] אגדות עתיקות מספרות על מייסד קרתחדשת בשם Asoros (צורה של השם "אשר"), ואכן בכתובת בעלשלם מהעיר מזוהה אל עם אלוהות בשם "אסר";[14] אחת האלוהויות הראשיות של קרתחדשת הייתה בעל חמון, שכנראה מוצאו מהעיר חמון ועל־שמה הוא נקרא.[14] הדיו של המיתוס המסובך נשמעים בכתובות מהעיר, והוא נושא אופי אקלקטיסטי עברי־כנעני.[13]

החפירות הארכאולוגיות באתר לא חדרו את השכבות ההלניסטיות והפרסיות המאוחרות לשכבות הקדומות ביותר, אולם בכל זאת נמצאו באתר כלי חרס מיובאים מקפריסין מתקופת הברזל, המתוארכים לפי מקורות השוואתיים למאה ה־8 לפנה"ס.[12][15]

התקופה הפרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהשרידים הנחפרים המוקדמים ביותר מהאתר מתוארכים לתקופה הפרסית,[15] ביניהם יסודות מקדש מלך־עשתרת.[12]

התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

עיקר חשיבותו הארכאולוגית של האתר הוא בתקופה ההלניסטית.[15] מתקופה זאת נמצאו שרידים אדריכליים רבים, וכן כתובות פיניקיות ויווניות. רוב תקופת הפעילות של מקדשי האתר הייתה בתקופה ההלניסטית.[16]

מקדש מלך־עשתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקצה הדרום־מערבי של האתר נמצא מקדש, מוקף בסדרת מבנים שהפרידוהו משאר האתר; תבנית כזאת אופיינית למקדשים שמיים.[17] גם החלוקה הפנימית של האולם המרכזי איננה מתאימה למקדש בסגנון יווני.[18] בין המבנים המקיפים נמצא היכל היפוסטיל גדול מצפון, מגורים ומחסנים מדרום ואכסדרה במזרח. הכניסה למתחם הייתה דרך שער בדרום־מזרח.[17] המכלול כולו כיסה שטח של 56 מטרים (צפון–דרום) על 61 מטרים (מזרח–מערב).[17] פסל אריה או ספינקס מהסביבה הקרובה מעיד שזוג כאלה נמצא מצדי גרם המדרגות המזרחי.[17]

המקדש המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבות המקדש המזרחי

המקדש המזרחי נמצא 160 מטרים מערבה ממקדש מלך־עשתרת, וכמותו הוא כולל סדרת מבנים ואכסדרות, בנויים מסביב לחצר מלבנית שגודלה 22 מטרים (צפון–דרום) על 35 מטרים (מזרח–מערב). מכלול המבנים כולם מתפרש על שטח מלבני בגודל 35 מטרים (צפון–דרום) על 60 מטרים (מזרח–מערב).[19]

שער המקדש המזרחי ומשקוף הכניסה שלו

משקוף הכניסה המזרחית למכלול שנמצא הוא באורך 4.40 מטר; הוא מעוטר במיוחד, ומציג גלגל שמש מכונף (אנ') עם אוראיי (אנ') (מין נחשי קוברה),[20] ובכל פינה דמות לבושת טוניקה ארוכה ומצנפת מחודדת, אוחזת במטה המחובר בקצהו לראש איִיל שעל ראשו כוכב מלא בתוך סהר, בדומה לקרני האלה־הפרה חתחור.[19] גם משקוף הכניסה למבנה המקדש עצמו היה מעוטר בגלגל שמש מכונף עם אוראיי.[19]

חדר הכס[עריכת קוד מקור | עריכה]
צלמיות טרקוטה הלניסטיות מצפון לצור, מאותו סוג שהתגלה בחמון;[21] מימין: נושא ברווז למנחה, משמאל: 1. נגנים ורקדן (מוסתרים משמאל); 2. נושאי מנחות: ברווז, אייל וקרן שפע; 3. אדם מזוקן; 4. אישה לבושת כיטון (אנ'); 5. אנשים נושאים ילדים בחיקם; 6. ארוס עונד שרשרת

בפינה הצפון־מערבית של מכלול המבנים, מחובר למבנה המקדש עצמו, נמצא חלל אותו פרשו החופרים כחדר כס (Chapelle בצרפתית, Chapel באנגלית).[19] הוא התגלה בצורת ר' (או L), אך במקור היה כנראה מלבני.[19] הכניסה אליו הייתה דרך דלת מונומנטלית ברוחב 1.10 מטר בקצה הצפוני של הקיר המזרחי בחצר הפנימית של מכלול המבנים, אותה תוחמים שני עמודים ומשקוף ברוחב 2.22 מטר, אף הוא מעוטר בגלגל שמש מכונף עם אוראיי, ומתחתיו סהר המקיף חלקית גלגל שמש קטן יותר (סמל בעל חמון[22]).[19][23] בפינה הצפון־מערבית של החדר, הנגדית לדלת, נמצאה במה בגובה 1.20 מטר, שהגישה אליה הייתה באמצעות חמש מדרגות בצדה הדרומי.[19] בין הבמה לקיר הצפוני של החדר נמצאו שברי כס עשתרת מאבן, ולפי ההשערה הכס הוצב על הבמה.[19] על יד הקיר הדרומי נמצא כן או במה קטנה, והחופרים שיערו שהוצב עליו מזבח, פסל, אובייקט פולחני או עוד כס; ייתכן שאת במה קטנה זאת עיטר משקוף.[19] מתוך שתים־עשרה צלמיות טרקוטה שנמצאו במקדש המזרחי, תשע נמצאו בחדר הכס, וייתכן שהן שימשו בפולחן עשתרת בחדר הכס.[19]

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola apps kpdf2.svg
ראו גם – התקופה הביזנטית בארץ ישראל

לא התגלו בחמון מבנים מהתקופה הרומית והיו שהציעו שניטּש לפני הכיבוש הרומאי ב־64 לפנה"ס; קיימות עדויות ליישוב מחודש בתקופה הביזנטית.[17][24]

בתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבות חמון ב־1772, על־פי לואי פרנסואה קסאס

האתר הארכאולוגי ידוע זמן רב, ומטיילים ביקרו בו כבר במאה ה־18.[16] חמון תוארה לראשונה בעת המודרנית ב־1772 על ידי לואי־פרנסואה קסאס.[24] מלכיור דה ווגואה סייר בהריסות ב־1853; ארנסט רנן החל לחפור במקום ב־1861 במסגרת ה־Mission de Phénicie, אך נטש כשהבין שהאתר מהתקופה ההלניסטית.[16] לאחר מכן התבצעו חפירות צרפתיות נוספות ב־1921 וב־1943–1945.[16]

אסטאש דה לורי[25] חפר את האתר ב־1921, אך פרסם רק תצלומים של עבודתו.[26] מוריס דוננד (אנ') הוביל חפירות במקום בין השנים 1943–1945,[27] שפורסמו בעבודה מקיפה בשני כרכים.[28]

כיום מתקיים מסביב לאתר העתיק הכפר חמול, המשמר את השם הקדום.[3]

ממצאים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובות חמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – כתובות חמון, שעון השמש הפיניקי, כתובת בעלשמם, כתובת מצובה

בעיר חמון התגלו כתובות רבות, כתובות פיניקיות (ואחת יוונית) שהקימו אנשים על מצבות בהקשרים דתיים ומשפחתיים, וכתובות יווניות על ידיות כלי אגירה רודיים מיובאים. חלק מהכתובות הפיניקיות עוזרות ללמוד על ההיסטוריה של העיר ועל המיתוסים שלה, הקשורים בשאר העולם הפיניקי,[13] והידיות היווניות עוזרות ללמוד על סחר בעולם הפיניקי כולו עם יוון.[29]

כסי עשתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – כס עשתרת

בחמון נמצאו שני כסי עשתרת.[30] כס עשתרת שהתגלה בחדר הכס שבמקדש המזרחי קשור בפולחן עשתרת ופולחנים פיניקיים אחרים.[19]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חמון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Palmer, E. H. (1881). The Survey of Western Palestine: Arabic and English Name Lists Collected During the Survey by Lieutenants Conder and Kitchener, R. E. Transliterated and Explained by E. H. Palmer. Committee of the Palestine Exploration Fund. p. 50 ("the ruin with the columns").
  2. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 36
  3. ^ 1 2 3 א. ש. הרטום, יהושע, בתוך: תורה נביאים כתובים: מפורשים פרוש חדש בצירוף מבואות בעריכת מ. ד. קאסוטו, מהדורה חדשה מתקנת, יבנה, 1989, עמ' 67 (פירוש ליהושע, י"ט, כ"ח)
  4. ^ 1 2 The Phoenician's Route, LAU-Louis Cardahi Foundation
  5. ^ Vella, 2000, p. 32
  6. ^ Henrike Michelau, Hellenistische Stelen mit Kultakteuren aus Umm el-'Amed, Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins 130, 2014, עמ' 80
  7. ^ Machteld J. Mellink, Review of Oumm el-'Amed, une ville de l'époque hellénistique aux échelles de Tyr, Journal of Biblical Literature 84, 1965, עמ' 326–328 doi: 10.2307/3265046
  8. ^ Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 34–35 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
  9. ^ Giovanni Colonna, "Tempio" e "santuario" nel lessico della lamine di Pyrgi, Scienze dell'Antichità 3–4, 1989–1990, עמ' 208–209 (ראו figs 7, 8)
  10. ^ Antonia Ciasca, Some Considerations Regarding the Sacrifical Precincts at Tas-Silġ, Journal of Mediterranean Studies 3, 1993, עמ' 226, ISSN 1016-3476; Antonia Ciasca, La Isoli Maltesi e il Mediterraneo Fenicio, Malta Archaeological Review 3, עמ' 21–25
  11. ^ PEF Survey of Palestine, Volume 1: Galilee, 1881, Kh. Umm el Amud, pp. 181–184
  12. ^ 1 2 3 Dunand, M.; Duru, Raymond (1962). Oumm el-ʾAmed: une ville de l'époque hellénistique aux échelles de Tyr - Texte. Librairie d'Amérique et d'Orient. p. 19.
  13. ^ 1 2 3 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 37
  14. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 36
  15. ^ 1 2 3 Machteld J. Mellink, Maurice Dunand, Raymond Duru, Oumm el-'Amed, une ville de l'epoque hellenistique aux echelles de Tyr, Journal of Biblical Literature 84, 1965, עמ' 326 doi: 10.2307/3265046
  16. ^ 1 2 3 4 Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 31 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
  17. ^ 1 2 3 4 5 Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 32 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
  18. ^ Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 32–33 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
  19. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 33 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
  20. ^ להשוואה, ראו משקופים דומים (ללא הכנפיים הארוכות שנמצאו במשקוף המדובר) באתר מוזיאון הלובר: linteau de porte (AO 4909), linteau de porte (AO 4903), וכן תבליט דומה: relief (AO 4901)
  21. ^ Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 34 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
  22. ^ יגאל ידין, על סמלי האלים בשמאל (זינג'ירלי), בקארתאגו ובחצור, ידיעות בחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ל"א, 1967, עמ' 36
  23. ^ להמחשה ראו relief (AO 4901) באתר מוזיאון הלובר
  24. ^ 1 2 Machteld J. Mellink, Maurice Dunand, Raymond Duru, Oumm el-'Amed, une ville de l'epoque hellenistique aux echelles de Tyr, Journal of Biblical Literature 84, 1965-09, עמ' 326 doi: 10.2307/3265046
  25. ^ בצרפתית Eustache de Lorey
  26. ^ Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 31 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
  27. ^ Eric M. Meyers; American Schools of Oriental Research (1997). "Maurice Dunand". The Oxford Encyclopedia of Archaeology in the Near East. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-511216-0.
  28. ^ Dunand, M.; Duru, Raymond (1962). Oumm el-ʾAmed: une ville de l'époque hellénistique aux échelles de Tyr - Texte. Librairie d'Amérique et d'Orient.; Dunand, M.; Duru, Raymond (1962). Oumm el-ʾAmed: une ville de l'époque hellénistique aux échelles de Tyr - Atlas. Librairie d'Amérique et d'Orient.
  29. ^ Dunand, M.; Duru, Raymond (1962). "Anses d'amphores estampillées". Oumm el-ʾAmed: une ville de l'époque hellénistique aux échelles de Tyr - Texte. Librairie d'Amérique et d'Orient. pp. 221–225.
  30. ^ 1 2 trône ; objet votif (AO 4812), אתר מוזיאון הלובר
  31. ^ Maximillien De Lafayette (2011). Phoenicia, Ur, and Carthage: Artifacts, Inscriptions, Slabs, Sites. Lulu.com. p. 41. ISBN 978-1-257-83653-6.
  32. ^ Dunand, M.; Duru, Raymond (1962). Oumm el-ʾAmed: une ville de l'époque hellénistique aux échelles de Tyr - Texte. Librairie d'Amérique et d'Orient. p. 49.