חני שטרנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חני שטרנברג
לידה 1956 (בת 68 בערך)
נווה שאנן, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה שירה עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חני שטרנברג (נולדה ב–1956) היא משוררת, סופרת ועורכת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חני פרומן שטרנברג נולדה בנווה שאנן חיפה, להורים ניצולי שואה יוצאי פולין וטרנסילבניה. בנעוריה הייתה חברה בתנועת הנוער המחנות העולים. בצבא שירתה באגף המודיעין ביחידה 8200. לאחר שירותה, למדה תנועה ומחול באקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים. בשנים 1983–1985 הציגה שתי עבודות כוריאוגרפיות בהן שילבה בין תנועה, לשירים ולקטעי פרוזה אותם כתבה. אחת העבודות זכתה לביקורת משבחת של המשורר ומבקר המחול חזי לסקלי בעיתון העיר בתל אביב. בשנת 1986, בעקבות נישואיה ולידת שני ילדיה, שבה להתגורר בחיפה שם נולד בהמשך בנה הצעיר. שטרנברג עשתה הסבה להוראת הערבית, מקצוע בו עסקה לפרנסתה. בשנת 1998 עברה להתגורר עם משפחתה בזכרון יעקב, וב-1999 ראה אור ספר שיריה הראשון. בשנת 2005 החלה לכתוב שירה וסיפורים על חפצים אותם הציגה בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד. בשנת 2012 יזמה את כתב העת הספרותי "מקף", אותו ערכה והוציאה לאור יחד עם יואב איתמר בין השנים 2012–2015. במסגרת כתב העת ראו אור שישה גליונות שבהם פרסמה שירים, תרגומים, מסות וראיונות. לצד כתב העת פעלה "הוצאת מקף" בה ראה אור ספרה "קפקא ואני".

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר והעורך עמוס לויתן כתב על יצירתה של שטרנברג: "שירתה של המשוררת טוטלית: משפחה, מלחמה, נסיעה, אהבה, הואדי וההרים, בדרך להוצאת הספרים, גוגל ושיטוטים אחרים, הם כולם חומרים ביצירתה. שיריה משוחררים מעכבות ומאיסורים: חירותם הגדולה לומר הכול מרתקת, ויכולתם להנכיח ניגודים מענגת. אפילו המעשה של הוצאת ספר שירים הוא עבורה סוג של מחאה או תסכול, כפרה על רצון לעשות מעשים אחרים, שאינם נעשים."

אביטל אפרת, אוצרת ומנהלת מוזיאון העלייה הראשונה, תיארה את יצירתה כך: "המאפיין המרכזי ביצירתה של חני שטרנברג הוא חופש פנימי. חירות להביע את עצמה במילים, בשורות מזוקקות של שיר." "שיריה רוויים געגועים לשושלת הגדועה שמוצאה במזרח אירופה. היצירה שלה חושנית ופרועה. הקצוות הפרומים של הבד, הרהיט הבלוי והאריח השבור בפינה הם השתקפות של עולם אמיתי, לא מושלם, קצת פגום בפינה, אבל שמח, אוהב ומקבל."

הגר אלון ברשימה בעיתון 77: "האישי תובע פתרון של אמת בלתי מתפשרת, מכאיבה ככל שתהיה, שמתוכה מצליחה המשוררת להעלות לנו ולעצמה ארוכה. יחסיה המורכבים והנוקבים עם הוריה, דין וחשבון אהבתה כרעיה וכאם, מדרבנים את הקורא לפשפש במעשיו ולבחון את המקום בו הוא עצמו עומד."

אמיר אוריין ברדיו 88fm: " חני כותבת את חייה במקטעים מרוכזים עם דימויים מדויקים כמו בקליפ משובח, ויש כאן תובנות אישיות בעלות אופי אוניברסלי. ספר מומלץ המקרב אותנו אל מצבי קיום, שיש בהם סודות אפלים מהעבר, וגם הדרך אל התיקון האישי באמצעות היצירה. כתוב בפרוזה, אבל הסגנון המרוכז הופך אותה לפיוט."

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "שירי מעבר", ספריית פועלים, 1999
  • "עונות", ספריית פועלים, 2000
  • "עכשיו הזמן לומר אמת", גוונים, 2009
  • "קפקא ואני" בהוצאת "מקף", 2014
  • " אפשר לקרוא לכל זה אושר", מהדורה דיגיטלית בהוצאת "מקף",2014

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם לורברבוים, קול כבודה בת מלך, שירת נשים חדשה ( 1999-2000) דימוי, גיליון 21, עמ' 9–13
  • חני פרומן – שטרנברג, כל הגודל הענקי הזה ריק מבפנים, 10 פתיחות, ידיעות אחרונות, 8.10.2000
  • הגר אלון, כשריח השרפה באוויר. עיתון 77, גיליון 343 (כסלו-טבת תש"ע, נובמבר-דצמבר 2009), עמ' 12–13
  • שיר בשבוע, משלים קטנים. Time Out תל אביב, גיליון ה-12–19 ביולי 2012
  • שיר ביום, משיח, הארץ, גלריה, 17 באפריל 2013, עמ' 16
  • שיר ביום, "השמש אינה זקוקה להכרה", ידיעות אחרונות, 13.1.2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]