חסידות סאטמר
 | |
| הכניסה לישיבת סאטמר בברוקלין, ניו-יורק | |
| שורשים, סיווג והנהגה | |
|---|---|
| זרם |
חצר חסידית  |
| מקום ייסוד |
סאטו מארה |
| תאריך ייסוד |
1905 |
| מייסד |
יואל טייטלבוים |
| מנהיג |
אהרן טייטלבוים, יקותיאל יהודה טייטלבוים |
  | |
חסידות סאטמָר (באיות המקובל בחסידות: סאטמאר) היא חצר חסידית שהוקמה על ידי הרב יואל טייטלבוים ב-1905 (תרס"ה), בעיר סאטו מארה[1] שבטרנסילבניה (כיום ברומניה). החצר היא ענף של חסידות סיגט. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר מרכזה לוויליאמסבורג שבניו יורק, שם הפכה לאחת החסידויות הגדולות בעולם. אחרי מותו של האדמו"ר הראשון הנהיג את החסידות אחיינו, הרב משה טייטלבוים. סמוך לפטירתו בשנת תשס"ו (2006), היא התפצלה בין שניים מבניו, הרב אהרן טייטלבוים, שחצרו בקריית יואל, והרב זלמן לייב טייטלבוים, שחצרו בוויליאמסבורג.
החסידות מתאפיינת בקנאות ובהתנגדות אידאולוגית לציונות ולישראל.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ייסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יואל טייטלבוים
בשנת תרס"ד (1904) נפטר הרב חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט. בנו, הרב חיים צבי טייטלבוים, ירש אותו בתפקידיו כמנהיג החצר, רב הקהילה האורתודוקסית בעיר וראש הישיבה בה. מיעוט קטן של חסידים תמך בבנו הצעיר, הרב יואל טייטלבוים, שעזב את העיר והשתקע לבסוף בסאטו מארה (סאטמר בפי היהודים)[2] באלול תרס"ה (ספטמבר 1905).[3] שם החלה להתגבש סביבו חצר קטנה משלו, והוא החל לכנות את עצמו "הרבי מסאטמר."[4]
בסיס התמיכה שלו גדל בהדרגה. ב-תרע"א (1911) התמנה לרב העיירה אורשיווא, לשם העביר את ישיבתו, ובהתאמה נודעו אנשיו כ"חסידי אורשיווא."[5] ב-תר"פ (1920) חילק חוזה טריאנון את שטחי צפון-מזרח הונגריה, בהם ישבו חסידי סיגט, לרומניה ולצ'כוסלובקיה. בשל הפיצול הגאוגרפי ויוקרתו העולה של האח הצעיר עברו אליו רבים מאנשי הרב חיים צבי. תהליך זה הושלם לאחר מותו הפתאומי של הבכור ב-תרפ"ו (1926); אף כי בנו הרב יקותיאל יהודה בן הארבע-עשרה ירש אותו כאדמו"ר מסיגט, נעשה יואל למנהיג החצר בפועל, והרוב הגדול של חבריה פנה אליו.[6] בשנת 1926 התמנה לרב בעיירה קראלי וב-1928 נבחר לרב הקהילה האורתודוקסית בסאטמר, אם כי כהונתו אושרה רק לאחר שנתיים של מאבק והוא עצמו המתין עד 1934 לפני שקיבל את המשרה.
במרץ 1944 (תש"ד) הגיע הצבא הגרמני להונגריה והוחל בגירוש היהודים למחנות. חסידי האדמו"ר העבירו אותו לקלויזנבורג במטרה להבריחו מעבר לגבול אל רומניה, אך הוא נתפס והושם בגטו המקומי. הוא ניצל כשנבחר להיות אחד היוצאים ברכבת קסטנר, ולבסוף הגיע לשווייץ. מרבית חסידיו נספו בשואה יחד עם יתר יהדות הונגריה. ב-1945 עלה לארץ ישראל, אך כעבור כשנה עבר לארצות הברית.
התבססות מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהוא מלווה על ידי כשבעים איש הקים הרב טייטלבוים מחדש את חצרו בוויליאמסבורג, ברוקלין. ב-1948 התאגד "קהל יטב לב דסאטמאר בע"מ" (.Congregation Yetev Lev D'Satmar, Inc).[7] התקנות הכירו בו כמנהיג הרוחני של הקבוצה לכל ימי חייו.[8] הרב טייטלבוים הקים תשתית חברתית ענפה שהתפתחה עם גדילת החסידות. הוא הקפיד על אי-תלות מוחלטת בכוחות חיצוניים, כולל בתחום גיוס הכספים.[9] אליעזר (לאופולד) פרידמן, שניהל בנק בצ'כוסלובקיה בטרם המלחמה, מונה על ידו לראש קהל 'יטב לב' והיה העסקן המוביל בסאטמר עד לפטירתו ב-1972.[7] כמו בקהילות הונגריות אחרות שהתמקמו בברוקלין, סירב האדמו"ר להצטרף לרשת החינוך החרדית-ליטאית הקיימת, והקים אחת משלו.[10] הוא חשש מרישום ילדות לבתי-הספר של "בית יעקב" ולכן פתח את רשת המוסדות "בית רחל" לבנות. זאת, על אף שרבים מאנשיו התנגדו להקמת מוסדות לנערות, דבר שלא היה נהוג בהונגריה הכפרית.[11] כחלק מחזונו להיבדל מהעולם החיצון, עודד את חסידיו – רבים מהם דוברי גרמנית או הונגרית – לדבר יידיש בלבד. מספר עיתונים ובתי הוצאה לאור שהוקמו לשם כך דאגו לספק חומר קריאה מגוון, והדור הראשון של ילדים דיבר בשפה באופן בלעדי ובאיכות גבוהה, בניגוד ליידיש הרצוצה של הוריו.[12]
חסידות סאטמר גדלה במהירות: ב-1961 היו רשומים בקהל ייטב לב בוויליאמסבורג 860 בתי-אב, ובהם כ-4,500 נפש. חסידות סאטמר סחפה מצטרפים חדשים רבים: בין ראשי בתי האב, רק כמחצית נמנו עליה לפני המלחמה ועוד 9% היו חסידי סיגט.[13] ב-1968 מנתה החסידות 1,300 בתי-אב בעיר ניו יורק, שעשו את סאטמר לחסידות הגדולה ביותר בה.[14] ב-23 בפברואר 1968 לקה האדמו"ר בשבץ שהותיר אותו משותק למחצה ופגע מאוד בתפקודו. הנהגת סאטמר בפועל עברה לידי קבוצה מצומצמת שכללה את אשתו, אלטא פייגא טייטלבוים, ומספר בעלי תפקידים. מצב עניינים זה הוסיף להתקיים עד לפטירתו ב-19 באוגוסט 1979.
פילוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פטירתו של הרב יואל, ללא צאצאים חיים, התנהל תהליך ממושך של מינוי יורש.[15] לבסוף בחר ועד העדה את המועמד שנחשב מלכתחילה לסביר ביותר, הרב משה טייטלבוים, אחיינו של קודמו, אף כי הרבנית אלטא פייגא התנגדה לו. רובם הגדול של החסידים קיבל אותו.[16] קבוצה קטנה, בגיבוייה של האלמנה, מיאנה להכיר בו; לימים הוענק להם השם "בני יואל".
האדמו"ר החדש לא זכה להערצה הגורפת שנרחשה לדודו, והתהוותה מתיחות בינו לבין גורמים בממסד הוותיק. הוא ובנו הבכור, הרב אהרן טייטלבוים, שמונה לרב בקריית יואל ונחשב כיורש המיועד, הואשמו בסגנון הנהגה ריכוזי ובהיעדר קנאות מספקת. האופוזיציה התרכזה סביב הרבנית האלמנה, שהוסיפה להחזיק בכוח רב. הסכסוך בין המחנות לא הוביל לפילוג רשמי אך לווה באלימות, בעיקר בקריית יואל,[17] שם נפתח בית-כנסת נפרד ל"בני יואל" שהוחרם על ידי הרב אהרן. לבסוף הושגה פשרה ב-1997.[18] בינתיים הוסיפה החצר לגדול: באמצע שנות השמונים היו רשומים למעלה מ-10,000 גברים כחברים בקהל בוויליאמסבורג.[19]
בתחילת שנות האלפיים, כאשר חלה הרב משה, החלה החסידות להתפלג לשני חלקים: תומכי בנו הבכור, הרב אהרן טייטלבוים (מכונה גם מהר"א[20]; וחסידיו מכונים "אַהֲרוֹנִים" - קרי "אַרוֹינִים") ותומכי בנו השלישי, הרב זלמן לייב טייטלבוים (מכונה גם מהרי"י[21]; וחסידיו מכונים "זאלי'ס" או "זַלוֹינִים"). לאחר פטירת האב בכ"ו בניסן תשס"ו (24 באפריל 2006) הכתיר כל צד את מנהיגו לאדמו"ר ולמעשה קיימות כיום שתי חסידויות שכל אחת מהן מקיימת מוסדות נפרדים. מאבק משפטי ממושך מתנהל בין שני הפלגים בבית המשפט האמריקני. בין שני האחים שורר נתק והם לא שוחחו ביניהם במשך כעשרים שנה עד לשיחה ב־2020.[22]
ב-2006 מסרו מקורות בחצר כי היא מונה 119,000 נפש[23] - מהם התגוררו, לטענת הדוברים, כ-50,000 בוויליאמסבורג,[24] ו-19,000 בקריית יואל.[23] קהילות נוספות של סאטמר קיימות בארצות הברית, בישראל, בבריטניה, באנטוורפן, במונטריאול, בסאו פאולו ובמלבורן. גם הסוציולוג פרופ' סמואל היילמן נקב במספר דומה.[25] האנתרופולוג הבלגי ז'אק גוטווירת, לעומת זאת, כתב ב-2004 כי החצר מונה 40,000 נפש בארצות הברית ועוד 10,000 ביתר העולם.[26] הוושינגטון פוסט אמד את שווי הנכסים בשליטתה בכמיליארד דולר, נכון ל-2006.[23]
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנגדות לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד המאפיינים המוכרים של חסידות סאטמר הוא מאבקה החריף נגד מדינת ישראל והמפעל הציוני, בהתאם לשיטתו של מייסדה, שראה בציונות שורש כל רע והגורם העיקרי לכל הצרות שאירעו לעם ישראל במאה השנים האחרונות. כלשונו[27]: ”אם ניקח כל פירצות הדור, והעבירות המרובות הנעשות בכל העולם וישימו אותם בכף מאזניים אחת, ומדינה הציונית בכף מאזניים השני', תכריע [המדינה] את הכל, שהוא השורש של אבי אבות הטומאה שבכל העולם כולו.”. רבי יואל סבר שהשתתפות בבחירות למדינה אסורה ביהרג ואל יעבור מפני שהיא כוללת שלוש עברות החמורות.
חסידי סאטמר נחשבים כאנטי ציונים ומציגים עצמם כשומר האידאולוגי של כלל הציבור החרדי. הם גדולי התורמים לעדה החרדית ולמוסדות חרדיים אחרים שאינם מקבלים תקציבים ממדינת ישראל.
עם זאת, רבי יואל גילה גם פרגמטיות ובנושאים רבים נטורי קרתא הקצינו יותר ממנו. כך למשל לא נמנע רבי יואל להפגש עם רבנים ואדמו"רים אשר נמנים עם שורות אגודת ישראל ואף התעקש להספיד את הרב אהרן קוטלר, מי שקבע בניגוד לדעתו שהשתתפות בבחירות היא מצווה ו"חוב קדוש". כמו כן, לא התנגד להשתתפות בבחירות לעירייה, שלדעתו הן כבחירות לוועד בית, ללא יכולת החלטה בנוגע לתקצוב כנסיות או החלטה הנוגעת לשפיכות דמים. כמו כן, רבי יואל התנגד להפגנות נגד מדינת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים מחשש פיקוח נפש. בניגוד לנטורי קרתא הקטנה, הוא ויורשיו מעולם לא נפגשו עם או תמכו בקבוצות פלסטיניות או איסלאמיות אלא פעלו נגד המדינה עצמאית. בזמן מלחמת חרבות ברזל האדמו"ר הרב זלמן לייב טייטלבוים יצא בגלוי כנגד הפגנות משותפות של נטורי קרתא ותומכי חמאס וקרא לזה 'חילול השם'.[28]
כיום, רבי אהרן נוקט בקו מתון יחסית ואף השלים עם גיסו רבי ישכר דב רוקח האדמו"ר מבעלז. הבן השני, רבי זלמן לייב, נחשב כקנאי יחסית ואף רבים מ"בני יואל" שבו והכירו בהנהגתו. חצרו בוויליאמסבורג תומכת בקנאי ירושלים.
חסידי סאטמאר נמנעים מלבקר בכותל המערבי, לאחר שחרורו ב-1967 תשכ"ז בשל חשש שהדבר יהווה הכרה במדינה ומתן לגיטימציה.
בנוסף, חסידי סאטמר, גם אלו המתגוררים בישראל, נמנעים מלדבר עברית בחיי היום יום, לאור קונטרס בשם "מאמר לשון הקודש" שהקדיש לעניין ר' יואל מסאטמר.[29]
קהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמנו של רבי יואל, התבססה החסידות על הערצה כלפיו. בהתאם לדעתו "שנשתכחה תורת הבעל שם טוב", התאפיינו חסידיו כהתארגנות של אנשים ההולכים בדרכו האידאולוגית ומחזיקים מוסדות לצורכי הקהילה, ולא חסידות, שבה העיקר הוא עצם ההתקשרות לאדמו"ר העומד בראשה. בדומה לכך נוסדו בארצות הברית קהילות נוספות שאנשיהן ראו בו "גדול הדור". במרכזי סאטמר נפתחו בתי כנסת רבים, ולא הייתה חובה להתפלל עם האדמו"ר בכל שבת וחג. לאחר פטירתו, החל אחיינו רבי משה טייטלבוים להפוך את הקהילה לחסידות מן המניין, שבה הציבור מחויב לתקנותיה ומרוכז סביבו. בנו רבי אהרן טייטלבוים היה מהגורמים הדומיננטיים שפעלו בכיוון זה.
כיום הפלג של רבי אהרן מבוסס כחסידות בדגם המקובל, אף יותר מזו של אביו. לעומת זאת רבי זלמן לייב שואף להשיב את הסגנון שרווח בימי האדמו"ר הראשון. רוב הקהילות הקשורות לסאטמר, כמו שאפראן ופאלטישאן, מזוהות כיום עם חצרו או עם בני יואל. בית הדין "קהל יטב לב" של חצרו של רבי זלמן לייב מעורב בהנהגת הקהילה, ורבי זלמן לייב מעביר החלטות להכרעתם או מתייעץ בדעתם.
רבני בית הדין "קהל יטב לב" הם הרב ישראל חיים מנשה פרידמן (ראב"ד), הרב משה מנחם טירנואר (רב הקהילה במונטריאול), הרב חיים דוד כ"ץ, הרב יקותיאל יהודה (זלמן לייב) פיליפ, הרב שלמה יהודה (לייב) וינברגר והרב אריה רוזנפלד (רב הקהילה במונרו).
רבי יואל עודד את חסידיו לצאת לעבוד. במקום הלימוד הקבוע בכולל הוא הדגיש את מצוות החסד ותבע מחסידיו לתת צדקה ככל יכולתם. חסידות סאטמר הקימה בארצות הברית ובישראל ארגוני חסד העוסקים בסיוע למאושפזים בבתי חולים ולבני משפחותיהם ובעזרה רפואית מקצועית. חלק מחסידי סאטמר תורמים אף מחוץ לקהילה.
חסידי סאטמאר נוהגים להתכנס במרכז החסידות בשמחת תורה ובכ"א בכסלו, יום הצלתו של רבי יואל מהנאצים. כמו כן נערכים טישים בכ"ו באב, יום פטירת רבי יואל, בכ"ו בניסן יום פטירת רבי משה ובכ"ה באייר, יום ההצלה של רבי משה מהשואה.
החסידות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל אחד משני הפלגים של חסידות סאטמר בישראל מונה כחמש מאות משפחות. בירושלים משתייכת רוב הקהילה לפלג של רבי זלמן לייב ורוב הקהילה בבני ברק משתייכת לפלג של רבי אהרן. לחסידות תלמודי תורה וישיבות בשתי הערים. קהילות קטנות יותר קיימות באלעד ובבית שמש.
בירושלים נבנה שיכון סאטמר בין השכונות עזרת תורה ותל ארזה ובו מתגוררות מאות משפחות. השיכון שייך לפלג של רבי זלמן לייב.
בבני ברק נמצא שיכון סאטמאר ברחוב קדושת יום טוב (בין רחוב חזון איש לרחוב עזרא) ובו מתגוררות כ-500 משפחות.
חסידי סאטמאר מבני ברק מפעילים ארגון חסד בשם "התמר" המחלק אוכל ומצרכים בבתי חולים. במאי 2020 נוצר פיצול בקהילה זו, בין תומכי האדמו״ר הרב אהרן לבין תומכי אחיינו הרב חיים הערש מייזליש. המתח בין הצדדים גלש לעימותים פיזים.[30]
בית הכנסת הישן של החסידות בירושלים ("אוהל רחל", על שם בתו של רבי יואל) השוכן על גבול מאה שערים, שייך לחסידי רבי זלמן לייב. הוא מפורסם בשל ההפגנות היוצאות ממנו, ובפרט עקב תקרית בשנת 2005 שבה פרצו שוטרים למקום בעקבות הפגנה על חילול קברים בכביש 6. בית הכנסת שופץ בשנת תשע"ז.
רבני החסידות בישראל הם:
- הרב חיים צבי טייטלבוים, בנו של רבי זלמן לייב, רב חסידי אביו בירושלים
- הרב משה זאב זורגר והרב שלמה יהודה הירש, דומ"צי קהילת רבי זלמן לייב בירושלים
- הרב משה טייטלבוים (בנו של האדמו"ר מסאסוב), דומ"צ חסידי רבי אהרן בירושלים
- הרב אליהו כץ, רב שיכון סאטמר בבני ברק (נפטר ב-2018)
- הרב חיים הערש מייזליש, נכדו של האדמו"ר רבי משה מסאטמר, ראש ישיבת סאטמר בבני ברק.
בעבר כיהן רבי זלמן לייב (האדמו"ר הנוכחי) כרב הקהילה בירושלים. הרב משה אריה פריינד היה מנהיג הקהילה בירושלים והשפיע רבות על אופי החסידות בישראל.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבישי בן חיים, מכתב חריף כנגד הציונות נשלח לנשיא ארה"ב בשם האדמו"ר מסאטמר, באתר nrg, 8 ביולי 2009
- זאב גלילי, מה מריץ את חסידות סאטמר, באתר "היגיון בשיגעון"
- אריה ארליך, מלכות של חסד, משפחה, כ"ט בכסלו תשע"ג
צח יוקד, אחרי שעשו מיליארדים מנדל"ן, הסגפנות של חסידי סאטמר התחלפה בחופשות סקי, באתר הארץ, 1 ביולי 2021- משה ויסברג, המחלוקות והפיצולים בחצרות החסידים, באתר בחרדי חרדים
- מייקל פאוול, Sons of the Father. וושינגטון פוסט, 4 ביוני 2006
- ג'וש פ. המילטון, Hasidic Rabbi's Sons Fight Over $500 Million Religious Empire. בלומברג, 25 באפריל 2006
- דניאל ג'. וייקין, The Heir Unapparent; Brothers' Feud Fractures a Hasidic Community. הניו יורק טיימס, 24 בינואר 2002
חסידות סטמר, דף שער בספרייה הלאומית- [31]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בעיירה זו הייתה חצר נוספת שנתייסדה על ידי רבי ישכר בער מסאטמר, בן רבי מרדכי מנדבורנה. חסידות פיטסבורג נחשבת להמשך שלה.
- ^ דוד שן, שוחרי השם בהרי הקרפטים, הוצאת שם, ירושלים תשס"ה, עמ' 372
- ^ בן ציון יאקאבאוויטש. ספר זכור ימות עולם - חלק 4, בני ברק, 1986. עמ' כ"ד.
- ^ שן, עמ' 372
- ^ יחיאל צבי לייבוביץ. ספר יזל מים מדליו. הוצאה עצמית, 2000. עמ' 58
- ^ יצחק יוסף כהן, חכמי טראנסילוואניה, ת"צ־תש"ד, מכון ירושלים, 1988. עמ' 73–74
- ^ 1 2 מינץ, עמ' 31
- ^ פסק הדין של בית המשפט הגבוה במחוז קינגס. יטב לב דסאטמר נגד כהאן. 22 באוקטובר 2004
- ^ קרנצלר, עמ' 112-113.
- ^ קרנצלר, עמ' 54
- ^ קרנצלר, עמ' 57.
- ^ Bruce Mitchell, Language Politics And Language Survival: Yiddish Among the Haredim in Post-War Britain, Peeters Publishers, 2006, עמ' 54–56
- ^ רובין, עמ' 47, 262.
- ^ Jerome R. Mintz, Legends of the Hasidim, University of Chicago Press, 1968. עמ' 42
- ^ יובל אליצור, הרבנית פייגה מעכבת מינוי יורש, מעריב, 21 באוגוסט 1979
- ^ מינץ, עמ' 126–128
- ^ מינץ, עמ' 209–211
- ^ ג'וזף ברגר. Hasid Rebels Sue Main Sect For Religious Persecution. ניו יורק טיימס, 5 במרץ 1997; ג'וזף ברגר, Dissidents Gain With Kiryas Joel Pact, ניו יורק טיימס, 12 במרץ 1997
- ^ קרנצלר, עמ' 11
- ^ ראשי תיבות של: מ'ורינו ה'רב ר'בי א'הרן
- ^ ראשי תיבות של: מ'ורינו ה'רב ר'בי י'קותיאל י'הודה
- ^ דרמה בסאטמר: האחים האדמו"רים שוחחו בטלפון, באתר בחדרי חרדים, 13 באפריל 2020
- ^ 1 2 3 מייקל פאוול. Succession Unclear After Grand Rebbe's Death, וושינגטון פוסט, 26 באפריל 2006
- ^ מייקל פאואל. Hats On, Gloves Off. ניו יורק מגזין, 8 במאי 2006
- ^ ,Lawrence Joffa Rabbi Moshe Teitelbaum. הגרדיאן, 14 ביולי 2006
- ^ Jacques Gutwirth. La renaissance du hassidisme: De 1945 à nos jours. Odile Jacob, 2004. עמ' 69
- ^ ויואל משה, מהד' תשל"ח, בהקדמה, עמ' יא
- ^ הרבי מסאטמר נגד 'נטורי קרתא': לחזק רוצחים בשם התורה?, באתר www.inn.co.il
- ^ יוחאי אורלן, מדוע התנגד האדמו"ר ר' יואל מסאטמר לתחיית השפה העברית?, באתר מילימילים
- ^ איתי בלומנטל, תיעוד מבני ברק: עימות פנימי בחסידות סאטמר גלש לאלימות, באתר ynet
- ^ אלי בנדיקט בשיחה עם פרידה ויזל על החיים בקהילת וויליאמסבורג (ביידיש) Frieda Vizel: A taste of Hasidic Brooklyn | פרידא וויזעל: אַ טעם פֿון חסידישן ברוקלין - YouTube 14.8.2023