חצקל איש כסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חצקל איש-כסית בתל אביב, שנות ה-50

יחזקאל ויינשטיין, שהיה ידוע בכינוי חַצְקֵל איש כסית (17 בינואר 1905[1]29 בדצמבר 1979) היה המייסד והבעלים של בית הקפה התל אביבי הידוע "כסית".

חצקל נולד בעיירה ריישא שבגליציה המזרחית (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום נמצאת העיר בתחומי פולין). מנעוריו נקט עמדה ציונית והיה פעיל ב"תנועת החלוץ" בקבוצת בורוכוב. עלה לארץ ישראל בשנת 1929, כשהיה בן 21, ונטל חלק בייבוש ביצות כבארה. עבר להתגורר בתל אביב והחל לעבוד כשוטף-כלים, טבח ומלצר, אז הכיר את אשתו לעתיד לאה. לאחר שצבר ניסיון בתחום פתח את "מועדון המלצרים" ברחוב נס ציונה ובמהלך 1931 שימש תקופה קצרה מנהלו של "קפה הוברמן" בטיילת תל אביב הישנה.

בשנת 1935 ייסד ברחוב בן יהודה, יחד עם אילונה מרדכוביץ וליובה, את בית הקפה "כסית" שלאחר התפרקות השותפות עבר לרחוב דיזנגוף 117. בית הקפה הפך במהרה למרכז הבוהמה של תל אביב ומשך אליו אנשי-רוח ואמנים רבים כנתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, חיים גורי, משה שמיר, חנה רובינא, אלכסנדר פן, יוסף זריצקי, אורי זוהר, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואריק איינשטיין. איש כסית היה אחראי על הסעדת הפמליה של בן-גוריון במהלך ביקורו השלישי של הלה בנגב ובאילת ביוני 1949. בן-גוריון אף הודה לו בכתב על כך[2]. חצקל איש כסית היה ידוע כאיש נדיב מאוד והאכיל שחקנים ואמנים רבים ללא תשלום. דמותו הייתה דומיננטית בבית הקפה ובאי המקום תיעדו אותו בשירים, סיפורים, ציורים ותצלומים רבים. בתקופה זו דבק בו הכינוי "חצקל". עם פתיחת בית הקפה ישב חצקל עם אברהם שלונסקי, בתקופה בה עיברתו כולם את שמם, והפכו את "ויינשטיין" (בלועזית אבן יין) לשם "איש כסית" וקראו לבית הקפה "כסית". מקורה של המילה כסית היא מפירושי המקרא (ילקוט שמעוני רמז ת"נ על ישעיהו מ"א), "כסיתא" זה אלמוג אדום, ומתאימה לשם משפחה אלמוג- אבן, אדום - יין.

חצקל גבה הקומה ורחב הכתפיים עם פניו השחרחרים הקפואים ועיניו הקטנות, שמראהו שר לגיונות אשורי עריץ ואכזר ואלו לבו לב זהב, דיבורו והליכותיו מתונים מתונים, ידו רכה וכל משאת נפשו: לראות סופרים עברים, אנשי רוח ואמנים מסבים אל שולחנו שבת אחים... חזרה חבריא אל השוקת ממנה נגמע וננוח הלאה תוך תצפית אל חסדיו של איש הגון וטוב ורע

חיים גורי

חצקל מופיע גם בשירו של אריק איינשטיין, 'יושב בסן פרנסיסקו על המים': "פתאום אני רוצה לחזור הביתה חזרה אל הבִּיצה, לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל".

עם פטירתו, בשנת 1979, החליט ראש עיריית תל אביב, שלמה להט, לערוך לו טקס הלוויה רשמי. במהלך הטקס, נחסם כל רחוב דיזנגוף לתנועה ואת ארונו נשא משמר כבוד אל תוך בית הקפה "כסית", בו נקראו עליו הספדים מפי עמיקם גורביץ ומשה ברנשטיין. לאחר מכן יצא מסע הלוויה בהשתתפות אלפים מתושבי תל אביב אל בית העלמין קריית שאול. על קברו נשא השחקן היידי המפורסם שמעון דז'יגאן הספד ביידיש.

ב"שלושים" למותו נערך ערב לזכרו ב"כסית" בהנחיית אורי סלע ובהשתתפות אנשי בוהמה רבים[3].

הוא הותיר אחריו את רעייתו לאה ושני ילדיהם משה איש כסית וצביה ליטמן, שהמשיכו לנהל את בית הקפה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]