חניבעל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חניבעל בן חמילקרת ברקה
Mommsen p265.jpg

פסל ראש המיוחס לחניבעל
נולד 247 לפנה"ס
מקום לידה קרתגו, בשטחי תוניסיה המודרנית.
נפטר 183 לפנה"ס (בגיל 64 בערך)
מקום פטירה ביתיניה, בשטחי טורקיה המודרנית.
חייל
כינוי הקרתגי המטורף, הסיוט של רומא.
תקופת שירות 221-201 לפנה"ס (קרתגו)
188-192 לפנה"ס (האימפריה הסלאוקית)
183-188 לפנה"ס (ביתיניה)
תפקידים צבאיים

מפקד צבא קרתגו, אדמירל, יועץ צבאי.

מלחמות וקרבות

המלחמה הפונית השנייה

קרב נהר הטחו
המצור על סגונטום
מסע חניבעל לאיטליה
קרב נהר הרון
קרב טיקינוס
קרב טרביה
קרב טראסימנוס
קרב אגר פלרנוס
קרב גרוניום
קרב קאנאי
קרב זאמה
קרבות רבים נוספים
מלחמת אנטיוכוס
מלחמת ביתיניה-פרגמון
תפקידים אזרחיים

שופט, מושל היספניה.

"הניצחון הראשון של חניבעל" פסל של אנטואן בורדל, המתאר את חניבעל כילד קטן הלוכד נשר, סמלם של הרומאים. סיפור זה אין מקורו בעת העתיקה, והוא מופיע בספרו הקלאסי של גוסטב פלובר "שלמבו".
חמילקרת משביע את חניבעל להיות אויב לרומא

חניבעל בן חמילקרת ברקהלטינית: Hannibal filius Hamilcar Barca; ‏247 לפנה"ס, קרתגו - 183 לפנה"ס, ביתיניה) היה מצביא ומדינאי בן קרתגו. עמד בראש כוחות צבא קרתגו במלחמה הפונית השנייה בין רומא לקרתגו, במהלכה פלש לחצי האי האפניני בראש צבא. נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה, בשורה אחת עם אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, ונפוליאון בונפרטה.‏[1]

חניבעל היה בנו של המצביא חמילקרת ברקה. על פי האגדה כבר בגיל צעיר השביע אותו אביו להיות אויב לנצח לרומא. חניבעל תקף את סגונטום, ופתח בכך את המלחמה הפונית השנייה. הוא יצא למסע אגדי לחצי האי האפניני והביס את הרומאים במספר קרבות שהבולט שבהם הוא קרב קאנאי, אולם נאלץ לבסוף לחזור לאפריקה כדי להגן על מולדתו. הובס בקרב זאמה בידי סקיפיו אפריקנוס, אולם לאחר המלחמה המשיך להנהיג את מולדתו, וחולל רפורמות מרחיקות לכת במשטר שלה. אולם בשל בגידת אויביו הפוליטיים נאלץ להימלט אל חצרו של אנטיוכוס השלישי. חניבעל סייע לאנטיוכוס במהלך מלחמתו ברומא, אולם לאחר תבוסתו של אנטיוכוס במלחמה דרשו הרומאים את הסגרתו של חניבעל. הוא נאלץ להימלט שוב, הפעם לביתיניה, שם התאבד בבליעת רעל כשהרומאים איתרו אותו.

מקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש השם "חניבעל" בפיניקית שבה דובר בקרתגו הוא חִנו של בעל, ויש אומרים "בעל-חנני".

סרז' לנסל (Serge Lancel) מציין שני שורשים אפשריים לשם Barca: האחד, מהשורש השמי ב-ר-כ., ממנו נגזרה, למשל, המילה העברית "ברכה"; השני, והמסתבר מבין השניים, הוא ברק. מוסיף לנסל ומעריך כי הראשון, "המבורך" אינו כינוי אשר עולה בקנה אחד עם כישלונו של חמילקרת,‏[2] ואילו השני מתאים לסגנון הלחימה שלו בסיציליה, כמו גם מקביל לשם המשפחה היווני Keraunos, שמשמעו "ברק" גם כן, ואכן נמצאו מפקדים בקרב צבאו של אלכסנדר עם שם זה. אליבא דלנסל לא ניתן להכריע בשאלה האם השם Barca הוא כינוי שהודבק לחמילקרת הודות למעלותיו (cognomen ex virtue) או שם מוקדם יותר שהועבר אליו מאבותיו.‏[3]

השם ברקה היה במקור כינוי אולם אומץ כהדרגה כשם משפחה.‏[4] על כל פנים היסטוריונים מודרניים משתמשים בשם "ברקה" כדי להבדיל את חמילקרת וחניבעל מקרתגים שונים בעלי שם זהה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפחת ברקה

מעט מאוד ידוע על אבותיו הקדומים של חניבעל. המשורר הרומאי סיליוס איטליקוס (Silius Italicus), מחבר הפואמה "פוניקה" העוסקת בחייו של חניבעל, טוען ביצירתו שבני ברקה היו צאצאיה של המלכה האגדית דידו[5] (ידועה לעתים גם כאליסיה). גם ורגיליוס רומז על כך ביצירתו "אינאיס". כאשר דידו מתאבדת, היא מכריזה כי מעצמותיה יקום נוקם לרומאים‏‏,‏[6] רמז לחניבעל.‏[7] אולם אף על פי שמרבית החוקרים המודרניים מאמינים בקיומה של דידו, חוקרים כוולטר גרליץ (Walter Görlitz) טוענים שלא אפשרי שבני ברקה אכן היו צאצאיה של דידו.‏[8]

ראשון בני ברקה הידועים לנו בוודאות הוא חניבעל, שהיה אביו של חמילקרת ברקה.‏[9] לא ידוע דבר עליו למעט שמו, אולם ידוע שלחמילקרת בנו נולדו סך הכל שלוש בנות, שאחריהן נולדו שלושה בנים. חניבעל היה המבוגר מבין הבנים. לא ידוע מי הייתה אמו, אולם כאשר חניבעל נולד כבר היו שתי הבנות הגדולות נשואות. הבכורה לשופט[ביאורים 1] בומילקר. מנישואים אלו נולד חנו,‏[10] שהיה אחד מקציניו הבולטים של חניבעל. הבת השנייה נישאה לקצין בשם עזרובעל, שהיה בן טיפוחיו של חמילקרת בסיציליה.‏[11] לאחר המלחמה השיא חמילקרת את בתו השלישית (ברומן של גוסטב פלובר, הייתה זו "שלמבו".) לקצין פרשים נומידי בשם נארוואס.‏[12] שני אחיו הצעירים של חניבעל היו עזרובעל, ומאגו. שניהם לקחו חלק במלחמה הפונית השנייה ונהרגו במהלכה.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא זה ראו: המלחמה הפונית הראשונה, מלחמת שכירי החרב

ערפל אופף את שנותיו הראשונות של חניבעל. שנת לידתו אינה ידועה בוודאות, אולם ניתן להעריך אותה על פי ציוני דרך שונים בחייו. לדוגמה, המקורות העתיקים מוסרים שבשנת 238 לפנה"ס היה חניבעל בן שמונה או תשע שנים,‏[ביאורים 2] כך שחניבעל נולד בשנת 247 לפנה"ס. הוא נולד בקרתגו, מעצמה פיניקית בצפון אפריקה. אביו היה חמילקרת ברקה, שם אמו אינו ידוע. כ-17 שנים לפני לידתו פרצה מלחמה בין מולדתו קרתגו לבין הרפובליקה הרומית, בשל סכסוך בסיציליה. המאבק התגלגל למלחמה ארוכה שכונתה "המלחמה הפונית הראשונה". בשנת 247 השנה שבה נולד נשלח אביו לסיציליה במטרה ללחום ברומאים. לא ידוע מה עשה חניבעל באותן שנים, לדעת הרולד לם (Harold Lamb) סופר והיסטוריון אמריקאי, הוא התלווה אל אביו במסעו לסיציליה.‏[13][ביאורים 3] אולם מרבית החוקרים סבורים שחניבעל נשאר עם אמו בקרתגו, ולא ראה את אביו עד שמלאו לו חמש או שש שנים.‏[14][15][16]

כך או כך נראה שחמילקרת דאג לחינוך טוב עבור בנו. מבין מוריו ידוע לנו על סוסילוס איש ספרטה, שלימד את חניבעל יוונית ואת תולדות אלכסנדר הגדול.‏[17] סוסילוס התלווה אל תלמידו במסעו לאיטליה, ויחד עם יווני נוסף סלינוס שמו, תיעד אותו ופרסם אותו בספר היסטוריה. הספר לא השתמר עד ימינו, אולם היווה מקור לסופרים מאוחרים יותר. קורנליוס נפוס (Cornelius Nepos) ביוגרף רומאי, טוען שחניבעל גם עסק בכתיבה. אולם כתביו אבדו, ורק אחד מהם העוסק במאורע היסטורי זניח ברודוס היה זמין בתקופתו של נפוס.‏[17] כמו כן חניבעל נודע עוד בגיל צעיר כספורטאי ושחיין מצטיין, כך שלסיכום ניתן לומר שמבחינת השכלה חניבעל לא נפל ממרבית המפקדים הרומאים שנגדם לחם.‏[18]

בשנת 241 לפנה"ס הסתיימה המלחמה, וחמילקרת חזר לקרתגו. הוא היה אחד המפקדים הקרתגים היחידים שהפגינו ביצועים מרשימים במהלך המלחמה, ולפיכך התקבל בעיר כגיבור מלחמה. אולם כחלק מתנאי השלום התחייבה קרתגו לשלם לרומא פיצויי מלחמה בסך 3,200 טלנטים כסף במשך 15 שנים. בשל כך האוצר הקרתגי, שגם בלאו הכי היה מדולדל בשל הוצאות המלחמה, לא יכול היה לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בצבא קרתגו את המגיע להם. הללו בהנהגתם של מאתוס וספנדיוס התמרדו, והמאבק התגלגל למלחמה שכונתה "מלחמת שכירי החרב". בשעה קשה זו בחרו הקרתגים את חנו הגדול, אויבו הפוליטי של חמילקרת, כמפקד הצבא. אולם לאחר סדרת כישלונות מצדו של זה, חזרו ובחרו את חמילקרת כמפקד. חמילקרת הנחיל למורדים מכה ניצחת בקרב משור, ולאחר עוד כמה קרבות משניים דיכא את המרד לחלוטין. במחקרים הקונטמפורניים, סבורים חלק מהחוקרים שהמלחמה השפיעה עמוקות על חניבעל ועיצבה את דמותו לעתיד לבוא.‏[19]

לאחר המלחמה הייתה קרתגו חלשה יותר מאי פעם, רומא ניצלה חולשה זו והכריזה עליה מלחמה בשנית, בתואנה שצי קרתגי שהיה אמור להפליג לסרדיניה מכוון למעשה אל איטליה. קרתגו המותשת נכנעה לכל תביעות הרומאים, שילמה פיצויים נוספים ומסרה את סרדיניה. לטענת המקורות העתיקים חמילקרת הזדעזע מעוול זה, וכבר אז תכנן מלחמת נקמה ברומא. ולריוס מקסימוס (Valerius Maximus) היסטוריון רומאי בן זמנו של הקיסר טיבריוס, מספר שכאשר ראה חמילקרת את שלושת בניו וחניבעל בתוכם משחקים יחד, הוא הכריז בגאווה "אלו אריות אני מגדל למלחמה ברומא". בין אם הסיפור נכון ובין אם לא, האוצר הקרתגי היה מרוקן, ובלי אספקת התבואה מסיציליה והנחושת מסרדיניה היה צורך למצוא מקור הכנסה חדש. על כן מונה חמילקרת בשנת 238 לפנה"ס כמפקד כוח משימה שתפקידו היה להשתלט על חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים), העשיר במרבצי כסף.

על פי המסופר, לפני צאתו לדרך הקריב חמילקרת את הקורבנות המקובלים במקדשו של בעל האמון, ולאחר מכן ציווה על כל הנוכחים להתרחק וקרא לחניבעל להתקרב. הוא שאל אותו האם הוא רוצה להצטרף אליו במסעו, וחניבעל ענה בהתלהבות שכן. חמילקרת ביקש ממנו להניח את ידיו על הקורבן, ולהישבע שלנצח יהיה אויב לרומא. חניבעל עשה זאת, ולטענת ההיסטוריונים העתיקים השבועה ליוותה אותו כל חייו, ודרבנה אותו להמשיך להילחם ברומאים עד יום מותו. חלק מהחוקרים המודרניים מפקפקים באמיתות הסיפור, ומעריכים שמדובר בתעמולה רומאית.‏[20] אם כי חוקרים אחרים מעריכים שיש גרעין של אמת בסיפור, וכי לחמילקרת שלחם ברומאים כל חייו היו סיבות טובות לרצות שבנו ימשיך את דרכו.‏[21]

שירות בהיספניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל לזכרו של עזרובעל המפואר, גיסו של חניבעל, בקרטחנה.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אמנת האברו, קרב נהר הטחו

בשנת 237 לפנה"ס יצא חמילקרת למסעו לחצי האי האיברי. הוא לקח עמו את חניבעל, וכן את חתנו עזרובעל, ושני אחיו הצעירים של חניבעל עזרובעל ומאגו. באותה תקופה אותם האזורים שבשטחי ספרד ופורטוגל המודרניות, היו מאוכלסים בשבטים ברברים פראיים השקועים בתקופה הפרהיסטורית. שבטים אלו נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות, איברים, קלטים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. היו שם גם מספר מושבות יווניות, וגם לקרתגים הייתה מושבה, גאדס. המסע של חמילקרת יצא מחופי קרתגו, הוא המשיך דרך עמודי הרקולס (היום גיברלטר) המפרידים בין אפריקה לחצי האי האיברי. חמילקרת קיבל סמכויות מלאות להכריז מלחמה ולחתום על הסכמים עם שבטים. הוא הרחיב בהדרגה את תחומי השלטון של הקרתגים בהיספניה, ושטחים אלו היו תחת שלטונו הבלעדי. הוא דאג שיכרו כסף מהמכרות, והעביר אותו לקרתגו. וכן גייס לצבאו מקומיים רבים שעתידים להיות מרכיב חשוב בצבא קרתגו.

חמילקרת מת בשנת 228 לפנה"ס במארב שטמן לו ראש שבט מקומי, את מקומו מילא עזרובעל חתנו. ישנם רמזים שלמרות גילו הצעיר כבר היה חניבעל קצין בצבאו של גיסו. עזרובעל המשיך את משימתו של חמילקרת, אם כי בצורה מתונה יותר. דרך הפעולה החביבה עליו הייתה חתימת חוזים עם ראשי שבטים. כמו כן עודד נישואי תערובת בין קציניו לנשים מקומיות. חניבעל בעצמו נישא לנסיכה איברית בשם אימילקה. ככל הנראה היו אלה נישואים פוליטיים, אולם נרמז שגם אהבה הייתה בהם. עיקר המידע אודות נישואיו של חניבעל מגיע מסיליוס איטליקוס (Silius Italicus) משורר רומאי, הוא כתב שחניבעל פגש את אימיליקה לראשונה כאשר התפלל במקדשה של תנית, והתאהב בה. נראה שגם היא אהבה אותו, שכן איטליקוס מוסר שהיא ביקשה ממנו להתלוות אליו במסעו לאיטליה. היא ילדה לו בן במהלך המצור על סגונטום, ומתה יחד אתו ככל הנראה ממגפה.‏[22] בשנת 226 לפנה"ס חתם עזרובעל עם הרפובליקה הרומית על "אמנת האברו". במסגרת אמנה זו הותר לקרתגו לעשות ככל העולה על רוחה בשטחים שמדרום לנהר האברו, בעוד השטח שמצפון לו הופקר לרומא. ההסכם היה ככל הנראה הדדי והגביל גם את רומא הגבלות דומות.‏[23]

בשנת 221 לפנה"ס נרצח עזרובעל בידי עבד קלטי שנטר לו טינה. חניבעל נבחר בידי הקצינים והחיילים כמפקד החדש, אף על פי שהיה רק בן 26. ההיסטוריון הרומאי טיטוס ליוויוס (Titus Livius), מביא את הטעמים שבשלם לדעתו נבחר חניבעל למפקד: "הם ראו בו את דמותו של חמילקרת האהוב... אותם הפנים אותה אש בעינים".‏[24] הבחירה התקבלה בברכה גם בקרתגו, ככל הנראה משום שלא היו הרבה מועמדים אחרים.‏[25] מפעלו הראשן של חניבעל כמפקד היה השלמת סיפוח צפון האי האיברי. הוא תקף את שבט האולקאדים (Olcadi), שחיו במחוז לה מנצ'ה של ימינו. הוא כבש את עירם אלתיאה ובזז אותה, נפילת העיר הטילה אימה בקרב השבטים האחרים שמיהרו לכרות ברית שלום עמו. לאחר מכן הוא חזר לקרטחנה למשך החורף, ובקיץ 220 לפנה"ס תקף את שבט הוואקים (Vaccei) שישבו לאורכו של נהר הדורו, הוא כבש בסערה את עריהם החשובות הרמאנדיקה וארבאקלה. נפילת הערים הסעירה את שבט הקרפטנים (Carpetani), השבט החזק והעשיר ביותר באזור, והללו התארגנו למאבק בחניבעל. הם הקימו צבא גדול, אלם חניבעל הביס אותם בקרב נהר הטחו. ולאחר מכן אף שבט או עיר בהיספניה לא הקלו ראש בשלטונו.

ראשית המלחמה ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – פרשת סגונטום
סגונטום בראשית המאה ה-21
חניבעל וחייליו חוצים את נהר הרון
חניבעל וחייליו חוצים את האלפים

סגונטום (Saguntum) הייתה מושבה יוונית ששכנה 150 קילומטרים מדרום לנהר האברו, ולפיכך בתחום ההשפעה הקרתגי. אולם למרות זאת, בשנת 230 לפנה"ס כרתו הרומאים ברית עם סגונטום.‏[26] בשל כך הרגישה סגונטום מוגנת, והעזה להכריז מלחמה על בעלי ברית של חניבעל. בשנת 219 לפנה"ס קיבל חניבעל אישור לפתוח בהתקפה על סגונטום. העיר פנתה לרומא בבקשת עזרה, רומא שלחה שליחים אל חניבעל, שסירב להסיר את המצור על העיר. לאחר מכן פנתה המשלחת לקרתגו עצמה, שם נחלקו הפוליטיקאים האם להיכנע לדרישות הרומאים ולהסגיר את חניבעל, או לסרב ולגרור בכך מלחמה עם רומא. הסיעה הפציפיסטית בהנהגתו של חנו הגדול תמכה בכניעה, באחד מנאומיו הכריז חנו:

Cquote2.svg

לא רוחו של אותו אדם (הכוונה לחמילקרת) ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.

Cquote3.svg
– מצוטט בתוך ספרו של טיטוס ליוויוס

אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה, וקרתגו סרבה להיענות לדרישות הרומאים. בתגובה באה כצפוי הכרזת מלחמה. הייתה זו תחילתה של המלחמה הפונית השנייה, המכונה לעתים "מלחמת חניבעל". המצור על סגונטום היה ממושך יותר ממה שחניבעל ציפה, ורק כעבור תשעה חודשים נפלה העיר. חניבעל בזז אותה וביצע בה טבח אכזרי. לאחר מכן היה עליו להתכונן למלחמה ברומא, כוחו כלל בסך הכל בערך 120,000 חיילים, רגליים 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים. הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה. מספר דומה הותיר בספרד תחת פיקודו של אחיו עזרובעל.‏[27] כמו כן הותיר חניבעל בספרד צי קטן ובערך 20 פילים, עם שאר הכוח עמד לצאת לאיטליה. את סגונטום הפקיד בידי מושל מקומי בשם איביליקס (שמאוחר יותר בגד בו וערק לצד הרומאי). הרומאים ציפו שחניבעל ינסה להתגונן על אדמת היספניה,, ועל כן הפקידו רק לגיון אחד בצפון איטליה במטרה לשמור על שקט מצד המקומיים שם. שני לגיונות תחת פיקודו של פובליוס קורנליוס סקיפיו נשלחו למאסיליה (מרסיי), במטרה להתארגן שם ולהביס את חניבעל בהיספניה. שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של טיבריוס סמפרוניוס לונגוס נשלחו לסיציליה במטרה לערוך משם פשיטות הטרדה על קרתגו עצמה. אולם תוכניתו של חניבעל הייתה אחרת, הוא תכנן להכות במקום שבו הרומאים לא יצפו להתקפה, באיטליה עצמה.

כדי לבצע משימה מורכבת זו ולהגיע אל איטליה עמדו בפניו שתי אפשרויות. הראשונה הייתה להפליג דרך הים מהיספניה לאיטליה, השנייה הייתה מורכבת יותר, לחצות את גאליה ולאחר מכן את הרי האלפים הקשים למעבר, ואז להגיע אל צפון איטליה. לכאורה הדרך הראשונה הייתה פשוטה יותר, אולם חניבעל בחר בדרך השנייה. חוקרים רבים תוהים מדוע בחר חניבעל בדרך המסובכת יותר לכאורה במקום בדרך הים הפשוטה. האדמירל האמריקאי אלפרד תייר מהן (Alfred Thayer Mahan), הנחשב לאחד מהוגי הדעות הצבאיים-ימיים החשובים בהיסטוריה, סבור שעליונות הרומאים בים הרתיעה את חניבעל.‏[28] אולם חוקרים אחרים מעלים את הסברה לפיה קשיים לוגיסטיים מנעו זאת ממנו, הצי שיכל חניבעל לבנות במספנות של קרטחנה בזמן כה קצר היה קטן מאוד, ולא היה יכול לאפשר את העברת החיילים הפילים והציוד במהירות הרצויה.‏[29]

המסע לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מסע חניבעל לאיטליה, קרב נהר הרון

חניבעל יצא למסעו באביב של שנת 218 לפנה"ס.‏[30] הוא החליט להתחיל את המסע בכיבוש כל צפון ספרד של ימינו. המטרה בצעד זה הייתה הרצון שלו לא להשאיר בעורפו אויבים שעלולים לסכן את שלטון קרתגו בהיספניה. הוא חצה את נהר האברו, מפר בכך סופית את החוזה עם רומא. הוא דיכא את שבטי האילורגיטים, הברגוסים, האיירונוסים והאנדוסינים. מלחמות אלו עלו לו במחיר כבד, אולם חצי האי האיברי כולו עד הרי הפירנאים היה כעת בשליטתו. הוא הותיר באזור זה קרתגי בשם חנו כמושל, ועם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך חצה חניבעל את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה לגאליה (היום צרפת).‏[31]

לאחר מכן המשיך חניבעל לאורך גאליה. אזור זה היה מאוכלס בשבטים גאלים עוינים, לפיכך המפקד הרומאי סקיפיו, שכבר ידע על התקדמותו המהירה של חניבעל, ישב באפס מעשה, משוכנע שחניבעל יתעכב זמן רב. אולם חניבעל שיחד חלק מראשי השבטים והביס אחרים, וכך הגיע מהר יותר מהמצופה אל גדתו הדרומית של נהר הרון. הוא שכר סירות רבות מכפרי המקומיים, ותכנן להעביר בהן את חייליו. אולם אז התארגנה נגדו קואליציית שבטים גדולה בצפון הנהר, והללו תכננו למנוע ממנו לעבור אותו. אולם חניבעל הביס אותם בתמרון מבריק בקרב נהר הרון.‏[32] לאחר מכן הגיע אליו מאגילוס, נציגה של קואליציית שבטים שהייתה בברית עמו. מאגילוס מסר לחניבעל את המידע שהוא היה צריך אודות המסע לאיטליה. חניבעל הציג את מאגליוס בפני חייליו, וסיפר להם על תוכניתו השאפתנית לחצות את הרי האלפים ולפגוע במרכז איטליה. בינתיים סקיפיו הבין את תוכניתו של חניבעל לחצות את האלפים, הוא נדהם אבל פעל במהירות, הוא שלח את אחיו גנאיוס להיספניה, והפליג בעצמו במהירות לאיטליה בתקווה לעצור את חניבעל על נהר הפו.

בספטמבר של אותה שנה,‏[33] הגיע חניבעל אל הרי האלפים המפרידים בין גאליה לחצי האי האפניני, עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים.‏[34] הוא החל להעפיל על ההרים, כצפוי המשימה הייתה קשה ביותר. בחורף הטמפרטורה באזור יורדת במהירות, הגבעות מכוסות בשלג תמידי וקרחוני ענק נוצרים ביניהן. חייליו האפריקאים של חניבעל לא היו רגילים לקור שכזה, וקשה היה למצוא אוכל בכמות מספקת עבור הפילים שחלו בזה אחר זה. בנוסף על כך הטרידו אותם האלובורגים, שבט פראי גאלי שחי בהרים. האלובורגים תקפו שוב ושוב בנקודות הרגישות בשיירה של חניבעל, הם היו מעמידים פנים שרצונם בשלום, ואז תוקפים בשנית. חניבעל נאלץ להשמיד בהתקפות פתע את עריהם, אולם גם לאחר מכן המשיכו ההטרדות. כאשר הגיע חניבעל לפסגות והחל לרדת, התברר שהמעבר כולו חסום בקרח ובשלג, מה שגרם למעידת החיילים והסוסים. חניבעל השתמש בדרכים לא שגרתיות כמו הבערת הקרח והתזת יין עליו, כדי לפנות את הדרך. לבסוף נחת חניבעל בעמק הפו באיטליה עם 20,000 חיילים רגליים ו-6,000 פרשים. המסע כולו לקח בערך חמישה חודשים, במהלכו איבד חניבעל את מרבית חייליו.‏[35]

המלחמה הפונית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת קרבות טרביה, טראסימנוס וקאנאי.
עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: המלחמה הפונית השנייה

קרבות ראשונים בחצי האי האפניני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה

בסוף שנת 218 לפנה"ס חניבעל נחת באיטליה באזור אטרוריה. הוא נתן לחייליו זמן למנוחה ואז התקדם לכיוון נהר הפו. באזור כבר המתין לו צבא רומאי תחת פיקודו של פובליוס קורנליוס סקיפיו, שכאמור ניחש את תוכניתו של חניבעל. זה האחרון ראה שהמורל בקרב חייליו שואף לאפס, ועל כן כדי לעודד אותם הכריח שני שבויים גאלים להילחם זה בזה עד מוות, ולאחר מכן נתן למנצח מתנות רבות ושחרר אותו. במחזה זה קיווה חניבעל להמחיש לחייליו את מצבם הם, האלפים והים סוגרים עליהם, ועליהם להילחם ברומא או למות, אבל לסגת אי אפשר.‏[36] כעבור זמן קצר נפגש חניבעל עם סקיפיו בקרב טיקינוס, שבו היה לחניבעל יתרון קל בפרשים. הרומאים הובסו, וסקיפיו עצמו נפצע.

ברומא הזדעזעו מהקרב, והזעיקו את טיבריוס סמפרוניוס לונגוס שהמתין עם כוחותיו בסיציליה. סמפרוניוס היה להוט לצאת לקרב בחניבעל, כדי לזכות ביוקרה פוליטית. חניבעל ניצל להיטות זו גרר אותו למלכודת והשמיד את צבאו בקרב טרביה. חניבעל העביר את החורף בשקט, ובשנה הבאה (217 לפנה"ס) הציב מארב מתוחכם לקונסול גאיוס פלאמיניוס נפוס, והשמיד את צבאו בקרב טראסימנוס. כ-15,000 חיילים רומאים כולל פלאמיניוס עצמו נהרגו בקרב זה. הקונסול השני גאיוס סרוויליוס גמינוס שלא ידע על התבוסה שיגר 4,000 פרשים לעזרת עמיתו, חניבעל שיגר כוח פרשים משלו תחת פיקוד קצין מוכשר בשם מהרבעל, בהתנגשות‏[37] נשבו כל הפרשים הרומאים. אותה תקופה איבד חניבעל את עינו בשל דלקת שלקה בה כשעבר באזור ביצות סמוך לפירנצה של ימינו.‏[38]

הקרב ותבוסת הפרשים זעזעו את רומא המזועזעת בלאו הכי, והוחלט למנות דיקטטור בעיר, דבר שנעשה בשעת חירום בלבד. לתפקיד זה נבחר פאביוס מאקסימוס. זה האחרון הבין שחייליו המאומנים היטב של חניבעל עולים על החיילים הרומאיים, ולכן החליט להימנע מקרב ישיר עם חניבעל, אלא להשתמש ביתרונות הנמצאים בצד הרומאי, היינו אספקה בלתי מוגבלת וכוח אדם גדול, כדי להחליש את חניבעל בהדרגה. תוכניתו כונתה "האסטרטגיה הפביאנית" על שמו, ומטרתה הייתה בעיקר התשה של צבא חניבעל שסבל ממחסור חמור באספקה. חניבעל ניסה לגרות את פאביוס לקרב, אולם לשווא. אסטרטגיה זו לא הייתה פופולרית בקרב האזרחים ברומא שראו בה תבוסתנות ופחדנות. חניבעל השכיל לנצל רגש זה, והורה לא לפגוע בנכסיו של פאביוס. אם כי אותה שנה (217 לפנה"ס) הזדמן בפני פאביוס פיתוי שלא היה יכול לעמוד בפניו, חניבעל וצבאו תעו בדרכם ונלכדו במעבר צר בין ההרים, פאביוס מיהר וחסם את היציאות וקיווה שחסם את חניבעל. כאן הוכיח חניבעל כושר צבאי ויצירתי ביותר, הוא הורה לקשור לפידים בוערים לקרניהם של שוורים, ולשחרר אותם. הרומאים שבחשכת הלילה סברו שאלו חייליו של חניבעל מיהר ללכוד אותם, ואפשרו לחניבעל לעבור בשלום.‏[39]

המאורע הכפיש את שמו של פאביוס ברומא, לקראת סוף השנה נקרא פאביוס לרומא והותיר את סגנו מרקוס מינוקיוס רופוס כמפקד באזור. מינוקיוס חנה מול חניבעל בגרוניום והמתין לשעת כושר. חניבעל מצדו השתלט על גרוניום וקיווה להעביר בה את החורף בשקט. חניבעל פיזר את חייליו כדי שילקטו תבואה בשדות לקראת החורף, מינוקיוס תקף במהירות, ואך בקושי הצליח חניבעל לסגת באבדות כבדות אל בין חומות גרוניום. הדבר העלה את קרנו של מינוקיוס ברומא, עד שהוחלט למנות אותו ל-"דיקטטור עמית" שווה זכויות לפאביוס, מה שלא נעשה מעולם ברומא.‏[40] חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס, הוא הבין שמינוקיוס להוט ביותר להוכיח שהוא טוב יותר מעמיתו, והחליט לנצל להיטות זו. בין המחנה של חניבעל לזה של מינוקיוס הפרידה תלולית שהיוותה עמדה אסטרטגית חשובה, חניבעל תכנן לתפוס אותה אולם ידע שמינוקיוס ימנע ממנו לעשות זאת, על כן החביא רבים מחייליו באזור ושלח אחרים כביכול לכבוש את התלולית. מינוקיוס שראה זאת מיהר לתקוף, אולם אז חייליו של חניבעל זינקו מן המארב, חייליו של מינוקיוס פנו לסגת אולם פרשיו של חניבעל טבחו בהם ללא רחם. פאביוס השקיף כל העת על הנעשה בדאגה ולבסוף הורה לחייליו להצטרף למערכה, ותקף את חיילי חניבעל. בלית ברירה הורה חניבעל לחייליו לסגת, הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו. הוא העביר את החורף בגרוניום בבטחה.

קרב קאנאי ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קאנאי
האיגוף המושלם בקאנאי
פסל בדמותו של חניבעל מעשה ידיו של סבסטיאן סלוץ; מוצג במוזאון הלובר

עם הגיע האביב של שנת 216 לפנה"ס התפטרו פאביוס ומינוקיוס ממשרותיהם, וכקונסולים של אותה שנה נבחרו לוקיוס אמיליוס פאולוס וגאיוס טרנטיוס וארו. סרוויליוס ומרקוס רגולוס התמנו לפרו קונסולים, ההוראה שקיבלו הייתה להתגרות במחנה חניבעל אך לא לתקוף אותו. חניבעל מצידו עזב את גרוניום וכבש את טירת קאנאי שהייתה נקודה אסטרטגית נוחה, והוא מצא בה גם אספקה בשפע. הסנאט החליט לחדול מהמדיניות של פאביוס ולעבור להתקפה מוחצת שתשמיד כליל את חניבעל. על פי תיאורי ההיסטוריונים העתיקים וארו היה הלהוט לכך ביותר. רומא גייסה צבא אדיר, על פי טענת פוליביוס היו בו 8 לגיונות ועוד 8 לגיונות של בעלי הברית, סה"כ 80,000 ו-6,000 פרשים.‏[41] בעוד שעל פי טענת ליוויוס היו בו 4 לגיונות ועוד 4 של בעלי הברית היינו 49,000 איש ו-6,000 פרשים.‏[42] מרבית החוקרים מאמצים את דעתו של פוליביוס.‏[43] לחניבעל היו אותה תקופה בערך 40,000 רגליים ו-10,000 פרשים, שכן צבאו תפח תודות לגאלים שהצטרפו אליו.

הקרב נערך ככל הנראה באזור הנהר אופידוס (בשמו המדורני: אופנטו) ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס. פוליביוס וליוויוס טוענים שווארו חסר הניסיון פיקד באותו יום על הצבא, אולם ככל הנראה ממילא ההוראה לצאת לקרב הגיעה מהסנאט.‏[44] הקרב נפתח בהסתערות פרשים, המצביאים הקרתגיים עזרובעל ומהרבעל הביסו את הפרשים הרומאיים. במקביל הרומאים החלו לתקוף את חיל הרגליים הקרתגי שהיה מסודר בצורת חצי סהר שקדקודו כלפי הצבא הרומאי. היתרון המספרי של הרומאים ואיכות כלי נשקם גרמו לכך שחייליו של חניבעל נסוגו וכיוון הסהר התהפך. כעת פתחו הקרתגים במטח כידונים,‏[45] שבעקבותיו הסתערו חיילים לובים חמושים היטב מהאגפים. אנדרלמוסיה שררה במחנה הרומאי וחיילים ניסו לסגת, אולם אז הגיעו פרשיו של עזרובעל מהעורף, מה שהתרחש בהמשך דמה יותר לטבח מאשר לקרב. חיילים רומאים רמסו זה את זה כשהקלעים הקרתגים טובחים בהם לבלי רחם.

הניצחון הקרתגי היה שלם, בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם כמה מאויביו המושבעים של חניבעל, מינוקיוס הדיקטטור לשעבר ופאולוס הקונסול השני של אותה שנה. וכן 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים. היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית שהוסיף הילה לשמו של חניבעל.

לאחר הקרב, מהרבעל הציע לעלות על רומא ולכבוש אותה, אולם חניבעל סרב. מהרבעל הזועם הטיח בו "אכן, אין האלים נותנים הכל לאיש אחד. יודע אתה, חניבעל, כיצד לנצח, אך אי אתה ידע כיצד לכלכל את ניצחונך"‏[46] לא ברור מדוע חניבעל סירב לתקוף את רומא כאשר צבאה הושמד כמעט כליל והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט, ג'ון שאן (John Shean) מעריך שמחסור בציוד מכונות מצור ואספקה אילצו את חניבעל לעשות זאת.‏[47] אם כי הנס דלבריק (Hans Delbrück) טוען שהמחסור בכוח אדם וההכרח של חניבעל להותיר משמרות בנקודות שונות הם אלו שמנעו זאת ממנו.‏[48] לדעת אדריאן גולדסוורת'י (Adrian Goldsworthy) העובדה שחניבעל סירב לתקוף את רומא מעידה שהוא לא תכנן להרוס אותה, אלא לחתום עמה על הסכם שלום נוח.‏[49]

חניבעל שלח את אחד מקציניו קרתאלו בניסיון להגיע למשא ומתן. אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וסירב אף לפדות את שבוי קאנאי. המערכה באיטליה המשיכה.‏[50]

המשך הקרבות באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזרובעל ברקה

הניצחון בקאנאי היווה את שיא הקריירה של חניבעל. ערים כפרים ושבטים רבים הגיעו אליו והציעו את ידידותם. רבות מהערים באיטליה היו למעשה ערים יווניות, גאליות, או אטרוסקיות או בנות עממים אחרים, שהיו קשורות בברית עם רומא, והתחייבו לספק לה מסים וחיילים. הברית שחניבעל הציע הייתה מחייבת הרבה פחות, ולכן רבות מערים אלו העדיפו אותה על פני הברית עם הרומאים. ההצטרפות אל חניבעל שנראה כמנצח הייתה דבר בעתו. עבור חניבעל הבריתות היו חשובות, משום שהן היוו עבורו מקלט, ודאגו לו לאספקה. וחלקן אפשרו לו גישה לים וקשר רציף עם קרתגו. אולם מרבית ההיסטוריונים מחזיקים בדעה שהערים היו יותר מכשול מאשר סיוע, משום שהן הכריחו את חניבעל לצאת ולהגן עליהן בכל פעם שהרומאים תקפו אותן. חניבעל צעד לאורך החוף האדריאטי ושלח את מאגו לקרתגו במטרה לבקש תגבורת. מאגו שפך בפני מועצת הזקנים 6,000 טבעות של אצילים רומאיים וביקש עזרה. המועצה סרבה לשלח סיוע לאיטליה שכן הכוחות היו נחוצים לצורך לחימה בהיספניה ופשיטות על סיציליה. על כן שלחה את מאגו עם תגבורת גדולה אל היספניה שם נאבק עזרובעל באחים סקיפיו. יש המעריכים שהמטרה הייתה למעשה גדולה יותר למגר את הסקיפיונים ולאחר מכן לשחזר את מסעו של חניבעל דרך גאליה והאלפים עד לאיטליה.‏[51]

משקרב החורף של אותה שנה התקרב חניבעל לנולה אולם מצא את העיר מוכנה היטב למצור. הוא ידע שמחסור באספקה והחורף המתקרב לא יתנו לו להטיל מצור יעיל על העיר, על כן נסוג וחיפש מקום לחייליו לחורף. העיר העשירה קפואה פתחה בפני את שעריה וחניבעל נפגש עם נכבדי העיר. חניבעל הורה לחייליו לשלם בכסף מלא על משתאות מזון או כלי נשק אף על פי שצבאו החזיק למעשה בעיר. הוא קיבל שם נציגים משבטים שונים ביניהם הברוטים, הלוקנים, הסמניטים והאפולים שכולם הציעו לו נאמנות. בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר של אותה שנה כבש חניבעל לאחר קרב קשה את קאסילינום.

ממקום מושבו בקאפואה הבין חניבעל שעליו להיעזר בבן ברית חזק כדי לנצח במלחמה. קרתגו נמנעה מלשלוח לו כוחות נוספים ושליט אחר היה יכול לעשות זאת. אותו זמן השליט החזק ביותר ביוון היה פיליפוס החמישי, מלך מוקדון הוא היה שקוע ב-"מלחמת בעלות הברית" נגד האיטולים, אולם לאחר קרבות טראסימנוס וקאנאי החליט כי יכולה לצמוח לו ממלחמה משותפת נגד רומא. הרומאים אותו זמן בעקבות "המלחמה האילירית השנייה" החזיקו במספר ערים אסטרטגיות באיליריה וערערו את שליטתו של פיליפוס בבלקן. על כן חתם על הסכם שלום עם האיטולים והחל ליצור מגעים עם חניבעל.‏[52] פוליביוס‏[53] מביא את נוסח החוזה בין חניבעל לפיליפוס לפיו: "אתם תסייעו לנו לפי הצורך ולפי התיאומים שנעשה בינינו, ולאחר שהאלים יעניקו לנו את הניצחון על הרומאים ובעלי בריתם..." קרתגו תקבל חזרה את סרדיניה קורסיקה וסיציליה, על רומא ייאסר לפתוח במלחמה על מוקדון או קרתגו, הרומאים יוותרו על קרקירה, אפולוניה, אפידמנוס, פארוס, דימאלי, ואזורים נוספים ויעניקו אותם למוקדון. כמו כן ישוחררו כל ידידי דמטריוס מפארוס ידידו של פיליפוס שהיו כלואים ברומא.‏[54][55] הברית נכנסה לתוקפה כבר בקיץ של שנת 215 לפנה"ס. אולם למעשה בשל פעולות נמרצות מצד הצי הרומאי פיליפוס לא סייע רבות לחניבעל.

הרומאים מצדם השתדלו כל העת לפגוע בערים שבברית עם חניבעל. בשנת 214 לפנה"ס הטילו מצור על קאפואה, חניבעל שלא רצה לאבד את העיר שסיפקה לו אספקה וציוד, עשה מאמצים נואשים להציל אותה. במסגרת מאמצים אלו אף העמיד פנים שהוא מטיל מצור על רומא, כדי להכריח את הרומאים לפנות כוחות מקאפואה. אולם הרומאים לא הלכו שולל וחניבעל נאלץ לסגת. בשנת 211 לפנה"ס נפלה קאפואה. שנה לאחר מכן חזר מסיציליה המצביא הרומאי מרקוס קלאודיוס מרקלוס. הלה היה מוכשר בהרבה ממרבית המצביאים הרומאיים שנגדם לחם חניבעל עד אז, הוא כונה בפי הרומאים "חרבה של רומא", וכשרונותיו בקרבות ובמצור הפכו אותו לאויב משמעותי.

חניבעל נאבק בו ובמצביאים רומאים נוספים מספר שנים, כשהוא מאבד את יתרונותיו וחייליו. עם תחילת שנת 209 לפנה"ס ספג חניבעל מכה קשה כאשר פאביוס מאקסימוס כבש את העיר טראנטום בעזרת בגידה מבפנים.‏[56] טראנטום הייתה עיר יוונית שהשליטה בה הייתה חשובה מאוד לחניבעל, משום שהיא שכנה בנקודה אסטרטגית ואפשרה לו גישה לים. ערים נוספות דוגמת סלאפיה נכבשו גם הן, הברית שחניבעל בנה החלה להתפורר. כקונסולים של שנת 208 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו) וטיבריוס קווינטיוס קריספינוס. זה האחרון הטיל מצור על לוקרי (לוצ'רה המודרנית), אולם חניבעל הניס אותו משם.‏[57] קריספינוס התאחד עם צבאו של מרקלוס, אולם חניבעל ארב להם בוונוסיה, מרקלוס נהרג ועמיתו נפצע קשה.‏[58]

חניבעל לקח כשלל את החותמת של מרקלוס, וניסה לנצל אותה כדי לכבוש את סלאפיה. הוא כתב איגרת וחתם עליה בשם מרקלוס, באיגרת הוא הורה על החלפת חיל המצב הרומאי בעיר. הוא הלביש קבוצת לוחמים דוברי לטינית במדי הצבא הרומאי, ושלח אותם לעיר. אולם קריספינוס הזהיר מראש את מפקדי חילות המצב שמרקלוס מת. מפקד חיל המצב של סלאפיה נתן לחיילי חניבעל להיכנס לעיר ולאחר מכן טבח בהם.

חניבעל הבין שכוחות רעננים הם הסיכוי היחיד שלו לנצח, ובאמצעות עיר הנמל האחרונה שלו קרוטון, יצר קשר עם אחיו עזרובעל שלחם ברומאים בהיספניה, וביקש ממנו לנסות להגיע לאיטליה באותו מסלול שבו הגיע הוא עצמו. עזרובעל הצליח לחמוק מהרומאים לצפון היספניה, ופתח במסע מזורז במסלול של אחיו. עזרובעל הצליח לחצות את הפירנאים, ונותר בגאליה למשך החורף כדי לגייס חיילים חדשים. לאחר מכן במהלך האביב חצה במסע מזורז את האלפים, מסעו היה קל בהרבה מזה של אחיו, כיוון שהוא התנהל במזג אוויר נוח יותר עם מורי דרך מנוסים, והשבטים הגאלים שיתפו פעולה במידה רבה יותר. עזרובעל הגיע אל עמק הפו בקיץ של שנת 207 לפנה"ס עם 30,000 אנשים בערך, אילו היה מצליח להתחבר לכוח של אחיו ככל הנראה היה מצבו של חניבעל משתפר לאין שיעור. כקונסולים של אותה שנה כיהנו גאיוס קלאודיוס נרו ומרקוס ליוויוס סלינטור. נרו נאבק בחניבעל, וסלינטור המתין לעזרובעל. זה האחרון שלח שליח לאחיו כדי להודיע לו על בואו, אולם השליח נתפס בדרך לחניבעל בידי אנשיו של נרו. זה האחרון ידע היטב שאם עזרובעל יחמוק מסלינטור ויחבור לחניבעל יקיץ הקץ על רומא, לפיכך החליט להפר את הוראות הסנאט שהורה לו לא לעזוב את לוקאניה, ולחבור אל סלינטור החונה במטאורוס.

הוא חמק מחניבעל, והצעיד את חייליו במהירות כמה עשרות קילומטרים, עד שלפנות בוקר הגיע אל סלינטור והזהיר אותו. הם העמידו פנים שיש במחנה רק קונסול אחד, עזרובעל היה בנחיתות מספרית והשניים הביסו אותו בקרב מטאורוס. ראשו נערף, הושם בשק, והושלך אל מחנהו של חניבעל. שני שבויים אפריקאים שוחררו כדי לספר לחניבעל על הקרב. ליוויוס מספר שכאשר חניבעל ראה את ראשו הערוף של אחיו, הוא הכריז שקרתגו הפסידה כעת במלחמה.‏[59]

חזרה לאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישתם של סקיפיו וחניבעל בזאמה.
קרב זאמה, איור של קורנליוס קורט מ-1567.
קרב זאמה, איור של הנרי פאול מוטה מ-1890.

המצביא הרומאי סקיפיו אפריקנוס (בנו של סקיפיו שחניבעל הביס בקרב טיקינוס) פלש לאפריקה בשנת 204 לפנה"ס במטרה להסיט את תשומת הלב של חניבעל מאיטליה אל מולדתו. הוא הבין שיתרון הקרתגים נובע מחיל הפרשים המעולה שלהם, והחליט לנצל את הסכסוכים הפנימיים בנומידיה כדי להשיג גם לו חיל פרשים כזה. המנהיגים החזקים ביותר בקרב הנומידים אותה תקופה היו מסיניסה (Massinissa), מלך נומידיה המזרחית ובנו של גאלה, וסיפאקס (Syphax) מלך נומידיה המערבית. הקרתגים זלזלו במסיניסה הצעיר והעדיפו את סיפאקס על פניו.

סיפאקס היה נשוי לאשה קרתגית בשם סופוניסבה, שגם מסיניסה חיזר אחריה בזמנו. סופוניסבה גרמה לכך שסיפאקס שרת בנאמנות את הקרתגים, בעוד מסיניסה הנעלב חבר לסקיפיו. הקרתגים הובסו בסדרת קרבות שכולם נערכו על אדמת אפריקה. לאחר קרב קירטה נכבשה ממלכתו של סיפאקס, והוא נלקח בשבי, סופוניסבה התאבדה בבליעת רעל. הועלתה הצעה במועצת הזקנים של קרתגו להחזיר מאיטליה את חניבעל ומאגו, אולם מתנגדיהם הפוליטיים בראשות חנו הגדול התנגדו להצעה. התנגדות שהתבררה כהרת אסון, המצביאים הקרתגים עזרובעל בן גיסקו, וחנו בן בומילקר, הובסו בקרב המישורים הגדולים בידי סקיפיו ומסיניסה. בלית ברירה התחילו הקרתגים לנהל משא ומתן עם הרומאים, ובד בבד קראו לחניבעל לחזור לאפריקה.

בחודש יולי של שנת 203 לפנה"ס עזב חניבעל במפתיע את איטליה, הוא חמק ממנה בעזרת צי שיצא מקרוטון בלי שהרומאים ירגישו בכך, והפליג עם צבאו שכלל כעת בעיקר גאלים וברוטים אל אפריקה. לא ברור מה היה גודל הצבא שחניבעל חזר עמו, חסידיו של סקיפיו טוענים שמספרם הגיע ל-24,000.‏[60] בעוד חסידי חניבעל מצמצמים את המספר לכדי 10,000.‏[61] כאשר חניבעל הגיע כבר היה חורף, ולפיכך דחו שני הצדדים את פעולות האיבה. עם בוא האביב של שנת 202 לפנה"ס הפרו הקרתגים את ההסכם, ובזזו ספינות אספקה רומאיות. בתחילת הקיץ ארגן סקיפיו פעולת תגמול גדולה, וצעד במהירות לכיוון הדרומטום שם חנה חניבעל, כשהוא בוזז בדרכו את האזורים הכפריים של קרתגו. חניבעל התקדם גם הוא במהירות כדי לפגוש את סקיפיו, שני הצדדים נפגשו בסוף בעיר "זאמה הקטנה" הידועה יותר בשם זאמה רגיה (Zama Regia), עיר בקרתגו על גבול נומידיה.‏[62]

קרב זאמה וסיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב זאמה

חניבעל וסקיפיו ניסו בתחילה לפתור את העניין בדרכי שלום, הם נפגשו בזאמה. ליוויוס מתאר בהרחבה את המפגש ההיסטורי ביניהם, ומתאר בהרחבה את נאומיו המתרפסים של חניבעל, ככל הנראה ישנה הגזמה רבה בתיאורים אילו. סקיפיו דרש את החזרת כל שבויי המלחמה והעריקים הרומאיים, הכרה בשליטה הרומאית בהיספניה, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה, והאיים הבליארים, והכרה במסיניסה כמלך נומידיה כולה. כמו כן דרשו הרומאים את הסגרת כל הצי המלחמתי הקרתגי, וצמצומו לכדי 20 ספינות בלבד. על קרתגו ייאסר לפתוח במלחמה על רומא, והיא תשלם קנס של 5,000 טלנטים. תנאים אלו היו סבירים ולא היו אמורים למוטט יותר מדי את כלכלת קרתגו. חניבעל הסכים לכל התנאים פרט לפירוק הצי והסגרת העריקים, הדבר שם קץ למשא ומתן, כיוון שמלכתחילה הסכים סקיפיו לשלום רק עם חניבעל יציע יותר, והוא הציע פחות.‏[63]

ליד זאמה התכנסו צבאותיהם של סקיפיו וחניבעל לקרב הכרעה אחרון, שיקבע את עתיד המלחמה. מספרי החיילים שלקחו חלק בקרב אינם ברורים כל צורכם, לטענת חלק מהחוקרים המצדדים בסקיפיו לחניבעל היו בין 50,000 ל-55,000 רגליים, בין 3,000 ל-6,000 פרשים חלקם לובי-פיניקים,‏[ביאורים 4] וחלקם נומידים,‏[ביאורים 5] וכן 80 פילים. ולסקיפיו היו קצת פחות מ-35,000 רגליים, ובין 5,500 ל-9,000 פרשים. לדעת החוקרים המצדדים בחניבעל, לחניבעל היו רק בין 35,000 ל-40,000 רגליים.‏[64]

על כל פנים העובדות ברורות, לחניבעל היה יתרון ברגליים ולסקיפיו יתרון בפרשים. חניבעל החליט לחרוג ממנהגו הרגיל להציב את כל החיילים כגוף אחד, וחילק אותם לשלושה קוים. בקו הראשון הציב את החיילים הפחות טובים שהיו מוגנים במיגון קל, בקו השני ערך את החיילים היותר מנוסים שהיו מוגנים טוב יותר, ובקו השלישי את החיילים הוותיקים מאיטליה. לא ברור מדוע עשה זאת, ככל הנראה הסיבה לכך הייתה שהוא לא בטח בטירונים החדשים שגייס, והשתמש בהם רק כ-"בשר תותחים" עבור החיילים הוותיקים מאיטליה. את הפרשים הלובי-פיניקים ערך באגף אחד, ואת הנומידים באגף שני, את הפילים ערך מקדימה. סקיפיו מצדו ערך גם הוא את חייליו בשלושה קוים. ואת הפרשים הנומידיים הציב באגף השמאלי והפקיד עליהם את מסיניסה, ואת הפרשים הלטיניים שגויסו מקרב בעלות הברית הציב באגף הימני והפקיד עליהם את גאיוס ליליוס. תוכניתו של סקיפיו דמתה למעשה לתוכניתו של חניבעל בקרב קאנאי, ריתוק חיל הרגלים, בו בזמן שחיל הפרשים הרומאי-נומידי החזק יאגף את חיל הרגלים הקרתגי ויביס אותו. חניבעל שהיה מנוסה באסטרטגיות מעין אלו, הבין היטב שהסיכוי היחיד שלו לנצח בקרב יהיה אם יצליח בעזרת חיל הרגלים העדיף שלו להביס את חיל הרגלים הרומאי, לפני שחיל הפרשים יסיים את מלאכתו.

ב-19 באוקטובר של שנת 202 התרחש הקרב. חניבעל פתח אותו בהסתערות שמונים פיליו, אולם אז קרה דבר בלתי צפוי, נפערו רווחים במערך הרומאי, והפילים שאומנו לשלוח הסתערות אחת מהירה התבלבלו, והרומאים הטילו כידונים בין עיניהם ותקעו בחצוצרות. הפילים נבהלו ונמלטו לאחור, רומסים בני ברית ואויבים כאחד. לאחר מכן התנגש הקו הקרתגי הראשון עם הקו הרומאי הראשון. לקרתגים היו פקודות ברורות מאוד, לא לשבור את הקווים בשום מחיר, סקיפיו לעומת זאת התגמש יותר בעניין זה.

בתחילה הדפו הקרתגים אחור את אויביהם, אולם אז תוגבר הקו הרומאי הראשון, בחיילים שהובאו מהקו השני, הקו הקרתגי הראשון הובס, וחניבעל קידם את הקו השני שהיה כאמור מצויד טוב יותר, סקיפיו שבר את שלושת הקווים והביס גם אותו. אז קידם חניבעל את הקו השלישי, שהיה כאמור מורכב מחיילים ותיקים מנוסים ורעננים שעדיין לא השתתפו בלחימה. סקיפיו שבר שוב את שלושת הקווים ויצר מהם קו אחד, אולם חייליו הרעננים של חניבעל שנהנו גם מיתרון מספרי הצליחו להדוף אותם. נראה היה שהקרב הוכרע לטובת הקרתגים, אולם אז הופיעו מאחורי הקרתגים הפרשים הנומידים והלטינים, והביסו אותם חיש קל, הקרב הסתיים בניצחון מוחץ לסקיפיו.

שופט בקרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבעות קרתגיים בדמותו של חניבעל.
קריקטורה המתארת את בריחתו של חניבעל מקרתגו

חניבעל נמלט מתבוסת זאמה עם קומץ פליטים, הוא הותיר אותם בהדרומטום והגיע בעצמו אל קרתגו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נכנס בשערי העיר מאז עזב אותה כילד בן תשע. ככל הנראה אשתו ובנו כבר מתו. על אף ההפסד התקבל חניבעל כגיבור בעיר, הוא סימל אומץ לב גבורה ונחישות בעיני בני קרתגו, והיה המצביא היחיד שהצליח לקצור ניצחונות כה רבים במלחמה. הוא תמך בכניעה לתנאי השלום שהציב סקיפיו,‏[65] הדבר עורר מחאה בקרב הסיעות השליטות בעיר. מסופר שבאחת מאספות המועצה צעיר בשם גיסקו קרא להילחם ברומאים ולהדיח את חניבעל, זה האחרון איבד את השליטה העצמית והוריד את גיסקו בכוח מדוכן הנואמים. כאשר חבריו של גיסקו פתחו במחאה, חניבעל הכריז:

Cquote2.svg

מבקש אני את סליחתכם. בן תשע הייתי כשעזבתיכם, ולאחר שלושים ושש שנים חזרתי אליכם. נכונה איחשב כבקי בחכמות המלחמה, בהן לומדתי מילדותי תחילה ביד גורלי שלי, אחרי כן ביד גורלה של המדינה, אך את משפטי העיר והפורום,‏[ביאורים 6] את חוקיהם ומנהגיהם שומה עליכם ללמדני.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

חניבעל הסביר מדוע השלום עם רומא אינו נורא כפי שהוא נראה ממבט ראשון, וכי קרתגו תוכל להשתקם ממנו. בהשפעתו הושג הסכם שלום שכלל את התנאים הבאים: קרתגו תשלם לרומא 200 טלנטים מדי שנה במשך 50 שנים. הצי המלחמתי הקרתגי יפורק למעט 10 ספינות. כמו כן צבאה היבשתי של קרתגו יצומצם. יוסגרו כל הפילים. ייאסר על קרתגו לפתוח במלחמה חיצונית או פנימית כלשהי ללא הסכמת רומא, אם כי קרתגו תתחייב לסייע לרומא בכל מלחמה שלה.‏[ביאורים 7] תוכר שליטתו של מסיניסה בנומידיה כולה, ושליטתם של הרומאים בהיספניה, סיציליה, קורסיקה, סרדיניה, והאיים הבליארים. קרתגו שלחה לרומא 100 בני ערובה ממשפחותיהם של נכבדי העיר והחזירה את כל העריקים והשבויים (תנאי השלום הקשים הולידו את הביטוי "שלום קרתגו").

לא ברור מה עשה חניבעל לאחר הכניעה, דיו קסיוס (Cassius Dio) כותב שהוא הועמד למשפט על כך שסירב לתקוף את רומא לאחר קאנאי, אולם זוכה מהר מאוד.‏[66] קורנליוס נפוס (Cornelius Nepos) טוען שהוא עדיין פיקד על הצבא,‏[67] אולם טענה זו אינה מסתברת וככל הנראה הרומאים הורו להרחיק אותו מכל פעילות צבאית.‏[68] לא ברור מה עשה עד שנת 196 לפנה"ס, אולם ככל הנראה הייתה לו השפעה רבה בעיר.‏[69] קרתגו נאלצה להתחיל לשלם את הפיצויים לרומא. הוצאות המלחמה האדירות, איבוד מכרות הכסף בהיספניה, והרס יחסי החוץ והמסחר, הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. בשנת 196 חניבעל מונה לשוּפֵט (suffet), כלומר אחד משני שליטים בני קרתגו (בדומה למגיסטראטים ברומא), אשר נבחרו על ידי העם לעמוד בראש המעצמה והיו כפופים למועצת הזקנים ולמועצת המאה וארבעה (תת מועצה הכפופה למועצת הזקנים). מתוקף תפקידו ריכז את כל הסמכויות הפוליטיות של המדינה, פרט לניהול הצבא. כעת הוא נאלץ למצוא מקורות לתשלום הפיצויים, בנסיבות רגילות היו משתמשים בכספי מכס ובמסים שהוטלו על סחורות שהיה עליהן מונופול, אולם כעת לא היה די בכך כעת הטיל חניבעל מס על רכוש פרטי, כך יצא שהאזרחים העשירים ביותר שילמו את הסכום הגבוה ביותר.‏[70] הדבר עורר מרמור רב בקרב האזרחים העשירים ורבי ההשפעה, אחד מהם הכריז במהלך אחת האספות שזוהי מעמסה שלא ניתן לשאתה. כאשר חניבעל שמע זאת הוא פרץ בצחוק והכריז:

Cquote2.svg

אינני מבודח. צוחק אני כשרואה אני אתכם בוכים בגלל הקלה שבתלאותיכם. אתם שראיתם את קצם של הצבא והצי שלכם את אובדן עוצמתה של קרתגו, שופכים עתה דמעות על אובדן חלק מהונכם הפרטי.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

חניבעל ארגן מחדש את שיטת גביית המסים, דאג ליישב מחדש אזורים שחרבו, צמצם את כוח האצולה, וכונן מחדש יחסי חוץ עם אנטיוכיה, צור, רודוס, ופרגמון. הוא חוקק חוק שמנע מחברי מועצת המאה וארבע לכהן בתפקיד זה למשך כל ימי חייהם, וקבע שמעתה ואילך יתקיימו בחירות מדי שנה בשנה. פעולות אילו השניאו אותו על רבים מתושביה העשירים יותר של קרתגו, והללו טענו ברומא שחניבעל מתנהג כדיקטטור ומתכנן מלחמה חדשה ברומא. הרומאים נטו להאמין לשמועות אילו, ומשלחת רומאית הגיעה לקרתגו בשת 195 לפנה"ס כביכול כדי לפתור סכסוך עם מסיניסה, אולם למעשה כדי לבדוק מקרוב את בעיית חניבעל. חניבעל ניחש את מטרתה האמתית של המשלחת, הוא התנהג במשך כל היום כרגיל, ורק לקראת הערב רכב במהירות לכיוון אחוזה פרטית שלו ששכנה על חוף הים בריחוק מה מקרתגו. משם לקח ספינה פרטית שלו ויצא לגלות.

גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל אצל אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: מלחמת אנטיוכוס
קריקטורה המתארת את חניבעל מרמה את אנשי כרתים שביקשו לגנוב ממנו את כספו

חניבעל הפליג לצור, עיר פיניקית בלבנון של ימינו, שהייתה למעשה עיר האם של קרתגו. בצור קיבלו אותו בידידות, כיאה למנהיג של מעצמה ידידה, אולם חניבעל לא התעכב שם. ברור היה לו שהמקום היחיד בו יוכל למצוא מקלט יהיה אצל שליט הלניסטי חזק. מצרים לא באה בחשבון, כיוון שהפרעה תלמי החמישי (Ptolemaeus V) היה תלוי מאוד ברומאים שסיפקו לו הגנה מפני אויביו מבית ומחוץ. גם מוקדון לא באה בחשבון, כיוון שלאחר קרב קינוסקאפאלאי (Cynoscephalarum) הסתיימה המלחמה המוקדונית השנייה בתבוסת מוקדון, ופיליפוס החמישי נושל ממרבית אדמותיו ביוון ועדיין ליקק את פצעיו. היחידה שיכלה איפה לספק מקלט אידאלי לחניבעל הייתה האימפריה הסלאוקית (Seleucidae), עליה מלך אותה תקופה אנטיוכוס השלישי (Antiochus III) שכונה "הגדול" (Μέγας ביוונית). אנטיוכוס היה שליט חזק שהפך את ממלכתו לממלכה החזקה ביותר באסיה, ושאף להרחיב את שלטונו גם לאירופה על חשבון מוקדון ורומא. ככל הנראה חניבעל ואנטיוכוס כבר החליפו מכתבים לפני כן, משום שכאשר הופיעה ספינתו של חניבעל באפסוס (אז לידיה, בשטחי טורקיה המודרנית) ערך לו אנטיוכוס קבלת פנים מפוארת.‏[71]

אנטיוכוס ראה בחניבעל את האיש הנכון בזמן הנכון. הוא תכנן מלחמה ברומא, והבין שניסיונו הרב של חניבעל יכול לסייע לו רבות. חניבעל הציע לאנטיוכוס תוכניות רבות, ביניהן תוכנית להנחית אותו יחד עם 10,000 רגליים ו-1,000 פרשים באיטליה, וכך לעורר בה פאניקה רבתי.‏[72] אנטיוכוס התרשם, אולם היה מסופק ובחר שלא להחליט.‏[73] חניבעל שלח שליח בן צור בשם אריסטון אל קרתגו במטרה לנסות לברר את הלך הרוח בעיר, אולם בני הסיעה שהתנגדה לחניבעל חשפו זאת ודיווחו לרומאים.‏[74] אלו האחרונים שלחו משלחת לאנטיוכיה במטרה לחדש את שיחות השלום עם אנטיוכוס, בדרך עצרו חברי המשלחת באפסוס, ומנהיג המשלחת פובליוס ויליוס נפגש מספר פעמים עם חניבעל והתייחס אליו בידידות גלויה. מקורות שונים טוענים שגם סקיפיו בכבודו ובעצמו נכח במשלחת, ומביא אנדקוטה אודות ויכוח ביניהם מיהו המצביא הגדול בהיסטוריה.‏[75] כל העניין עורר את חשדו של אנטיוכוס כלפי חניבעל אולם אז כבר היה ברור שמלחמה עם רומא היא רק עניין של זמן.

חניבעל לא השתלב בחצר המלוכה היוונית בשל מוצאו הזר ומנהגיו השונים. אולוס גליוס מספר ביצירתו "לילות אטיקה" (noctes atticae), שאנטיוכוס סקר בגאווה את חייליו, שהיו מוגנים בשריונות יקרים וחמושים בנשק יקר, כאשר חניבעל צועד לצדו בדומיה. אנטיוכוס שאל אותו ביוהרה האם הוא סבור שכוח זה דיו למלחמה ברומא, חניבעל השיב: "לדעתי זה די והותר עבור הרומאים למרות שהם חמדנים למדי."[76] כמו כן קיקרו מספר, שפילוסוף אחד ניסה להתגאות בידיעותיו בנוכחות חניבעל. זה האחרון ענה בלעג שכבר שמע טיפשים רבים מדברים, "אולם מעולם לא טיפש כזה". בשל תקריות כגון אלו וקנאה טבעית שרחשו לו, סר חינו של חניבעל גם בעיני שאר המצביאים והמדינאים הסלאוקים, והללו הכפישו את שמו של חניבעל באוזני אנטיוכוס בכל הזדמנות, ורמזו לו שעדיף יהיה עם מלך הלניסטי-יווני יורשו של אלכסנדר הגדול יהיה זה שישחרר את יוון מעול הרומאים ולא פוני אפריקאי. כל זה גרם להתקררות היחסים בין חניבעל לאנטיוכוס.

אנטיוכוס הגאה לא הסכים עם שיטותיו של חניבעל והפסיק להתייעץ עמו בכל הנוגע למלחמה המתוכננת. הוא פלש ליוון נגד עצותיו של חניבעל, ולאחר כמה תקריות הכריזה עליו רומא מלחמה בחורף של שנת 192 לפנה"ס. אנטיוכוס מצא עצמו לא מוכן מספיק, וארגן בחופזה אספה של קציניו בדימטריאס שביוון.‏[77] חניבעל הוזמן לאספה זו, ובשל ניסיונו הרב נתן לו אנטיוכוס את רשות הדיבור. חניבעל הסביר שהמלחמה נגד הרומאים אין לראותה במתכונת של מסע עונתי, אלא מלחמה כוללת. העובדה הראשונית היא שהמלך בחר באדמת יוון כבשדה מערכה, וזו צריכה איפה לשמש לה בסיס ומוצא. לפיכך טוב יעשה המלך אם ימנע חדירה רומאית אל תוך הארץ, לשם זאת יש להקים בסיס ימי בקרקירה, וכך לחסום העברת כוחות רומאיים ליוון דרך הים. את המחצית השנייה של הצי יש לשלוח אל מול חופי מערב איטליה, וכך לפגוע בשיירות תבואה מאפריקה וסרדיניה אל רומא. על חיל היבשה יש להגן על מעברי ההרים במערב יוון. כמו כן יש לרכוש את נאמנותו של פיליפוס מלך מוקדון, אם ברית זו תחתם כך טען חניבעל, הרי שמרבית השבטים התסאלים והערים באזור יצטרפו גם הם לברית האנטי-רומאית.

כדי ליישם הצעות אלו היה על אנטיוכוס להעביר את הצבא והצי מאסיה לאירופה. הוא שלח את האדמירל המוכשר פוליקסינידאס למלא משימה זאת, אולם פרט לכך דבר מכל עצותיו של חניבעל לא נעשה.‏[78] אנטיוכוס פעל יותר על פי עצותיהם של בני בריתו האיטולים, שכל מחשבתם הייתה נתונה לסיפוח טריטוריות חדשות לארצם.‏[79] הניסיון לכרות ברית עם פיליפוס נכשל, וזה האחרון מיהר להצטרף לרומאים. אנטיוכוס הותקף עוד בטרם הכוח של פוליקסינידאס הספיק להגיע מאסיה, ובאביב של שנת 191 לפנה"ס הובס אנטיוכוס בקרב שנערך בתרמופילאי. התבוסה הייתה מוחצת ואנטיוכוס נמלט בחרפה לאפסוס.

אנטיוכוס העריך כעת את חניבעל יותר מאי פעם, והבין כמה צדק בהזהרותיו. חניבעל הסביר לאנטיוכוס שכעת הסיכוי היחיד להביס את הרומאים הוא בקרב ימי, מרבית הצי היה מופקד בידיו של פולקיסינידאס, שעשה מאמצים נואשים ליירט את הצי הרומאי שחבר אל ציי פרגמון ורודוס. פוליקסינידאס הובס לקראת סוף השנה בקרב קוריקוס בידי האדמירל הרומאי גאיוס ליוויוס סלינטור, והצי הרומאי-פרגמוני-רודי כבר התקרב אל אסיה הקטנה. חניבעל גייס במהירות צי קטן של ספינות מלחמה מרחבי האימפריה, במיוחד מפיניקיה, וניסה לעצור שייטת קטנה של ספינות מרודוס. לא ידוע הרבה על הקרב עצמו, רק ידוע שהוא התרחש בנהר אורימדון, ושחניבעל שלא היה מנוסה בקרבות ים הובס בו ונמלט חזרה לאפסוס.‏[80] הרומאים הנחיתו כוח תחת פיקודו של סקיפיו אפריקנוס ואחיו סקיפיו אסייתיקוס באסיה. אנטיוכוס עשה ניסיון נואש אחרון לעצור אותם, אולם הובס בקרב מגנסיה, ונאלץ לחתום על הסכם אפמאה. כחלק מהתנאים התחייב אנטיוכוס להסגיר את חניבעל, אולם זה האחרון כבר לא היה באפסוס.

שנים אחרונות בביתיניה והמוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוסיאס הראשון מלך ביתיניה
מותו של חניבעל
חניבעל בהרי האלפים נותן שיחת מוטיבציה לחייליו
מטבע הנושא את דמותו של חניבעל מצד אחד ופיל מצד שני

לא ברור לאן נמלט חניבעל מסוריה. סטראבון[81] ופלוטארכוס[82] טוענים שנמלט לארמניה (שבעקבות המלחמה ברומא השתחררה מהשלטון הסלאוקי) ושם סייע לארטקסס הראשון, מלך ארמניה. על פי המסופר הוא סייע לו לבנות עיר שסטראבון מכנה "ארטקסס" על שם המלך, ופלוטארכוס מכנה "קרתגו שבארמניה". לא ברור במה סייע חניבעל בבניית העיר, סטראבון רק כותב שהעיר: "נבנתה בידי חניבעל", ופלוטארכוס מכנה אותה: "מעשה ידיו של חניבעל הגדול שבאויבי רומא". קורנליוס נפוס לעומת זאת מוסר סיפור מוזר אודות הרפתקה של חניבעל בכרתים. לפי נפוס אנשי האי ניסו לגנוב מחניבעל את כספו, חניבעל העמיד פנים שהכסף נמצא בתוך כדים בעוד שלמעשה החביא אותו בתוך פסלונים.‏[83]

עם זאת הכל תמימי דעים שחניבעל המשיך אחר כך לביתיניה. ביתיניה לא אוימה לרוב בידי אויבים זרים, ולכן נהנתה משגשוג כלכלי. אולם על אף קרבתה ליוון ולממלכות הלניסטיות תרבותה נותרה ברברית ברובה. מלך ביתיניה פרוסאוס הראשון הקפיד להישאר נייטרלי במלחמה המוקדונית ובמלחמת אנטיוכוס וכך יכול היה להגדיל את כוחו באין מפריע. הוא חשש מעוצמתה העולה של פרגמון. שמלכה אאומנס השני סייע רבות לרומאים במלחמות נגד מוקדון וסוריה ובתמורה קיבל שטחים רבים. פרוסאוס החליט לצאת למלחמה על פרגמון וביקש את עזרתו של חניבעל, גם כאן הופקד חניבעל על הצי ופרוסאוס על צבא היבשה שפלש לפרגמון.

חניבעל יצא בראש הצי ופגש בצי פרגמון שעליו פיקד אאומנס עצמו. על פי קורנליוס נפוס חניבעל הסתיר נחשים ארסיים בתוך כדי חרס, והורה לחייליו להשליך אותם על האויב. תוך זמן קצר התמלאו ספינות פרגמון נחשים והבלבול ששרר הקל על חניבעל לנצח.‏[84] אולם למרות הניצחון הימי המלחמה התעכבה יותר מדי ופרגמון התלוננה ברומא על תוקפנותו של פרוסאוס. בשנת 183 לפנה"ס הקונסול פלמיניניוס יצא בראש משלחת אל ביתיניה ונפגש עם פרוסאוס, במהלך הדיונים הזכיר אחד הביתינים את שמו של חניבעל. פלמיניניוס דרש לדעת אם הדבר נכון פרוסאוס ניסה להכחיש אולם לבסוף הודה שאכן חניבעל מסתתר אצלו. הוא סירב בתחילה לבגוד באורחו ולהסגיר אותו אולם משלחצו עליו הרומאים נכנע והסכים, ושלח את אנשיו לכתר את ביתו של חניבעל.

כאשר ראה חניבעל שביתו מכותר הוא העדיף להתאבד בבליעת רעל. על פי האגדה, מספרים כי משפטו האחרון היה: "הבה נשחרר את הרומאים מעול ציפייתם הממושכת למותו של איש זקן", ולאחריו שתה את הרעל שבטבעתו, כשהבעת צחוק על פניו. הוא מת בגיל 64. אותה שנה מת גם יריבו הגדול פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.

הקבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל נקבר בביתיניה. חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן (Plinius Secundus) מציין ביצירתו "תולדות הטבע", שבתקופתו (המאה ה-1 לספירה), עוד ניתן היה לראות את קברו של חניבעל באזור העיר ליביסס (Libyssa) בביתיניה.‏[85] המשורר הביזנטי בן המאה ה-12 יוהאן טזטסס (John Tzetzes) מציין, שהקיסר הרומאי ספטימיוס סוורוס (Septimius Severus) בן המאה ה-2 ציפה את ארונו של חניבעל בשיש. סיפור זה אפשרי, שכן הקיסר היה בן אפריקה ופיניקי במוצאו,‏[86] וביקר באזור בשנת 200 כאשר צר על ביזנטיון.

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמצביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הדברים המבליטים את כשרונותיו הגדולים של חניבעל כמצביא, היא העובדה שהוא פיקד על צבא מגוון רב עממים, שחייליו לא חלקו שום קשר תרבותי היסטורי או דתי, אולם למרות זאת חניבעל הצליח לגרום להם להילחם כגוף אחד, וידע לנצל את יתרונותיהם וכישרונותיהם של כל סוגי החיילים. לא ידוע על שום מרידה בצבאו,‏[87] פרט לעריקות מדי פעם בפעם. חניבעל ידע לעודד את חייליו ולהלהיבם, לפני הקרב הוא היה מסתובב ביניהם ברוח עליזה כביכול הקרב אינו מדאיג אותו. על פי המסופר לפני קרב קאנאי קצין בשם גיסקו שבחן את הצבא הרומאי העיר במרמור שהקרב נראה אבוד מראש. חניבעל חייך ואמר לו "דבר מפליא יותר, גיסקו, נעלם ממך, שבכל ההמון הגדול הזה אין אף אחד ששמו גיסקו."‏[88] מסצנות דומות ניתן ללמוד על שיחות מוטיבציה ומעשים סמליים שהיה עושה כדי להרגיע ולהלהיב את חייליו לפני הקרב.

חניבעל עשה שימוש יעיל במודיעין, הוא היה שולח מרגלים כדי לאתר את מספרי האויב וכוונותיו, הוא ניצל בוגדים כדי להשתלט על ערים, הוא היה מתחקר בעצמו שבויי מלחמה כדי ללמוד על אופי המצביאים.‏[89] לדוגמה לפני קרב טרביה הוא למד על להיטותו של המצביא הרומאי סמפרוניוס לונגוס, ובכוונה תחילה ארגן תבוסה קלה של פרשיו כדי להלהיב אותו עוד, לאחר מכן הוא התגרה בו וידע שסמפרוניוס לא יעמוד בפיתוי. הוא ניצל את מירמורם של תושבי הערים היווניות והשתמש בהם כדי להשתלט עליהן ולהפוך אותן לבסיסים שלו.

אחד המאפיינים הבולטים באסטרטגיה של חניבעל הוא רמאות ותככים. לדוגמה לאחר שהשיג את טבעתו של מרקלוס בשנת 208 לפנה"ס, הוא חתם בה על מכתב המצווה להחליף את חיל המצב בעיר סלאפיה בחיילים משלו, שחופשו כחיילים רומאים. המזימה סוכלה משום שהקונסול השני התריע מבעוד מועד שמרקלוס כבר מת.‏[90] חניבעל ידע לפעול ביצירתיות ובאופן בלתי צפוי, בקרב אגר פלרנוס הוא שיגר עדר שוורים על הרומאים. כאשר שירת בצבא ביתיניה הוא השליך נחשים ארסיים על חיילי פרגמון. לסיכום עצם העובדה שחניבעל שרד 16 שנה בארץ אויב כשהוא כמעט לא מקבל עזרה מהבית מעידה על גודלו כמצביא ושמה אותו בשורה אחת עם אלכסנדר הגדול יוליוס קיסר ונפוליאון בונפרטה.

למרות זאת ישנם חוקרים מודרניים השוללים את תדמיתו של חניבעל כגדול המצביאים. אותם חוקרים רואים בפלישתו לאיטליה כשהוא סובל מנחיתות מספרית, החלטה פזיזה וחסרת אחריות. ובהתקפתו על סגונטום קוצר רואי. וכן טוענים שלא עשה מספיק כדי להעביר לצידו את הערים היווניות באיטליה, ושהיה פוליטיקאי גרוע שפעל לעתים בפזיזות.‏[91]

אופיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטוס ליוויוס מתאר כך את חניבעל:

Cquote2.svg

הרבה עוז רוח היה בו להסתכן, הרבה עצה בשעת סכנה. כל עמל לא היה יכול לייגע את גופו ולא להכניע את רוחו. שווה הייתה סבלנותו לחום ולקור. גבול אכילתו ושתייתו - התיאבון הטבעי, לא תענוג. את עתות יקיצתו ושנתו לא הבדיל, לא היו לא היום ולא הלילה, אלא הזמן שנשאר מהמלאכה היה נותן למנוחה. והמנוחה לא הייתה נקנית לא במשכב רך ולא בדממה, כמה חיילים ראוהו תכופות כשהוא שוכב על האדמה מכוסה באפוד של חייל בתוך השומרים ומשמרות הצבא... הוא היה נכנס לקרב ראשון ומשהתחיל הקרב היה עוזבו אחרון. שוות למעלות הכבירות הללו היו מומיו אכזריות לא אנוש הייתה בו, וכחש גדול מן הכחש הפוני. לא יראה מפני האמת, ולא מפני קדושה, ולא מפני האלים. לא שבועה ולא חובה.

Cquote3.svg

תיאורים לא מחמיאים דומים מופיעים גם ברוב המקורות העתיקים העוסקים בחניבעל, אולם יש לזכור מכיוון שלא שרדו מקורות קרתגיים מאותה תקופה, המקורות היחידים הקיימים הם מקורות יווניים או רומיים, שהיו משוחדים מראש לרעת חניבעל (אם כי יוצא דופן הוא פוליביוס הנחשב למתון יחסית בדעותיו). במבחן המציאות נראה שחניבעל לא היה כה אכזרי וחסר כבוד כפי שמתואר, אדרבה נראה שהוא היה אנושי לא פחות מהרומאים ואולי אף עלה עליהם, אמנם הוא ערך טבח בערים שכבש, לדוגמה סגונטום, אולם מעשים כאלו היו מקובלים מאוד בעולם העתיק והרומאים לא נהגו אחרת כאשר כבשו את קרטחנה קאפואה וטראנטום. ידוע על מקרה שבו חניבעל לכאורה חנק את תושבי העיר נוקריה באמטיות שלהם, אולם חוקרים מודרניים דוחים את הסיפור.‏[92] חניבעל גם גילה כבוד כלפי גופות אויביו, לאחר קרב טראסימנוס הוא חיפש את גופת הקונסול שנפל בקרב כדי לקוברה בכבוד הראוי. כאשר מרקלוס מת חניבעל שרף את גופתו בטקס מכובד ושלח את אפרו לרומא. זאת בניגוד לרומאים שהשליכו בביזיון את ראשו הכרות של עזרובעל. חניבעל אמנם נהג באכזריות כאשר הכריח את שבוייו להילחם זה בזה לפני קרב טיקינוס, אולם יש לזכור שהרומאים נהנו משעשועים כאלו דבר יום ביומו.‏[ביאורים 8] ככל הנראה אין אמת בתיאור שלו כאתאיסט, חסר כבוד כלפי האלים, משום במקורות הוא מתואר לעתים קרובות מקריב קרבנות לפני הקרב, והוא דאג שלא יבזזו את מקדשה של יונו ליד קרוטון. פוליביוס מביא סיפור שבמהלך חציית האלפים כינס חניבעל את קציניו והודיע להם שהוא מודאג ממצב האספקה בצבא, קצין בשם חניבעל מונומאכוס (Annibale Monomaco) קם והכריז שלדעתו יש רק דרך אחת לפתור את הבעיה, חניבעל נתן לו את רשות הדיבור ומונומאכוס הכריז שלדעתו הדרך היחידה לשרוד היא אם חניבעל ילמד את חייליו לאכול בשר אדם. חניבעל הזדעזע מההצעה אך לא השיב.‏[93] ישנם חוקרים הסבורים שלמעשה חניבעל מונומאכוס אינו דמות היסטורית, והסיפור רק נועד לתעד צד אפל יותר באישיותו של חניבעל.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגן האישי של אנרי השני, מלך צרפת במרכז המגן מתואר קרב קאנאי.
חייליו של חניבעל בוזזים שלל מגופות חיילים רומאים.

המלחמה הפונית השנייה וחניבעל במיוחד המשיכו לרחף על רומא כצל אפל, הפוליטיקאי הרומאי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס נהג לסיים כל נאום שלו ללא קשר לתוכנו במילים "Carthaginem esse delendam" ("יש להרוס את קרתגו"). קאטו שהשתתף במלחמה הפונית השנייה השתכנע שרומא לא תהיה בטוחה כל עוד קרתגו קיימת, קאטו אף נטל תאנה שהובאה בספינה מקרתגו, והצביע על טריותה כדי להבהיר כמה קרובות איטליה וקרתגו. בשנת 149 לפנה"ס אכן הכריזה רומא מלחמה על קרתגו ("המלחמה הפונית השלישית"), המלחמה נמשכה שלוש שנים ובסופה הוחרבה קרתגו כליל ותושביה נטבחו או נמכרו כעבדים.

מורשת צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטרטגיה של חניבעל ובמיוחד ניצחונו האדיר בקרב קאנאי הותירו חותם עמוק על מצביאים רבים לאורך ההיסטוריה. נפוליאון בונפרטה טען ש-"חניבעל היה הנועז מכולם", נפוליאון העריץ את חניבעל ואף חצה את הרי האלפים במעבר בו (על פי דעתו של נפוליאון) חצה גם חניבעל. הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון הושפע גם הוא מחניבעל, ואף האמין שהוא למעשה גלגול שלו. אחד המצביאים שהושפעו ביותר מחניבעל היה הרוזן הגרמני אלפרד פון שליפן, שתכנן את "תוכנית שליפן" המפורסמת שלו על פי קרב קאנאי. במאמר שפרסם בשם "מחקרי קאנאי" טען שליפן שלמעשה חניבעל הוכיח שבעזרת איגוף ניתן להכריע כל אויב בעל יתרון מספרי. שליפן טען שכל המצביאים בהיסטוריה הסתמכו גם אם בלא יודעים על האסטרטגיה של חניבעל בקרב קאנאי. שליפן טען כי אף על פי שאלפי שנים עברו מאז קאנאי, "לא השתנו תנאי היסוד למערכה ניתן לערוך הים את מערכת ההשמדה לפי אותה תוכנית שתכנן חניבעל בימי קדם".‏[94]

תדמיתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור הרומאים תיארו את חניבעל כפושע מלחמה אכזרי, תיאור זה דבק בחניבעל ברוב הספרות הרומאית. הפילוסוף הרומאי המפורסם מרקוס טוליוס קיקרו, משווה ביצירתו "על החובות" את "שני אויביה הגדולים ביותר של רומא", חניבעל מקרתגו, ופירוס מלך אפירוס. לטענת קיקרו בעוד פירוס גילה כבוד ואצילות, חניבעל התנהג באכזריות ובשפלות.‏[95] אם כי בהדרגה החל הדימוי השלילי של חניבעל לדעוך, כבר המשורר הרומאי יובנליס (Iuvenalis) בן המאה ה-1 לספירה מתאר את המלחמה הפונית השנייה באורח קליל וסאטירי.‏[96] בימי הביניים תואר חניבעל מחד כמצביא גדול, ומאידך כרוצח אכזרי. על דימוי זה ניתן ללמוד מספרו של ניקולו מקיאוולי "הנסיך":

Cquote2.svg

ההיסטוריונים שלא נתנו דעתם על כך ביותר, מעריצים מחד את הישגיו של חניבעל, ומאידך מגנים הם את מה שאיפשר את הישגיו (הכוונה לאכזריותו). אבל אין אתה יכול לתפוס את המקל בשני ראשיו, גם להתפעל מן התכלית וגם להצר על האמצעים...

Cquote3.svg
– מצוטט בתוך: ג'והן הייל, "מקיאבלי והרנסנס האיטלקי", תרגם ר. לוטן, הוצאת הדר, 1965. עמ' 137.

בהדרגה החל הדימוי השלילי של חניבעל להתרכך, כבר מונטסקייה מציע גישה שונה בחיבורו "הרהורים על הסיבות לעלייתם ונפילתם של הרומאים". אחד הראשונים שדחה בפירוש את הדעות המסורתיות, היה ההיסטוריון הגרמני תאודור מומזן:

Cquote2.svg

בני דורו ניסו להטיל כמה כתמים בתכונתו, בעיני הרומאים נראה כאכזר, ובעיני בני קרת חדשת - כרודף בצע, ואף על פי כן אם כי נכתבו תולדותיו מתוך שנאה, קנאה ושפלות - אי אפשר היה להן להעכיר את דמותו הגדולה והטהורה.

Cquote3.svg
תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', תרגם ד’ קלעי, הוצאת מסדה, 1952. עמ' 195.

חניבעל בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב "חניבעל" בלה גולט
חניבעל נשבע שנאת נצח לרומא

דמותו של חניבעל ריתקה מחברים ואמנים רבים לכל אורך ההיסטוריה. כבר בעת העתיקה החל העניין בו, הרומאים הציבו בעירם פסלים בדמותו כדי שיזכרו את האויב הגדול שעליו גברו.‏[97] המשורר סיליוס איטליקוס חיבר פואמה בשם "פוניקה", העוקבת אחר מהלך חייו של חניבעל. בפוניקה נטען שמסעו של חניבעל היה רצון האלים שרצו לחשל את הרומאים.‏[98] רחוב על שמו נמצא בעיר לה גולט שבתוניסיה, כמו גם ערוץ טלוויזיה תוניסאי. דמותו הופיעה בעבר על שטר של 5 דינרים תוניסאיים.

חניבעל מיוצג לעתים קרובות בציורים ובפסלים. ג'ובאני בטיסטה טייפולו צייר אותו מביט בראשו הכרות של אחיו. ניקולא פוסן צייר אותו רוכב על גב פילו סורוס. פרנסיסקו דה גויה צייר אותו חוצה את האלפים ומאחוריו מלאכים ודמויות מהמיתולוגיה. ויליאם טרנר צייר אותו חוצה עם צבאו את האלפים כשברקע סופת שלג מאיימת. בציורו המפורסם של ז'אק-לואי דויד "נפולאון חוצה את האלפים", נראה נפולאון חוצה את הרי האלפים ולצדו סלע עליו חרותים שמותיהם של חניבעל וקרל הגדול שחצו גם הם את האלפים. המאייר האיטלקי אנטוניו דה מונזה (Antonio da Monza) צייר את חניבעל לוחץ ידיים עם פרנצ'סקו ספורצה, הציור נועד למעשה להחניף לספורצה ולתאר אותו כשווה ערך לחניבעל. בתקופת נפוליאון היו פופולריים בצרפת שעוני אח עם דמותו של חניבעל. אנטואן בורדל יצר פסל בשם "הניצחון הראשון של חניבעל", המתאר את חניבעל כילד קטן לוכד נשר המסמל את הרומאים. פסלים נוספים של חניבעל מוצגים בין היתר בארמון שנברון בווינה, ובמוזאון הלובר בפריז.

חניבעל שימש גם כמושא למחזות רומנים וספרים רבים, פייר קורניי כתב את המחזה "ניקומדיה" העוסק בו. אחיו של פייר תומה קורניי כתב מחזה בשם "מוות לחניבעל". חניבעל נזכר גם במחזהו של פרנצ'סקו פטררקה "אפריקה". וכן דנטה אליגיירי מזכיר אותו ביצירתו "הקומדיה האלוית", לצד סקיפיו אפריקנוס.‏[99] באופרה "הטרויאני" של הקטור ברליוז (המבוססת על האינאדה) דידו רואה לפני מותה חזון שחניבעל ינקום את נקמתה ברומאים. שאול טשרניחובסקי כתב סונטה בשם "חניבעל", בה הוא מדגיש את קרבתם של אנשי קרתגו ליהודים. יצחק קצנלסון כתב מחזה בשם "חניבעל".

חניבעל נזכר בספר "מסעות גוליבר" של ג'ונתן סוויפט. הספר "שלמבו" מאת גוסטב פלובר עוסק באחותו הגדולה של חניבעל, חניבעל עצמו מתואר שם כילד אמיץ ועז פנים. בשנת 1887 כתב ג. א. הנטי רומן ביוגרפי בשם "הקרתגי הצעיר", המספר על חניבעל מנקודת מבטו של בן דודו מלכוס (דמות דמיונית). בספרו הקלאסי של אריך קסטנר "שלושים וחמישה במאי", ישנו פרק שלם בו שני גיבורי הסיפור צופים בחניבעל משחק בחיילי צעצוע מול המצביא הגרמני אלברכט פון ולנשטיין. קסטנר מתאר את שני המצביאים ככאלו שלא חסים על חיי חייליהם, ומונעים מאינטרסים טיפשיים של כבוד. צבי הרמן כתב ספר בשם "זכרונות חניבעל", בו מספר כביכול חניבעל את סיפור חייו. ג'ון מדוקס רוברטס כתב בשנת 2002 ספר בשם "ילדי חניבעל", המציע היסטוריה חלופית לפיה חניבעל כבש את רומא והפך לרודן של קרתגו, הספר מתמקד בילדיו. פול אנדרסון כתב ספר בשם "מסע בזמן", המתאר שני גיבורים בני זמננו החוזרים בזמן ומסייעים לחניבעל להביס את הרומאים בעזרת נשק מודרני.

חניבעל מוצג במספר רב של סרטי קולנוע הסרט הראשון שהציג את דמותו היה הסרט האיטלקי לאומני "כביריה" (1914), הסרט נועד במקור להראות את יתרונם של הרומאים על פני הקרתגים הנחותים. חניבעל מגולם בסרט זה בידי אמיליו ורדננס (Émile Vardannes), וממלא תפקיד שולי יחסית בסרט. הסרט הבא היה אף הוא איטלקי לאומני, "סקיפיו האפריקאי" (1939) העוסק כפי ששמו מעיד עליו בסקיפיו אפריקנוס. חניבעל מגולם בסרט זה בידי קמיליו פילאטו (Camillo Pilotto). הסרט הבא (1955) היה "Jupiter's Darling" העוסק בנערה רומאית הנופלת בשבי הקרתגי, חניבעל מגולם בסרט זה בידי הווארד קיל. הסרט "חניבעל" (1959) עוסק במערכת יחסים סבוכה הנרקמת בין חניבעל לבתו של פאביוס מאקסימוס, חניבעל מגולם בסרט זה בידי ויקטור מטורה (Victor Mature). בשנת 1997 יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי בשם "הקרבות הגדולים של חניבעל", שהיה למעשה הסרט הדוקומנטרי הראשון שעסק בחניבעל. בשנת 2006 יצא סרט דוקומנטרי נוסף בשם "חניבעל הסיוט הנורא של רומא", בו מגלם את חניבעל אלכסנדר סידיג. חניבעל גם עמד במרכזה של סדרת הטלוויזיה "המסלול של חניבעל", בה שני בריטים מתחקים אחרי מסלולו של חניבעל בהרי האלפים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Livius, Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959.
  • Polybius, Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
  • Appianus, Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
  • Cornelius Nepos, Lives of Eminent Commanders. Translated by the Rev. John Selby Watson. 1886. Digitized copy in: tertullian.org
  • Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933-1967.
  • Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in:LacusCurtius
  • Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu.
  • Zonaras, Annales. J.P. Migne, Patrologia Graeca, 1857-1866. Digitized copy in: Documenta Catholica Omnia.

מחקרים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Serge Lancel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995 , תרגום לאנגלית 1998
  • J. F. Lazenby, Hannibals war, Aris & Phillips, 1978
  • Nic Fields, Hannibal Command, Osprey Press 2011.
  • Walter Görlitz, Hannibal - eine politische Biographie, 2005. (בגרמנית)
  • F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, 1957
  • Baker, G. P. (1999). Hannibal, Cooper Square Press.
  • Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome, Da Capo Press.
  • Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage, Cassel Military Paperbacks.
  • Peddie, John (2005). Hannibal's War, Sutton Publishing Limited.
  • Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal, Da Capo Press.
  • Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002.
  • Lamb, Harold (1958). Hannibal: one man against Rome, Garden City, NY: Doubleday.
  • Hoyos, Dexter (2008). Hannibal : Rome's greatest enemy. Exeter: Bristol Phoenix Press.
  • Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: Routledge.
  • Prevas, John (2001). Hannibal crosses the Alps: the invasion of Italy and the Punic Wars, Cambridge, MA: Da Capo Press.
  • John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996).
  • B.H. Liddell Hart, Scipio Africanus: Greater Than Napoleon, W Blackwood and Sons, London, 1926; Biblio and Tannen, New York, 1976.
  • Bagnall, Nigel (1990). The Punic Wars.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין הכוונה לשופט במשמעות המודרנית המוכרת. ‏היו שני שופטים בקרתגו, הם ניהלו את מועצת הזקנים ונבחרו בהצבעה.
  2. ^ פוליביוס כותב שמונה או תשע, אולם שאר המקורות מוסרים תשע.
  3. ^ באותן שנים היה זה מנהג מקובל למדי בחלק מהצבאות.
  4. ^ כינוי שבו השתמשו היוונים כלפי אנשים ממוצא פיניקי-ברברי מעורב. הם נודעו כפרשים טובים מהקרתגים המקוריים.
  5. ^ נומידים אלו גויסו בידי בניו של סיפאקס, שקיוו שהקרתגים יחזירו אותם לשלטון בממלכת אביהם.
  6. ^ הפורום (FORUM) ברומא, היה המרכז הציבורי והחברתי של העיר בו התנהלו דיונים ומסחר. הפורום בקרתגו כונה בשם "בירסה", הרומאים נהגו לכנות מושגים זרים בשמות המוכרים להם.
  7. ^ קרתגו קיימה הבטחה זו בזמן מלחמת אנטיוכוס, ושלחה לרומא מספר ספינות מלחמה.
  8. ^ ראו הערך גלדיאטור.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הערכות גבוהות ליכולות הצבאיות של חניבעל נמצאות במקורות רבים, החל מהמקורות הראשונים וכלה במקורות מודרניים. ראו למשל: Ayrault Theodore Dodge, Theodore (1995). Hannibal: A History of the Art of War Among the Carthaginians and Romans
  2. ^ אם כי שארל פיקאר בספרו חיי יום יום בקרת חדשת (עמ' 11), דווקא מקבל גרסה זו.
  3. ^ Serge Lancel, Hannibal, p 6
  4. ^ Will Durant, Caesar and Christ, éd. Simon & Schuster, Nueva York, 1944, p. 45
  5. ^ ‏סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר ראשון, שורה 71 וגו'
  6. ^ ‏ורגיליוס, "אינאיס", ספר רביעי, שורה 626 וגו'‏
  7. ^ .John Conington, Commentary on Vergil's Aeneid, Volume 1, book 4, commline 625
  8. ^ Walter Görlitz, Hannibal Eine politische Biographie, p 12
  9. ^ קורנליוס נפוס "חמילקרת", 1
  10. ^ Barcids
  11. ^ טיטוס ליוויוס, ‏ספר עשרים ואחד, 2.
  12. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 78.
  13. ^ הרולד למב, "חניבעל האחד נגד רומי", עמ' 13.
  14. ^ 6 Nic Fields, Hannibal p
  15. ^ 19 Görlitz, p
  16. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 22
  17. ^ 17.0 17.1 קורנליוס נפוס, "חניבעל", 13.
  18. ^ 7 Nic Fields, Hannibal p
  19. ^ למב, עמ' 25.
  20. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 53
  21. ^ Hannibal Barca
  22. ^ סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר שלישי, שורה 65 ואילך.
  23. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 131.
  24. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 4.
  25. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 87
  26. ^ לא ברור מה יכלו הרומאים להרוויח מברית עם סגונטום, ועל כן יש המשערים שעשו זאת בכוונה לחרחר מלחמה. ראו: Dexter Hoyos, Companion to the Punic Wars (2011) pp 195 - 196
  27. ^ ‏שצמן עמ' 137.
  28. ^ אלפרד תייר מהן, "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה", 1660 - 1783 – פרקים נבחרים. תרגם מאנגלית ברוך קורות. תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985. עמ' 24, 45-46.
  29. ^ Starr, Chester G., The Influence of Sea Power on Ancient History. New York and Oxford, Oxford University Press, 1989. p. 3; ibid. p. 58 and note 18
  30. ^ Lancel, p. 25
  31. ^ Prevas, John, Hannibal Crosses the Alps: The Invasion of Italy and the Second Punic War, p. 86
  32. ^ למעשה מקום הקרב המדויק אינו ברור לחלוטין ראו: Lazenby p, 35
  33. ^ ראו כרונולוגיה של חציית הרי האלפים בידי חניבעל באתר ליוויוס
  34. ^ Lancel, p. 60
  35. ^ לעניין הירידה הדרסטית במספרי חייליו של חניבעל ראו: Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks p. .159 & 167
  36. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 63. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43. דיו קסיוס, ספר ארבעה עשר, 57, 4.
  37. ^ מקום ההתנגשות אינו נזכר במקורות העתיקים, אולם לייזנבי (עמ' 65) סבור שנערכה באזור העיר אסיזי.
  38. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 79.
  39. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 6.
  40. ^ Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p 127
  41. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 108.
  42. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 36.
  43. ^ לדיון אודות הדעות השונות F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, vol I, 1957, p 439 - 440
  44. ^ Arthur Meckstein, Moral vision of Polybius, pp 38-40
  45. ^ Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. p 192 - 193
  46. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 17. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.
  47. ^ John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996), pp. 159-187
  48. ^ Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co., 1964 (יצא לאור במקור בשנת 1920), pp. 353–354.
  49. ^ Goldsworthy, pp, 162–163.
  50. ^ מ. קארי "דברי ימי רומא", עמ' 170.
  51. ^ למב עמ' 162
  52. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 390.
  53. ^ פוליביוס, ספר שביעי, 9.
  54. ^ Walbank vol II pp 42 - 56
  55. ^ גולן עמ' 393.
  56. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 22.
  57. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 25.
  58. ^ פלוטארכוס, "חיי מרקלוס", 29.
  59. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 49.
  60. ^ לידל הארט, "סקיפיו הגדול מנפוליאון", עמ' 136.
  61. ^ שצמן, עמ' 155.
  62. ^ "זאמה הקטנה" באתר המוקדש לתוניסיה.
  63. ^ למב, עמ' 267.
  64. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, pp 220-221
  65. ^ 260-261 Görlitz, p
  66. ^ דיו קסיוס, ספר שבעה עשר, 86.
  67. ^ קורנליוס נפוס, "חניבעל", 7.
  68. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 181
  69. ^ 270 Görlitz, p
  70. ^ למב, עמ' 278.
  71. ^ למב, עמ' 289.
  72. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 60.
  73. ^ גולן, עמ' 490.
  74. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 61.
  75. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 61. פלוטארכוס, "חיי פלמיניניוס", 21.
  76. ^ ‏אולוס גליוס, "לילות אטיקה" ספר חמישי. 4.
  77. ^ גולן, עמ' 502.
  78. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וששה, 8.
  79. ^ גולן, עמ' 503.
  80. ^ אפיאנוס, "סוריקה", 22.
  81. ^ סטראבון, ספר אחד עשר, 14, 6.
  82. ^ פלוטארכוס, "חיי לוקלוס", 31.
  83. ^ ‏קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 9
  84. ^ קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 11
  85. ^ פליניוס, "תולדות הטבע", ספר חמישי, 43.
  86. ^ היסטוריה אוגוסטה, "חיי ספטימיוס סוורוס", 1.
  87. ^ יחיאל זלטנר, עמ' 15.
  88. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 15.
  89. ^ יחיאל זלטנר, עמ' 16.
  90. ^ Goldsworthy p. 237
  91. ^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 171-180
  92. ^ .Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176
  93. ^ פוליביוס, ספר תשיעי, 24.
  94. ^ יהודה ואלך, תוכנית שליפן, זמנים חוברת 3, עמ' 74-62.
  95. ^ קיקרו, "על החובות", ספר ראשון, 42.
  96. ^ יובנליס, סאטירה 10, 167-147.
  97. ^ Tom Holland in Jane Penrose, Rome and Her Enemies. An Empire Created and Destroyed by War, ed. Osprey Publishing, Oxford, 2008, p. 8
  98. ^ הטקסט המלא של הפוניקה בשפת המקור הלטינית
  99. ^ Dante's Divine Comedy, poem, Inferno XXXI.97-132, 115-124 (Battle of Zama) and Paradiso VI