חסן בק
 | |
| חסן בק | |
| לידה |
1882 דמשק  |
|---|---|
| פטירה |
1953 (בגיל 71 בערך) |
  | |
חסן בק אל-בצרי אל-ג'אבי (בערבית: حسن بك; 1882–1953[1]) שימש כמושלה הצבאי של יפו למשך שנתיים, בימי מלחמת העולם הראשונה, ונודע בעריצותו ובאכזריותו. בימי שלטונו בנה כמה מבנים ביפו, כשהמוכר מביניהם הוא מסגד חסן בק, השוכן עד ימינו בדרומה של העיר תל אביב.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]חסן בק אל-בצרי אל-ג'אבי נולד בדמשק. זכה בתואר "בק" מג'מאל פשה, על פעילותו בסוריה. לאחר שסיים את לימודיו במכללה הצבאית באיסטנבול, החל את דרכו המקצועית כקצין בדרגת סגן ראשון והוצב בגזרת הבלקן. שם הפגין יכולות פיקודיות מרשימות בחיסול מעוזים מהפכניים סרביים, הישגים אשר זיכו אותו במדליות רבות ובקידום צבאי מואץ. עם פלישת איטליה ללוב, בחר אל-ג'אבי להתנדב להגנת האזור, מהלך שהוביל לקידומו לדרגת קולונל. הישגיו הרבים בשדה הקרב זיכו אותו בתואר הקולונל הצעיר ביותר בצבא העות'מאני באותה עת.
למושל יפו
[עריכת קוד מקור | עריכה]חסן בק התמנה לתפקיד המושל הצבאי של יפו במקביל למושל האזרחי בהאא א-דין, ששימש כקאימקאם של יפו. השניים היו מסוכסכים, ובהאא א-דין הורחק מהתפקיד, בהותירו את חסן בק כמושל יחיד. בהרחקה תמכו גם היהודים, כיוון שהקאימקם הורה על גירוש כל הנתינים הרוסים מיפו במהלך מלחמת העולם הראשונה, ב-17 בדצמבר 1914 (הוא יום חמישי השחור, 1914),[2] ועורר את חמתם של גורמים יהודים בארץ ישראל ובאירופה. נראה כי לפני מינויו למושל יפו שימש כמפקד המשטרה בעיר[3].
פעולות הפיתוח שלו ביפו
[עריכת קוד מקור | עריכה]דמותו של חסן בק אל-ג'אבי, שנולד בשנת 1882, שזורה בתהפוכות ההיסטוריות של האימפריה העות'מאנית והמרחב הערבי במחצית הראשונה של המאה העשרים
באוגוסט 1910 מונה אל-ג'אבי למושל הצבאי של העיר יפו, שם הטביע חותם משמעותי על פיתוחה העירוני. בין פעולותיו הבולטות ביפו נמנית סלילת שדרות ירושלים, שנקראו אז על שם ג'מאל פאשא. סלילתו של הרחוב כרוכה הייתה בהריסת רכוש בבעלות יהודית. פרויקט בולט נוסף מתקופה זו הוא הקמת מסגד חסן בק בשנת 1913, אשר הוקם בחיץ שבין יפו לתל אביב. המסגד, שהוגדר כהקדש משפחתי במטרה לבלום את התפשטות ההתיישבות היהודית, עומד על תילו עד היום ומתועד בספר "היסטוריה של יפו" המפרט את פועלו של אל-ג'אבי בעיר.
עם כניסתו לתפקיד מושל יפו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, החל חסן בק בקידום מיזמי פיתוח ובנייה ראוותניים ברחבי העיר, וזאת למרות המשבר העמוק בו הייתה נתונה האימפריה העות'מאנית והתנאים הקשים ששררו בארץ ישראל, שאופיינו ברעב ובחולי. בשעה שמרבית הגברים כשירים גויסו לשורות הצבא, נשען המושל על כוח אדם שהורכב מעריקים הממתינים למשפט ומתושבים מקומיים, ובהם זקנים וילדים, אשר אולצו לעבוד בעבודות כפייה המכונות "סֻכְּרָא". פעולות אלו תוארו בביקורתיות חריפה בזיכרונותיו של מאיר דיזנגוף, ראש ועד תל אביב דאז, אשר הציג את חסן בק כדמות אכזרית ומושחתת שהטילה אימה על האוכלוסייה היהודית והערבית כאחד.
לפי עדותו של דיזנגוף, שכינה את בק במילים קשות[4], המושל הפעיל לחץ בלתי פוסק על היישוב היהודי בדרישה לאספקת נשק ומימון עבור מיליציה מקומית שהקים, ממנה נעדרה נציגות יהודית. במקביל למאמצי המלחמה, פיתח חסן בק שאיפות אדריכליות כפייתיות שכללו סלילת רחובות, הריסת מבנים ישנים, נטיעת שדרות ובניית מסגד חדש, תוך שימוש באמצעים דורסניים של חטיפת אנשים מהרחובות לעבודה דחופה[5]. התנהלות זו, שליוותה במעשי ביזה, מאסרים ואלימות מצד שלטונות העיר, הוגדרה על ידי דיזנגוף כשואה שפקדה את יפו וסביבתה, כאשר דחף הבנייה הראוותני נתפס כמנותק לחלוטין מהמציאות הקשה של המלחמה והמחסור.
הריסת השוק הישן
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד שנת 1915 אופיין המעבר המרכזי שבין נמל יפו לכיכר השעון בסמטאות צפופות ובשוק מזון הומה, אשר יצר צוואר בקבוק תחבורתי וקשיי גישה למרכז העיר. המבנים והחנויות במתחם זה נבנו על אדמת הקדש ("ווקף"), עובדה שהעניקה להם חסינות משפטית ודתית מפני הריסה על פי החוקים העות'מאניים והמוניציפליים של אותה תקופה. חסינות זו מנעה את הרחבת הגישה לנמל במשך שנים ארוכות, אך מצב זה השתנה באופן דרסטי עם מינויו של חסן בק למושל הצבאי.
בפעולה חשאית ומהירה, החליט חסן בק לעקוף את המגבלות החוקיות והדתיות באמצעות יצירת עובדות בשטח. הוא ניצל את מאות העריקים ("פראר") שהיו נתונים למרותו והמתינו לגזר דינם, ושלח אותם בחסות החשכה להרוס את חנויות השוק ולהשליך את הריסותיהן לים. עם עלות השחר, גילו תושבי העיר וראשי ההקדש כי הסמטה הצרה הפכה לרחוב רחב המאפשר מעבר נוח לעגלות ולגמלים לכיוון בית המכס. למרות מחאותיהם הנמרצות של אנשי ה"ווקף" ושיגור מברקי תלונה לדרגים הגבוהים, העובדה המוגמרת שיצר חסן בק נותרה בעינה, והשינוי המבני במתחם הנמל הפך לחלק בלתי נפרד מהתשתית העירונית של יפו[6].
פינוי בתי הקברות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד לימיו של חסן בק היו בסביבותיה של יפו כמה בתי קברות מוסלמיים, ששימשו במשך עשרות שנים את יושבי העיר. כאשר החליט חסן בק לפתח את העיר, עמדו בתי קברות אלה במקומות חשובים לדעתו, ולכן הורה לפנות את הקברים ולקבור את המתים מחדש במקום מרוחק יותר. מעשה זה היה מנוגד לחוק הדתי המוסלמי, האוסר חילול בתי קברות באופן זה, אך גם כאן התעלם חסן בק מן המקובל ואילץ את עובדי הכפייה שברשותו לעשות כן.
מסגד חסן בק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מסגד חסן בק
בשנת 1916 החליט חסן בק להקים מסגד מפואר בצפונה של העיר, בתחומי שכונת מנשייה. מטרת ההקמה הייתה פוליטית בעיקרה, חסימת התפשטותה של תל אביב הסמוכה. לצורך המלאכה העסיק המושל פועלי כפייה רבים שאולצו לעבוד בפרך יומם ולילה, עד כי רבים מהם נפצעו או נהרגו במהלך הבנייה. עקב התנאים הקשים שבהם הוקם המבנה, סירבו ערביי יפו להתפלל במסגד במשך עשרות שנים לאחר השלמתו. מימון הפרויקט התבסס על מערכת סחיטה שהפעיל חסן בק כלפי נתיניו, ובפרט כלפי בעלי ראינוע "עדן". מנהלי הראינוע, חנה וייסר ומשה אברבנאל, העידו כי המושל התייחס אל המוסד כגוף ציבורי, ולא עסק פרטי. הוא גזר עליו גזירות והחרים מהם ציוד חשמלי ומנועים באמתלות שונות. אברבנאל תיאר בזיכרונותיו כיצד חסן בק ופמלייתו נהגו להשתלט על יציע הראינוע בכל הצגת בכורה ולצפות בה חינם, תוך הצבת חייל ששמר על הקופאי, כדי להבטיח שכל פדיון הערב יועבר אליו, לטובת בניית המסגד[7].[8]
במקביל לכספים, הוחרמו חומרי בנייה ממקורות שונים באזור, ביניהם אבנים שיועדו לבניית בית החולים "הדסה" או לשיפוץ בית כנסת מקומי. לצורך הקמת המסגד, נקט המושל חסן בק בשיטות של כפייה והחרמת רכוש מתושבי יפו ותל אביב. חומרי הבנייה, ובכללם אבנים, מלט וברזל, נלקחו ממקורות שונים ללא תמורה. בין היתר, תועדה החרמת מלאי חומרי בנייה גדול ממשפחת שלוש ומחברת "גאולה" שנועד לפיתוח שכונות תל אביב. עדויות נוספות מצביעות על שימוש בחומרים שיועדו למבני ציבור אחרים, ואף על שימוש בלוחות שיש שפורקו ממצבות בבתי קברות סמוכים.
עם פרוץ מלחמת העצמאות הפך המסגד למוצב צבאי אסטרטגי ממנו ירו צלפים ערבים לעבר תושבי תל אביב. המבנה נתפס בעיני הציבור היהודי כ"מפלצת מאיימת"[9], ולאחר המלחמה הועלתה הצעה להרסו, אך היא נדחתה בשל יופיו האדריכלי של המבנה, והוחלט להשאירו על כנו. בעשורים שלאחר מכן הפך המקום למוקד חיכוך מתמיד בין האוכלוסייה היהודית והערבית. בשנת 1983 התמוטט צריח המואזין, אשר בהמשך שוקם, ובראשית שנות ה-2000 עבר המסגד תהליך שיפוץ נרחב שבסיומו שב לשמש כבית תפילה פעיל.
שדרות ג'מאל פאשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת "שדרות ג'מאל פאשה" ביפו החלה בשנת 1915 נחשבת לגולת הכותרת של הבנייה הראוותנית של חסן בק ביפו, אשר ביקש להקים ביפו ציר שיתחרה ביופיין של שדרות רוטשילד שבנו היהודים בתל אביב. תצלומי אוויר מאותה עת מלמדים כי השדרה נסללה בלב הפרדסים ששכנו ממזרח ליפו, ללא שהיה לה כל צורך. לצורך סלילתה בלב הפרדסים שממזרח לעיר, גייס המושל עובדי כפייה ובהם עריקי צבא ותושבים מקומיים. המשאבים לגינון השדרה הוחרמו מפרדסי הסביבה וממשתלות בתל אביב, כאשר תלמידי מקוה ישראל אולצו לנטוע את העצים ללא תמורה[10].
עם חנוכתה, העניק לה חסן בק את השם של ג'מאל פאשה, כמחווה למפקדו, מושל סוריה וארץ ישראל. בתקופת המנדט הבריטי, הוחלף השם הציר ל"שדרות המלך ג'ורג'", ולאחר הקמת מדינת ישראל ואיחודן של תל אביב ויפו לעירייה אחת, נוצר צורך בשינוי שם נוסף כדי למנוע כפילות עם רחוב המלך ג'ורג' הקיים בעיר. בעקבות כך הוסב שמן ל"שדרות ירושלים", והן הפכו לאורך השנים מעורק שנסלל בלב שטחים חקלאיים לציר עירוני מרכזי המחבר בין יפו לבת ים.
סוף שלטונו
[עריכת קוד מקור | עריכה]חסן בק אל-ג'אבי כיהן כמושל הצבאי של יפו למשך כשנתיים בלבד, תקופה שהותירה חותם משמעותי ושנוי במחלוקת על תולדות העיר. בנובמבר 1917, עם התקרבות הכוחות הבריטיים, עזב את יפו לכיוון צפון יחד עם קצינים עות'מאנים נוספים, ושעות ספורות לאחר מכן נכבשה העיר. בהמשך המלחמה העבירו ג'מאל פאשה לתפקיד המושל הצבאי של בגדד, ולאחר תבוסת האימפריה העות'מאנית ונפילת עיראק לידי הבריטים, פרש אל-ג'אבי מהשירות הצבאי בעת ששהה באיזמיר ושב לעיר הולדתו, דמשק. למרות הזיכרון ההיסטורי השלילי המזוהה עם תקופת שלטונו ביפו, שמו הונצח ברחוב בעיר בגבול שכונת מנשייה, ובמרכז מורשתו עומד המסגד שהקים וקרוי על שמו.
עם חזרתו לסוריה הקים אל-ג'אבי משפחה בדמשק, שם נולדו לו חמש בנות ובן, סלים חסן אל-ג'אבי[11], שנחשב ליורש המסגד ביפו. במהלך שנות המנדט הצרפתי שמר על עמדות לאומיות וסירב להצעות לכהן בתפקידים בכירים, מתוך אידאולוגיה של אי-שיתוף פעולה עם השלטון הזר. לצד זאת, המשיך להיות פעיל ותומך בפלסטינים. ביתו בעיירה זבדאני הפך למרכז לוגיסטי עבור המהפכנים, והוא קיים קשרים קרובים עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שהוקיר את תרומתו לסוגיה הפלסטינית. דיווחים משנת 1936 אף מציינים כי עמד בראש מסדר הדרוישים בדמשק[12].
בעשורים המאוחרים לחייו שב אל-ג'אבי לבקר בארץ ישראל ובאזורי כהונתו לשעבר. בשנת 1940 התארח אצל ראש עיריית יפו, עבד א-ראוף אל-ביטאר ולכבודו נערכה גם סעודה חגיגית.[13] ובקיץ 1946, בגיל 70, הגיע לביקור נוסף בהזמנת אישים בולטים מהחברה הערבית והיהודית כאחד, בהם אחמד זועיתר משכם, סלמאן איובי, יעקב שלוש ויוסף קופרמן. במהלך ביקורים אלו התקבל בבניין עיריית תל אביב על ידי ראש העיר ישראל רוקח והתארח בביתו של דוד תדהר. בעת שביקר במסגד חסן בק, ניסה להסביר את פעולותיו ההיסטוריות ככורח הנסיבות של ימי המלחמה, ואף טען כי פעל להצלת יהודים מפני המושל שקדם לו, בהא אל-דין[14]. חסן בק אל-ג'אבי הלך לעולמו בשנת 1953 בעיירה זבדאני שבסוריה, ושם נטמן[15].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יעקב ינון, סביב כיכר השעון, לסייר ביפו עם יד בן צבי, ירושלים 2001
- מאיר דיזנגוף, עם תל אביב בגולה, פרקי זיכרונות מן העבר הקרוב, תל אביב 1931
- ורד נבון, השדרה - שדרות ירושלים בעיני הצלמים, הוצאה עצמית, מהדורה שנייה, 2021.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ 2=
- ↑ ינון, סביב כיכר השעון, עמ' 141
- ↑ על פי המתועד בספרו של אלכסנדר אהרונסון, With the Turks in Palestine, בפרויקט גוטנברג (באנגלית), פרק 10
- ↑ "פרא לא לומד, אכזרי, ננס מנוול ומושחת המראה"; דיזנגוף, "עם תל אביב בגולה", עמ' 22
- ↑ דיזנגוף, '''עם תל אביב בגולה''', עמ' 22
- ↑ עדותו של יצחק רוקח, מיושבי יפו היהודים אז, כפי שמובא אצל יעקב ינון, '''סביב כיכר השעון''', עמ' 153
- ↑ יעקב הלחמי, קַדְמַת עֵדֶן - פרקים מהגדת בית הקולנוע הראשון בתל-אביב, באתר בית הסרט העברי, 26 ביולי 2007
- ↑ 2=
- ↑ באלבום תמונות בעריכת י. קלינוב תקומת ישראל, הוצאת "לעם" בע"מ, תל אביב, עמ' 34 (על המסגד): "המפלצת המאימת על תל אביב, מאז נובמבר השתמשו הערבים בחסינות קדושתו של מסגד חסן-בק ביפו. יומם ולילה, היו מצליפים מכאן על מרכז העיר". חדרים בתל אביב שהיו בקו עין עם המסגד מוגנו או שתושביהם התפנו מהם.
- ↑ ינון, סביב כיכר השעון, עמ' 281
- ↑ 2=שם
- ↑ המושל העריץ חסן בק - שיך דרוישים, דבר, 13 בינואר 1936
- ↑ תמיר גורן, מפנה ביחסי ערבים ויהודים ביפו ובתל אביב בשנות מלחמת העולם השנייה, עמ' 178
- ↑ גבריאל צפרוני, איש, מסגד וחוזר בתשובה, מעריב, 30 באוקטובר 1981
- ↑ 2=שם