חסדו של טיטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

חסדו של טיטוס (באיטלקית: La clemenza de Tito) היא אופרה סריה בשתי מערכות שהולחנה בידי מוצארט לליברטו של קטרינו על פי הטקסט של מטסטסיו. כתיבתו התחילה אחרי  ש'חליל הקסם', האופרה האחרונה עליה עבד מוצרט, כבר הייתה כתובה ברובה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי  1791, בשנה האחרונה לחייו, בהיותו בשלבים מתקדמים של כתיבת "חליל הקסם", התבקש מוצרט לחבר אופרה סריה. ההזמנה הגיעה מהאמרגן דומניקו גווארדסוני ונשכר על ידי 'האחוזות של בוהמיה' לספק להם יצירה חדשה לרגל חגיגת הכתרתו של ליאופולד II- כמלך בוהמיה של האימפריה הרומית הקדושה . ההכתרה תוכננה על ידי 'האחוזות' במטרה לאשרר (לאשר רשמית) הסכם פוליטי בין ליאופולד והאצולה של בוהמיה (מעשה שהניא את מאמציו של יוסף II – אחיו של ליאופולד – ליזום תוכנית לשחרר את הצמיתים בבוהמיה ולהעלות את נטל המיסוי של האריסטוקראטים בעלי האחוזות). ליאופולד ביקש להרגיע את האצולה הבוהמית במטרה לסכל את ההתקוממות ולחזק את שליטתו אל מול האתגרים הפוליטיים שנולדו כתוצאה מהמהפכה הצרפתית. הטקס אמור היה להתרחש ב 6 בספטמבר; גווארדסוני הסתובב בקרבת האופרה כבר בתקופת יוני. שום אופרה של מוצרט לא הייתה מגוייסת בצורה כה מובהקת למטרות פוליטיות כמו 'חסדו של טיטו', במקרה זה - כדי לקדם את הפוליטקה הריאקציונרית ומדיניותה החברתית של האליטה האריסטוקראטית. אין בנמצא הוכחות ברורות לעמדתו של מוצרט בעניין זה, או אפילו לאם היה מודע בכלל לקונפליקטים הפנים פוליטיים שהתחוללו בממלכת בוהמיה ב 1791.

בחוזה המיוחס ל 8 ביולי, הבטיח גווארדסוני להעסיק קסטרטו 'בעל אופי מוביל' (נראה שזה היה חשוב אפילו יותר מאשר מי יכתוב את האופרה); וכן להביא לידי כתיבת האופרה.... ולהלחנתה בידי מוזיקאי מצטיין'. לוח הזמנים היה לחוץ ולגווארדסוני היה סעיף מחלץ אם הוא לא יצליח להבטיח טקס חדש הוא ייאלץ (would) להזדקק ל'סליחתו של טיטו', ליברטו שנכתב לפני יותר מחמישים שנה קודם על ידי פייטרו מטסטאסיו  (1698 – 1782).

הליברטו של מטסטאסיו עבר עיבוד כבר בעבר על ידי קרוב לארבעים מלחינים; הסיפור מבוסס על חייו של טיטוס, הקיסר הרומי, מתוך רמזים קצרצרים  (brief) ב'חיי הקיסרים' של הסופר הרומי סווטוניוס, שהורחבו ופותחו על ידי מטסטאסיו בשנת 1734 בשביל המלחין האיטלקי אנטוניו קאלדרה. בין העיבודים המאוחרים יותר היו גם אלה של גלוק ב 1752 ויוסף מילסבצ'ק בגרסה משנת  1774; היו עוד שלשה עיבודים נוספים אחרי 1791. מוצרט לא עמד בראש העדפותיו של גווארדסוני כמלחין האופרה. במקום זאת, הוא פנה תחילה לאנטוניו סאליירי, המלחין הבולט ביותר  של האופרה האיטלקית בווינה וראש הממסד המוזיקלי בחצר האימפריה. אלא שסאליירי היה עסוק מדי ודחה את התפקיד, למרות שהוא אכן נכח בטקס ההכתרה.

הליברטו עובד לגרסה נגישה יותר על ידי משורר החצר קטרינו מזולה. שלא כדרכו, בקטלוג היצירות הפרטי שלו, מציין מוצרט את מזזולה לשבח על עיבודו, בהדגישו במיוחד שהליברטו 'עובד מחדש לאופרה אמיתית'. מזולה קיצר וכינס את הליברטו בן שלוש המערכות לשתיים, ושום אריה שנכתבה במקור בידי מטסטסו למערכה האמצעית שבהן לא נותרה בו. מזולה המיר הרבה מהדיאלוגים לקבוצות כלים וכתב סיום שונה למערכה הראשונה, ששוכתב מחדש מהשורות של הליברטו המקורי, באופן שבפועל ימחיש את המרד, בעוד שמטסטסיו רק תיאר אותו.

נסיונו של גווארדסיוני עם מוצרט בעבודתו  על דון ג'ובאני שיכנע אותו בכך שהמלחין הצעיר מסוגל ואף יותר לעמוד בלוח הזמנים הלחוץ. מוצרט קיבל עליו את ההזמנ ה בחפץ לב מתוך הסכמה מראש ששכרו יהיה פי שניים מהמחיר המקובל בווינה על הזמנת אופרה דומה. נימצ'ק – הביוגרף המוקדם ביותר של מוצרט  טוען שהאופרה הולחנה ב 18 יום בלבד, ובאופן כה חפוז שכל קטעי הרצ'יטטיב סאקו' נוספו בעצם (supplied) בידי מלחין אחר, אולי פרנץ סאבר זוסמאייר, שכפי שמאמינים, היה תלמידו של מוצרט. על אף שלא קיים שום מסמך נוסף שמאשר את שיתופו של זוסמאייר, אף לא אחד מקטעי הרצי'טטיב סאקו מופיעים בכתב ידו של מוצרט, וידוע שזוסמאייר נסע עם מוצרט לפראג שבוע לפני הצגת הבכורה כדי לעזור לו בחזרות, בהגהות ובהעתקה. חוקרי מוצרט העלו בעבר את הטענה שמוצרט למעשה עבד על האופרה זמן רב יותר, אולי מאז 1789, בכל אופן תאוריות מסוג זה כבר הופרכו עד היום לחלוטין בספרות המוזיקולוגית בשפה האנגלית. האופרה, גם אם לא נכתבה בדיוק ב 18 יום, היא ללא ספק באותה שורה עם 'האיטלקיה באלג'יר, הספר מסביליה' ו'סינדרלה' של רוסיני כאחת מהאופרות שנכתבו בזמן הקצר ביותר ושעדיין מושמעות בתדירות גבוהה בימינו.

לא  ידוע מה חשב ליאופולד עצמו על האופרה שנכתבה לכבודו. הדיווחים על כך שרעייתו מריה לואיזה מספרד דחתה אותה כ  una porcheria tedesca (שמשמעותה המילולית באיטלקית היא 'חזירות גרמנית', אבל כניב לשוני נראה שכוונתו 'בלגן גרמני')  התרחשו לא לפני 1871, באוסף  תיאורים ספרותיים קצרים של אלפרד מייסנט על ההיסטוריה של פראג המתבססים ככלל על זכרונות של סבי המחבר, שנוכח בטקסי ההכתרה.

היסטוריה של הביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת הבכורה התרחשה מספר שעות לאחר הכתרתו של ליאופולד. את תפקיד ססטו לקח קסטרטו סופרן, דומניקו בדיני. האופרה בוצעה לראשונה לציבור ב-6 בספטמבר ב'תיאטרון האחוזה' בפראג.

האופרה נותרה פופולרית שנים רבות לאחר מותו של מוצארט. זאת הייתה האופרה הראשונה של מוצארט שהגיע ללונדון, וקיבלה את הופעת הבכורה שלה שם בתיאטרון של הוד מלכותו ב-27 במרץ  1806. הליהוק כלל את גוהן נראהם מי ששותפתו רבת השנים ננסי סטוראס הייתה הסוזנה הראשונה ב'נישואי פיגארו' בווינה. בכל מקרה, [בדיעבד] מאחר שזה בוצע פעם אחת בלבד לא נראה שזה משך הרבעה תשומת לב. עד כמה שניתן להבין היא לא הועלתה שוב על במות לונדון עד פסטיבל סט. פנקרס ב 1957. הביצוע הראשון שלה ב'לה סקאלה' במילאנו היה ב 26 בספטמבר 1818. ביצוע הבכורה שלה בצפון אמריקה עלה ב 4  באוגוסט 1952 ב 'ברקשייר מיוסיק סנטר' בטנגלווד. במשך זמן רב התייחסו מומחי מוצרט ל'טיטו' כליצירה חלשה יותר  של המלחין. אלפרד איינשטיין כתב ב 1945 שהיה 'מקובל לדבר בזילזול על 'לה קלמנצה די טיטו' ו'לפטור'  כתוצר של חיפזון ועייפות', והוא [עצמו]  המשיך עם הזילזול עד כדי גינויים של הדמויות כמריונטות – לדוגמה; ' 'טיטו' היא לא יותר מסתם מריונטות המציגות גדלות ורוחב לב' – וטען שה'אופרה סריה' היא כבר סוגה גוססת (moribund form). בכל אופן, בשנים האחרונות עברה האופרה סוג של הערכה מחודשת. סטנלי סאלי התייחס אליה כאל דבר שמציג את מוצרט כמי ש'החזיר במוזיקה מאופקת, אצילית והחמימה במשנה מרץ מחודש'.

האופרה ממשיכה להיות פופולרית. ה Operabase [או מסד הנתונים האופראי] מונה 89 ביצועים של 17 הפקות ב 16 ערים בין  2011 ו 2012.

תפקידים:

טיטו ווספסיאן, הקיסר הרומאי   -- טנור

ויטליה – בת של הקיסר המודח ויטליו -  סופרן

ססטו, פטריקי צעיר, חבר של טיטו, מאוהב בוויטליה  - קסטראטו

אניו, פטריקי צעיר, חבר של ססטו, מאוהב בסרוויליה -  סופרן

סרוויליה, אחותו של ססטו, מאוהבת באניו -  סופרן

פובליו -  נציב  (Praetor prefect ) מפקד המשמר הפראטורי – באס

תיזמור

התכליל ש של האופרה כולל  2 חלילים,  2 אבובים, 2 קלרניטוטת( גם 1 באס קלרינט  ו 1 באס קרן), 2 באסונים, 2 קרן צרפתית, 2 חצוצרות, טמפני ומיתרים. הבאסו קונטינואו  בקטעי הרצ'יטטיב סאקו מבוצע בצ'מבלו וצ'לו. יש גם ביצועי פריודות שמבוצעים בפורטה פיאנו.

תמצית העלילה [עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן ומקום: רומא, בשנת 79 לספירה.

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטליה, ביתו, ביתו של הקיסר המנוח ויטליו  (שהודח בידי אביו של טיטו) רוצה בנקמה נגד טיטו. היא תסיסה את ססטו – חברו המהסס של טיטו, שמאוהב בה, לפעול כנגדו (הדואט   come ti piace, imponi). אך כשהיא שועת דיבורם על כך שטיטו שילח את ברניצ'ה מסציליה, בה היקא קינאה, חזרה לירושלים, מבקשת ויטליה מססטו להשהות את הביצוע של רצונותיהם,  מתוך תקווה שטיטו יבחר בה (ויטליה) כקיסרית שלו (אריה  deh, se piacer mi vuoi).

טיטו, בכל אופן, מחליט לבחור בסרוויליה, אחותו של ססטו, להיות הקיסרית שלו, ומצווה על אניו  (חברו של ססטו) להעביר את המסר לסרוויליה   (האריה  del pur sublime soglio). מאחר שאניו וסרוויליה מאוהבים, מבלי ידיעתו של טיטו, החדשות האלה הן מאד בלתי נעימות לשניהם (דואט   ah, perdona al prima affetto). סרוויליה מחליטה לספר לטיטו את האמת אבל גם מוסיפה (says) שאם טיטו עדיין מתעקש לשאת אותה, היא תציית לו. טיטו מודה לאלים על כנותה של סרוויליה ומיד מוותר בשבועה על הרעיון של לעמוד בינה ובין אניו  (אריה  ah, se fosse tntorno al trono).

בינתיים,  בכל אופן, הספיקה סרוויליה כבר לשמוע את החדשות על עניינו של טיטו בסרוויליה  והיא שוב רותחת מקנאה. היא מאיצה בססטו להתנקש בטיטו. הוא מסכים, תוך תוך שירתו את אחת מהאריות היפות באופרה (parto, parto, ma tu, ben mio עם באס קלרינט אובליגטו). כמעט מיד בעזיבתו, מגיעים אניו והשומר פובליו כדי ללוות את ויטליה אל טיטו,  שכעת בחר בה כקיסרית שלו. היא שסועה ברגשות אשמה ודאגה באשר למה שהיא שלחה את ססטו לעשות.

ססטו, בינתיים, נמצא ב'קפיטול', נאבק במצפונו (רצי'טטיב  oh dei, che smania e questa), כאשר הוא ושותפו לפשע עומדים לשרוף את המקום. הדמויות האחרות (מלבד טיטו) נכנסים בזה אחר זה ומגיבים בבהלה ופחד למראה ה'קפיטול' הבוער באש. ססטו נכנס חזרה ומודיע שהוא ראה את טיטו נרצח, אבל ויטליה עוצרת בעדו מלהפליל את עצמו כזה שרצח. האחרים אבלים ומקוננים על טיטו, סיכום עצוב למערכה הראשונה.

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה נפתחת בכך שאניו מספר לססטו שהקיסר טיטו למעשה חי ושרק עכשיו ראו אותו; בתוך העשן והבלבול, ססטו חשב בטעות את מישהו אחר כטיטו. ססטו רוצה לעזוב את רומא, אבל אניו משכנע אותו שלא לעשות כך  (אריה   torna di tito a lato). מיד מגיע פובליו לעצור את ססטו, כשהוא נושא את הידיעה שזה היה אחד משותפיו של ססטו למזימה שהלביש עצמו בבגדיו של טיטו ונדקר, אם כי לא למוות, על ידי ססטו. הסנאט עורך משפט לססטו בעוד טיטו מחכה בחוסר גסבלנות,  בטוח שחברו יזוכה מכל אשמה. פובליו מבטא את חששותיו  (אריה  tardi s'avvede d'un tradimento) ופורש לסנאט. אניו מתחנן בפני טיטו שיראה חמלה כלפי חבור (אריה  tu fosti tradition). פובלי חוזר ומודיע שססטו נמצא אשם ושטיטו המתייסר יהיה חייב לחתום על פסק דין המוות של ססטו.