חנה קליין
 | |
| לידה |
1951 (בת 73 בערך) תל אביב |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| פעילות בולטת |
פעילה בקהילת הלהט"ב ובאירגונים פמיניסטיים חברת הוועד הראשון של [[ האגודה למען הלהט"ב בישראל|האגודה לשמירת זכויות הפרט]] ממייסדות אל"ף (ארגון לסבי פמיניסטי) |
| פרסים והוקרה |
2001 - בתואר יקירת קהילת הלהט"ב 2022 - באות יקירת העיר תל אביב |
  | |
חנה קליין (נולדה בשנת 1951) היא פעילה פמיניסטית ולהט"בית בישראל, ממייסדות אל"ף וקל"ף. בשל תפקידה החלוצי בקהילה הלהט"בית בישראל, קליין כונתה על ידי חברי הקהילה והתקשורת "הלסבית הראשונה של תל אביב".[1] יקירת העיר תל אביב (2022)[2].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולדה וגדלה בתל אביב. התחנכה ב"יהודה הלוי" ובתור נערה הצטרפה אל מועדון "הפועל תל אביב" בחתירה.
לדבריה, גדלה בבדידות ובקושי רב להשלים עם זהותה כלסבית, עד שגילתה בעיתון על היווסדה של האגודה לשמירת זכויות הפרט באמצע שנות ה-70.[3] קליין הצטרפה לוועד המייסד של האגודה, והייתה האישה היחידה בו מלבד זיוה אילות, שפרשה במהרה.[1]
בפעילותה באגודה, הקימה קליין את חוג הנשים שכלל כ-130 חברות בירושלים, חיפה ואילת. בשנת 1977 פרשה מהאגודה ביחד עם עוד מספר נשים אחרות, והקימה את אל"ף. ב-1979, כאשר בוטל כנס בין לאומי של הומואים ולסביות יהודים בשל איום הרבנות לבטל את תעודת הכשרות של מקום האירוע, פתחה בהפגנה בכיכר רבין ביחד עם חברות הארגון. מחאה זו צולמה לטלוויזיה, וקליין הייתה מהנשים הראשונות שנחשפו לתקשורת כלסביות גלויות. לאחר ההפגנה, חזרו קליין ועמיתותיה לאגודה לשמירת זכויות הפרט.[1]
בשנת 1986 הקימה חיה שלום את קל"ף, וקליין החלה לשמש כמנהלת החשבונות של הארגון ובהמשך הגזברית. בשנת 1996 לקחה חלק בהתמודדות של מיכל עדן למקום ברשימת מרצ, שלא צלח.[3][1] לצד השתתפותה במאבק הלהט"בי, לקחה חלק במאבק הפמיניסטי בישראל, כשסייעה להקים את מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית והמקלט לנשים מוכות בחיפה[4].
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בשנת 2001 זכתה בתואר יקירת קהילת הלהט"ב
- בשנת 2015 במלאת 40 שנים לאגודת הלהט"ב בישראל, זכתה להיכלל בין 40 המשפיעים בתולדות הקהילה[5].
- בשנת 2022 זכתה באות יקירת העיר תל אביב[2]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איריס רחמימוב, "סעודות, הפגנות והתפכחות": - רדיקליזם לסבי בירושלים, 1989-1972, מתוך כתב העת זמנים, גיליון 131, עמודים 62–71, החברה ההיסטורית הישראלית[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שירלי צ'ארלי קליינמן, כך הומואים ולסביות הכירו בישראל של שנות השבעים, באתר ynet, 3 ביוני 2021
- אביבית מיסניקוב, "היה קר ומפחיד בארון, הכול היה אז נגד הומואים", 15 בדצמבר 2020
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 ליבי רסקין, הלסבית הראשונה של תל אביב, באתר מאקו, 14 ביוני 2012
- ^ 1 2 יקירות ויקירי העיר תל אביב לשנת 2022
- ^ 1 2
הדר קנה, "חשבתי שאני הלסבית היחידה ואז גיליתי שיש עוד שתיים. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות", באתר הארץ, 15 ביוני 2021
- ^ ברק שרון, "שמעו שמתקיימות מסיבת נשים, וכשיצאנו איימו עלינו ברצח", באתר מאקו, 17 ביוני 2022
- ^ ג'ורג' אבני שיר נחמיאס, היכל הקהילה 2015: 40 המשפיעים בתולדות הקהילה, באתר מאקו, 7 ביוני 2015
- ^ ”סעודות, הפגנות והתפכחות": רדיקליזם לסבי בירושלים, 1989-1972
