חניבעל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
חניבעל בן חמילקרת ברקה
Mommsen p265.jpg

פסל ראש המיוחס לחניבעל
נולד 247 לפנה"ס
מקום לידה קרתגו, כיום תוניסיה.
נפטר 183 לפנה"ס (בגיל 64 בערך)
מקום פטירה ביתיניה, כיום טורקיה.
חייל
כינוי הקרתגי המטורף, הסיוט של רומא.
תקופת שירות 221-201 לפנה"ס (קרתגו)
188-192 לפנה"ס (האימפריה הסלווקית)‏[1]
183-188 לפנה"ס (ביתיניה)‏[2]
תפקידים צבאיים

מפקד צבא קרתגו, אדמירל, יועץ צבאי.

מלחמות וקרבות

המלחמה הפונית השנייה

קרב נהר הטאחו
מסע חניבעל לאיטליה
קרב נהר הרון
חציית האלפים בידי חניבעל
קרב טיקינוס
קרב טרביה
קרב טראסימנוס
קרב גרוניום
קרב קאנאי
קרב זאמה
קרבות רבים נוספים
מלחמת אנטיוכוס
מלחמת ביתיניה-פרגמון
תפקידים אזרחיים

שופט, מושל היספניה.

חניבעל בן חמילקרת ברקהלטינית: Hannibal filius Hamilcar Barca; ‏247 לפנה"ס, קרתגו - 183 לפנה"ס, ביתיניה) היה מצביא ומדינאי בן קרתגו. עמד בראש כוחות קרתגו במלחמה הפונית השנייה נגד רומא. פלש לאיטליה בראש צבא, והביס את הרומאים במספר קרבות שהבולט שבהם הוא קרב קאנאי. אולם הובס לבסוף בידי המצביא הרומאי סקיפיו אפריקנוס בקרב זאמה. לאחר הקרב המשיך חניבעל להנהיג את קרתגו כשופט. אולם נמלט מפני אויביו הפוליטיים אל אנטיוכוס השלישי, שם סייע לו במלחמתו ברומא. לאחר שאנטיוכוס נכשל נמלט חניבעל לביתיניה, ושם התאבד כאשר הרומאים מצאו אותו. חניבעל נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה, בשורה אחת עם אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, ונפוליאון בונפרטה.‏[3]

מקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש השם "חניבעל" בפיניקית שבה דובר בקרתגו הוא חִנו של בעל, ויש אומרים "בעל-חנני".

סרז' לנסל (Serge Lancel) מציין שני שורשים אפשריים לשם Barca: האחד, מהשורש השמי ב-ר-כ., ממנו נגזרה, למשל, המילה העברית "ברכה"; השני, והמסתבר מבין השניים, הוא ברק. מוסיף לנסל ומעריך כי הראשון, "המבורך" אינו כינוי אשר עולה בקנה אחד עם כשלונו של חמילקרת,‏[4] ואילו השני מתאים לסגנון הלחימה שלו בסיציליה, כמו גם מקביל לשם המשפחה היווני Keraunos, שמשמעו "ברק" גם כן, ואכן נמצאו מפקדים בקרב צבאו של אלכסנדר עם שם זה. אליבא דלנסל לא ניתן להכריע בשאלה האם השם Barca הוא כינוי שהודבק לחמילקרת הודות למעלותיו (cognomen ex virtue) או שם מוקדם יותר שהועבר אליו מאבותיו.‏[5]

השם ברקה היה במקור כינוי אולם אומץ כהדרגה כשם משפחה.‏[6] על כל פנים היסטוריונים מודרניים משתמשים בשם "ברקה" כדי להבדיל את חמילקרת וחניבעל מקרתגים שונים בעלי שם זהה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפחת ברקה

מעט מאוד ידוע על אבותיו הקדומים של חניבעל. המשורר הרומאי סיליוס איטליקוס, מחבר הפואמה "פוניקה" העוסקת בחייו של חניבעל, טוען ביצירתו שבני ברקה היו צאצאיה של המלכה האגדית דידו[7] (ידועה לעתים גם כאליסיה). גם ורגיליוס רומז על כך ביצירתו "אינאיס". כאשר דידו מתאבדת, היא מכריזה כי מעצמותיה יקום נוקם לרומאים‏‏,‏[8] רמז לחניבעל. אולם למרות שמרבית החוקרים מאמינים כיום בקיומה של דידו, חוקרים כוולטר גרליץ (Walter Görlitz) טוענים שלא אפשרי שבני ברקה אכן היו צאצאיה של דידו.‏[9]

ראשון בני ברקה הידועים לנו בוודאות הוא חניבעל, שהיה אביו של חמילקרת ברקה.‏[10] לא ידוע דבר עליו מלבד שמו, אולם ידוע שלחמילקרת בנו נולדו סך הכל שלוש בנות, שאחריהן נולדו שלושה בנים. חניבעל היה המבוגר מבין הבנים. לא ידוע מי הייתה אמו, אולם כאשר חניבעל נולד כבר היו שתי הבנות הגדולות נשואות. הבכורה לשופט[11] בומילקר. מנישואים אלו נולד חנו,‏[12] שהיה אחד מקציניו הבולטים של חניבעל. הבת השנייה נישאה לקצין בשם עזרובעל, שהיה בן טיפוחיו של חמילקרת בסיציליה.‏[13] לאחר המלחמה השיא חמילקרת את בתו השלישית (ברומן[14] של גוסטב פלובר, הייתה זו "שלמבו".) לקצין פרשים נומידי בשם נארוואס.‏[15] שני אחיו הצעירים של חניבעל היו עזרובעל, ומאגו. שניהם לקחו חלק במלחמה הפונית השנייה ונהרגו במהלכה.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערפל אופף את שנותיו הראשונות של חניבעל שנת לידתו אינה ידועה בוודאות אולם ניתן להעריך אותה על פי ציוני דרך שונים בחייו לדוגמה המקורות העתיקים מוסרים שבשנת 238 לפנה"ס היה חניבעל בן שמונה או תשע שנים‏[ביאורים 1] כך שחניבעל נולד בשנת 247 לפנה"ס הוא נולד בקרתגו מעצמה פיניקית בצפון אפריקה אביו היה חמילקרת ברקה שם אמו אינו ידוע כ-17 שנים לפני לידתו פרצה מלחמה בין מולדתו קרתגו לבין הרפובליקה הרומית בשל סכסוך בסיציליה המאבק התגלגל למלחמה ארוכה שכונתה "המלחמה הפונית הראשונה" בשנת 247 השנה שבה נולד נשלח אביו לסיציליה במטרה ללחום ברומאים לא ידוע מה עשה חניבעל באותן שנים לדעת הרולד לם (Harold Lamb) סופר והיסטוריון אמריקאי הוא התלווה אל אביו במסעו לסיציליה‏[16][ביאורים 2] אולם מרבית החוקרים סבורים שחניבעל נשאר עם אמו בקרתגו ולא ראה את אביו עד שמלאו לו חמש או שש שנים‏[17][18]

כך או כך נראה שחמילקרת דאג לחינוך טוב עבור בנו מבין מוריו ידוע לנו על סוסילוס איש ספרטה שלימד את חניבעל יוונית ואת תולדות אלכסנדר הגדול[19] סוסילוס התלווה אל תלמידו במסעו לאיטליה ויחד עם יווני נוסף סלינוס שמו תיעד אותו ופרסם אותו בספר היסטוריה שלא השתמר עד ימינו אולם היווה מקור לסופרים מאוחרים יותר קורנליוס נפוס (Cornelius Nepos) ביוגרף רומאי טוען שחניבעל גם עסק בכתיבה אולם כתביו אבדו ורק אחד מהם העוסק במאורע היסטורי זניח ברודוס היה זמין בתקופתו של נפוס כמו כן חניבעל נודע עוד בגיל צעיר כספורטאי ושחיין מצטיין כך שלסיכום ניתן לומר שמבחינת השכלה חניבעל לא נפל ממרבית המפקדים הרומאים שנגדם לחם‏[20]

בשנת 241 לפנה"ס הסתיימה המלחמה וחמילקרת חזר לקרתגו הוא היה אחד המפקדים הקרתגים היחידים שהפגינו ביצועים מרשימים במהלך המלחמה ולפיכך התקבל בעיר כגיבור מלחמה אולם כחלק מתנאי השלום התחייבה קרתגו לשלם לרומא פיצויי מלחמה בסך 3,200 טלנטים כסף במשך 15 שנים בשל כך האוצר הקרתגי שגם בלאו הכי היה מדולדל בשל הוצאות המלחמה לא יכל לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בצבא קרתגו את המגיע להם והללו בהנהגתם של מאתוס וספנדיוס התמרדו המאבק התגלגל למלחמה שכונתה "מלחמת שכירי החרב" בשעה קשה זו בחרו הקרתגים את חנו הגדול אויבו הפוליטי של חמילקרת כמפקד הצבא אולם לאחר סדרת כישלונות מצדו חזרו ובחרו את חמילקרת כמפקד חמילקרת הנחיל למורדים מכה ניצחת בקרב משור ולאחר עוד כמה קרבות משניים דיכא את המרד לחלוטין חלק מהחוקרים כיום סבורים שהמלחמה השפיעה עמוקות על חניבעל ועיצבה את דמותו לעתיד לבוא‏[21]

לאחר המלחמה הייתה קרתגו חלשה יותר מאי פעם רומא ניצלה חולשה זו והכריזה עליה מלחמה בשנית בתואנה שצי קרתגי שהיה אמור להפליג לסרדיניה מכוון למעשה אל איטליה קרתגו המותשת נכנעה לכל תביעות הרומאים שילמה פיצויים נוספים ומסרה את סרדיניה לטענת המקורות העתיקים חמילקרת הזדעזע מעוול זה וכבר אז תכנן מלחמת נקמה ברומא ולריוס מקסימוס (Valerius Maximus) היסטוריון רומאי בן זמנו של הקיסר טיבריוס מספר שכאשר ראה חמילקרת את שלושת בניו וחניבעל בתוכם משחקים יחד הוא הכריז בגאווה "אלו אריות אני מגדל למלחמה ברומא" בין אם הסיפור נכון ובין אם לא האוצר הקרתגי היה מרוקן ובלי אספקת התבואה מסיציליה והנחושת מסרדיניה היה צריך למצוא מקור הכנסה חדש על כן מונה חמילקרת בשנת 238 לפנה"ס כמפקד כוח משימה שתפקידו היה להשתלט על חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים) העשיר במרבצי כסף

על פי המסופר לפני צאתו לדרך הקריב חמילקרת את הקורבנות המקובלים במקדשו של בעל האמון ולאחר מכן ציווה על כל הנוכחים להתרחק וקרא לחניבעל להתקרב הוא שאל אותו האם הוא רוצה להצטרף אליו וחניבעל ענה בהתלהבות שכן חמילקרת ביקש ממנו להניח את ידיו על הקורבן ולהישבע שלנצח יהיה אויב לרומא חניבעל עשה זאת ולטענת ההיסטוריונים העתיקים השבועה ליוותה אותו כל חייו ודרבנה אותו להמשיך להילחם ברומאים עד יום מותו חלק מהחוקרים המודרניים מפקפקים באמיתות הסיפור ומעריכים שמדובר בתעמולה רומאית אם כי חוקרים אחרים מעריכים שיש גרעין של מת בסיפור וכי לחמילקרת שלחם ברומאים כל חייו היו סיבות טובות לרצות שבנו ימשיך את דרכו‏[22]

המסע להיספניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל לזכרו של עזרובעל המפואר, גיסו של חניבעל, בקרטחנה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנת האברו

מכיוון שמשלוחי התבואה מסיציליה והנחושת מקורסיקה פסקו. היה בקרתגו הכרח למצוא מקור חלופי לחומרי גלם. במועצת הזקנים נוצרו שתי מפלגות, האחת הפציפיסטית תחת הנהגתו של חנו הגדול, תמכה בחיזוק כוחה של קרתגו באפריקה. בעוד השנייה תחת הנהגתו של חמילקרת, תמכה בהרחבת השטחים הקרתגיים בחצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים). תאודור מומזן, (Theodor Mommsen) טוען שחמילקרת שתכנן מראש את המלחמה הבאה ברומא, התכוון להשתמש בחצי האי האיברי בתור קרש קפיצה אל איטליה.‏[23] העובדה שחמילקרת דיכא את מרד השכירים, וכן סיפוח סרדיניה בידי הרומאים. העלו את קרנו של חמילקרת בעיר, והוא נבחר למפקד הצבא הקרתגי בשנת 238 לפנה"ס.

בשנת 237 לפנה"ס יצא חמילקרת למסע להיספניה. הוא לקח למסע את חתנו עזרובעל, וכן את שלושת בניו. כדי לשמור על הסודיות נמנע חמילקרת מלצאת בדרך המקובלת הגובלת בחופי אירופה, אלא עבר את עמודי הרקולס ועגן בגאדס שהייתה מושבה קרתגית. לאחר שהצטייד באספקה, המשיך במעלה הנהר באיטיס עד שהגיע לדרום ספרד של ימינו. האוכלוסייה בחצי האי האיברי התחלקה אותה תקופה לשלוש קבוצות עיקריות. האיברים, הקלטים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. חמילקרת נחת בארצם של שבטים איבריים ידידותיים, והחל מאמן את צבאו לקראת המערכה הקרבה עם המקומיים. הוא השתלט על אזור קסטולו ועל מכרות הכסף העשירים שלו. במשך תשע שנים הוא נאבק בשבטים השונים. אולם בשנת 228 לפנה"ס נכנס למארב שטמן לו אחד השבטים ונהרג.‏[24]

את מקומו ירש עזרובעל, הוא המשיך להרחיב את השפעת קרתגו בחצי האי, אם כי בעיקר באמצעים פוליטיים, באמצעות סדרת בריתות עם ראשי שבטים שונים. ניתן להסיק שאותה תקופה מתה אשתו של עזרובעל, אחותו של חניבעל. שכן הסופרים העתיקים מציינים שעזרובעל נישא לנסיכה ספרדית כדי לחזק את קשריו עם המקומיים. בהיספניה קיבלו חניבעל ואחיו את השכלתם. חמילקרת ברקה ייסד בזמנו עיר בשם "ברקינו" (כיום ברצלונה) על שמו. עזרובעל ייסד עיר חדשה בשם "קרתגינה" (כיום קרטחנה), שהפכה לבירת הקרתגים בספרד. ההיסטוריון הרומאי המוקדם קווינטוס פאביוס פיקטור, טוען שעזרובעל שאף לנתק את היספניה לחלוטין מקרתגו. ולשלוט בקרתגו עצמה כמונרך, טענה שפוליביוס דוחה כלא אמינה.‏[25]

בתאריך לא ברור, נישא חניבעל לנסיכה איברית בשם אימילקה. על פי מה שמספר איטליקוס, חניבעל פגש את אימילקה לראשונה באזור חאאן של ימינו כאשר התפלל במקדשה של תנית. אימילקה הייתה בתו של ראש שבט חזק, ועזרובעל עודד נישואים כאלו בין חייליו. על כן היו אלו נישואים פוליטיים. אולם לרוב נראה שגם אהבה הייתה בהם. אימילקה ילדה לחניבעל בן בשם אספאר,‏[26] ונהרגה יחד עם הילד ככל הנראה ממגפה.

בשנת 226 לפנה"ס, חתם עזרובעל על הסכם סודי עם רומא לפיו כוחות קרתגיים לא יחצו את נהר האברו ונשק בידיהם. ככל הנראה ההסכם היה הדדי, והגביל גם את רומא הגבלות דומות.‏[27] בהסכם זה הרגיע עזרובעל את חשדותיה של רומא, אך גם ניתק את ספרד מההגנה הטבעית שלה, הרי הפירנאים. פוליביוס וליוויוס טוענים שההסכם נעשה ללא ידיעת קרתגו. אולם ככל הנראה לעזרובעל הייתה סמכות מלאה לחתום על הסכמים כאלו בשם קרתגו.‏[27] עזרובעל נרצח בידי עבד קלטי בשנת 221 לפנה"ס, וחניבעל נבחר למפקד בידי החיילים למרות שהיה רק בן 26. ליוויוס מנמק את הטעמים לבחירה:

Cquote2.svg

הם ראו בו את דמותו של חמילקרת האהוב.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

גם בקרתגו קיבלו בברכה את הבחירה, בני ברקה עשו עבודה מצוינת עד עתה בהיספניה, משלוחי הכסף זרמו והכניסו ממון רב לאוצר. מה גם שצבא קרתגו תפח בעקבות גיוס המקומיים.

ראשית המלחמה ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב נהר הטחו, פרשת סגונטום

חניבעל המשיך את חזונם של חמילקרת ועזרובעל. עם מותו של עזרובעל כמחצית מספרד של ימינו הייתה בשליטת קרתגו. באותה שנה שבה הפך למפקד פתח חניבעל במלחמה על השבטים הקלטיברים. שבט האולקאדים שחי באזור שהוא כיום לה מאנצ'ה, הותקף ראשון. חניבעל כבש את עירם אלתיאה שמיקומה כיום אינה ברור. נפילת אלתיאה הטילה אימה בליבות השבטים השכנים שמיהרו לכרות ברית שלום עם קרתגו. לאחר מכן חזר חניבעל לקרטחנה למשך החורף, ובקיץ של שנת 220 לפנה"ס יצא למלחמה על שבט הוואקים שישבו לעורך נהר הדורו. הוא הטיל מצור על עירם הרמאנדיקה (כיום סלמנקה) ולאחר מכן על העיר ארבאקאלה. שתי הערים נכבשו, אולם לאחר מכן יצא נגדו השבט החזק ביותר באזור, שבט הקרפטנים שישבו לאורך הטאחו. הקרפטנים גררו עמם שבטים נוספים למלחמה, וחניבעל היה בנחיתות מספרית. ולכן מיהר לחצות את הטאחו והציב משמרות לאורך החוף. כאשר אויביו ניסו לחצות את הנהר, הושמדו בקלות בידי הפילים של חניבעל שהוצבו בגדה השנייה. לאחר מכן נכנעו מרבית השבטים והערים של חצי האי לקרתגו מלבד העיר סגונטום.

סגונטום (כיום סגונטו) הייתה ככל הנראה מושבה יוונית ששכנה מצפון לוולנסיה. 170 קילומטרים מדרום לאברו, היינו בתוך שטח ההשפעה הקרתגי. (למרות שליוויוס מתאר אותה כשוכנת "בתווך בין שני העמים".) אולם למרות זאת בשנת 230 לפנה"ס הפכה סגונטום לבעלת ברית רשמית של רומא. ייתכן בהחלט שרומא ידעה שחניבעל יהיה מוכרח לתקוף את העיר, ועל כן בכוונה תחילה כרתה עמה ברית כדי לספק עילה למלחמה.‏[28] מומזן טוען, שחניבעל רצה לצאת למסע מלחמה נגד רומא על פי צוואת אביו, ולכן רצה שלא להשאיר אויבים בעורף וחיפש עילה לתקוף את סגונטום. בשנת 218 לפנה"ס קיבל חניבעל אישור מהמועצה לתקוף את העיר. ישנם חילוקי דעות בקרב ההיסטוריונים העתיקים בנוגע לעילה למצור. ליוויוס, טוען שסגונטום התקיפה את שבט הטורבולטים‏[29] שהיה בן ברית של קרתגו. פוליביוס לעומת זאת טוען שבעיר התחוללה מלחמת אזרחים בין תומכי קרתגו לבין תומכי רומא. תומכי רומא ניצחו וטבחו בתומכי קרתגו. הוא מזכיר גם כן את תקיפת השבט, אם כי מונה אותה כסיבה שולית למצור.

רומא שעד אז לא יכלה להתפנות לענייני היספניה נזעקה כעת לעזרת בעלת בריתה. שליחי רומא הגיעו אל חניבעל בדרישה להפסיק את המצור. חניבעל סרב, והשליחים פנו אל קרתגו בדרישה להסיר את המצור ולהסגיר את חניבעל. חנו הגדול תמך במילוי תביעות הרומאים. ליוויוס מצטט את אחד מנאומיו בהם הוא קורא לקחת מבני ברקה את הפיקוד על הכוחות בהיספניה.

Cquote2.svg

לא רוחו של אותו אדם (הכוונה לחמילקרת) ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, "מיום ייסודה של עיר"

אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה. חברי המועצה הודיעו כי קרתגו לא תסגיר את חניבעל. כך פרצה המלחמה הידועה בשם "המלחמה הפונית השנייה" וסופרים עתיקים רבים מכנים אותה "מלחמת חניבעל".‏[30]

מסע המלחמה נגד רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על סגונטום ערך תשעה חודשים שאפשרו לרומאים להתכונן כיאות למלחמה הקרבה. ובסוף שנת 218 לפנה"ס שני לגיונות נשלחו תחת פיקודו של הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו אל מאסיליה (כיום מרסיי) משם היו אמורים להמשיך דרך הים אל ספרד. שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של טיבריוס סמפרוניוס לונגוס נשלחו אל סיציליה יחד עם 160 קווינקוורמות. לגיון נוסף תחת פיקודו של הפראיטור לוקיוס מאנליוס נשלח אל צפון איטליה. אותו זמן הצי הקרתגי החל לצאת לפשיטות על איים בים התיכון.

חניבעל היה ערוך היטב למלחמה, כוחו מנה בסביבות ה-120,000 חיילים רגליים 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים.‏[31] הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה. מספר דומה הותיר בספרד תחת פיקודו של אחיו עזרובעל.‏[32] כמו כן הותיר חניבעל בספרד צי קטן ובערך 20 פילים. עם שאר הכוח עמד לצאת לאיטליה, את סגונטום הפקיד בידי מושל מקומי בשם איביליקס, שמאוחר יותר בגד בו וערק לצד הרומאים. חניבעל תכנן מראש לצאת לאיטליה היו לו בריתות עם השבטים הקלטים המקומיים, ומרגליו דיווחו לו על מקומות נוחים למעבר. חוקרים כגון אלפרד תייר מהן (Alfred Thayer Mahan) מעלים את השאלה מדוע חניבעל בחר בדרך היבשתית הקשה והמסוכנת במקום לנסות להגיע דרך הים. הצי שהוקצב לסקיפיו לא היה גדול וניתן היה לעקוף אותו.‏[33] ככל הנראה קשיים לוגיסטיים מנעו זאת, צבאו של חניבעל היה גדול מכדי שיוכל לחמוק מהצי הרומאי ולנחות בשלום בחופי איטליה.‏[34]

המסע בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל שחרר את חייליו הספרדיים לעריהם למשך החורף, ובאביב של שנת 218 לפנה"ס[35] גייס את כולם. ולאחר שקיבל ידיעות מדויקות על מצב השבטים באזור האלפים ועמק הפו יצא למסע לכיבוש שארית היספניה כיוון שלא רצה להותיר אויבים בעורפו. הוא חצה את נהר האברו ובכך הפר סופית את החוזה עם רומא, הוא דיכא את שבטי האילורגיטים הברגוסים האיירונוסים והאנדוסינים, מלחמות אלו עלו לו במחיר כבד אולם חצי האי הפירנאי כולו עד הרי הפירנאים היה כעת בשליטתו. הוא הותיר קרתגי בשם חנו כמושל על האזור והפקיד בידיו 10,000 איש לשמירה על הסדר. בנוסף על כך הוא שחרר 11,000 ספרדים שסירבו לעזוב את מולדתם. עם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך חצה חניבעל את הרי הפירנאים המפרידים בין ספרד לצרפת.‏[36] (אז גאליה)

המסע בגאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב נהר הרון
חניבעל מעביר את פיליו על הרון

בינתיים סקיפיו הגיע עם חייליו למאסיליה, הוא שיער כי חניבעל כבר חצה את הפירנאים ונמצא בדרום צרפת, אולם באזור זה היו שבטים גאלים לרוב שלא היו בברית עם רומא או קרתגו ולכן קיווה שחיבעל יתעכב. אולם חניבעל פעל במהירות, הוא שיחד שבטים אחדים וכפה ברית על האחרים והגיע לגדה הדרומית של נהר הרון. הוא קנה מהשבטים המקומיים סירות משא ותכנן להעביר את חייליו לגדה הצפונית במהירות האפשרית. אולם הגאלים מהגדה הצפונית התרכזו אל החוף במטרה למנוע ממנו לחצות. חניבעל שיגר את אחיינו חנו בן בומילקר במעלה הנהר בערך 40 קילומטרים.‏[37] הם חצו את הנהר בלי שהגאלים הבחינו בהם, והמתינו מעורף המחנה הגאלי. הגאלים מצידם התפרשו על החוף בחוסר סדר. חנו בישר לחניבעל באותות עשן על כך שהגיע, חניבעל מיהר והתחיל להעביר את חייליו בסירות. הגאלים עקבו אחריו ואפשרו לחנו לאגף אותם ולפגוע בהם מאחור. הסחת דעת זו אפשרה לחניבעל להעלות לחוף את פרשיו ואת החיילים קלי הנשק ולהביס את הגאלים.‏[38]

לאחר מכן מיהר חניבעל להעביר את שאר חייליו את הנהר, מלבד הפילים שהעברתם הייתה מסובכת יותר. בינתיים הגיעו אליו נציגים מהגאלים בעמק הפו באיטליה ובראשם מאגילוס, חניבעל הציג אותם בפני חייליו וסיפר להם את תוכניתו לחצות את האלפים. בינתיים סקיפיו עגן ליד שפכי הרון ושלח קבוצת פרשים לסיור. חניבעל עשה את אותו הדבר, שתי הקבוצות התנגשו, בהתנגשות איבדו הקרתגים 200 איש והרומאים 140. הסיירים הרומאים הודיעו לסקיפיו שחניבעל חונה באזור הרון והוא מיהר לצאת לדרך במטרה לפגוש אותו בקרב. חניבעל מיהר ונטש את מחנהו ופסע אל תוך הארץ. סקיפיו שהגיע לשם ארבעה ימי לאחר מכן הופתע מאוד מהעזתו של חניבעל שכן שבטים עוינים רבים היו באזור. הוא ניחש שככל הנראה חניבעל מתכנן לחצות את האלפים, על כן מיהר ושלח את אחיו גנאיוס לספרד, בעוד הוא עצמו הפליג במהירות לאטרוריה במטרה לגייס חיילים לעצור את חניבעל על נהר הפו.

חניבעל הגיע אל אזור פורה בגאליה בו מצטלבים נהרות האיזר והרון. באזור זה אותה תקופה התחוללה מלחמת ירושה בין שני אחים על הנהגת אחד השבטים. חניבעל סייע לבכור ביניהם, ובתמורה קיבל ממנו חניבעל כמת עצומה של תבואה ותחמושת וכן מורי דרך וחיילים שליוו אותם עד האלפים. חניבעל צעד לאורך האיזר עד הרי האלפים.

חניבעל וחייליו חוצים את האלפים

המעבר באלפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 218 לפנה"ס[39] הגיע חניבעל אל הרי האלפים עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים.‏[40] מעברו של חניבעל על פני הרי האלפים לא הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה מעבר מסוג זה. הגאלים חצו את ההרים כמה וכמה פעמים כאשר פלשו לאיטליה. לא הייתה זו גם הפעם הראשונה בה הובאו פילי מלחמה אל איטליה, פירוס מלך אפירוס הביא עמו 20 פילים במהלך מסעו באיטליה, והרומאים נפגשו בפילי קרב גם במהלך המלחמה הפונית הראשונה. מכל מקום המעבר באלפים היה קשה ומסוכן. מפי המדריכים הגאלים למד חניבעל שהמעבר הוא קשה ומסוכן אך לא בלתי אפשרי. למעשה חניבעל היה מוכרח לעבור את האלפים כדי להגיע אל איטליה, שכן הדרך השנייה הייתה הים שכאמור הרומאים שלטו בו. מה גם שלחניבעל לא היה צי שעמו יוכל להעביר את חייליו.

בגאליה דאג חניבעל לצייד את חייליו בביגוד חם וחומרי הסקה. אולם מלבד הקור הקשה שחייליו האפריקאים של חניבעל לא היו רגילים לו הטרידו אותם גם האלוברוגים, שבט גאלי חזק שחי באזור האלפים. הם חששו לתקוף את חניבעל במישור פתוח בגלל עליונות פיליו ופרשיו. על כן המתינו עד שחייליו של חניבעל החלו להעפיל במעלה ההרים, ואז קיבצו צבא גדול מכל הכפרים באזור ותפסו עמדות אסטרטגיות שלא אפשרו לחניבעל לעבור בלי להסתכן בקרב. אולם חניבעל הבין את תוכניתם ועקב אחרי חילופי המשמרות שלהם, התברר לו שישנן שעות בלילה בהן הגאלים חוזרים לכפריהם ומשאירים את העמדות עם שמירה קלושה בלבד, מתוך הנחה שאם הקרתגים ינסו להתקדם בזמן הזה השומרים יוכלו להתריע על כך. חניבעל על כן השאיר את מרבית הצבא במחנה והורה להדליק את המדורות כרגיל בעוד שלמעשה התקדם יחד עם יחידה מובחרת ותפס את המעברים בפעולת פתע. הקרתגים החלו להתקדם בשיירה ארוכה במדרונות תלולים וצרים אל המעברים שתפס חניבעל. האלוברוגים ניצלו את סרבולם של הקרתגים ותקפו בבת אחת בנקודות רבות בשיירה. חניבעל פעל במהירות, ובעזרת חייליו המובחרים תקף אותם מהעמדות שנלכדו בלילה. מרבית האלוברוגים נהרגו בקרב אולם גם קרתגים רבים. לאחר שחייליו סיימו לעבור אסף אותם חניבעל ותקף את העיר העיקרית של האלוברוגים. הוא החריב אותה ומצא כמות רבה של תבואה ובהמות לשחיטה שהספיקו לו לכמה ימים. החרבת העיר הרתיעה את שאר השבטים מלהכריז מלחמה על חניבעל.

אולם קבוצת שבטים נוספת טמנה לו פח ובהעמידם פנים כאילו רצונם בשלום הצליחו לאגף אותו ולהסב לו אבדות כבדות. חניבעל הצליח להימלט מהם אולם הם המשיכו להציק לו מדי פעם. אולם יותר משהסבו לו נזק השבטים, הסבו לו נזק תנאי מזג האוויר הקשים. הפילים האפריקניים לא תפקדו היטב בקור ורבים מהם חלו. הם גם התקשו למצוא מזון בכמות מספקת בשלג. חניבעל איבד חיילים רבים במהלך המסע.

חוקרים רבים דנים בשאלה היכן עבר חניבעל את האלפים. תיאוריו של טיטוס ליוויוס מבולבלים ואינם נותנים תיאור טוב של האזור. אם כי מהערות אקראיות אצל פוליביוס ניתן ללמוד יותר. כיום מקובל להניח שהמעבר היה מעבר סן ברנהרד הקטן,‏[41] אם כי חוקרים שונים כדוגמת הרולד לם טוענים שחניבעל עבר יותר דרומה וסמוך אל החוף. לם מצביע על המעבר בין הר ז'נבר והים כנקודת המעבר של חניבעל, ושואב ראיה מדברי סטרבון שמתאר את המעבר שעבר בו חניבעל כ-"המעבר המוליך אל הטאורינים". הדרך הקצרה ביותר אל יישובי הטאורינים בעמק הפו היא אכן הר ז'נבר.‏[42]

לאחר שהגיע אל פסגת ההרים החלו חייליו של חניבעל לרדת. הירידה הייתה קשה שכן השלג החלקלק גרם למעידה של החיילים והסוסים. על כן ציווה חניבעל על אנשיו ליצור מעבר נקי משלג שאפשר לחיילים להגיע בביטחון יחסי אל אדמת איטליה, המסע כולו ערך בערך חמישה חודשים. חניבעל יצא מקרטחנה עם 90,000 איש, הוא הגיע אל איטליה עם קצת פחות מ-26,000. היסטוריונים רבים דנים בירידה הדרסטית במספרי החיילים של חניבעל. על פי הנתונים שנמסרו בידי הסופרים העתיקים ביציאתו למסע היו עמו 120,000 חיילים, מהם הותיר רבים לשמור בספרד ובאיטליה. כאשר הגיע לגאליה היו עמו 40,000 חיילים. כאשר הגיע אל האלפים 38,000 חיילים. כאשר הגיע לאיטליה היו עמו 20,000 רגליים ו-6,000 פרשים. ייתכן שהסיבה לכך היא עריקה רבתי של חיילים, כמו גם התנגשויות עם שבטים שונים בגאליה וספרד.‏[43]

המלחמה נגד רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות ראשונים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה
מפת קרבות טרביה, טראסימנוס וקאנאי.

בשנת 218 לפנה"ס חניבעל נחת באיטליה באזור אטרוריה. הוא נתן לחייליו זמן למנוחה ואז התקדם לכיוון נהר הפו, היה זה אזור פורה מאוד תושביו הקדומים היו האטרוסקים, אולם הם גורשו משם בידי הגאלים הקיסאלפינים. השבטים החזקים ביותר באזור היו הבויים, האינסוברים, והטאורינים. לאחר מלחמה נגד הגאלים כבשו הרומאים את האזור והקימו בו את המושבות קרמוניה ו-פלנקטיה. אולם הגאלים התקוממו בשנית ובמקביל לשליחת הכוחות להיספניה ואפריקה נשלח לגיון אחד תחת פיקודו של הפריטור לוקיוס מאנליוס לצפון איטליה כדי לדכא את המרד. המורדים נחלו מספר הצלחות, ולכן נאלצו הרומאים לשלוח שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של לוקיוס אטיליוס כדי לסייע לו. כאשר הגיע חניבעל לאזור הסתכסכו בני בריתו האינסוברים עם הטאורינים. חניבעל כבש את בירתם של הטאורינים, (טורינו) וטבח בתושביה. וכך הטיל מורא על המקומיים. שבטים שונים הצטרפו אליו אולם מרביתם חששו מהרומאים והעדיפו להישאר נייטרליים חלקם אף שרתו בצבא הרומאי.

סקיפיו הגיע בינתיים אל אטרוריה, הוא נדהם מכך שחניבעל הצליח להגיע אל איטליה ואף להילחם בטאורינים, אולם גם חניבעל היה מבולבל כיוון שלא ידע את מספרם המדויק של החיילים שעמם הגיע סקיפיו.‏[44] מה גם שחייליו היו חולים, חלשים, וחסרי מורל. סקיפיו החליט לעצור את חניבעל, הוא בטח בכושרם הנמוך של חיילי חניבעל, מעיד על כך משפט שאמר לחייליו: "יִרְאתי היחידה היא שכאשר תלחמו יתגלה כי האלפים הם אלו כבשו את חניבעל". חניבעל מצדו רצה להעלות את המורל של חייליו, ועל כן לקח כמה גאלים שנפלו בשבי ועינה אותם קשות, לאחר מכן כשהם פצועים וחבולים הציג אותם בפני חייליו והציב בפניהם כלי נשק גאלים, וכן סוסים ובגדים יקרים, ושאל אותם אלו שניים מהם מוכנים להילחם זה בזה בתנאי שהמנצח שיהרוג את השני יזכה בחירותו ובכל המתנות. כולם הסכימו פה אחד, חניבעל הטיל גורל והזוכים נאבקו זה בזה עד שאחד מהם הרג את השני וזכה בחירותו ובמתנות. פוליביוס מתאר את המחזה:

Cquote2.svg

אחרי הקרב בירכו הנותרים מבין השבויים את ההרוג לא פחות מאשר את המנצח. כי הלה נפטר מרעות גדולות ורבות, ואילו הם עצמם נותרו בחיים.

Cquote3.svg
פוליביוס

לאחר המחזה קם חניבעל והסביר לחיילים את אשר רצה להמשיל להם, מצבם דומה למצבם של השבויים, לא נותרה בפניהם כל ברירה, אם ילחמו יהיה להם כל עושרה של רומא, אולם לסגת אי אפשר.‏[45] למחרת צעד חניבעל כדי להיפגש עם הבויים בעוד סקיפיו צעד כדי להאיבק בחניבעל. סקיפיו חצה את נהר הפו ואת נהר טיקינוס, (כיום טיצ'ינו) לחניבעל היה יתרון קל בפרשים, וכאשר התנגשו הצבאות בקרב טיקינוס חניבעל הביס את הרומאים, וסקיפיו עצמו נפצע וניצל רק תודות לבנו (לימים סקיפיו אפריקנוס).‏[46]

קרב טיקינוס היה קרב קטן ולא חשוב, ויש כאלו שאינם מונים אותו כקרב. אולם למרות זאת הקרב זעזע את הרומאים שנוכחו לדעת שהפרשים של חניבעל אינם חלשים כפי שחשבו. סקיפיו נמלט לנהר הטרביה, והסנאט הזעיק את טיבריוס סמפרוניוס לונגוס מסיציליה. היה זה סוף שנת 218 לפנה"ס ושנת הכהונה של סקיפיו וסמפרוניוס כקונסולים עמדה להיגמר. סמפרוניוס היה להוט לזכות בניצחון על חניבעל שיאפשר לו לזכות בכהונה שנה נוספת. סקיפיו לעומת זאת רצה לתת לחייליו לנוח במהלך החורף ולתקוף באביב. אולם אותו זמן זכו פרשיו של סמפרוניוס בניצחון זעום על קבוצת פרשים של חניבעל שבזזה שטחים גאליים. הניצחון הלהיב את סמפרוניוס, שרצה לצאת למערכה מהר ככל האפשר. ומכיוון שסקיפיו היה פצוע הסמכות המלאה הייתה בידי סמפרוניוס שתכנן לצאת לקרב כבר למחרת. חניבעל תכנן לנצל את להיטות אויבו ובחר כמקום הקרב אזור שטוח באחד מפלגי הנהר.הוא הורה לחייליו לאכול היטב ולנוח, ולאחר מכן שלח גדוד פרשים נומידיים לתקוף את המחנה הרומאי שהיה מעברו השני של הנהר. סמפרוניוס מיהר לרדוף אחריהם, היה זה יום קר והחיילים הרומאים לא נחו ואכלו כפי שצריך, הנהר היה קפוא והחיילים חצו אותו בקושי, רק כדי לגלות את כל צבא חניבעל ממתין להם בצד השני. בלית ברירה שלח סמפרוניוס את כל צבאו למערכה, אולם חניבעל ניצל היטב את פרשיו ופיליו וקרב טרביה הסתיים בניצחון מוחץ של חניבעל.

כצפוי סמפרוניוס וסקיפיו לא נבחרו שוב לקונסולים, אם כי סקיפיו נשלח לסייע לאחיו במערכה בספרד. כקונסולים של שנת 217 לפנה"ס נבחרו גאיוס סרוויליוס גמינוס, וגאיוס פלאמיניוס. סרוויליוס קיבל את הפיקוד על שאריות צבאו של סקיפיו, ופלאמיניוס פיקד על חייליו של סמפרוניוס.‏[47] פלאמיניוס פנה דרומה כדי להגן על רומא עצמה. חניבעל עקב אחריו וניסה לגרור אותו להילחם בקרב על ידי ביזת האזור. יועציו של פלאמיניוס דחקו בו להמתין לכוח של סרוויליוס שאמור לחבור אליו, אולם פלאמיניוס רצה לזכות בכל התהילה לבדו. ועם צבאו בן ה-40,000 איש תכנן להציב מארב לחניבעל בארטיום. אולם חניבעל עקף אותו והמשיך קדימה, רבים מחייליו חלו ומתו כאשר עבר באזור ביצות בפירנצה, וחניבעל עצמו איבד את עינו כתוצאה מדלקת.‏[48] כאשר נודע לפלאמיניוס שחניבעל עקף אותו ודבר לא מפריד בינו לבין רומא, מיהר לרדוף אחריו. חניבעל בחר את אגם טראסימנו כמקום להצבת מארב. מצפון לאגם הייתה סדרה של גבעות מיוערות, חניבעל חנה בשולי האגם במקום שבו יכל לראות כל מי שנכנס למעבר הצר. הוא ניצל את הלילה כדי להכין את חייליו כך שיוכלו לכתר כל כוח שייכנס למעבר, הוא הדליק מדורות רחוק משם כדי לשכנע את הרומאים שהוא רחוק יותר. הערפל סייע לו להעלים את כוחותיו ופלאמיניוס נכנס למלכודת מבלי לחשוד בכלום. בקרב שזכה לשם קרב טראסימנוס פלאמיניוס הובס והוא עצמו נהרג יחד עם כ-15,000 מחייליו.‏[49]

במהלך הקרב 6,000 לוחמים רומאים הצליחו להימלט ומצאו מקלט בכפר אטרוסקי. חניבעל שלח את מהרבעל ללכוד אותם, מהרבעל הקיף את הכפר והרומאים נכנעו כשהובטח להם שלא יפגעו בהם. סה"כ כ-15,000 רומאים ובעלי בריתם נפלו בשבי חניבעל. הוא כינס את כולם והודיע להם שמהרבעל לא היה מוסמך להבטיח להם את חייהם בשמו. הוא כלא את השבויים הרומאים. בעוד את בעלי בריתם שחרר לבתיהם באומרו שהוא בא להילחם ברומאים לא באיטלקים. בדרך זו קיווה למשוך אחריו את בעלי בריתם של הרומאים.‏[50]

האסטרטגיה הפביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האסטרטגיה הפביאנית
פסל של פאביוס מקסימוס בארמון שנברון בווינה

פלוטארכוס מתאר את שאירע ברומא לאחר קרב טראסימנוס:

Cquote2.svg

כששמע פומפוניוס הפראיטור על המפלה הזאת קרא את העם לאספה, עמד על רגליו ודיבר בלי עקיפין ובלי אחיזת עיניים, ונקט לשון גלויה: "נוצחנו רומיים בקרב אדיר הצבא הושמד פלאמיניוס הקונסול נפל הימלכו בדעתכם בעניין ישועתכם!" כרוח סערה נפלו דברים אלו על ים ההמון הרב, וכל העיר הייתה מהמהמת. עשתונות האנשים לא עמדו בפני מבוכה כזאת ואבדה כל עצה.

Cquote3.svg
פלוטארכוס, חיי פאביוס

הקונסול השני סרוויליוס לא ידע על המפלה ורצה להגיע אל פלאמיניוס במהירות האפשרית, הוא שלח את גאיוס קנטיניוס עם 4,000 פרשים אליו. חניבעל שמע על בואו של קנטיניוס ושלח את פרשיו תחת פיקודו של מהרבעל כדי לעצור אותם, בהתנגשות שנערכה ככל הנראה על יד אסיסי‏[51] נהרגו מחצית מן הפרשים הרומאים ולמחרת היום נשבו כולם.‏[52] קרב זעיר זה זעזע את רומא המזועזעת בלאו הכי‏[53] והוחלט למנות דיקטטור. למשרה זו נבחר פאביוס מאקסימוס "אדם בעל תבונה רבה וסגולות טבעיות נהדרות" כדברי פוליביוס. כדי להעלות את המורל בעיר הוא נדר להקריב לאלים את כל הבהמות שיוולדו במשך האביב הבא.‏[54]

חניבעל חצה את אומבריה ופיקנום ללא הפרעה. הוא בחר שלא לעלות על רומא כיוון שלא היו עמו מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה.‏[55] כעבור עשרה ימים מקרב טראסימנוס הגיע אל חופי הים האדריאטי, היה זה אזור פורה למדי פוליביוס טוען שחניבעל לקח בדרכו שלל כה רב עד שהצבא התקשה לשאת אותו, הוא גם מציין שכאשר חניבעל כבש עיר הוא הורה לטבוח את כל הגברים. חניבעל נתן לחייליו זמן לנוח ודאג שיטפלו בסוסים החולים, הוא גם דאג להשיג לחייליו נשק חדש מהשלל שנלקח מהרומאים. מכיוון שחנה על החוף הוא גם הצליח להעביר ידיעות לקרתגו על ניצחונותיו. ידיעות אלו התקבלו בהתלהבות בקרתגו שכן במקביל המערכה בספרד התנהלה לרעת קרתגו. לאחר מכן התקדם חניבעל אל איאפיגה (כיום אפוליה) אזור זה היה מחולק בין שלושה שבטים, הדאוניים, הפאוקטיים, והמסאפיים. חניבעל פלש אל ארץ הדאוניים והשחית באופן שיטתי את המושבה הרומאית לוקריה (כיום לוצ'רה). הוא המשיך לבזוז את האזור, ליוויוס טוען שחניבעל נכשל בכיבוש העיר ספולטום,‏[56] אולם סופרים אחרים אינם מזכירים את המאורע ולכן סביר יותר להניח שהקרב על ספולטום היה לא יותר מפשיטה קטנה שערך אחד מקציניו של חניבעל.‏[57]

בינתיים פאביוס הדיקטטור החדש הבין שחייליו של חניבעל עדיפים על החיילים הרומאים בקרב. הוא החליט להימנע מכל קרב ישיר עם חניבעל ולנצל את היתרונות שהיו לרומאים, אספקה בלתי מוגבלת ומספר חיילים גדול. כדי להחליש את חניבעל הוא החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, הוא יצא עם ארבעה לגיונות יחד עם המגיסטר אקוויטום מרקוס מינוקיוס רופוס וחנה באיקאי (כיום טרויה) מרחק של שישה קילומטרים מצבאו של חניבעל.‏[58] כאשר שמע חניבעל על כך מיהר והוציא את חייליו מחוץ למחנה, אולם משראה שהרומאים לא יוצאים לקרב החזיר את חייליו. מאז פאביוס עקב תמיד אחרי חניבעל, ומכיוון שנהנה מאספקה בלתי מוגבלת לא התיר לחייליו לעצור ולאסוף מזון. הוא עשה זאת כדי שכל החיילים יישארו מלוכדים כגוף אחד. מכיוון שהכיר היטב את האזור הוא תמיד תפס את העמדות הנוחות לפני שחניבעל הגיע אליהם, ולקח בשבי או הרג חיילים של חניבעל שיצאו מהמחנה לאסוף צידה. טקטיקה זו זכתה לכינוי "האסטרטגיה הפביאנית", אולם החיילים ובייחוד המגיסטר אקוויטום מינוקיוס לא אהבו אותה. החיילים כינו את פאביוס בבוז "מורו של חניבעל".‏[59] ומינוקיוס דחק בו לצאת לקרב.

חניבעל ניסה להתגרות בפאביוס על ידי כך שפשט על המושבה הרומית בנבנטום, (כיום בנבנטו) שבה גם מצא אספקה בשפע. לאחר מכן פשט על קפואה הוא הניח שגם אם הרומאים לא יתקפו כפי שקיווה, הרי שבעלות בריתה של רומא יגלו כיצד רומא אינה עושה דבר כאשר חניבעל משחית אותן, וכך יעברו לצד שלו. חניבעל המשיך לבזוז את עמק קמפניה ללא הפרעה וצבר שלל רב. הוא רצה לאכסן את השלל והאספקה במקום בטוח כדי שיוכל לנצל אותו בחורף המתקרב, הוא ביקש ממורי הדרך שלו להוביל אותו אל העיר קאסינום, (כיום קאסינו) אולם בשל מבטאו הזר לקחו אותו המורים בטעות אל קאסילינום. כדי להגיע לשם הובילו אותו דרך בקעה צרה, פאביוס מיהר וחסם את מבוא הבקעה עם 4,000 חיילים ובמקביל ביצעו חייליו התקפה על המאסף הקרתגי והרגו כ-800 מחייליו של חניבעל. חניבעל ניחש שהרומאים חסמו את המבוא ועל כן נקט בתחבולה, הוא הורה על עזרובעל הממונה על האספקה להכין כמות רבה של לפידים ולהכין 2,000 שוורים מהשלל. הוא הורה לחייליו לאכול ולישון, ובשלוש לפנות בוקר העיר אותם וציווה לקשור את הלפידים לקרני השוורים ולהדליק אותם. הוא הורה למשרתים להעלות את העדר אל ראש הרכס, הרומאים שראו את הלפידים סברו שזהו צבא חניבעל המתקרב, ומיהרו לרוץ לשם תוך שהם מפנים את העמדה האסטרטגית, חייליו של חניבעל מיהרו ותפסו אותה.

בינתיים האש החלה לצרוב את עור השוורים שהחלו להשתולל ולחוג במעגלים לעיני הרומאים המבולבלים.‏[60] עוד במהלך הלילה הבחין פאביוס בתרמית, כיוון שכמה בהמות נפלו בידיו. פאביוס דלק אחרי חניבעל ותקף את המאסף של חניבעל, חניבעל מיהר ושלח אחורה גדוד חיילים איברים שהרג 1,000 רומאים ולאחר מכן המשיך בבטחה.

המאורע הכפיש לחלוטין את שמו של פאביוס ברומא, חניבעל ניצל זאת וכדי להגביר את הזעם על פאביוס הורה לחייליו לשרוף את כל האדמות הרומאיות שייתקלו בהן פרט לאדמותיו של פאביוס ואף העמיד עליהן שומרים כדי שלא יגנבו מהן דבר. פאביוס הסכים לעשות הסכם החלפת שבויים עם חניבעל, על פי ההסכם כנגד כל שבוי רומאי יקבל חניבעל שבוי קרתגי, ואם יהיו לצד מסוים יותר שבויים מלצד השני אז כנגד כל שבוי ישלם הצד השני 250 דינרים. לחניבעל היו 240 שבויים יותר מלפאביוס, אולם הסנאט שכעס על ההסכם סירב לשלוח את הסכום לפדיונם. בלית ברירה שלח פאביוס את בנו לרומא כדי שימכור את קרקעותיו ובכסף הזה פדה את השבויים.‏[61]

חניבעל חיפש מקלט לחורף של שנת 217 לפנה"ס, הוא בחר בעיר גרוניום, ולאחר שנכשל משא ומתן עם התושבים הטיל עליה חניבעל מצור וכבש אותה, הוא הרג את התושבים אולם השאיר על כנם את הבתים והחומות כי תכנן להשתמש בהם. הוא הקים מחנה מול העיר ושלח בכל יום שני שלישים מהצבא לאסוף תבואה ושליש אחד השאיר לשמירה. בינתיים פאביוס נקרא במסגרת תפקידו חזרה לרומא והותיר את מינוקיוס כמפקד והורה לו לא לתקוף בשום מחיר. אולם מינוקיוס לא שעה להזהרות הדיקטטור ותכנן לתקוף את מחנהו של חניבעל. חניבעל ראה את מינוקיוס ומיהר לעבור אל גבעה סמוכה עם מרבית הצבא, אולם בהדרגה נאלץ להורות לחייליו לחזור וללקט תבואה שכן חשש שבמהלך החורף לא יהיה לו די אספקה. מינוקיוס ניצל זאת ושלח את פרשיו נגד הלקטים והורה להם לא לקחת שבויים, את שאר הצבא שלח נגד מחנהו של חניבעל, שהתגונן בקושי וניצל רק תודות לסיוע מהיר שהביא עזרובעל, ומינוקיוס נסוג חזרה למחנה שלו.‏[62] אולם למרות זאת אבדות הקרתגים היו רבות בעוד אבדות הרומאים קלושות. חניבעל עזב את המחנה על הגבעה וחזר לגרוניום ומאז נזהר יותר באיסוף התבואה.‏[63]

כששמע הניצחון הזעום הגיע לרומא שררה שמחה גדולה בעיר, שכן היה זה הניצחון הראשון מאז הגיע חניבעל לאיטליה. קרנו של פאביוס הלכה וירדה בעוד קרנו של מינוקיוס עלתה. הוחלט למנות אותו כ-"דיקטטור עמית" דבר שלא נעשה מעולם ברומא.‏[64] הוא דרש בתחילה מפאביוס שהם יתחלפו בפיקוד לסירוגין, אולם פאביוס סירב ונתן למינוקיוס לפקד על שני לגיונות ועל חילות העזר של בעלי הברית, בעוד הוא עצמו פיקד על שני לגיונות נוספים, הם חנו במרחק של חצי קילומטר זה מזה.‏[65] חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס. בין המחנה של חניבעל לזה של מינוקיוס הפרידה תלולית שהיוותה עמדה אסטרטגית חשובה, הוא תכנן לתפוס אותה אולם ידע שמינוקיוס ימנע ממנו לעשות זאת. על כן החביא רבים מחייליו באזור ושלח אחרים כביכול לכבוש את התלולית. מינוקיוס שראה זאת מיהר לתקוף, אולם אז חייליו של חניבעל זינקו מן המארב, חייליו של מינוקיוס פנו לסגת אולם פרשיו של חניבעל טבחו בהם ללא רחם. פאביוס השקיף כל העת על הנעשה בדאגה ולבסוף הורה לחייליו להצטרף למערכה, והם את חיילי חניבעל. בלית ברירה הורה חניבעל לחייליו לסגת, הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו. למקורביו אמר חניבעל:

Cquote2.svg

כלום לא ניבאתי להם הרבה פעמים, שענן זה הקשור בראש הפסגות סופו שימטיר עלינו גשמי זעף בסערה וסופה?

Cquote3.svg
פלוטארכוס, חיי פאביוס

לאחר הקרב ביצר חניבעל את מחנהו. והעביר את החורף בשקט.

קרב קאנאי ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קאנאי
האיגוף המושלם בקאנאי

עם הגיע האביב של שנת 216 לפנה"ס התפטרו פאביוס ומינוקיוס ממשרותיהם, וכקונסולים של אותה שנה נבחרו לוקיוס אמיליוס פאולוס וגאיוס טרנטיוס וארו. סרוויליוס ומרקוס רגולוס התמנו לפרו קונסולים, ההוראה שקיבלו הייתה להתגרות במחנה חניבעל אך לא לתקוף אותו. חניבעל מצידו עזב את גרוניום וכבש את טירת קאנאי שהייתה נקודה אסטרטגית נוחה, והוא מצא בה גם אספקה בשפע.הסנאט החליט לחדול מהמדיניות של פאביוס ולעבור להתקפה מוחצת שתשמיד כליל את חניבעל. על פי תיאורי ההיסטוריונים העתיקים וארו היה הלהוט לכך ביותר. רומא גייסה צבא אדיר, על פי טענת פוליביוס היו בו 8 לגיונות ועוד 8 לגיונות של בעלי הברית, סה"כ 80,000 ו-6,000 פרשים.‏[66] בעוד שעל פי טענת ליוויוס היו בו 4 לגיונות ועוד 4 של בעלי הברית היינו 49,000 איש ו-6,000 פרשים.‏[67] מרבית החוקרים מאמצים את דעתו של פוליביוס.‏[68] לחניבעל היו אותה תקופה בערך 40,000 רגליים ו-10,000 פרשים, שכן צבאו תפח תודות לגאלים שהצטרפו אליו.

הקרב נערך ככל הנראה באזור הנהר אופידוס (כיום אופנטו) ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס. פוליביוס וליוויוס טוענים שווארו חסר הניסיון פיקד באותו יום על הצבא, אולם ככל הנראה ממילא ההוראה לצאת לקרב הגיעה מהסנאט.‏[69] הקרב נפתח בהסתערות פרשים, המצביאים הקרתגיים עזרובעל ומהרבעל הביסו את הפרשים הרומאיים. במקביל הרומאים החלו לתקוף את חיל הרגליים הקרתגי שהיה מסודר בצורת חצי סהר שקדקודו כלפי הצבא הרומאי. היתרון המספרי של הרומאים ואיכות כלי נשקם גרמו לכך שחייליו של חניבעל נסוגו וכיוון הסהר התהפך. כעת פתחו הקרתגים במטח כידונים,‏[70] שבעקבותיו הסתערו חיילים לובים חמושים היטב מהאגפים. אנדרלמוסיה שררה במחנה הרומאי וחיילים ניסו לסגת, אולם אז הגיעו פרשיו של עזרובעל מהעורף, מה שהתרחש בהמשך דמה יותר לטבח מאשר לקרב. חיילים רומאים רמסו זה את זה כשהקלעים הקרתגים טובחים בהם לבלי רחם.

הניצחון הקרתגי היה שלם, בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם כמה מאויביו המושבעים של חניבעל, מינוקיוס הדיקטטור לשעבר ופאולוס הקונסול השני של אותה שנה. וכן 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים. היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית שהוסיף הילה לשמו של חניבעל.

לאחר הקרב, מהרבעל הציע לעלות על רומא ולכבוש אותה, אולם חניבעל סרב. מהרבעל הזועם הטיח בו "אכן, אין האלים נותנים הכל לאיש אחד. יודע אתה, חניבעל, כיצד לנצח, אך אי אתה ידע כיצד לכלכל את ניצחונך"‏[71] לא ברור מדוע חניבעל סירב לתקוף את רומא כאשר צבאה הושמד כמעט כליל והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט, ג'ון לייזנבי (John Lazenby) מעריך שמחסור בציוד ומכונות מצור אילץ את חניבעל לעשות זאת. אם כי הנס דלבריק (Hans Delbrück) טוען שהמחסור בכוח אדם וההכרח של חניבעל להותיר משמרות בנקודות שונות הם אלו שמנעו זאת ממנו.‏[72]

חניבעל שלח את אחד מקציניו קרתאלו בניסיון להגיע למשא ומתן. אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וסירב אף לפדות את שבוי קאנאי. המערכה באיטליה המשיכה.‏[73]

לאחר קאנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של חניבעל

הניצחון בקאנאי היווה את שיא הקריירה של חניבעל ערים כפרים ושבטים רבים הגיעו אליו והציעו את ידידותם. הברית שהוא הציע הייתה מחייבת הרבה פחות מהברית שהציעו הרומאים ועל כן היה קל יותר לקבל אותה. חניבעל צעד לאורך החוף האדריאטי ושלח את מאגו לקרתגו במטרה לבקש תגבורת. מאגו שפך בפני מועצת הזקנים 6,000 טבעות של אצילים רומאיים וביקש עזרה. המועצה סרבה לשלח סיוע לאיטליה שכן השליטה הרומאית בים הייתה בלתי מעורערת. על כן שלחה את מאגו עם תגבורת גדולה אל ספרד שם נאבק עזרובעל באחים סקיפיו. יש המעריכים שהמטרה הייתה למעשה גדולה יותר למגר את הסקיפיונים ולאחר מכן לשחזר את מסעו של חניבעל דרך גאליה והאלפים עד לאיטליה‏[74].

משקרב החורף של אותה שנה התקרב חניבעל לנולה אולם מצא את העיר מוכנה היטב למצור. הוא ידע שמחסור באספקה והחורף המתקרב לא יתנו לו להטיל מצור יעיל על העיר, על כן נסוג וחיפש מקום לחייליו לחורף. העיר העשירה קפואה פתחה בפני את שעריה וחניבעל נפגש עם נכבדי העיר. חניבעל הורה לחייליו לשלם בכסף מלא על משתאות מזון או כלי נשק אף על פי שצבאו החזיק למעשה בעיר. הוא קיבל שם נציגים מהברוטים הלוקנים הסמניטים והאפולים שכולם הציעו לו נאמנות. בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר של אותה שנה כבש חניבעל לאחר קרב קשה את קאסילינום.

הרומאים מצידם החליטו מעתה להמשיך במדיניות האסטרטגיה הפביאנית ולא להיאבק בחניבעל בשום קרב רציני. חניבעל העביר את החורף בשלווה בקפואה וחייליו נהנו משפע המותרות שהציעה העיר מה שהוליד את הביטוי "חורף קפואני". מצבו של חניבעל היה טוב מאוד הוא שלט על עיר עשירה וחזקה. מוקדון וסירקוסאי החלו לדון עמו על ברית משותפת נגד רומא. בספרד אחיו החלו להשיב מלחמה נגד הסקיפיונים. צי קרתגי גדול נבנה במספנות של קרתגו במטרה להישלח לסרדיניה שם אחד ממנהיגי המקומיים המפסיקורה החל להתארגן למרד נגד הרומאים.

המשך הקרבות באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כקונסולים של שנת 215 לפנה"ס נבחרו מרקוס קלאודיוס מרקלוס וטיבריוס סמפרוניוס גרקכוס. מרקלוס חנה בנולה, וגרקכוס חנה בעיירות בקמפניה, חניבעל חנה בהר טיפאטה לא רחוק מקפואה. גרקכוס ביצע פשיטה על כפריהם של שבטים הנאמנים לחניבעל, חניבעל האמין שגרקכוס עדיין בוזז ויקל עליו לתפוס אותו. אולם גרקכוס נמלט לקימה והתבצר בה. חניבעל נסוג לטיפאטה וחזר עם מגדלי מצור, אולם לאחר קרב קצר נאלץ לסגת חזרה לטיפאטה.‏[75]

בהמשך הגיעה תלונה נוספת אל חניבעל מפי בעלי בריתו, שמרקלוס משחית את אדמותיהם. חניבעל תקף את נולה מבצרו של מרקלוס, אולם מרקלוס התגונן היטב, הוציא להורג את כל מי שלא היה נאמן לרומא, וביצע גיחות נועזות על החיילים הקרתגיים. לכך הצטרף גשם כבד שהקשה עליהם. חניבעל איבד כמה אלפי חיילים בעוד אבידות הרומאים הסתכמו במאות ספורות בלבד. בנוסף על כך בקרב זה קרה לחניבעל מה שלא אירע לו עד אז אלא פעמים מעטות בלבד במהלך המערכה באיטליה, כמה מאות פרשים נומידיים ואיברים ערקו אל הרומאים תמורת הבטחה לאדמה.‏[76]

באותה שנה, חנו בן בומילקר עם צבא של מגויסים טריים משבט הברוטים קיבל הוראה להעביר לצד קרתגו את ערי יוון הגדולה. הוא ניסה את מזלו ברגיום אולם נכשל, לוקרי נכנעה בפניו בתנאי שלא יבזוז אותה. אולם הברוטים שמלכתחילה הצטרפו אל חניבעל במטרה לשדוד ולבזוז, התאכזבו מכך ותקפו את נמל קרוטון בלי לבקש אישור מהמפקדים הקרתגיים, וזאת במטרה שהשלל יהיה שלהם בלבד.‏[77] קרוטון הייתה עיר עשירה ששכן בה מקדש מפורסם של יונו. חניבעל ידע שביזת עיר כזו תבאיש את ריחו בעיני שאר הערים, ועל כן הורה לחנו לפנות את נכבדי התושבים ובראשם אדם בשם אריסטומאכוס, אל לוקרי. ולהתיר לברוטים לשדוד באופן מפוקח את האחוזות הריקות.‏[78]

הברית עם מוקדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפוס מלך מוקדון, כרת ברית עם חניבעל

אותו זמן השליט החזק ביותר ביוון היה פיליפוס החמישי, מלך מוקדון. הוא היה שקוע במלחמה נגד האיטולים, אולם יועציו רמזו לו על התועלת הרבה שיכולה לצמוח לו ממלחמה משותפת נגד רומא. על כן חתם על הסכם שלום עם האיטולים והחל ליצור מגעים עם חניבעל.‏[79] פוליביוס‏[80] מביא את נוסח החוזה בין חניבעל לפיליפוס לפיו: "אתם תסייעו לנו לפי הצורך ולפי התיאומים שנעשה בינינו, ולאחר שהאלים יעניקו לנו את הניצחון על הרומאים ובעלי בריתם..." קרתגו תקבל חזרה את סרדיניה קורסיקה וסיציליה, על רומא ייאסר לפתוח במלחמה על מוקדון או קרתגו, הרומאים יוותרו על קרקירה, אפולוניה, אפידמנוס, פארוס, דימאלי, ואזורים נוספים ויעניקו אותם למוקדון. כמו כן ישוחררו כל ידידי דמטריוס מפארוס ידידו של פיליפוס שהיו כלואים ברומא.‏[81][82] הברית נכנסה לתוקפה כבר בקיץ של שנת 215 לפנה"ס.

התוכנית הייתה שפיליפוס יכין צי גדול, בן כמאתיים אוניות, יפלוש לאיטליה, יבוז את החופים ויילחם בים וביבשה בכל הכוח שברשותו; בתמורה יוכל להרחיב כרצונו את גבולות ממלכתו ביבשת יוון ובאיים. איתרע מזלו של פיליפוס, ושליחיו נתפסו בשובם לארצם על ידי שייטת האוניות שהגנה על חופי איטליה בין ברונדיסיום לטארנטום. כשלמד הסנאט על דבר ההסכם שנחתם, הקצה חיילים למלחמה בפיליפוס על אדמת יוון (המלחמה המוקדונית הראשונה) והכפיל את כוחה של השייטת מ-25 ל-50 אוניות; צי זה, בפיקוד פובליוס ואלריוס פלאקוס, נצטווה לא רק להגן על חופי קלבריה, אלא גם לאסוף ידיעות מודיעיניות על הנעשה מעבר לים,‏[83] כך שאם המלך יצא למסע כיבושיו כפי שתכנן, יועבר צבא באוניות כדי לסכל את צעדיו. פיליפוס דחה את תוכניותיו לסתיו של שנה הבאה.

במקביל גם העיר סירקוסאי, החזקה והעשירה בין ערי סיציליה עברה מהפך. הטיראן החזק היירון השני מת, ונכדו הצעיר הפרו קרתגי היירונימוס עלה לשלטון.‏[84] חניבעל שלח שניים מקציניו היפוקרטס, ואפיקידס, לסיציליה. שניהם היו ממוצא מעורב, קרתגי - יווני. הם החלו להשפיע על התושבים ולשכנע את הטיראן הצעיר לעבור לצידו של חניבעל. היירונימוס אכן שקל ברצינות לעשות זאת, אולם הוא נרצח באותה שנה או שנה לאחר מכן.‏[85]

הקרבות בין 214 ל-210[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעט קרבות בסרדיניה עברה יתרת שנת 215 בלא מאורעות מיוחדים. כקונסולים של שנת 214 לפנה"ס נבחרו מאקסימוס (פעם רביעית בחייו), ומרקלוס (פעם שלישית בחייו). בין השניים היו חילוקי דעות, שכן מרקלוס החזיק בדעה שיש להילחם בחניבעל בכל אמצעי, בעוד מאקסימוס רצה להמשיך ולהשתמש באסטרטגיה הישנה שלו של אדמה חרוכה. השנה לא החלה בסימן ברכה עבור חניבעל, ניסיונותיו לכבוש את קומאי נולה ופוטיאלי נכשלו.‏[86] חניבעל פנה אל אפוליה, ושני הקונסולים רצו לכבוש שוב את קאסילינום שנותרה ללא שמירה. לאחר קרב קצר נכבשה העיר.‏[87] אם כי פיליפוס מלך מוקדון פתח סוף סוף במלחמה עם הרומאים, אם כי פעולותיו לא סייעו בהרבה כיוון שפעל בעיקר בשטחי איליריה שהייתה נתונה תחת שלטון רומא. בינתיים נשלח מרקלוס אל סיציליה והחל לפעול נגד הערים שם. עם תחילת שנת 213 לפנה"ס הוא פתח במצור על העיר סירקוסאי.‏[88] העיר בסיועו של המדען ארכימדס התגוננה בגבורה.‏[89][90]

בשנת 213 לפנה"ס נבחרו כקונסולים קווינטוס פאביוס מאקסימוס (בנו של פאביוס הראשון), וגרקכוס (פעם שנייה בחייו). אותה שנה בחר חניבעל להשתלט על העיר טראנטום, שהייתה נתונה תחת שלטון רומא מאז מלחמת פירוס, והמרירות בה נגד הרומאים הייתה גבוהה לאחר שהרומאים הוציאו להרג שני בני ערובה שהטראנטינים הפקידו בידיהם. שני צעירים מבני העיר נפגשו עם חניבעל והגיעו עמו לתנאים שהשביעו את רצון שני הצדדים. חניבעל חנה באזור טראנטום וכדי להסביר זאת העמיד פנים שהוא חולה. מושל טראנטום מרקוס ליוויוס מתואר במקורות כאדם הולל ועצל. ועל פי המסופר במהלך הלילה שבו חניבעל תקף הוא בילה במסיבה והתעורר רק לאחר שבוגדים מתוך העיר הכניסו את חייליו של חניבעל פנימה.

הרומאים היו מבולבלים, והקרתגים ניצלו זאת. ובעזרת המקומיים לאחר קרב קצר נטבחו כל החיילים הרומאים. חניבעל נאם בפני אנשי טראנטום, והזכיר להם את העובדה שלאחר קרב טראסמינוס הוא שחרר כמה טראנטינים שנפלו בשבי, וכן הזכיר להם את שלטונם העריץ של הרומאים. הוא הבטיח לא לגבות מיסים ולא להציב מושל קרתגי בעיר.

בשנת 212 לפנה"ס נבחרו כקונסולים אפיוס קלאודיוס פולכר, וקווינטוס פולוויוס פלאקוס. הם החלו להטיל מצור על קאפואה, ובזזו את השדות באזור. חניבעל שלח את חנו כדי לדאוג להגנת השדות. חנו הגיע מברוטיום, אולם הקונסולים התקיפו אותו והסבו לו אבידות כבדות, אנשי קאפואה הזעיקו שוב את חניבעל.‏[91] הקונסולים הזעיקו את הפרוקונסול גרקכוס. הוא הגיע, אולם נתקל בדרכו בחניבעל שמיהר גם כן להגיע אל קאפואה. בקרב ביניהם ניצח חניבעל, גרקכוס מת וצבאו התפזר.‏[92] הקונסולים שחששו להתמודד עם חניבעל נסוגו. אותה שנה הוכרעה סירקוסאי סופית בידי מרקלוס.

לאחר מכן המשיך חניבעל אל תוך לוקאניה והביס את כוח רומאי בקרב סילארוס. ניצחונו בקרב זה היה מכריע, אולם הוא אפשר לשני הקונסולים להתארגן מחדש ולצאת כנגד קאפואה. חניבעל המשיך לאפוליה, והביס את גנאיוס פולוויוס פלאקוס (אחיו של הקונסול) בקרב הרדוניה. פלאקוס הצליח להימלט מזירת הקרב עם 200 פרשים, בעוד שבינתיים הרומאים החלו בהכנות למצור חדש על קפואה. במקביל הביסו אחיו של חניבעל עזרובעל ומאגו את הרומאים בקרב באיטיס, שני הפרו קונסולים גניאוס ופובליוס סקיפיו נהרגו בקרב.

כקונסולים של שנת 211 לפנה"ס נבחרו גניאוס פולוויוס קנטומליוס מאקסימוס ופובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס. אולם הקונסולים של השנה שעברה נותרו המפקדים בשטח, ובנו סוללות סביב קפואה במטרה לאגף אותה ולהרעיב אותה. חניבעל תקף במהירות, אולם הרומאים התגוננו באומץ. פולכר נפצע קשה במהלך הלחימה, מה ששיבש את שרשרת הפיקוד הרומאית, אולם הרומאים החזיקו מעמד. חניבעל הבין שלא יוכל לשבור את הצרים על קפואה, והחליט לנסות לאלץ אותם לסגת על ידי איום על רומא עצמה. מכיוון שכאמור אחד המפקדים הרומאיים נפצע, הצליח חניבעל לחמוק בחשאי בחסות הלילה והגיע קרוב אל רומא. דבר בואו התקבל בבהלה רבה והיו שדרשו להחזיר את הלגיונות מקפואה כפי שחניבעל רצה למעשה. אולם פאביוס מאקסימוס הפנה את תשומת לבם של חברי הסנאט לכך שחניבעל מתקשה במלחמת מצור, ולא סביר שיצא למצור על רומא כאשר אחת הערים הראשיות שלו מותקפת. מזימתו של חניבעל נכשלה. הוא המשיך לבזוז את הכפרים באזור רומא, עד ש-15,000 פרשים רומאיים הגיעו בכל זאת מקפואה והחלו להטריד אותו והוא נאלץ לחזור לאפוליה. לא נותר לו מה לעשות הרומאים החריבו ובזזו את קפואה. כמו כן בסוף השנה או בתחילת השנה הבאה, הובא לחזית האיברית מפקד חדש פובליוס קורנליוס סקיפיו (לימים אפריקנוס).

כקונסולים של שנת 210 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם רביעית בחייו) ומרקוס ואלריוס לאיווינוס. הרומאים ראו אותו זמן במרקלוס את המצביא המוכשר האחרון שנותר להם, ועל כן החזירו אותו במהירות מסיציליה ושלחו לשם את לאיוויניוס במקומו. מרקלוס כבש את סלאפיה באפוליה, שמרדה ועברה לצדו של חניבעל, בעזרת הסיעה האוהדת לרומא בעיר, והרג את חיל המשמר הנומידי שבה. חניבעל נקם וארב בהרדוניה ל-25,000 חיילים תחת פיקודו של קנטמיליוס הפרוקונסול, הוא הרג בין 8,000 ל-17,000 מהם. מרקלוס רדף אחריו ונפגש בו באזור הכפר נומיסטרו, תוצאות הקרב ביניהם לא ברורות אם כי ידוע שחניבעל בחר לסגת. מרקלוס רצה לרדוף אחריו אולם נאלץ לחזור לרומא כדי לארגן את הקונסולאט של שנה הבאה.

מותו של עזרובעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזרובעל ברקה

כקונסולים של שנת 209 לפנה"ס נבחרו פאביוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו), ופלאקוס (פעם רביעית בחייו). עם תחילת השנה נאבק חניבעל פעמיים בפרוקונסול מרקלוס באזור אפוליה, הוא ספג מכה קשה כאשר פאביוס כבש את העיר טראנטום בעזרת בגידה מבפנים.‏[93] גם פלאקוס הצליח לכבוש את העיר וולצ'ה וערים נוספות בלוקאניה, הברית שחניבעל בנה החלה להתפורר. כקונסולים של שנת 208 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו) וטיבריוס קווינטיוס קריספינוס. זה האחרון הטיל מצור על לוקרי, אולם חניבעל הניס אותו משם.‏[94] קריספינוס התאחד עם צבאו של מרקלוס, אולם חניבעל ארב להם בוונוסיה, מרקלוס נהרג ועמיתו נפצע קשה.‏[95] חניבעל לקח כשלל את החותמת של מרקלוס, וניסה לנצל אותה כדי לכבוש את סלאפיה. הוא כתב איגרת וחתם עליה בשם מרקלוס, באיגרת הוא הורה על החלפת חיל המצב הרומאי בעיר. הוא הלביש קבוצת לוחמים דוברי לטינית במדי הצבא הרומאי, ושלח אותם לעיר, אולם קריספינוס הזהיר מראש את מפקדי חילות המצב שמרקלוס מת. מפקד חיל המצב של סלאפיה נתן לחיילי חניבעל להיכנס לעיר ולאחר מכן טבח בהם.‏[96] במקביל בהיספניה, תקף סקיפיו את עזרובעל אחי חניבעל בקרב באיקולה. עזרובעל הצליח לחמוק ממנו, וסקיפיו בחר שלא לרדוף אחריו בשל מזג האוויר. עזרובעל הצליח לחצות את הפירנאים, ונותר בגאליה למשך החורף כדי לגייס חיילים חדשים. לאחר מכן במהלך האביב חצה במסע מזורז את האלפים, מסעו היה קל בהרבה מזה של אחיו, כיוון שהוא התנהל במזג אוויר נוח יותר עם מורי דרך מנוסים, והשבטים הגאלים שיתפו פעולה יותר. עזרובעל הגיע אל עמק הפו בקיץ של שנת 207 לפנה"ס עם 30,000 אנשים בערך, אילו היה מצליח להתחבר לכוח של אחיו ככל הנראה היו השניים מכריעים את רומא. כקונסולים של אותה שנה כיהנו גאיוס קלאודיוס נרו ומרקוס ליוויוס סלינטור. נרו נאבק בחניבעל, וסלינטור המתין לעזרובעל. זה האחרון שלח שליח לאחיו כדי להודיע לו על בואו, אולם השליח נתפס בדרך לחניבעל בידי אנשיו של נרו. זה האחרון ידע היטב שאם עזרובעל יחמוק מסלינטור ויחבור לחניבעל יקיץ הקץ על רומא, לפיכך החליט להפר את הוראות הסנאט שהורה לו לא לעזוב את לוקאניה, ולחבור אל סלינטור החונה במטאורוס.

הוא חמק מחניבעל, והצעיד את חייליו במהירות כמה עשרות קילומטרים, עד שלפנות בוקר הגיע אל סלינטור והזהיר אותו. הם העמידו פנים שיש במחנה רק קונסול אחד, עזרובעל היה בנחיתות מספרית והשניים הביסו אותו בקרב מטאורוס. ראשו נערף, הושם בשק, והושלך אל מחנהו של חניבעל. שני שבויים אפריקאים שוחררו כדי לספר לחניבעל על הקרב. ליוויוס מספר שכאשר חניבעל ראה את ראשו הערוף של אחיו, הוא הכריז שקרתגו הפסידה כעת במלחמה.‏[97]

קרבות אחרונים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כקונסולים של שנת 206 לפנה"ס נבחרו לוקיוס וטורניוס פילון, וקווינטוס קאיקולוס מטלוס. השנה עברה כששני הצדדים מנסים ללא הצלחה לארוב זה לזה בברוטיום. כקונסולים של שנת 205 לפנה"ס נבחרו פובליוס קורנליוס סקיפיו (בנו של סקיפיו הראשון והמנצח במערכה בהיספניה), ופובליוס ליקיניוס קראסוס דיבס. סקיפיו היה להוט לסיים במהירות האפשרית את המערכה נגד חניבעל, וחזר שוב ושוב במהלך נאומיו בסנאט על הסיסמה ש-"אם לא תהיה קרתגו לא יהיה חניבעל". תכניתו של סקיפיו הייתה לפלוש לאפריקה דרך סיציליה, וכך להכריח את חניבעל לסגת מאיטליה כדי להגן על ארצו. אולם פאביוס הקשיש התנגד לתכנית זו, ונשא נגדה נאומים חוצבי להבות. גם שאר חברי האריסטוקרטיה הרומאית התנגדו לה, כיוון שקינאו בעצמתם הרבה של בני משפחת סקיפיו. סקיפיו מצדו אימן את צבאו בסיציליה לקראת המסע המתוכנן, והצליח גם להדוף התקפה של חניבעל על לוקרי. קראסוס מצדו המשיך להאיבק בהצלחה בחניבעל בברוטיום, אם כי באותה שנה פרצה מגפה קשה במחנהו של חניבעל. המגפה פגעה קשות גם ברומאים, וקראסוס הקונסול לא יכל לבוא לרומא ולהיות נוכח בקונסולאט של השנה הבאה.‏[98] כקונסולים של שנת 204 לפנה"ס מונו מרקוס קורנליוס קאטאגוס, ופובליוס סמפרוניוס טוביטאנוס. האסטרטגיה של חניבעל נשענה באותה תקופה על מגננה על עיר הנמל קרוטונה, שהייתה למעשה עיר הנמל האחרונה שנותרה לו.‏[99] לאחר ששיירה של 100 ספינות שהיו אמורות להביא לו אספקה וכסף הושמדה,‏[100] נאלץ חניבעל להתחיל לגבות מיסים גבוהים יותר מהאוכלוסייה המקומית. כמו כן הוא גרש אזרחים שנחשדו בשיתוף פעולה עם רומא, והטיל עונשים על ערים ושבטים שלא היו נאמנים מספיק, מה שיצר נגדו מרמור רב.‏[101]

בקיץ של אותה שנה ניצח חניבעל את סמפרוניוס בקרב פרשים קטן, סמפרוניוס נמלט למחנהו, וחניבעל לא העז לתקוף אותו. סמפרוניוס נחוש להשיב את כבודו העצמי הרמוס, התאחד עם צבאו של הפרוקונסול קראסוס ובכוחות מתוגברים צעד אל שערי קרוטונה, חניבעל יצא נגדו אולם לא יכל לצבא המאוחד ונסוג אל קרוטונה כשהוא מותיר מאחוריו 4,000 הרוגים. סמפרוניוס לא ניצל את ניצחונו כדי להטיל מצור על קרוטונה, והסתפק בכיבוש כמה עיירות בסיבה.‏[102] כקונסולים של שנת 203 לפנה"ס נבחרו קווינטוס סרוויליוס קאיפיו, וגאיוס סרוויליוס גמינוס. השנה עברה ללא מאורעות מיוחדים, אם כי מאגו אחיו של חניבעל הגיע לצפון איטליה דרך הים, ונאבק שם עם הרומאים ללא הצלחה ולא הצליח להתאחד עם אחיו.‏[103] אולם אז הגיעו חדשות מפתיעות מאפריקה.

חזרה לאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישתם של סקיפיו וחניבעל בזאמה.

סקיפיו פלש לבסוף לאפריקה בשנת 204. הוא הבין שיתרון הקרתגים נובע מחיל הפרשים המעולה שלהם, והחליט לנצל את הסכסוכים הפנימיים בנומידיה כדי להשיג גם לו חיל פרשים כזה. המנהיגים החזקים ביותר בקרב הנומידים אותה תקופה היו מסיניסה (Massinissa), מלך נומידיה המזרחית ובנו של גאלה, וסיפאקס (Syphax) מלך נומידיה המערבית. הקרתגים זלזלו במסיניסה הצעיר והעדיפו את סיפאקס על פניו. סיפאקס היה נשוי לאשה קרתגית בשם סופוניסבה, שגם מסיניסה חיזר אחריה בזמנו. סופוניסבה גרמה לכך שסיפאקס שרת בנאמנות את הקרתגים, בעוד מסיניסה הנעלב חבר לסקיפיו. הקרתגים הובסו בסדרת קרבות שכולם נערכו על אדמת אפריקה. לאחר קרב קירטה נכבשה ממלכתו של סיפאקס, והוא נלקח בשבי, סופוניסבה התאבדה בבליעת רעל. הועלתה הצעה במועצת הזקנים של קרתגו להחזיר מאיטליה את חניבעל ומאגו, אולם מתנגדיהם הפוליטיים בראשות חנו הגדול התנגדו להצעה. התנגדות שהתבררה כהרת אסון, המצביאים הקרתגים עזרובעל בן גיסקו, וחנו בן בומילקר, הובסו בקרב המישורים הגדולים בידי סקיפיו ומסיניסה. בלית ברירה התחילו הקרתגים לנהל משא ומתן עם הרומאים, ובד בבד קראו לחניבעל לחזור לאפריקה.

בחודש יולי של שנת 203 עזב חניבעל במפתיע את איטליה, הוא חמק ממנה בעזרת צי ספינות קטן שיצא מקרוטונה בלי שהרומאים ירגישו בכך, והפליג עם צבאו שכלל כעת בעיקר גאלים וברוטים אל אפריקה. לא ברור מה היה גודל הצבא שחניבעל חזר עמו, חסידיו של סקיפיו טוענים שמספרם הגיע ל-24,000.‏[104] בעוד חסידי חניבעל מצמצמים את המספר לכדי 10,000.‏[105] כאשר חניבעל הגיע כבר היה חורף, ולפיכך דחו שני הצדדים את פעולות האיבה. עם בוא האביב של שנת 202 לפנה"ס הפרו הקרתגים את ההסכם, ובזזו ספינות אספקה רומאיות. בתחילת הקיץ ארגן סקיפיו פעולת תגמול גדולה, וצעד במהירות לכיוון הדרומטום שם חנה חניבעל, כשהוא בוזז בדרכו את האזורים הכפריים של קרתגו. חניבעל התקדם גם הוא במהירות כדי לפגוש את סקיפיו, שני הצדדים נפגשו בסוף בעיר "זאמה הקטנה" הידועה יותר בשם זאמה רגיה (Zama Regia), עיר בקרתגו על גבול נומידיה.‏[106]

חניבעל וסקיפיו ניסו בתחילה לפתור את העניין בדרכי שלום, הם נפגשו בזאמה. ליוויוס מתאר בהרחבה את המפגש ההיסטורי ביניהם, ומתאר בהרחבה את נאומיו המתרפסים של חניבעל, ככל הנראה ישנה הגזמה רבה בתיאורים אילו. סקיפיו דרש את החזרת כל שבויי המלחמה והעריקים הרומאיים, הכרה בשליטה הרומאית בהיספניה, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה, והאיים הבליארים, והכרה במסיניסה כמלך נומידיה כולה. כמו כן דרשו הרומאים את הסגרת כל הצי המלחמתי הקרתגי, וצמצומו לכדי 20 ספינות בלבד. על קרתגו ייאסר לפתוח במלחמה על רומא, והיא תשלם קנס של 5,000 טלנטים. תנאים אלו היו סבירים ולא היו אמורים למוטט יותר מדי את כלכלת קרתגו. חניבעל הסכים לכל התנאים פרט לפירוק הצי והסגרת העריקים, הדבר שם קץ למשא ומתן, כיוון שמלכתחילה הסכים סקיפיו לשלום רק עם חניבעל יציע יותר, והוא הציע פחות.‏[107]

קרב זאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב זאמה
קרב זאמה, איור של קורנליוס קורט מ-1567.

ליד זאמה התכנסו צבאותיהם של סקיפיו וחניבעל לקרב הכרעה אחרון, שיקבע את עתיד המלחמה. מספרי החיילים שלקחו חלק בקרב אינם ברורים כל צורכם, לטענת חלק מהחוקרים המצדדים בסקיפיו לחניבעל היו בין 50,000 ל-55,000 רגליים, בין 3,000 ל-6,000 פרשים חלקם לובי-פיניקים,‏[108] וחלקם נומידים,‏[109] וכן 80 פילים. ולסקיפיו היו קצת פחות מ-35,000 רגליים, ובין 5,500 ל-9,000 פרשים. לדעת החוקרים המצדדים בחניבעל, לחניבעל היו רק בין 35,000 ל-40,000 רגליים.‏[110] על כל פנים העובדות ברורות, לחניבעל היה יתרון ברגליים ולסקיפיו יתרון בפרשים. חניבעל החליט לחרוג ממנהגו הרגיל להציב את כל החיילים כגוף אחד, וחילק אותם לשלוש קוים. בקו הראשון הציב את החיילים הפחות טובים שלו שהיו מוגנים במיגון קל, בקו השני ערך את החיילים היותר מנוסים שהיו מוגנים טוב יותר, ובקו השלישי את החיילים הוותיקים מאיטליה. לא ברור מדוע עשה זאת, ככל הנראה הסיבה לכך הייתה שהוא לא בטח בטירונים החדשים שגייס, והשתמש בהם רק כ-"בשר תותחים" עבור החיילים הוותיקים מאיטליה. את הפרשים הלובי-פיניקים ערך באגף אחד, ואת הנומידים באגף שני, את הפילים ערך מקדימה. סקיפיו מצדו ערך גם הוא את חייליו בשלושה קוים. ואת הפרשים הנומידיים הציב באגף השמאלי והפקיד עליהם את מסיניסה, ואת הפרשים הלטיניים שגוייסו מקרב בעלות הברית הציב באגף הימני והפקיד עליהם את גאיוס ליליוס. תכניתו של סקיפיו דמתה למעשה לתכניתו של חניבעל בקרב קאנאי, ריתוק חיל הרגלים, בו בזמן שחיל הפרשים הרומאי-נומידי החזק יאגף את חיל הרגלים הקרתגי ויביס אותו. חניבעל שהיה מנוסה באסטרטגיות מעין אלו, הבין היטב שהסיכוי היחיד שלו לנצח בקרב יהיה אם יצליח בעזרת חיל הרגלים העדיף שלו להביס את חיל הרגלים הרומאי, לפני שחיל הפרשים יסיים את מלאכתו.

ב-19 באוקטובר של שנת 202 התרחש הקרב. חניבעל פתח אותו בהסתערות שמונים פיליו, אולם אז קרה דבר בלתי צפוי, נפערו רווחים במערך הרומאי, והפילים שאומנו לשלוח הסתערות אחת מהירה התבלבלו, והרומאים הטילו כידונים בין עיניהם ותקעו בחצוצרות. הפילים נבהלו ונמלטו לאחור, רומסים בני ברית ואויבים כאחד. לאחר מכן התנגש הקו הקרתגי הראשון עם הקו הרומאי הראשון. לקרתגים היו פקודות ברורות מאוד, לא לשבור את הקווים בשום מחיר, סקיפיו לעומת זאת התגמש יותר בעניין זה. בתחילה הדפו הקרתגים אחור את אויביהם, אולם אז תוגבר הקו הרומאי הראשון, בחיילים שהובאו מהקו השני, הקו הקרתגי הראשון הובס, וחניבעל קידם את הקו השני שהיה כאמור מצויד טוב יותר, סקיפיו שבר את שלושת הקווים והביס גם אותו. אז קידם חניבעל את הקו השלישי, שהיה כאמור מורכב מחיילים ותיקים מנוסים ורעננים שעדיין לא השתתפו בלחימה. סקיפיו שבר שוב את שלושת הקווים ויצר מהם קו אחד, אולם חייליו הרעננים של חניבעל שנהנו גם מיתרון מספרי הצליחו להדוף אותם. נראה היה שהקרב הוכרע לטובת הקקרתגים, אולם אז הופיעו מאחורי הקרתגים הפרשים הנומידיים והלטיניים, והביסו אותם חיש קל, הקרב הסתיים בניצחון מוחץ לסקיפיו.‏[111]

שופט בקרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבעות קרתגיים בדמותו של חניבעל.

חניבעל נמלט משואת זאמה עם קומץ פליטים, הוא הותיר אותם בהדרומטום והגיע בעצמו אל קרתגו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נכנס בשערי העיר מאז עזב אותה כילד בן תשע. ככל הנראה אשתו ובנו כבר מתו. על אף ההפסד התקבל חניבעל כגיבור בעיר, הוא סימל אומץ לב גבורה ונחישות בעיני בני קרתגו, והיה המצביא היחיד שהצליח לקצור ניצחונות כה רבים במלחמה. הוא תמך בכניעה לתנאי השלום שהציב סקיפיו, הדבר עורר מחאה בקרב הסיעות השליטות בעיר. מסופר שבאחת מאספות המועצה צעיר בשם גיסקו קרא להילחם ברומאים ולהדיח את חניבעל, זה האחרון איבד את השליטה העצמית והוריד את גיסקו בכוח מדוכן הנואמים. כאשר חבריו של גיסקו פתחו במחאה, חניבעל הכריז:

Cquote2.svg

מבקש אני את סליחתכם. בן תשע הייתי כשעזבתיכם, ולאחר שלושים ושש שנים חזרתי אליכם. נכונה איחשב כבקי בחכמות המלחמה, בהן לומדתי מילדותי תחילה ביד גורלי שלי, אחרי כן ביד גורלה של המדינה, אך את משפטי העיר והפורום,‏[112] את חוקיהם ומנהגיהם שומה עליכם ללמדני.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

חניבעל הסביר מדוע השלום עם רומא אינו נורא כפי שהוא נראה ממבט ראשון, וכי קרתגו תוכל להשתקם ממנו. בהשפעתו הושג הסכם שלום שכלל את התנאים הבאים: קרתגו תשלם לרומא 200 טלנטים מדי שנה במשך 50 שנים. הצי המלחמתי הקרתגי יפורק למעט 10 ספינות. כמו כן צבאה היבשתי של קרתגו יצומצם. יוסגרו כל הפילים. ייאסר על קרתגו לפתוח במלחמה חיצונית או פנימית כלשהי ללא הסכמת רומא, אם כי קרתגו תתחייב לסייע לרומא בכל מלחמה שלה.‏[113] תוכר שליטתו של מסיניסה בנומידיה כולה, ושליטתם של הרומאים בהיספניה, סיציליה, קורסיקה, סרדיניה, והאיים הבליארים. קרתגו שלחה לרומא 100 בני ערובה ממשפחותיהם של נכבדי העיר והחזירה את כל העריקים והשבויים (תנאי השלום הקשים הולידו את הביטוי "שלום קרתגו").

לא ברור מה עשה חניבעל לאחר הכניעה, דיו קסיוס (Cassius Dio) כותב שהוא הועמד למשפט על כך שסירב לתקוף את רומא לאחר קאנאי, אולם זוכה מהר מאוד.‏[114] קורנליוס נפוס (Cornelius Nepos) טוען שהוא עדיין פיקד על הצבא,‏[115] אולם טענה זו אינה מסתברת וככל הנראה הרומאים הורו להרחיק אותו מכל פעילות צבאית. לא ברור מה עשה עד שנת 196 לפנה"ס, אולם ככל הנראה הייתה לו השפעה רבה בעיר. קרתגו נאלצה להתחיל לשלם את הפיצויים לרומא. הוצאות המלחמה האדירות, איבוד מכרות הכסף בהיספניה, והרס יחסי החוץ והמסחר, הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. בשנת 196 חניבעל מונה לשוּפֵט (suffet), כלומר אחד משני שליטים בני קרתגו (בדומה למגיסטראטים ברומא), אשר נבחרו על ידי העם לעמוד בראש המעצמה והיו כפופים למועצת הזקנים ולמועצת המאה וארבעה (תת מועצה הכפופה למועצת הזקנים). מתוקף תפקידו ריכז את כל הסמכויות הפוליטיות של המדינה, פרט לניהול הצבא. כעת הוא נאלץ למצוא מקורות לתשלום הפיצויים, בנסיבות רגילות היו משתמשים בכספי מכס ובמסים שהוטלו על סחורות שהיה עליהן מונופול, אולם כעת לא היה די בכך כעת הטיל חניבעל מס על רכוש פרטי, כך יצא שהאזרחים העשירים ביותר שילמו את הסכום הגבוה ביותר.‏[116] הדבר עורר מרמור רב בקרב האזרחים העשירים ורבי ההשפעה, אחד מהם הכריז במהלך אחת האספות שזוהי מעמסה שלא ניתן לשאתה. כאשר חניבעל שמע זאת הוא פרץ בצחוק והכריז:

Cquote2.svg

אינני מבודח. צוחק אני כשרואה אני אתכם בוכים בגלל הקלה שבתלאותיכם. אתם שראיתם את קצם של הצבא והצי שלכם את אובדן עוצמתה של קרתגו, שופכים עתה דמעות על אובדן חלק מהונכם הפרטי.

Cquote3.svg
טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

חניבעל ארגן מחדש את שיטת גביית המסים, דאג ליישב מחדש אזורים שחרבו, צמצם את כוח האצולה, וכונן מחדש יחסי חוץ עם אנטיוכיה, צור, רודוס, ופרגמון. הוא חוקק חוק שמנע מחברי מועצת המאה וארבע לכהן בתפקיד זה למשך כל ימי חייהם, וקבע שמעתה ואילך יתקיימו בחירות מדי שנה בשנה. פעולות אילו השניאו אותו על רבים מתושביה העשירים יותר של קרתגו, והללו טענו ברומא שחניבעל מתנהג כדיקטטור ומתכנן מלחמה חדשה ברומא. הרומאים נטו להאמין לשמועות אילו, ומשלחת רומאית הגיעה לקרתגו בשת 195 לפנה"ס כביכול כדי לפתור סכסוך עם מסיניסה, אולם למעשה כדי לבדוק מקרוב את בעיית חניבעל. חניבעל ניחש את מטרתה האמתית של המשלחת, הוא התנהג במשך כל היום כרגיל, ורק לקראת הערב רכב במהירות לכיוון אחוזה פרטית שלו ששכנה על חוף הים בריחוק מה מקרתגו. משם לקח ספינה פרטית שלו ויצא לגלות.

גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל אצל אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אנטיוכוס

חניבעל הפליג לצור, עיר פיניקית בלבנון של ימינו, שהייתה למעשה עיר האם של קרתגו. בצור קיבלו אותו בידידות, כיאה למנהיג של מעצמה ידידה, אולם חניבעל לא התעכב שם. ברור היה לו שהמקום היחיד בו יוכל למצוא מקלט יהיה אצל שליט הלניסטי חזק. מצרים לא באה בחשבון, כיוון שהפרעה תלמי החמישי (Ptolemaeus V) היה תלוי מאוד ברומאים שסיפקו לו הגנה מפני אויביו מבית ומחוץ. גם מוקדון לא באה בחשבון, כיוון שלאחר קרב קינוסקאפאלאי (Cynoscephalarum) הסתיימה סופית "המלחמה המוקדונית השנייה", ופיליפוס החמישי נושל ממרבית אדמותיו ביוון ועדיין ליקק את פצעיו. היחידה שיכלה איפה לספק מקלט אידיאלי לחניבעל הייתה האימפריה הסלאוקית (Seleucidae), עליה מלך אותה תקופה אנטיוכוס השלישי (Antiochus III) שכונה "הגדול" (Μέγας ביוונית). אנטיוכוס היה שליט חזק שהפך את ממלכתו לממלכה החזקה ביותר באסיה, ושאף להרחיב את שלטונו גם לאירופה על חשבון מוקדון ורומא. ככל הנראה חניבעל ואנטיוכוס כבר החליפו מכתבים לפני כן, משום שכאשר הופיעה ספינתו של חניבעל באפסוס (אז לידיה כיום טורקיה) ערך לו אנטיוכוס קבלת פנים מפוארת.‏[117]

אנטיוכוס ראה בחניבעל את האיש הנכון בזמן הנכון. הוא תכנן מלחמה ברומא, והבין שניסיונו הרב של חניבעל יכול לסייע לו רבות. חניבעל הציע לאנטיוכוס תכניות רבות, ביניהן תכנית להנחית אותו יחד עם 10,000 רגליים ו-1,000 פרשים באיטליה, וכך לעורר בה פאניקה רבתי.‏[118] אנטיוכוס התרשם, אולם היה מסופק ובחר שלא להחליט.‏[119] חניבעל שלח שליח בן צור בשם אריסטון אל קרתגו במטרה לנסות לברר את הלך הרוח בעיר, אולם בני הסיעה שהתנגדה לחניבעל חשפו זאת ודיווחו לרומאים.‏[120] אלו האחרונים שלחו משלחת לאנטיוכיה במטרה לחדש את שיחות השלום עם אנטיוכוס, בדרך עצרו חברי המשלחת באפסוס, ומנהיג המשלחת פובליוס ויליוס נפגש מספר פעמים עם חניבעל והתייחס אליו בידידות גלויה. מקורות שונים טוענים שגם סקיפיו בכבודו ובעצמו נכח במשלחת, ומביא אנדקוטה אודות וויכוח ביניהם מיהו המצביא הגדול בהיסטוריה.‏[121] כל העניין עורר את חשדו של אנטיוכוס כלפי חניבעל אולם אז כבר היה ברור שמלחמה עם רומא היא רק עניין של זמן.

חניבעל לא השתלב בחצר המלוכה היוונית בשל מוצאו הזר ומנהגיו השונים. אולוס גליוס מספר ביצירתו "לילות אטיקה" (noctes atticae), שאנטיוכוס סקר בגאווה את את חייליו, שהיו מוגנים בשריונים יקרים וחמושים בנשק יקר, כאשר חניבעל צועד לצדו בדומיה. אנטיוכוס שאל אותו ביוהרה האם הוא סבור שכוח זה דיו למלחמה ברומא, חניבעל השיב: "לדעתי זה די והותר עבור הרומאים למרות שהם חמדנים למדי."[122] כמו כן קיקרו מספר, שפילוסוף אחד ניסה להתגאות בידיעותיו בנוכחות חניבעל. זה האחרון ענה בלעג שכבר שמע טיפשים רבים מדברים, "אולם מעולם לא טיפש כזה". בשל תקריות כגון אלו וקנאה טבעית שרחשו לו, סר חינו של חניבעל גם בעיני שאר המצביאים והמדינאים הסלווקים, והללו הכפישו את שמו של חניבעל באוזני אנטיוכוס בכל הזדמנות, ורמזו לו שעדיף יהיה עם מלך הלניסטי-יווני יורשו של אלכסנדר הגדול יהיה זה שישחרר את יוון מעול הרומאים ולא פוני אפריקאי. כל זה גרם להתקררות היחסים בין חניבעל לאנטיוכוס, על פי המסופר אנטיוכוס ארגן אסיפה של קציניו בלי להזמין אליה את חניבעל. כאשר יצא אנטיוכוס מן האסיפה פגש במסדרון את חניבעל שדרש ממנו הסבר לטינה שהוא נוטר לו. אנטיוכוס הסביר שאינו יכול לסמוך על נאמנותו במאת האחוזים. כששמע זאת חניבעל סיפר לאנטיוכוס על השבועה שנשבע בילדותו להיות אויב לנצח לרומא. אנטיוכוס התרשם וחזר להאמין בו.

עם זאת אנטיוכוס הגאה לא הסכים עם שיטותיו של חניבעל והפסיק להתייעץ עמו בכל הנוגע למלחמה המתוכננת. הוא פלש ליוון נגד עצותיו של חניבעל, ולאחר כמה תקריות הכריזה עליו רומא מלחמה בחורף של שנת 192 לפנה"ס. אנטיוכוס מצא עצמו לא מוכן מספיק, וארגן בחופזה אספה של קציניו בדימטריאס שביוון.‏[123] חניבעל הוזמן לאספה זו, ובשל ניסיונו הרב נתן לו אנטיוכוס את רשות הדיבור. חניבעל הסביר שהמלחמה נגד הרומאים אין לראותה במתכונת של מסע עונתי, אלא מלחמה כוללת. העובדה הראשונית היא שהמלך בחר באדמת יוון כבשדה מערכה, וזו צריכה איפה לשמש לה בסיס ומוצא. לפיכך טוב יעשה המלך אם ימנע חדירה רומאית אל תוך הארץ, לשם זאת יש להקים בסיס ימי בקרקירה, וכך לחסום העברת כוחות רומאיים ליוון דרך הים. את המחצית השנייה של הצי יש לשלוח אל מול חופי מערב איטליה, וכך לפגוע בשיירות תבואה מאפריקה וסרדיניה אל רומא. על חיל היבשה יש להגן על מעברי ההרים במערב יוון. כמו כן יש לרכוש את נאמנותו של פיליפוס מלך מוקדון, אם ברית זו תחתם כך טען חניבעל, הרי שמרבית השבטים התסאלים והערים באזור יצטרפו גם הם.

כדי ליישם הצעות אלו היה על אנטיוכוס להעביר את הצבא והצי מאסיה לאירופה. הוא שלח את האדמירל המוכשר פוליקסינידאס למלא משימה זאת, אולם פרט לכך דבר מכל עצותיו של חניבעל לא נעשה.‏[124] אנטיוכוס פעל יותר על פי עצותיהם של בני בריתו האיטולים, שכל מחשבתם הייתה נתונה לסיפוח טריטוריות חדשות לארצם.‏[125] הניסיון לכרות ברית עם פיליפוס נכשל לאחר שאנטיוכוס העליב את פיליפוס, זה האחרון מיהר להצטרף לרומאים. אנטיוכוס הותקף עוד בטרם הכוח של פוליקסינידאס הספיק להגיע מאסיה, ובאביב של שנת 191 לפנה"ס הובס אנטיוכוס בקרב שנערך בתרמופילאי. התבוסה הייתה מוחצת ואנטיוכוס נמלט בחרפה לאפסוס.

אנטיוכוס העריך כעת את חניבעל יותר מאי פעם, והבין כמה צדק בהזהרותיו. חניבעל הסביר לאנטיוכוס שכעת הסיכוי היחיד להביס את הרומאים הוא בקרב ימי, מרבית הצי היה מופקד בידיו של פולקיסינידאס, שעשה מאמצים נואשים ליירט את הצי הרומאי שחבר אל ציי פרגמון ורודוס. פוליקסינידאס הובס לקראת סוף השנה בקרב קוריקוס בידי האדמירל הרומאי גאיוס ליוויוס סלינטור, הצי הרומאי-פרגמוני-רודי כבר התקרב אל אסיה הקטנה. חניבעל גייס במהירות צי קטן של ספינות מלחמה מרחבי האימפריה, במיוחד מפיניקיה, וניסה לעצור שייטת קטנה של ספינות מרודוס. לא ידוע הרבה על הקרב עצמו, רק ידוע שהוא התרחש בנהר אורימדון, ושחניבעל שלא היה מנוסה בקרבות ים הובס בו ונמלט חזרה לאפסוס.‏[126] הרומאים הנחיתו כוח תחת פיקודו של סקיפיו אפריקנוס ואחיו סקיפיו אסייתיקוס באסיה. אנטיוכוס עשה נסיון נואש אחרון לעצור אותם, אולם הובס בקרב מגנסיה, ונאלץ לחתום על הסכם אפמאה. כחלק מהתנאים התחייב אנטיוכוס להסגיר את חניבעל, אולם זה האחרון כבר לא היה באפסוס.

שנים אחרונות בביתיניה והמוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוסאוס הראשון מלך ביתיניה

לא ברור לאן נמלט חניבעל מסוריה. סטראבון[127] ופלוטארכוס[128] טוענים שנמלט לארמניה (שבעקבות המלחמה ברומא השתחררה מהשלטון הסלווקי) ושם סייע לארטקסס הראשון, מלך ארמניה. על פי המסופר הוא סייע לו לבנות עיר שסטראבון מכנה "ארטקסס" על שם המלך, ופלוטארכוס מכנה "קרתגו שבארמניה". לא ברור במה סייע חניבעל בבניית העיר, סטראבון רק כותב שהעיר: "נבנתה בידי חניבעל", ופלוטארכוס מכנה אותה: "מעשה ידיו של חניבעל הגדול שבאויבי רומא". קורנליוס נפוס לעומת זאת מוסר סיפור מוזר אודות הרפתקה של חניבעל בכרתים. לפי נפוס אנשי האי ניסו לגנוב מחניבעל את כספו, חניבעל העמיד פנים שהכסף נמצא בתוך כדים בעוד שלמעשה החביא אותו בתוך פסלונים.‏[129]

עם זאת הכל תמימי דעים שחניבעל המשיך אחר כך לביתיניה. ביתיניה לא אוימה לרוב בידי אויבים זרים, ולכן נהנתה משגשוג כלכלי. אולם על אף קרבתה ליוון ולממלכות הלניסטיות תרבותה נותרה ברברית ברובה. מלך ביתיניה פרוסאוס הראשון הקפיד להישאר נייטרלי במלחמה המוקדונית ובמלחמת אנטיוכוס וכך יכל להגדיל את כוחו באין מפריע. הוא חשש מעוצמתה העולה של פרגמון. שמלכה אאומנס השני סייע רבות לרומאים במלחמות נגד מוקדון וסוריה ובתמורה קיבל שטחים רבים. פרוסאוס החליט לצאת למלחמה על פרגמון וביקש את עזרתו של חניבעל, גם כאן הופקד חניבעל על הצי ופרוסאוס על צבא היבשה שפלש לפרגמון.

חניבעל יצא בראש הצי ופגש בצי פרגמון שעליו פיקד אאומנס עצמו. על פי קורנליוס נפוס חניבעל הסתיר נחשים ארסיים בתוך כדי חרס, והורה לחייליו להשליך אותם על האויב. תוך זמן קצר התמלאו ספינות פרגמון נחשים והבלבול ששרר הקל על חניבעל לנצח.‏[130] אולם למרות הניצחון הימי המלחמה התעכבה יותר מדי ופרגמון התלוננה ברומא על תוקפנותו של פרוסאוס. בשנת 183 לפנה"ס הקונסול פלמיניניוס יצא בראש משלחת אל ביתיניה ונפגש עם פרוסאוס, במהלך הדיונים הזכיר אחד הביתינים את שמו של חניבעל. פלמיניניוס דרש לדעת אם הדבר נכון פרוסאוס ניסה להכחיש אולם לבסוף הודה שאכן חניבעל מסתתר אצלו. הוא סירב בתחילה לבגוד באורחו ולהסגיר אותו אולם משלחצו עליו הרומאים נכנע והסכים, ושלח את אנשיו לכתר את ביתו של חניבעל.

כאשר ראה חניבעל שביתו מכותר הוא העדיף להתאבד בבליעת רעל. על פי האגדה, מספרים כי משפטו האחרון היה: "הבה נשחרר את הרומאים מעול ציפייתם הממושכת למותו של איש זקן", ולאחריו שתה את הרעל שבטבעתו, כשהבעת צחוק על פניו. הוא מת בגיל 64. אותה שנה מת גם יריבו הגדול פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.

הקבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמצביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשת צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדמיתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדת חניבעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצוגיו בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייליו של חניבעל אוספים שלל

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרי דולן, הקרתגני: חניבעל מקרתא חדתא, עמיחי, 1959
  • הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
  • Serge Lancel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995 , תרגום לאנגלית 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פוליביוס כותב שמונה או תשע, אולם שאר המקורות מוסרים תשע.
  2. ^ באותן שנים היה זה מנהג מקובל למדי בחלק מהצבאות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על שרותו של חניבעל בצבא הסלווקי ראו בספרו של דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה) תשמ"ז (מהדורה שנייה).
  2. ^ ראו ביוגרפיה של קורנליוס נפוס על חייו של חניבעל (בלטינית)
  3. ^ הערכות גבוהות ליכולות הצבאיות של חניבעל נמצאות במקורות רבים, החל מהמקורות הראשונים וכלה במקורות מודרניים. ראו למשל: Ayrault Theodore Dodge, Theodore (1995). Hannibal: A History of the Art of War Among the Carthaginians and Romans
  4. ^ אם כי שארל פיקאר בספרו חיי יום יום בקרת חדשת (עמ' 11), דווקא מקבל גרסה זו.
  5. ^ Serge Lancel, Hannibal, p 6
  6. ^ Will Durant, Caesar and Christ, éd. Simon & Schuster, Nueva York, 1944, p. 45
  7. ^ ‏סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר ראשון, טור 71 וגו'
  8. ^ ‏ורגיליוס, "אינאיס", ספר רביעי, טור 626 וגו'‏
  9. ^ Walter Görlitz, Hannibal Eine politische Biographie, p 12
  10. ^ קורנליוס נפוס "חמילקרת", 1
  11. ^ ‏היו שני שופטים בקרתגו, הם ניהלו את מועצת הזקנים ונבחרו בהצבעה.
  12. ^ Barcids
  13. ^ טיטוס ליוויוס, ‏ספר עשרים ואחד, 2
  14. ^ תרגם לעברית אריה חשביה, הוצאת לדורי, 1967
  15. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 78
  16. ^ הרולד למב, "חניבעל האחד נגד רומי", עמ' 13.
  17. ^ 6 Nic Fields, Hannibal p
  18. ^ 19 Görlitz, p
  19. ^ קורנליוס נפוס, "חניבעל", 13.
  20. ^ 7 Nic Fields, Hannibal p
  21. ^ למב, עמ' 25.
  22. ^ Hannibal Barca
  23. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך ב', עמ' 15.
  24. ^ חמילקרת ברקה באנציקלופדיה בריטניקה
  25. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 8.
  26. ^ סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר שלישי.
  27. ^ 27.0 27.1 שצמן עמ' 131
  28. ^ לדיון בהרחבה על כך ראו Dexter Hoyos, Companion to the Punic Wars (2011) pp 195 - 196
  29. ^ אם כי מחקרים מודרניים דווקא מזהים אותו כשבט הטורדוטונים.
  30. ^ גם חוקרים מודרניים שונים משתמשים בכינוי לדוגמה: J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
  31. ^ ‏אם כי מומזן (עמ' 23) מציע מספרים גדולים יותר.
  32. ^ ‏שצמן עמ' 137.
  33. ^ אלפרד תייר מהן, "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה", 1660 - 1783 – פרקים נבחרים. תרגם מאנגלית ברוך קורות. תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985. עמ' 24, 45-46.
  34. ^ Starr, Chester G., The Influence of Sea Power on Ancient History. New York and Oxford, Oxford University Press, 1989. p. 3; ibid. p. 58 and note 18
  35. ^ .Lancel, p 25
  36. ^ Prevas, John, Hannibal Crosses the Alps: The Invasion of Italy and the Second Punic War, p. 86
  37. ^ לעניין מקום הקרב המדויק Lazenby p. 35
  38. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 43. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 28.
  39. ^ ראו כרונולוגיה של חציית הרי האלפים בידי חניבעל באתר ליוויוס
  40. ^ .Lancel, p 60
  41. ^ שצמן עמ' 138.
  42. ^ למב עמ' 84.
  43. ^ Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks p. 159 & 167
  44. ^ הערך "קרב טיקינוס", באנציקלופדיה הצבאית המקוונת.
  45. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 63. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43. דיו קסיוס, ספר ארבעה עשר, 57, 4.
  46. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 46.
  47. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 64.
  48. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 79.
  49. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 7. פלוטארכוס, חיי פאביוס, 3. פוליביוס, ספר שלישי, 84.
  50. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 85.
  51. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 65
  52. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 85. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 8.
  53. ^ למב, עמ' 128.
  54. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 4. טיטוס ליוויוס, ספר 22, 9 - 10.
  55. ^ שצמן עמ' 141.
  56. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9.
  57. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 66
  58. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 68
  59. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 5.
  60. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 6.
  61. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 7.
  62. ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 95
  63. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 71
  64. ^ Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p 127
  65. ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 96
  66. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 108.
  67. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 36.
  68. ^ לדיון אודות הדעות השונות F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, vol I, 1957, p 439 - 440
  69. ^ Arthur Meckstein, Moral vision of Polybius, pp 38-40
  70. ^ Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. p 192 - 193
  71. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 17. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.
  72. ^ Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co., 1964, pp. 353–354.
  73. ^ מ. קארי "דברי ימי רומא", עמ' 170.
  74. ^ למב עמ' 162
  75. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 25 - 27
  76. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 45 - 46. פלוטארכוס, "חיי מרקלוס", 11 - 12.
  77. ^ Goldsworthy p 223
  78. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 1 - 3
  79. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 390.
  80. ^ פוליביוס, ספר שביעי, 9.
  81. ^ Walbank vol II pp 42 - 56
  82. ^ גולן עמ' 393.
  83. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 38.
  84. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 4.
  85. ^ תאריך הרצח לא ברור ראו Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 103
  86. ^ שצמן 143
  87. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 19.
  88. ^ ליוויוס טוען שהייתה זו שנת 214, אולם Lazenby (עמ' 105) מצביע על שנת 213.
  89. ^ טל פרוסט, היסטוריה קטלנית: כלי נשק מן העבר באתר ידיעות אחרונות
  90. ^ Archimedes Death Ray: Idea Feasibility Testing
  91. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 113
  92. ^ 235-Goldsworthy pp. 233
  93. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 22.
  94. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 25.
  95. ^ פלוטארכוס, "חיי מרקלוס", 29.
  96. ^ Goldsworthy p. 237
  97. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 49.
  98. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושמונה, 46.
  99. ^ .Delbrück p 430
  100. ^ אפיאנוס, "המלחמות הפוניות", ספר שמיני, 54.
  101. ^ אפיאנוס, "המלחמות הפוניות", ספר תשיעי, 57.
  102. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 36.
  103. ^ Mago Barca
  104. ^ לידל הארט, "סקיפיו הגדול מנפוליאון", עמ' 136.
  105. ^ שצמן, עמ' 155.
  106. ^ "זאמה הקטנה" באתר המוקדש לתוניסיה.
  107. ^ למב, עמ' 267.
  108. ^ כינוי שבו השתמשו היוונים כלפי אנשים ממוצא פיניקי-ברברי מעורב. הם נודעו כפרשים טובים מהקרתגים המקוריים.
  109. ^ נומידים אלו גוייסו בידי בניו של סיפאקס, שקיוו שהקרתגים יחזירו אותם לשלטון בממלכת אביהם.
  110. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, pp 220-221
  111. ^ תיאור הקרב עם תרשימים.
  112. ^ הפורום (FORUM) ברומא, היה המרכז הציבורי והחברתי של העיר בו התנהלו דיונים ומסחר. הפורום בקרתגו כונה בשם "בירסה", הרומאים נהגו לכנות מושגים זרים בשמות המוכרים להם.
  113. ^ קרתגו קיימה הבטחה זו בזמן מלחמת אנטיוכוס, ושלחה לרומא מספר ספינות מלחמה.
  114. ^ דיו קסיוס, ספר שבעה עשר, 86.
  115. ^ קורנליוס נפוס, "חניבעל", 7.
  116. ^ למב, עמ' 278.
  117. ^ למב, עמ' 289.
  118. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 60.
  119. ^ גולן, עמ' 490.
  120. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 61.
  121. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 61. פלוטארכוס, "חיי פלמיניניוס", 21.
  122. ^ ‏אולוס גליוס, "לילות אטיקה" ספר חמישי. 4.
  123. ^ גולן, עמ' 502.
  124. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וששה, 8.
  125. ^ גולן, עמ' 503.
  126. ^ אפיאנוס, "סוריקה", 22.
  127. ^ סטראבון, ספר אחד עשר, 14, 6.
  128. ^ פלוטארכוס, "חיי לוקלוס", 31.
  129. ^ קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 9
  130. ^ קורנליוס נפוס ‏"חניבעל", 11