לדלג לתוכן

חנקן חלוד-גב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןחנקן חלוד-גב
חנקן חלוד-גב מהתת-מין L. s. erythronotus, הודו
חנקן חלוד-גב מהתת-מין L. s. erythronotus, הודו
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: תרופודה
משפחה: חנקניים
סוג: חנקן
מין: חנקן חלוד-גב
שם מדעי
Lanius schach
ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
מפת התפוצה של חנקן חלוד-גב

מפת התפוצה של חנקן חלוד-גב:

  חורף
  יציב, או עם נדידה חלקית בלבד
  יציב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חַנְקָן חָלוּד-גַּב (שם מדעי: Lanius schach, נקרא בעבר חנקן זנבתן) הוא מין של ציפור שיר ממשפחת החנקניים. תפוצתו הנרחבת כוללת את דרום-מזרח אסיה, הארכיפלג המלאי, ותת-היבשת ההודית; ויש שונות גבוהה בניצוי בין תת-המינים השונים בכל אזור. למרות ההבדלים הניכרים בין תת-המינים, לכולם יש זנב שחור ארוך וצר, מסכה ומצח שחורים, שת וצדדים אדומים וכתם לבן קטן על הכתף. הוא והחנקן אפור-גב (אנ') (Lanius tephronotus) המתרבה במישור הטיבטי נחשבים יחדיו למין-על בתוך הסוג.

בישראל נרשמה תצפית בודדת במדרשת בן-גוריון בנובמבר 1982.[2]

טקסונומיה ואטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החנקן חלוד-הגב תואר לראשונה רשמית בידי חוקר הטבע השוודי קארל ליניאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של הספר Systema Naturae שלו תחת השם המדעי Lanius schach. לינאוס ציטט את התיאור שכלל החוקר השוודי פהר אוסבק בתיאור שהותו בסין.[3] [4] המיקום ממנו נאסף הטיפוס על-פיו תואר המין הוא אזור הקנטון של סין.[5]

שם הסוג, Lanius, נגזר מהמילה הלטינית ל"קצב", בשל הרגלי האכילה שלהם: הם נוהגים לשפד את טרפם ולקרוע ממנו פיסות. שם המין הספציפי הוא אונומטופיה המבוסס על הקריאה שלו.[6] השם העממי האנגלי "shrike" הוא מאנגלית עתיקה scríc, "צרחה", המתייחס לקריאתם הצורמנית.

תפוצת התת-מינים השונים: L. s. erythronotus L. s. caniceps L. s. tricolor L. s. schach L. s. longicaudatus L. s. bentet L. s. nasutus L. s. suluensis L. s. stresemanni
תפוצת התת-מינים השונים:
  L. s. erythronotus
  L. s. caniceps
  L. s. tricolor
  L. s. schach
  L. s. longicaudatus
  L. s. bentet
  L. s. nasutus
  L. s. suluensis
  L. s. stresemanni

ישנם תשעה תת-מינים מוכרים:[7]

סטיוארט בייקר במהדורה השנייה של "הפאונה של הודו הבריטית" ראה את התת-מינים L. s. schach, L. s. tephronotus ו-L. s. tricolor כשלושה מינים נפרדים. הוא ראה ב-nigriceps שם נרדף ל-tricolor וכלל את erythronotus כתת-מין של schach. מיונים אחרים הוצעו על ידי יו ויסלר ונורמן בויד קינאר כאשר החנקן אפור-גב נחשב לתת-מין של חלוד-גב, ו-nigriceps ו-nasutus מקובצים יחדיו. מיון אחר החשיב את tricolor לתת-מין של חנקן אפור-גב.[8] אולם לאחר מכן צוין כי חנקנים אפורי-גב וחלודי-גב מצויים יחד באזור קומאון ולכן הוכרע כי השניים מהווים מינים נפרדים. גם הבדלים מולקולריים מצביעים על כך שהם מרוחקים גנטית במידה מספקת.[9]

האוכלוסייה המערבית ביותר מאזור הים הכספי נקראה על ידי סרגיי בוטורלין "jaxartensis", ונטען כי הפרטים מעט גדולים יותר; אך היא אינה נחשבת לתת-מין מובחן.[10] מופע אפור בהיר מאוד מהאזורים היבשים המערביים של הודו, שנקראה על ידי וולטר קואלז "kathiawarensis", נחשבת גם כשונות בלבד.[11] ביסוואמוי ביסוואז תמך בדעה ש-nigriceps (בעל הגב העליון האפור והגב התחתון האדום) הוא הכלאה של tricolor ו-erythronotus.[12] [13]

לתת-מין erythronotus מצפון הודו יש ראש אפור הממשיך אל הגב עם מעבר הדרגתי לצבע חום-אדום. בדרום הודו וסרי לנקה, תת-המין של ה-Caniceps, מובחן על ידי האדום המוגבל לשת, הכיפה הבהירה והאפור הנקי בגב. התת-מין longicaudatus הוא בעל כיפה אפורה יותר והוא נמצא בתאילנד ובמיאנמר. תת-המין הטיפוסי L. s. schach מצוי בסין מעמק היאנגצה דרומה ועד להאינאן וטאיוואן; אצל חלק מהפרטים שלו מופיע מלניזם והם תוארו פעם כמין נפרד בשם L. fuscatus.[9] [14] התת-מינים מהאיים כוללים את nasutus (איי הפיליפינים ממינדנאו עד לוזון וצפון בורנאו), suluensis (האי סולו), bentet (איי סונדה וסומטרה מלבד בורנאו) ו-stresemanni מגינאה החדשה.[5]

חנקן חלוד-גב הוא חנקן טיפוסי במראהו, המעדיף בתי גידול פתוחים ויבשים ונצפה לעיתים קרובות יושב בולט על גבי שיח או על חוט. המסכה כהה ורחבה, עוברת את העין ומכסה את המצח ברוב תת-המינים; ואצל tricolor ו-nasutus הראש כולו שחור. הזנב צר ומדורג עם גוון אדמדם בהיר בנוצות החיצוניות. תת-המין erythronotus בעל גב עליון אפור העובר בהדרגה לגווני אדום, בעוד של-caniceps הדרום-הודי יש אפור נקי.[15] כמות קטנה של לבן קיימת בבסיס אברות התעופה. המין חנקן הודי (אנ') (שם לא רשמי, Lanius vittatus) דומה לו, אך קטן יותר ובעל ניצוי מנוגד יותר, ויש לו כתם לבן בולט יותר על הכנף. הזוויגים זהים.[16]

תפוצה ובית גידול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין נמצא ברחבי אסיה מקזחסטן ועד גינאה החדשה. הוא נמצא בעיקר בבתי גידול פתוחים ושיחיים. רבות מאוכלוסיות האזור הממוזג נודדות דרומה בחורף, בעוד שאלו באזורים הטרופיים נוטים להיות יציבים; אך הם עשויים לשוטט למרחקים קצרים. תת-המין caniceps של דרום הודו חורף באזור החוף היבש של דרום הודו.[15] [17] תת-מין tricolor נודד דרומה לבנגל.[18] הם נמצאים בשיחים, מישורי עשב ובקרקעות מעובדות פתוחות. סקר בדרום הודו מצא שהם בין חנקני החורף הנפוצים ביותר ונמצאו בצפיפות קווית גבוהה בצידי כבישים, כ-0.58 לקילומטר בממוצע, לעיתים קרובות נחים על קווי חשמל.[19]

הוא מזדמן נדיר ביותר למערב אירופה עם חמש תצפיות בבריטניה בדרום אויסט בנובמבר 2000[20] ובהולנד ליד דן הלדר באוקטובר 2011. במלדיביים נצפה פרט המתאים התת-מין caniceps.[21] הוא הזדמן גם לירדן,[22] ישראל, טורקיה,[23] איחוד האמירויות הערביות, כווית, שווייץ, יפן ושוודיה.[24]

בקיץ 2016 נרשם הקינון הראשון של חנקן חלוד-גב במערב הפלארקטי: זוג הורים ופרחונים תועדו באטיראו, ליד נהר אורל בקזחסטן, על-ידי צפרים פינים.[2]

התנהגות ואקולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחנקן חלוד-גב התנהגות אופיינית לחנקנים: הוא נוהג לשבת זקוף על שיח, ממנו הוא עף מטה בחדות כדי לצודלטאות, חרקים גדולים, ציפורים קטנות ומכרסמים. הם טריטוריאליים גם מחוץ לעונת הקינון, ומצויים לרוב בבודדים או בזוגות מרווחים היטב; אם כי נצפו פרטים בהתנהגות משחק כשהם נלחמים על עמדות.[25] הקריאות הרגילות כוללות קולות צורמים וחורקים, המתוארים כצווחה של צפרדע שנתפסה על ידי נחש. הם ממבצעים לעיתים חיקויים הכוללים את קריאותיהם של מינים רבים, לרבות קיוויות, קוקיות, גורים וסנאים בשירה שלהם.[15] יכולת השירה הזו הפכה אותו לחיית מחמד פופולרית בחלקים של דרום-מזרח אסיה.[26] [27]

התזונה של חנקנים חלודי-גב כוללת מגוון רחב של בעלי חיים. הם אף תועדו לוכדים דגים מנחלים,[28] וצדים נחשים קטנים.[29] לפעמים הוא נוטה לחומסנות וגונב טרף מציפורים אחרות. הוא גם לוכד חרקים מעופפים באוויר. לפעמים הוא משפד טרף על שיח קוצני לאחר אכילה של הראש או המוח בלבד. דווח כי הם ניזונים מפירות האזדרכת ההודית בקרלה, ואפילו ניסו לשפד אותם על ענף.[15] [30]

עונת הקינון מתרחשת בקיץ באזורים הממוזגים. הקן בצורת גביע עמוק ורופף המורכב מזרדים קוצניים, סמרטוטים ושיער. זה ממוקם בתוך שיח קוצני, עצים כגון flacourtia ותמר בר.[31] התטולה מכילה כ-3 עד 6 ביצים, ושני ההורים משתתפים בדגירה עליהן. הביצים בוקעות לאחר כ-13 עד 16 ימים. הגוזלים הצעירים מואכלים לעיתים קרובות בחתיכות של ציפורים קטנות שנלכדו על ידי ההורים.[32] לעיתים מתרחש מחזור קינון שני בעונה באותו הקן. הם נטפלים על ידי קוקיות כמו קוקייה אירופית (דהראדון), Hierococcyx varius (אנ'), Clamator jacobinus (אנ') ו-Clamator jacobinus (אנ') בבנגלדש.[15] [33]

למין זה טווח תפוצה נרחב מאוד ועל-אף שגודל האוכלוסייה ומגמותיה לא הוערכו במדויק, היא מוערכת כגדולה למדי ויציבה (למעט תנודות מקומיות). בשל כך המין אינו מוגדר כמתקרב לסף פגיעות, ומסווג ברמת סיכון "ללא חשש" על-ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN).[34]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חנקן חלוד-גב בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 התת-מין הראשון שהוגדר ושעל פיו תואר המין לראשונה. נושא את אותו השם המדעי כמו שם המין.
  1. ^ חנקן חלוד-גב באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ 1 2 חנקן חלוד-גב, Lanius schach, באתר מרכז הצפרות הישראלי
  3. ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema Naturae per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis (בלטינית). Vol. 1 (10th ed.). Holmiae (Stockholm): Laurentii Salvii. p. 94.
  4. ^ Osbeck, Pehr (1757). Dagbok öfwer en Ostindisk resa åren 1750, 1751, 1752 : Med anmårkningar uti naturkunnigheten, fråmmande folkslags språk (בשוודית). Stockholm: Ludv. Grefing. p. 227.
  5. ^ 1 2 Mayr, Ernst; Greenway, James C. Jr, eds. (1960). Check-List of Birds of the World. Vol. 9. Cambridge, Massachusetts: Museum of Comparative Zoology. pp. 349–351.
  6. ^ Jobling, James A. (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 219, 349. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  7. ^ Gill, Frank; Donsker, David; Rasmussen, Pamela, eds. (בינואר 2022). "Shrikes, vireos, shrike-babblers". IOC World Bird List Version 12.1. International Ornithologists' Union. נבדק ב-3 במרץ 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Biswas, B (1962). "Further notes on the shrikes Lanius tephronotus and Lanius schach". Ibis. 104 (1): 112–115. doi:10.1111/j.1474-919X.1962.tb08635.x.
  9. ^ 1 2 Zhang, Wei; Lei, Fu-Min; Liang, Gang; Yin, Zuo-Hua; Zhao, Hong-Feng; Wang, Hong-Jian; Krištín, Anton (2007). "Taxonomic status of eight Asian shrike species (Lanius): phylogenetic analysis based on Cyt b and CoI gene sequences". Acta Ornithologica. 42 (2): 173–180. doi:10.3161/068.042.0212.
  10. ^ Vaurie, Charles (1955). "Systematic Notes on Palearctic Birds. No. 17 Laniidae". American Museum Novitates (1752): 1–19.
  11. ^ Abdulali, Humayun (1975). "On the validity of Lanius schach kathiawarensis Koelz". Journal of the Bombay Natural History Society. 72 (3): 854–855.
  12. ^ Biswas, Biswamoy (1950). "On the shrike Lanius tephronotus (Vigors), with remarks on the erythronotus and tricolor groups of Lanius schach Linne, and their hybrids". Journal of the Bombay Natural History Society. 49 (3): 444–455.
  13. ^ Dunajewski, A. (1939). "Gliederung und Verbreitung des Formenkreises Lanius schach L". Journal für Ornithologie (בגרמנית). 83 (1): 28–53. doi:10.1007/BF01950811.
  14. ^ Huang, Jin-wen; Zhao, Shi-ye; Lin, Yizhou; Yang, Lei; Chen, Yuan-zhong; Tang, Si-xian; Hu, Hui-jian (2009). "Comparison of breeding ecology between two color morphs of Lanius schach" (PDF). Zoological Research. 30 (3): 288–294. doi:10.3724/SP.J.1141.2009.03288.
  15. ^ 1 2 3 4 5 Ali, S & Ripley, SD (1986). Handbook of the Birds of India and Pakistan. Volume 7 (2nd ed.). New Delhi: Oxford University Press. pp. 93–98.
  16. ^ Rasmussen, PC & Anderton, JC (2005). Birds of South Asia. The Ripley Guide. Volume 2. pp. 350–351.
  17. ^ Guruswami, V (1997). "South Indian Grey-backed Shrike Lanius schach caniceps". Newsletter for Birdwatchers. 37 (5): 91.
  18. ^ Law, SC (1932). "The status of the Indian Blackheaded Shrike Lanius nigriceps (Frank) in lower Bengal". J. Bombay Nat. Hist. Soc. 36 (1): 259–262.
  19. ^ Pande S, Pawashe A, Sant N, Mahabal A (2004). "Status, habitat preferences and population estimates of non-breeding shrikes Lanius spp. in Maharashtra and Karnataka states, India". Biological Letters. 41 (2): 65–69.
  20. ^ Stevenson, Andrew (2000). "The Long-tailed Shrike on the Outer Hebrides – a new British bird". Birding World. 13 (11): 454–457.
  21. ^ Anderson C, Baldock M (2001). "New records of birds from the Maldives, with notes on other species" (PDF). 17: 67–73. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-02-26. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  22. ^ Dufourny, H (2006). "First Record of Long-tailed Shrike Lanius schach for Jordan". Sandgrouse. 28 (1): 73–75.
  23. ^ Shirihai, H; Golan, Y (1994). "First records of Long-tailed Shrike Lanius schach in Israel and Turkey". Sandgrouse. 16 (1): 36–40.
  24. ^ Long-tailed shrike, www.tarsiger.com
  25. ^ Serrao, JS (1969). "A curious play of Rufousbacked Shrikes". Newsletter for Birdwatchers. 9 (11): 9.
  26. ^ Sodhi, NS; Sekercioğlu, CH; Barlow, J & Robinson, S (2011). Conservation of Tropical Birds. John Wiley & Sons. p. 163. ISBN 9781444334821.
  27. ^ Shepherd, CR (2006). "The bird trade in Medan, north Sumatra: an overview" (PDF). BirdingASIA. 5: 16–24.
  28. ^ Magrath, HAF (1910). "The food of the Rufous-backed Shrike (Lanius erythronotus)". J. Bombay Nat. Hist. Soc. 20 (1): 218.
  29. ^ Mohan, Dhananjai (1994). "Rufousbacked Shrike (Lanius schach Linne) feeding a Striped Keelback (Amphiesma stolata) to Cuckoo (Cuculus canorus Linne) fledgeling". J. Bombay Nat. Hist. Soc. 91 (1): 143.
  30. ^ Neelakantan, KK (1952). "More stray bird notes from Malabar". J. Bombay Nat. Hist. Soc. 50 (3): 664–667.
  31. ^ Law, SC (1933). "Further notes on the nesting of Lanius nigriceps Frank. with observations on juvenile plumage". Journal of the Bombay Natural History Society. 36: 499–501.
  32. ^ Yoong, KS (2011). "Observations on the hunting and feeding behaviour of breeding Long-tailed Shrikes Lanius schach". BirdingASIA. 16: 71–74.
  33. ^ Begum, S; Moksnes, A; Røskaft, E & Stokke, BG (2011). "Factors influencing host nest use by the brood parasitic Asian Koel (Eudynamys scolopacea)". Journal of Ornithology. 152 (3): 793–800. doi:10.1007/s10336-011-0652-y.
  34. ^ Long-tailed Shrike (Lanius schach) - BirdLife species factsheet, datazone.birdlife.org