חנה הרציג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

חנה הרציג היא חוקרת ספרות, מבקרת ספרות ומתרגמת.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה הרציג נולדה במחנה עקורים בגרמניה להורים ניצולי השואה מהעיר דרוהוביץ' שבפולין. מתגוררת בתל אביב. בבית ספר התיכון למדה את השפה ואת יסודות התרבות הצרפתית. שירתה בצבא כסמלת סעד בגדוד צנחנים.

החלה את הלימודים בחוג לתורת הספרות הכללית, במחזור הראשון להיווסדו, וסיימה בשנת 1972 תואר ראשון. סיימה תואר שני בהצטיינות בשנת 1980, בהדרכתו של פרופ' איתמר אבן-זהר על הנושא: "אספקטים של קישוריות בטקסט הספרותי". תואר הדוקטור, בהדרכתה של פרופ' שלומית רמון-קינן, הוענק לה בשנת 1991 על עבודה בנושא: "הנמקה מימטית והנמקה אמנותית ברומן", במסגרת החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית.

בשנת 3–2002 למדה לקראת תואר תואר מ.א. שני, במגמה ללימודים קוגניטיביים של השפה ושימושיה, בבית הספר למדעי התרבות, אוניברסיטת תל אביב.

במהלך הלימודים לתואר ראשון החלה לכתוב ביקורות במוסף לספרות "משא", ולאחר מכן במוספים הספרותיים של "ידיעות אחרונות", "מעריב", המוסף לספרות ותרבות של "הארץ", במוסף "ספרים" למן היווסדו ועד עתה (2017), ובבמות נוספות. במהלך שנים אלה כתבה מאות ביקורות על ספרות יפה וספרי מחקר.

בשנת 1988 הוענק לה פרס ברנשטיין לביקורת ספרותית מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל. בשנת 1991 שימשה כשופטת בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ".

במקביל ללימודים האוניברסיטאיים עסקה בעריכה ובתרגום לעברית של ספרות עיונית וספרות יפה. שימשה כלקטורית של כתבי יד מחקריים וספרותיים בהוצאות ספרים.

בשנים 1997–2014 שימשה כמרצה במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה. במסגרת עבודתה כתבה, ערכה ותרגמה ספרי לימוד ומחקר. תחומי מחקרה העיקריים: סיפורת עברית של ראשית המאה העשרים, סיפורת ישראלית של שנות הששים והשמונים, תאוריות של ספרות ותרבות, תאוריות של המדיום באמנויות.

בשנת 1995 החלה לחקור את הביוגרפיה המשפחתית שלא הכירה, כתוצאה מרצח משפחתה בשואה ועקב מותו של אביה בגיל צעיר. ספרה: "תמונות מחפשות כותרת", בהוצאת עם עובד, התפרסם בשנת 1997 והיה אחד הספרים הראשונים בגל "ספרות השורשים" של הדור השני לשואה. הספר נידון בעבודות מחקר שונות על הנושא. [1] עסקה גם בספרי עדות של ניצולי השואה.[2]

למדה באוניברסיטה היגלונית בקרקוב לימודי שפה ותרבות פולנית. כיום עוסקת בתרגום ספרות ושירה פולנית.

בעקבות המחאה החברתית בקיץ 2011 פרסמה מאמרים העוסקים באופן שבו שיקפה הספרות של תחילת המאה ה-21 את האקלים החברתי שחולל את המחאה.[3][4]

פרסמה ספר לילדים, "הפילוסוף הקטן" (הוצאת עולם חדש, 2017), שהוא פרי מעקב אחר ההתפתחות הקוגניטיבית של בנה בגילאי 3–6. על ידי סיפורים על שאלות ושיחות שהתנהלו בין הילד לאם מנסה הספר להאיר את האופן שבו חשיבה פילוסופית היא הסתכלות בעולם מפרספקטיבה ילדית. בדצמבר 2017 הספר זכה בפרס שרת התרבות והספורט בתחום היצירה הספרותית העברית לילדים ולנוער על שם דבורה עומר לשנת 2017.

מאז שנת 2003 עוקבת הרציג במצלמתה אחר בתים ששרדו מימי "תל אביב הקטנה". היא מתמקדת במבנים ישנים שאינם במרכז התודעה העירונית. [5]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. עמליה כהנא-כרמון, הסיפורת הישראלית של שנות הששים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, יחידות 11-10-9, 1983.

על הסיפורים "באר שבע בירת הנגב" על שני נוסחיו, "האיש החי על כוכב", הנובלה "לב הקיץ, לב האור" והרומן 'וירח בעמק איילון'.

הספר עומד על "מבנה העומק" ביצירות ומאפייניהן הפואטיים וממקם את יצירתה של הסופרת ביחס לספרות של דור הפלמ"ח ודור שנות הששים. [6]

2. העולם בסיפורת: חיקוי מציאות או ארגון אמנותי? הוצאת האוניברסיטה הפתוחה,1987.

הספר מתאר את המבנה כפול הפנים של העולם הבדיוני ביצירה הספרותית, כמימזיס וכמנגנון אמנותי, בהתבססות על תורת ההנמקה שפיתח מאיר שטרנברג. היצירות המשמשות בהשוואה הן 'אמה' לג'יין אוסטן ו'טום ג'ונס' להנרי פילדינג. הספר הוא הרחבה של עבודת הדוקטור, העוסקת גם בהשוואה בין הרומן המודרני ('החייל הטוב' לפורד מדוקס פורד) והרומן הפוסט מודרני ('האופרה הצפה' לג'ון בארת')

3. הסיפור העברי בראשית המאה העשרים, האוניברסיטה הפתוחה, 1992.

זהו דיון בסיפורת העברית הקלאסית בכלים של תורת הספרות המודרנית. קריאה זו מאפשרת לעמוד על התחכום והשכלול הפואטי של כתיבה זו ובעקבותיה עולות תמות משותפות המשקפות תמונת עולם של החברה היהודית בת הזמן. בין הסיפורים הנידונים: "מאחורי הגדר" לביאליק, "מחניים" למ.י. ברדיצ'בסקי, "מאריאשקה" לי.ד. ברקוביץ', "בת הרב" ליעקב שטיינברג, "הצידה" לא.נ. גנסין. כמו כן פרסמה מאמר על הרטוריקה של דרכי ייצוג התודעה בסיפור "מחניים" לברדיצ'בסקי. [7]

4. השם הפרטי: מסה על יעקב שבתאי, יהושע קנז ויואל הופמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

המסה הראשונה, "על פואטיקת הידיעה הגשמית ב'סוף דבר'" ליעקב שבתאי מתארת את הצירוף בין הפיזי למיתי ואת "הפואטיקה של המרחב" ביצירה זו;

שתי המסות על יהושע קנז הן מהדיונים המקיפים הראשונים ביצירתו של הסופר. המסה "אקליפטוסים ושירים מהתנועה: על הפרידה מן הביחד ביצירתו של קנז" עוקבת אחר קו היסוד התמטי והתפתחותו ביצירתו של קנז למן סיפורי "מומנט מוזיקלי" ועד הרומן "התגנבות יחידים": היחס בין ההתכנסות בעצמי לבין השאיפה לחיבור עם הזולת, על האמביוולנטיות והמורכבות שבו. המסה השנייה, "בדרך אל החתולים ומה שמעבר לו", מצביעה על פיתוח נוסף של התמטיקה כמו גם על המעבר מהריאליסטי אל החיזיון המיסטי, מהמחריד לאסתטי ביצירה זו. בשנת 2017 פרסמה מאמר מעודכן. [8]

שתי המסות על יצירתו של יואל הופמן הן : "מבעד הגלקסיות ומבעד לזכוכית המגדלת" (1989), על הרומן 'ברנהרט', שהייתה הניסיון הראשון לשרטט את הפואטיקה הייחודית של יואל הופמן. המסה השנייה "פואטיקת הפרספקטיבות של יואל הופמן". [9] מרחיבה את הדיון לסיפורים ולנובלה "קצכן" מתוך ספר יוסף.

5. הקול האומר אני: מגמות בסיפורת של שנות השמונים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998.

מחקר זה עוסק בנקודות המפגש בין הסופרים שעמדו במרכז הבמה הספרותית בשנות השמונים. היצירות הנידונות בספר הן : 'סוף דבר ' לשבתאי, 'מומנט מוזיקלי' ו'התגנבות יחידים' לקנז, 'ספר הדקדוק הפנימי' לדויד גרוסמן, 'מר מאני' לא.ב. יהושע, 'סיפורי ספר יוסף' והרומן 'ברנהרט' ליואל הופמן. כהכללה, לעומת הפואטיקה הריאליסטית-סמלית, והתמטיקה החברתית-פסיכולוגית, של סופרי שנות הששים (עוז ויהושע), סופרי שנות השמונים בוחנים את מושג הזהות האישית, תוך דגש על הממד הגופני והפיזי-מרחבי ודוחים את הנורמה הסמלית לטובת הפרט הקונקרטי וההרחבה המטונימית. המחברת מעמידה את סופרי שנות השמונים כחוליית מעבר אל "הסיפורת החדשה" המתחילה להיכתב בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים, על שתי מגמותיה העיקריות: "פואטיקת הדלות" ו"פואטיקת העודף והגדול".

6. תמונות מחפשות כותרת, הוצאת עם עובד, 1997.

יורם ברונובסקי הארץ:

הספר מתייחד ומושך בחוסר היומרנות שבו, בפשטות ובעדינות של מגע... במשהו אצילי, לא נתפס כמעט, המוצא את ביטויו בסגנון המדויק, הבהיר, החותר אל הידיעה מתוך המצוקה שבאי הידיעה שבה מתחיל החיפוש, מבלי לסבור שאמנם הידיעה מושגת.

7. תורת הספרות והתרבות: אסכולות בנות זמננו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006-2005.

שלושת כרכי הספר פורשים את האסכולות בתורת הספרות המודרנית, מראשיתה באסכולות ה"פנים ספרותיות" (ה"ביקורת החדשה", הפורמליזם הרוסי, הסטרוקטורליזם) והמשכה באסכולות החברתיות-פוליטיות (הפמיניזם, המגדר, פוסט קולוניאליזם, ניאו מרקסיזם), תוך העמדת רצף התפתחות, אינטגרציה ונקודות של חשיבה ביקורתית. הכרך הראשון הוא תרגום ספרו של פיטר בארי [10] בכרך השני, "תורת הספרות והתרבות: אסכולות בנו זמננו, צעדים נוספים" ,סוקרת המחברת את השינויים המהפכניים שהתחוללו בדיסציפלינה מאז צמיחתה כ"מדע הספרות" ועד למגמות החברתיות-פוליטיות המאפיינות אותה בימינו. הכרך השלישי, "תורת הספרות והתרבות: אסכולות בנות זמננו, אסופת מאמרים", נערך ותורגם על ידי המחברת. הוא כולל מאמרים שנכתבו על ידי אישים מרכזיים בתחום תורת הספרות, ביניהם: טרי איגלטון, "תורת הספרות הפסיכואנליטית" ו"דקונסטרוקציה", טוריל מוי' "ביקורת הספרות הפמיניסטית", ג'ונתן קאלר, "מהי הספרות והאם חשוב מהי?"

8. המדיום באמנויות: סוגיות אסתטיות ותרבותיות, האוניברסיטה הפתוחה, 2015 (כותבות משנה: פרופ' אפרת ביברמן וד"ר מיכל בן חורין).

הספר מציג גישה רב תחומית אל המדיום באמנויות (הספרות, הציור, הקולנוע, התיאטרון, המוזיקה והצילום) ובוחן את ההשקה ביניהן כנקודת מפגש בין שאלות אסתטיות ותרבותיות. זהו הספר הראשון בעברית הדן במכלול של אמנויות ומתוך מגוון של פרספקטיבות. הספר עורך השוואות בין אמנויות, בוחן את ייחודה של כל אחת מהן, ומציג שאלות עקרוניות בחשיבה הבין-מדיומלית. בין ההוגים הנידונים בספר: גוטהולד אפרים לסינג, ג'ט"ו מיצ'ל, אפרת ביברמן, מרטין אסלין, דריק קוק, רומן יאקובסון, רומן אינגרדן, רולן בארת, תיאודור אדורנו, ולטר בנימין. בין הנושאים הנידונים בו: "הנרטיב בציור", "רגש, משמעות וערך במוזיקה", "שאלת ה'ספרותיות' בטקסט הספרותי", "רולאן בארת: ביקורת תרבות מפרספקטיבה סמיוטית", "שפת האמנות העכשווית ואמנויות המולטי-מדיה".

9. הפילוסוף הקטן, הוצאת עולם חדש, 2017.

ספרי ספרות ועיון שתרגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אייריס מרדוך, "הראש הכרות", זמורה ביתן, 1979.
  2. גרהם גרין, "הדוקטור פישר מז'נבה", עם עובד, 1980.
  3. שלומית רמון-קינן, "הפואטיקה של הסיפורת בימינו", ספריית פועלים, 2002.

בין תרגומיה מפולנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. תדיאוש רוז'ביץ, "עיניה של אמי", מתוך אמא הולכת מכאן, הו!, כתב עת לספרות, גיליון 13, קיץ 2016
  2. מיכאל גלובינסקי, שלושה סיפורים מתוך עונות שחורות, עתון 77, גיליון 382 אפריל מאי 2015

על ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על "תמונות מחפשות כותרת":

על "השם הפרטי, מסות על יעקב שבתאי, יהושע קנז ויואל הופמן":

  • אסנת בלייר, "קורת גג פואטית", מעריב ספרות ואמנות, 1 ביולי 1994.
  • רפי ויכרט, המוסף לספרות ידיעות אחרונות, 15 באוגוסט 1994.

על "הקול האומר אני: מגמות בסיפורת של שנות השמונים":

  • יוחנן רשת (יורם ברונובסקי), "עשור הפלא של הפרוזה", מוסף הארץ תרבות וספרות, 5 ביוני 1998.

על "תורת הספרות והתרבות":

  • חיה הופמן, רוצים להיחשב מביני דבר בספרות? (ראיון), ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - ספרות, כ"ח באייר תשס"ו, 26 במאי 2006, עמ' 26–27.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר רשימות ביקורת:

סרטונים:

ספריה:

על ספרה "הפילוסוף הקטן":

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למשל, בספרה של איריס מילנר, "קרעי עבר: ביוגרפיה זהות וזיכרון בסיפורת הדור השני" (עם עובד, 2003), במאמריה של שושנה רונן: Memory and Identity Representations in Modern Hebrew Literature, shoshana Ronen Pamięć izraelska wobec polskiej przestrzeni (na przykładzie literatury hebrajskiej).
  2. ^ "תיעוד אישי של השואה: היסטוריה ממבט אחר", בתוך: העבר ומעבר לו: עיונים בהיסטוריה ובפילוסופיה, שי לאלעזר וינרב, 2011.
  3. ^ הספרות הקדימה את המחאה החברתית, כיוונים חדשים: כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות, גיליון 30, יוני 2014, עמ' 292-270.
  4. ^ "נפתוליה של מחאה: על המחאה החברתית 2011 והספרות הישראלית", אודיסיאה: מסע בין רעיונות, גיליון 15, אפריל 2012 עמי 90-82.
  5. ^ בתים היסטוריים בתל אביב, אתר אנשים ישראל
  6. ^ כמו כן פרסמה מאמר על "לב הקיץ, לב האור", בכתב העת בקורת ופרשנות 26 (תשן) 102-79, ‬ועל "ליוויתי אותה בדרך הביתה", הארץ, ט"ז בתמוז תשנ"א, 28 ביוני 1991.
  7. ^ "הרטוריקה של דרכי ייצוג התודעה ומקומה בסיפור "מחניים" לברדיצ'בסקי", בתוך: מיכה י ברדיצ'בסקי מחקרים ותעודות בעריכת אבנר הולצמן.
  8. ^ "על היחסים בין 'להיות לבד' ו'להיות ביחד' ביצירתו של יהושע קנז: מבקיעת האני ב'התרנגולת בעלת שלוש הרגליים' ועד לתחנה האחרונה ב'בדרך אל החתולים" בתוך: יופים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עורכות: חן שטרס וקרן דותן, 2017, עמודים 203-169.
  9. ^ התפרסמה לראשונה בכתב העת סימן קריאה 22, 1991.
  10. ^ Peter Barry, Beginning theory: An introduction to literary and cultural theory.