חנה וייץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חנה וייץ בצעירותה

ד"ר חנה וייץ (י"ט בניסן ה'תרכ"ו, 4 באפריל 1866ב' בסיוון ה'תש"ט, 30 במאי 1949) הייתה הרופאה הראשונה בארץ ישראל[1][2] ומחלוצות היישוב היהודי המתחדש בארץ בתקופת סוף השלטון העות'מאני ותחילת המנדט הבריטי.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בוורשה שבפולין כחנה (אנה) זלוטובסקי. למדה מדעי הטבע במוסד אקדמי גבוה לבנות בסנט פטרבורג וסיימה בהצטיינות. לאחר מכן התחילה בלימודי הרפואה בפריז, דור ראשון לסטודנטיות לרפואה, והשלימה אותם ב-13 בנובמבר 1899[3]. במהלך לימודיה בפריז הייתה וייץ פעילה במספר ארגונים ציוניים: ב"אגודת הסטודנטים היהודיים", ב"חובבי ציון" וב"אגודת יישוב ארץ ישראל". במסגרת פעילותה הציונית הכירה את ד"ר נפתלי וייץ והשניים הפכו לבני זוג ולשותפים לפעילות הרפואית והציונית. הם נישאו בשנת 1895 ולאחר שנה נולדה בתם לאה. בשנת 1898 נענה נפתלי וייץ להצעת הברון רוטשילד לשמש כרופא במושבות בארץ ישראל. חנה וייץ נשארה בפריז על מנת להשלים את לימודי הרפואה, ולאחר סיומם הפליגה לארץ ישראל יחד עם בתם לאה. השתיים הגיעו לארץ ישראל ב-31 בדצמבר 1899, היום האחרון של המאה התשע עשרה, והצטרפו לנפתלי וייץ במושבה ראש פינה[4].

לאורך כל שנותיה בארץ ישראל עסקה חנה וייץ בפעילות רפואית וציבורית. עם הצטרפותה לנפתלי וייץ במושבה ראש פינה, החלה, כרופאת נשים בהכשרתה, להעניק טיפול רפואי לנשות המושבה והסביבה. לנשות הסביבה הערביות העניקה וייץ טיפול רפואי בעזרת מנהל משק הבית של בני הזוג שעמד מאחורי וילון ושימש כמתורגמן[5]. בשנת 1901 התמנה נפתלי וייץ לרופא המושבה זכרון יעקב ובני הזוג העתיקו את מגוריהם לשם. גם בזכרון יעקב לקחה וייץ חלק פעיל בפעילות הרפואית ובפרט בהתמודדות עם המלריה ומחלות מידבקות אחרות שפקדו את תושבי המקום. בשנת 1902 פרצה מגפת כולירה בארץ ובסוף 1903 הגיעה לאזור זכרון יעקב. בשל כך הטיל נפתלי וייץ הסגר על המושבה ובני הזוג עסקו שניהם באופן נמרץ בניהול מצב החירום. על פעילותה בתקופת ההסגר קיבלה וייץ מכתב הוקרה מהפקידות[6].

בשנת 1907 עברו בני הזוג לירושלים בעקבות המינוי של נפתלי וייץ למנהל בית החולים רוטשילד. בשנים אלה פתחה וייץ בביתה מרפאה גינקולוגית ועבדה כרופאת נשים וילדים. למרפאתה הגיעו נשים יהודיות וערביות, שמטעמי צניעות לא פנו לרופא-גבר; היא נתנה שירות רפואי ללא הבדל דת ולאום, וזכתה לכבוד והערצה[7]. במקביל שימשה גם כרופאת "המדרשה העברית הירושלמית". במהלך שנותיה בירושלים המשיכה וייץ לצד בן זוגה בפעילות ציבורית והתנדבותית ולקחה חלק פעיל בהקמת מפעלי חברה ותרבות, החשובים שבהם הם בית העם והגימנסיה העברית בירושלים, שבתם של בני הזוג, לאה, הייתה מארבעת תלמידיה הראשונים. בנוסף היו הזוג וייץ ממייסדי "ההסתדרות הרפואית בירושלים" בשנת 1912, והיו בין משתתפי וועידת הגרענת שהתקיימה בניסן התרע"ד 1914[8].

במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוגלו בני הזוג וייץ לאלכסנדריה על ידי השלטון העות'מאני. לאחר מספר שנות גלות, ליוותה חנה וייץ את בתם לאה ללימודים בפריס. בשנת 1923 שבה לירושלים. בשובה לא חידשה את פעילותה הרפואית והקדישה את זמנה ומרצה לפעילות ציבורית אינטנסיבית במסגרת הסתדרות נשים עבריות, עזרת נשים ומועצת הפועלות.

נפטרה בשנת 1949 בירושלים ונקברה זמנית בבית העלמין סנהדריה. לאחר מלחמת ששת הימים הועברה לקבורת קבע לצד בן זוגה נפתלי בהר הזיתים. חתנה היה עו"ד ד"ר צבי אליהו הכהן, נכדותיה תרצה כהן ועפרה כהן ונכדה, מיכה טלמון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופ' נסים לוי ויעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1799-1948", הוצאת איתי בחור
  2. ^ צפורה שחורי-רובין, "ד"ר חנה וייץ: רופאה ראשונה בארץ ישראל", פרק 2 בתוך "רופאות ראשונות בארץ ישראל 1918-1900", הצאת מוסד ביאליק ואוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, התשע"ד
  3. ^ שחורי-רובין, התשע"ד, עמוד 34
  4. ^ שחורי-רובין, התשע"ד, עמוד 31
  5. ^ שחורי-רובין, התשע"ד, עמוד 34
  6. ^ שחורי-רובין, התשע"ד, עמוד 36-37
  7. ^ חמדה בן יהודה כתבה: "הכרתי את הגברת וייץ, רופאה גם היא, וכל המכרים 26 .7.3.1935 והידידים מבקרי ביתה העריצוה וכיבדוה". דואר היום, מצוטט אצל שחורי-רובין, התשע"ד
  8. ^ אורית נבות, אברהם גרוס, ‏המלחמה בגרענת: ראשית בריאות הציבור בארץ-ישראל, קתדרה 94, דצמבר 1999, עמוד 97