חנן בישא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חנן בישא (=הרע) היה כינויו של עבריין יהודי בבלי שהתפרסם במעשי הנזק שעשה. חי בבבל בתקופת הדור השני של האמוראים. פעמים אחדות עמד לדין לפני רב הונא, ראש ישיבת סורא, על מעשיו. בתלמוד הבבלי נאמר שהיה קשה עד בלתי אפשרי להוציא ממנו ממון ותשלומים על נזקיו[1].

מפורסם במיוחד המעשה הבא, המובא פעמיים בתלמוד הבבלי[2] בו חנן בישא תקע לאדם אחד באוזנו (היכה אותו על האוזן, או שצעק לתוכה[3]). אמר לו רב הונא לתת לאותו אדם חצי זוז, אך לחנן היה זוז מעוך (פחות בערכו). חנן ביקש לתת לאותו אדם את הזוז ולקבל עודף של חצי זוז, אך לא היה לאותו אדם עודף. משכך, חנן תקע שוב באוזנו (בכך התחייב בחצי זוז נוסף), ונתן את המטבע לנפגע בעבור שתי המקרים.

מסופר עליו שפעם אחת גנב גלימה ומכר אותה. בהקשר זה העיד עליו התלמוד שלא היה מפורסם במעשי גניבה ושוד, אלא במעשים רעים אחרים, כנזקים וחבלות[4].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, בבא קמא קטו ע"א.
  2. ^ תלמוד בבלי, בבא קמא לז ע"א ובכורות נ ע"ב. בתרגום חופשי מארמית ובהרחבה לצורך הבנת הסיפור.
  3. ^ פירוש רש"י לבבא קמא צ ע"א, "התוקע לחברו".
  4. ^ בבלי, בבא קמא קטו ע"א: "וחנן בישא גנב גלימא וזבנה, אתא לקמיה דרב הונא, א"ל לההוא גברא: זיל שרי עביטך! שאני חנן בישא, כיון דליכא לאישתלומי מיניה, כלא הוכר דמי. אמר רבא: אם גנב מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק. והא חנן בישא דמפורסם הוה, ועשו בו תקנת השוק! נהי דמפורסם לבישותא, לגניבותא לא מפורסם".