חסן א-תוראבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חסן א-תוראבי
حسن الترابي
HassanAlTurabi Feb2015 RomanDeckert.jpg
לידה 1932
כסלא, סודאן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 במרץ 2016 (בגיל 84 בערך)
ח'רטום, סודאן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה סודאן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוק פוליטיקאי, תאולוג עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה Sudanese Socialist Union עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חסן עבדאללה א-תוראביערבית: حسن عبد الله الترابي, תעתיק מדויק: חסן עבדאללה אלתראבי; 1 בפברואר 19325 במרץ 2016) היה מנהיג פוליטי, דתי-אסלאמי בסודאן. הוא כונה כ-"אחת הדמויות המשפיעות ביותר בפוליטיקה המודרנית בסודאן" ו-"מנהיג אידאולוגי לטווח הארוך". א-תוראבי סייע במיסוד השריעה (חוק האסלאם) בחלקה הצפוני של סודאן. במהלך חייו נכלא מספר פעמים, אך תקופות המאסר הללו היו שלובות בתקופות בהן כיהן בתפקידים פוליטיים בכירים בסודאן - המזכיר הכללי של מפלגת הקונגרס העממי, יו"ר האספה הלאומית, שר החוץ, היועץ המשפטי והמזכיר הכללי של החזית האסלאמית הלאומית.

א-תוראבי היה המנהיג של החזית האסלאמית הלאומית (ששינתה את שמה לקונגרס הלאומי בסוף שנות התשעים) – תנועה פוליטית אשר הייתה בעלת כוח פוליטי רב, אך מעולם לא זכתה לפופולריות רבה בקרב המצביעים בסודאן. החזית האסלאמית הלאומית אימצה את גישת ה"מלמעלה למטה" לאסלאמיזציה שמובילה שינוים על ידי הממשלה על ידי הצבת חברי מפלגות בתפקידים בכירים בממשלה ובשירותי הביטחון. א-תוראבי והחזית האסלאמית הלאומית הגיעו לשיא כוחם משנת 1989 ועד שנת 2001 בעקבות הפיכה צבאית, בה התנועה האסלאמית הסונית היחידה שהשתלטה על מדינה.

א-תוראבי פיקח על מדיניות שנויה במחלוקת אשר הייתה אחראית בין היתר להקמת "מדינת משטרה של החזית האסלאמית הלאומית" ומליציות של הארגון אשר איחדו את הכוח האסלאמי ומנעו התקוממות עממית. הגיעו מסודן דיווחים על הפרות זכויות אדם רבות בחסות השלטון, ובכללן "הוצאות להורג, עינויים, התעללות, מעצרים שרירותיים, שלילת חופש הביטוי, ההתאספות והדת והפרות כללי מלחמה בעיקר בדרום". א-תוראבי היה מנהיג האופוזיציה ל"קואליציה האמריקאית-סעודית" במלחמת המפרץ, והקים בשנים 1990–1991 את הקונגרס הערבי המוסלמי העממי - זרוע אזורית של פעילים פוליטיים אסלאמיים שבסיסה בח'רטום.

לאחר שנת 1996 ראה א-תוראבי את מפלגתו "זרוע האידאולוגיה הבינלאומית" יורדת בכוחה והשפעתה לטובת מנהיגים פרגמטיים יותר. מנהיגים אלו הובאו כחלק מהטלת סנקציות של האו"ם על סודן כעונש על סיועה למורדים מצריים בניסיון לרצוח את נשיא מצרים, חוסני מובארק. בתחילת 1999 א-תוראבי היה חסר כוח פוליטי, והוביל קבוצת פיצול מהקונגרס הלאומי העממי.  מאסרו האחרון היה ב-17 בינואר 2011 ונמשך תשעה ימים, בעקבות התסיסה האזרחית ברחבי העולם הערבי.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסן א-תוראבי נולד ב-1 בפברואר 1932 בקסלה, מזרח סודן, לשיח' מוסלמי סופי, וקיבל חינוך אסלאמי. ב-1951 הגיע לח'רטום כדי ללמוד משפטים, והצטרף לתנועת האחים המוסלמים כסטודנט. א-תוראבי סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ח'רטום ב-1955, וגם למד בלונדון ובפקולטת סורבון בפאריס ב-1962, שם קיבל דוקטורט. בתחילת שנות השישים הפך אל תוראבי למנהיג השלוחה של האחים המוסלמים בסודן. חסן הוא צאצא של שיח' דתי מפורסם מהמאה ה-18, חמד א-תוראבי.

דת ואמונה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו, הרטוריקה שלו, דרשותיו והצהרותיו הפומביות של א-תוראבי תוארו לעיתים קרובות כמתקדמות, כ'תאוריה ליברלית', כמתונות וכמתחשבות, אך בעת היותו בשלטון הייתה זו תקופה בה היו הפרות קשות של זכויות אדם. קיימת כאן סתירה אותה הסביר הדיפלומט אנדרו נציוס (Andrew Natsios) שהיה לשליח מיוחד מטעם ממשלת ארצות הברית לסיוע הומניטרי בסודן. בעקבות תפקידו זה, נציוס הכיר מקרוב את פעולותיו של א-תוראבי ואת השפעותיהן על האוכלוסייה. נציוס ציין שכאשר היה א-תוראבי מרואיין באנגלית או בצרפתית היה נוקט בעמדות מתונות ושקולות, ולעומת זאת כאשר היה נושא נאומים בפני עמיתיו האסלאמיים היה מדבר באופן רדיקלי.

כמוסלמי סוני, רעיונותיו של א-תוראבי היו שונים מרעיונות אידאולוגיים מוסלמיים מסורתיים, ונקטו בהיעדר כבוד כלפי חוקרים מקצועיים העוסקים בחקר האסלאם – ה"עֻולמא" (בערבית: علماء, תעתיק מדויק: עֻלמאא). במקומות בהם חקר האסלאם הוגבל לחוקרים מוסלמים משכילים, קבע א-תוראבי כי "מכיוון שכל הידע הוא אלוהי ודתי, הכימאי, המהנדס, הכלכלן והמשפטן הם עֻולמות". למעשה, בדמוקרטיה האסלאמית שא-תוראבי טען שהוא פועל להגשמתה, באופן אידיאלי אין מעמד 'עֻולמא' אשר מונע כהונה של ממשלה אליטיסטית או תיאוקרטית. בין אם מדובר באמונה דתית, בתיאוקרטיה או אפילו במדינה חילוניות. מבחינת א-תוראבי מדינה אסלאמית אינה ממשלת העֻולמא.

במקור א-תוראבי תמך ברעיונות אסלאמיים מתקדמים ואף ליברליים, כגון אימוץ המשטר הדמוקרטי, הפסקת הפרת זכויות האדם ואף הרחבתן והענקת כבוד לנשים, וציין כך:

"הנביא עצמו נהג לבקר אישה, לא גבר, לשם ייעוץ. הן (הנשים) יכלו להוביל תפילה. הן היו נמצאים אפילו בקרבות שלו!. בבחירות בין עות'מאן לעלי לקביעת הדמות אשר תירש את הנביא, הן הצביעו!"

הוא אמר למראיין אחר, "אני רוצה שאישה תגיע לעבוד ולהיות חלק מן החיים הציבוריים מכיוון שהבית אינו דורש עוד הרבה עבודה עם כל המכשור המתקדם".  לעומת זאת, במהלך ראיון לרשת "אל ערביה" בשנת 2006 א-תוראבי תיאר את המילה 'חג'אב' - כיסוי הראש של האישה המוסלמית - כ-כיסוי המפריד בין גברים לנשות הנביא ולא כצעיף לפנים, ולעומתו טען שה-'ניקאב' – כיסוי הראש המלא בו נראות רק העיניים - כחלק מקוד הלבוש האסלאמי המלא לנשים  הוא מנהג ערבי ישן החל על כל הנשים המוסלמיות. משמעותו של החג'אב היא "מחסום", וא-תוראבי ציין שזהו "ווילון מחדרו של הנביא. באופן טבעי, היה זה בלתי אפשרי שאשתו של הנביא תשב בחדר כאשר נכנסו לשם אנשים". אשת הנביא ישבה מאחורי הווילון כאשר דיברה אל גברים מכיוון שלא הייתה רשאית להראות את פניה.  באמירה זו לרשת הערבית "אל-ערביה" נחשפות פניו השמרניות האדוקות של א-תוראבי, הסותרות את מה שמציג לתקשורת המערבית כאדם בעל רעיונות ליברלים.

א-תוראבי התנגד לעונש מוות על נאשמים בכפירה באסלאם, וכך גם לפסק הדין של האיתוללה חמינאי נגד סלמן רושדי (Salman Rushdi) בו התיר להרוג אותו בעקבות ספרו "פסוקי השטן" בו תיאר את דבריו של הנביא מוחמד ככאלו שנאמרו על ידי השטן ולא על ידי המלאך ג'יבריל. א-תוראבי הכריז כי ארגונים אסלאמיים "מתמקדים יתר על המידה בדיונים היסטוריים צרים ובסוגיות של מה אסור, זאת על חשבון ההתפתחות הכלכלית והחברתית". א-תוראבי הציב את חזונו לחוקי השריעה אשר ייושמו בהדרגה ולא בכוח, ויחולו רק על מוסלמים שיחלקו את כוח השלטון עם הנוצרים במערכת פדרלית משותפת בה החלק הדרומי הנוצרי קיבל אוטונומיה עצמאית חלקית בשליטת המורדים. לעומת זאת, כותב אנדרו נציוס, שכאשר א-תוראבי עלה לשלטון אחד החוקים שקידם הוא עונש מוות לכופרים באסלאם, בדיוק אותו עונש לו התנגד לפני שנבחר. עוד הוסיף נציוס, שכאשר א-תוראבי מדבר על זכויות נשים, הוא מתייחס רק לנשים מוסלמיות שכבודן ומוסריותן יהיו מוגנים במסגרת חוקי השריעה. אל נשים נוצריות או לא מוסלמיות ניתן להתייחס כאל רכוש ללא זכויות וללא הגנה.

בשנת 2006 שוב הופיע א-תוראבי בכותרות בעולם על כך שקבע 'פתווה' המתירה לנשים מוסלמיות להינשא לגברים לא מוסלמים, ולאפשר צריכת אלכוהול במצבים מסוימים בניגוד לחוק השריעה ההיסטורי (למשל כאשר צורכים אותו בבית). הוא גם אימץ את זכויות האדם ואת הדמוקרטיה "בהיפוך של 180 מעלות" של דעותיו הקודמות זאת לאחר שהבין שעמדותיו האסלאמיות ככל הנראה היו לו למוקש בבחירות בשנת 1986. אחד ממבקריו של א-תוראבי התלונן בפני עיתונאי אמריקני בח'רטום על היפוכו האידאולוגי של א-תוראבי ואמר: "נאמר בעיתונים היומיים ובמרכזי הדיונים באוניברסיטה שא-תוראבי הרג את אוסטאש מחמוד (איש דת סודני ליברלי – מחמוד מוחמד טהא) ועכשיו הוא גונב את הרעיונות שלו".

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את לימודיו, חזר לסודן והיה לחבר ב-"חזית האמנה האסלאמית", הסניף הסודני של ה-"אחים המוסלמים". בתוך תקופה של חמש שנים, חזית האמנה האסלאמית הפכה למפלגה הפוליטית הגדולה ביותר ומינתה את א-תוראבי כמזכיר הכללי שלה בשנת 1964.

כחלק מתפקידו במפלגה, עבדאללה א-תוראבי עם שני פלגים של התנועה האסלאמית הסודנית, אנסאר ו-ח'טאמיה על-מנת לנסח חוקה אסלאמית. חברי אנסאר מגדירם את עצמם כחסידיו של מהדי מחמוד אחמד, שמקורו בסודן של המאה ה-19 והוביל את "מרד המהדי" נגד הבריטים (המרד נקרא על שמו). א-תוראבי היה חבר במפלגת "חזית האמנה האסלמית" עד לשנת 1969, השנה בה ג'אפאר נימירי קיבל את השלטון בהפיכה. בשנת 1970 נעצרו חברי "חזית האמנה האסלאמית" וא-תוראבי בילה שש שנים במעצר ושלוש שנות גלות בלוב.

בשנת 1977, המשטר ושני הפלגים של התנועה האסלאמית בסודן ניסו להשיג "פיוס לאומי", שבו שוחררו מנהיגי האופוזיציה או הורשו לשוב מן הגולה, ובכללם נמצא א-תוראבי. "א-תוראבי ואנשיו החלו אז למלא תפקיד מרכזי, לחדור לצמרת הממשלה שבה החינוך שלהם, שנרכש לעיתים קרובות במערב, הפך את עלייתם לבלתי נמנעת וכך גם את האסלאמיזציה של החברה מלמעלה למטה". בהקשר זה כאשר אנו אומרים "מלמעלה למטה, הכוונה היא שהתהליך הפיכתה של החברה לאסלאמית מגיעה מהממשל אל אזרחי המדינה ואף נכפה עליהם באמצעות חוקים ותקנות. א-תוראבי הפך למנהיג האיחוד הסוציאליסטי הסודני ומונה לתפקיד שר המשפטים בשנת 1979.

חוקי השריעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל של נימירי הצהיר על הטלה ואכיפה של חוקי השריעה בשנת 1983. "בתוך 18 חודשים נקטעו יותר מ-50 ידיים של חשודים בגניבה. נוצרי קופטי נתלה על כך שהחזיק מטבע חוץ, נשים עניות הוכו על כך שמכרו בירה מקומית". התנגדות עממית נגד פעולות פוליטיות כגון פירוק הפרלמנט הסודני ויישומם הברוטלי של חוקי השריעה גרמו להפיכה נגד נימירי בשנת 1985.

החזית הלאומית האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 ביוני 1989 החלה הפיכה של הגנרל עומר חאסן אל-בשיר, אשר במהלכה התהווה תהליך של דיכוי קשה, כולל טיהורים והוצאות להורג של בכירים בצבא, איסור על קיומן של עמותות, מפלגות פוליטיות ועיתונים עצמאיים ומאסר של אישים פוליטיים בולטים ועיתונאים. משנת 1989 ועד לשנת 2001, שימש א-תוראבי כמה שנקרא "האדריכל האינטלקטואלי" או "הכוח מאחורי כס השלטון", לעיתים באופן רשמי כמזכ"ל מפלגתו של אל-באשיר ולפעמים כדובר הוועדה הפרלמנטרית במינויו של אל-באשיר.

1989 ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבסודן ישנה תפיסה כי א-תוראבי והקרן החדשה שיתפו פעולה עם מנהיגי ההפיכה שכינו עצמם "מועצת הפיקוד המהפכנית למען הישועה הלאומית", למעשה מועצת הפיקוד המהפכנית אסרה על קיום כל מפלגה פוליטית מההפיכה בשנת 1989, וא-תוראבי נעצר יחד עם ראשי המפלגות האחרות והוחזק בבידוד במשך מספר חודשים. עד מהרה, השפעתה של הקרן החדשה בממשלה ניכרה במדיניות הממשלה ובנוכחותם של כמה מחברי הקרן בממשלה.

תקיפת א-תוראבי באוטווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חאשים בדרדין מוחמד, מאסטר קארטה סודני, תקף את א-תוראבי ב-2 מהלומות סכין במטרה לפגוע בו ולהביא אותו לתרדמת בשדה התעופה של אוטווה, קנדה ב-26 במאי 1992.  חאשים היה מוסלמי סופי בגלות ומתנגד של החזית האסלאמית הלאומית בסודן וזכה באליפות העולם בקרטה ב-1983. הוא תקף את א-תוראבי בזעם רב כאשר ראה אותו. לאחר שתקף את א-תוראבי, חאשים הניח שהוא מת ועזב את המקום. א-תוראבי אושפז במשך 4 שבועות עם איבודי הכרה תכופים. הוא סבל מפציעות קשות, איבד את השימוש בזרועו הימנית למשך זמן מה, התקשה לדבר לתקופה מסוימת ונעזר במקל הליכה. לחאשים היו תומכים סודנים רבים שהיו גולים בקנדה, שהשיקו את קמפיין "ידידי חאשים" לתמיכה בהתקפתו על אל-תור'אבי. אחד מהם אמר "רוב הסודנים יעריכו את מה שחאשים עשה". בנוסף, הם קראו לשים קץ למדיניות האסלאמיסטית הקיצונית ולחזרה לחילוניות.

חשדות ואישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרת זכויות האדם של משטר הקרן החדשה כללו פשעי מלחמה, טיהור אתני, חידוש העבדות, עינויים של מתנגדים למשטר ומספר חסר תקדים של פליטים שנמלטו לאוגנדה, קניה, אריתריאה, מצרים, אירופה וצפון אמריקה.

ב-1994 פרסם גספאר בירו, פרופסור למשפטים הונגרי והשליח המיוחד של האו"ם בסודאן ב-1993, דו"ח מטעם משמר זכויות האדם באפריקה שטען שהממשלה הסודנית מבצעת " עינויים נרחבים ושיטתיים" בעצורים פוליטיים.

על פי דו"ח של משמר זכויות האדם באפריקה לשנת 1994, "שלא כמו בעבר, עינויים כיום נפוצים בסודן, בייחוד בדרום. נשים לא מוסלמיות נאנסו, ילדיהן נלקחו מהן; שקיות נייר ממולאות באבקת צ'ילי הונחו מעל ראשי אנשים וחלקן היו קשורות לקני נמלים; אשכים נמחצו ונצרבו בסיגריות וזרמים חשמליים."

קשרים עם מליציות וקבוצות לוחמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיג ארגון אל-קאעידה, אוסאמה בן לאדן, העביר את בסיס הפעילות שלו לסודאן מסעודיה ב-1991, לפי הדיווחים בהזמנה אישית של א-תוראבי, ונשאר שם עד לשנת 1996 כאשר עבר לאפגניסטן. בן לאדן עבר לסודאן בעקבות עימות עם ממשלת סעודיה, אחרי שזו נתנה אישור לארצות הברית להציב חיילים בסעודיה בזמן מלחמת המפרץ הפרסי נגד סדאם חוסיין. בן לאדן האמין שהוא צריך להוביל את המאבק נגד חוסיין באמצעות הכוחות הערביים באפגניסטן. א-תוראבי העניק לבן לאדן מקום בטוח שממנו היה יכול לנהל פעולות ג'יהאדיות; בתמורה, הסכים בן לאדן לסייע לממשלת סודאן בבניית כבישים ולהילחם בבדלנים הנוצרים והמתנגדים בדרום סודאן. כמו כן דווח, כי בן לאדן התחתן עם אחת מאחייניותיו של א-תוראבי.

מלבד אל-קאעידה, א-תוראבי אפשר לקבוצות אלימות נוספות לפעול בחופשיות בשטחה של סודאן, בניהם ארגון אבו נידאל (שמדיווחים הרג יותר מ-900 איש ב-20 מדינות שונות), חזבאללה ואת איליץ' רמירס סנצ'ס מוונצואלה, המוכר גם כ-'קרלוס התן'  שהתחזה לסוחר נשק צרפתי באותה תקופה. קרלוס המיר עצמו ממרקיסיסט לאסלאמי קיצוני.

א-תוראבי ייסד את הקונגרס הערבי המוסלמי העממי בשנים 1990–1991. במפגשים נכחו קבוצות אסלאמיות מרחבי העולם, בהן נציגים מהארגון לשחרור פלסטין, מהחמאס, מהג'יהאד האסלאמי המצרי, מהג'יהאד האסלאמי האלג'ירי ומחזבאללה.

בשנת 1993 סודאן הצטרפה לרשימת "מדינות המממנות טרור נגר מדינות אחרות" של ארצות הברית בעקבות המתקפה הראשונה על מרכז הסחר העולמי בפברואר. משרד החוץ האמריקאי ציין כי 5 מתוך 15 החשודים שנעצרו בעקבות הפיגועים היו סודאנים. בעקבות סיווג סודן כשמדינה מממנת טרור, סגירת השגרירות האמריקאית ב-1991 והטלת סנקציות כלליות וכלכליות חריפות כנגד סודן ביקשה סודן מאוסאמה בן לאדן ואל קאעידה לעזוב את שטח סודן.

ניסיון ההתנקשות במובארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנתיים לאחר מכן ב-1995 נעשה ניסיון התנקשות בחייו של נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק על ידי ארגון הג'יהאד האסלאמי המצרי שרבים מחבריו היו בגלות בסודן. ראיות שמצאו ממשלות מצרים ואתיופיה הוכיחו את מעורבות הממשלה הסודנית בניסיון ההתנקשות שכשל.

הכישלון הוביל להצבעה פה אחד באו"ם להטיל סנקציות כלכליות קשות על סודאן. הנציג הסודני הכחיש את ההאשמות אך המשלחת הסודנית לא הייתה אהודה מהסיבה ששנתיים קודם לכן השתתפה במזימה לפוצץ את מטה האו"ם.

במקום להכחיש את מעורבותו במזימה להתנקש בחיי מובארק, א-תוראבי שיבח את ניסיון ההתנקשות וקרא למובארק טיפש:

"בניו של הנביא משה, המוסלמים, קמו נגדו ובלבלו תוכניותיו, שלחו אותו חזרה אל ארצו ... מצאתי שהאיש נמצא רחוק מאוד מתחת לרמה שלי ושל דעותיי, וטיפש מידי כדי להבין את ההצהרות שלי.."

ירידת ההשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנקציות הבינלאומיות נכנסו לתוקף באפריל 1996 בליווי ניתוק הקשרים הדיפלומטים עם ח'רטום. במקביל סודן פעלה לפייס את ארה״ב ואת מבקרי המדינה על ידי גירוש אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי ועל ידי עידוד בן לאדן לצאת מהמדינה. בחודש מרץ 1996 נערכו בחירות ראשונות מאז ההפיכה. א-תוראבי קיבל מושב באספה הלאומית שם כיהן כראש הממשלה בשנות ה-90. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו החזיק סמכות פוליטית בעקביות כלשהי. בסוף שנות ה-90, השפעתו והשפעת המפלגה שלו שדגלה בשיתוף פעולה עם העולם דעכה לטובת מנהיגים טובים ופרגמטיים יותר שהתמקדו בניסיונות להתאושש מהבידוד הבינלאומי הנוראי שנוצר ומהנזק הכלכלי.

מאסר ושנים מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 ביוני 1989, התבצעה הפיכה על ידי כת צבאית שבראשה עמד עומר אל באשיר.  חסן א-תוראבי, ראש החזית האיסלאמית הלאומית חבר לשלטונו הצבאי של אל בשיר.

בשנת 1999 החלו להתפתח מאבקי כוח בין שני המנהיגים בשל חשדו של אל בשיר כי תוראבי חותר תחתיו, דבר שהוביל למעצרו של א-תוראבי ושחרורו באוקטובר 2003. לאחר מכן, נעצר שוב ב-2004 עקב חשדות שהיה חלק ממזימה להפיל את הממשלה. הוא שוחרר ביוני 2005. בשנת 2004 דיווחו כי היה בקשר עם תנועת ״הצדק והשוויון״ - קבוצה האסלאמיסטית חמושה המעורבת בסכסוך בדארפור שמנהיגה (ח'ליל אבראהים) היה בעבר אחד מחסידיו של א-תוראבי. א-תוראבי הכחיש כל קשר לפרשה. א-תוראבי נכלא ל-16 חודשי מאסר בפועל מ-2004 ועד ל-28 ביוני 2005.

לאחר שתנועת ״הצדק והשוויון״ תקפה את ח'רטום ואת אומדורמאן ב 10 במאי 2008, א-תוראבי נעצר ב 12 במאי 2008 בבוקר יחד עם חברי הקונגרס העממי שלו. הוא נחקר ושוחרר ללא האשמות.

יועצו הנשיאותי מוסף עות'מן איסמעיל אמר כי שמו של א-תוראבי נמצא במסמכי תנועת ״הצדק והשוויון" והכחיש כי א-תוראבי נעצר, ואמר שהוא רק זומן לבירור וחקירה. א-תוראבי לעומת זאת, אמר כי מדובר במעצר וכי הוא הוחזק בעיר קובר. עוד הוסיף א-תוראבי כי כאשר נשאל על הקשר שבין הקונגרס הפופולרי לתנועת הצדק והשוויון הוא סירב לענות על השאלה ואף הכחיש כי ישנו קשר בניהם. שאלה נוספת שנשאל היא למה אינו מגנה את המורדים מתנועת "הצדק והשוויון". לטענתו, הקצינים שחקרו אותו ״הפחידו״ אותו ואף על פי שהם אמרו לו שיש להם הוכחות נגדו הם סירבו להראות לו אותן כאשר ביקש מהם.

סאלבה קייר מאיארדיט, סגן הנשיא הראשון של סודאן ונשיא ממשלת דרום סודאן, אמר שלא התנהלה שיחה על מעצרו של א-תוראבי בישיבת הנשיאות ביום הקודם וכי אין דיווח ביטחוני שמשתמע ממנו. עוד ציין הנשיא שא-תוראבי משמש כשעיר לעזאזל. בראיון ב -17 במאי 2008 תיאר א-תוראבי את ההתקפה של תנועת הצדק והשוויון על חרטום כ"חיובית", אמר שבדארפור קיים סבל רב והוסיף כי ההתקפה של תנועת הצדק והשוויון יכולה לעורר תסיסה נוספת באזור. 

ב-12 בינואר 2009 קרא א-תוראבי לבאשיר להיכנע לבית הדין הפלילי הבינלאומי למען המדינה, תוך שהוא מאשים את באשיר בפשעי המלחמה בדארפור (לאחר מכן שינה את דעתו ולא רצה שבאשיר ייכנע). הוא נעצר ב -14 בינואר והוחזק בכלא בקובר (לאחר מכן הועבר לכלא פורט סודאן) למשך חודשיים (עד 8 במרץ). במהלך תקופה זו הביעו בני משפחתו דאגה לבריאותו (היה בן 75 באותה תקופה) ולמעצרו בבידוד בחלק מהזמן. ארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל' פרסם הצהרה על מעצרו של א-תוראבי ב-16 בינואר, בה נאמר שמעצרו נגרם עקב ״מניעים פוליטיים״. העיתון דאג לציין את הגיל של א-תוראבי ואת הצורך שלו בתרופות ובדיאטה מיוחדת. מרכז התקשורת הסודני דיווח ב -19 בינואר כי א-תוראבי יועמד לדין על עזרתו לכאורה לתנועת הצדק והשוויון. ב-8 במרץ שוחרר א-תוראבי רק ימים ספורים לאחר שהוציא בית הדין הבינלאומי הפלילי צו מעצר נגד עומאר אל-באשיר. ב-11 באפריל 2009 הציע הקונגרס הפופולרי להקים ממשלת מעבר שתוביל את סודן לבחירות המתוכננות בשנת 2010, וא-תוראבי הודיע שלא יתמודד בשל גילו המתקדם, הדגיש את חשיבות המנהיגות שמקורה בדורות הצעירים, ואמר כי אין לו מספיק כוח לרוץ. בחודש אפריל נעצר א-תוראבי בשדה התעופה בח'רטום ונמנע מלהגיע לפריז לבדיקות רפואיות אף על פי שקיבל אישור לנסוע ממשרד הפנים. א-תוראבי הודיע ב 2 בינואר 2010 כי הקונגרס הפופולרי מינה את סגנו, עבדאללה דנג נחיאל, למועמד בבחירות לנשיאות 2010. א-תוראבי נעצר שוב באמצע מאי 2010, אך שוחרר ב-1 ביולי 2010.

ב 18 בינואר 2011 עצרו כוחות הביטחון את חסן א-תוראבי בח'רטום, ככל הנראה בעקבות חוסר היציבות האחרון בפוליטיקה של סודאן. א-תוראבי העיר על עליית המחירים בסודאן, וציין כי היא עלולה לגרום ל-"התקוממות עממית" אם לא תיפסק. הוא הוסיף כי הממשלות, כולל זו של סודאן, צריכות להפיק לקחים מהאירועים האחרונים בתוניס.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

א-תוראבי אושפז ב-5 במרץ 2015 לאחר שאיבד את הכרתו במשרד. שנה לאחר מכן נפטר מהתקף לב בבית החולים בעיר ח'רטום שבסודאן בגיל 84. הלווייתו נערכה ביום למחרת בהשתתפות אלפי אבלים. א-תוראבי נקבר במזרח חרטום, בבית הקברות בורי אל למאב.

נוסף על היותו מנהיג פוליטי חשוב, נמנה א-תוראבי עם הוגי הדעות האסלאמיים החשובים והמקוריים בדור האחרון. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים בשפות ובתחומים שונים: המורשת האסלאמית הקדומה, הדמוקרטיה, היחס לנשים והיחס בין החברה לבין המדינה. כתיבתו מתאפיינת בסגנון ענייני וישיר. את דבריו הוא מבסס על טיעונים רציונליים, ואינו נוטה להשתמש במובאות מן הקוראן. ספרו הידוע ביותר, שהקנה לו את עיקר פרסומו, הוא "חידוש המחשבה האסלאמית" (תג'דיד אל-פכר אל-אסלאמי).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]