חקירה ראשית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חקירה ראשית היא החקירה הראשונה המתבצעת על ידי בעל הדין של העד. ככך, את הנאשם חוקר עורך הדין של ההגנה, ואת התובע חוקר עורך הדין של התביעה. החקירה מתבצעת כדי להציג את גרסתו המלאה של העד, ללא הנחיה או לחצים על ידי גורמים שונים. על מנת להבטיח שהגרסה היא אכן של העד עצמו, על עורך הדין החוקר לעקוב אחר נוהלים ברורים שלפיהם עליו לא לשאול שאלות מנחות ומובילות.[1] כלומר, השאלות הן רק כלי כדי לעזור לעד להצהיר על עדותו המלאה, ושאלות מנחות אשר מיועדות להוכיח את טיעון עורך הדין, כמו שאלות כן ולא, הן אסורות בתכלית. סייג לכך הוא שבמקרה שהוכח שהעד חוזר בו בזמן עדותו הראשית מעדותו הקודמת במשטרה, יכול השופט להכריז על העד כעד עוין ובכך לאפשר חקירה נגדית אשר כוללת שאלות מנחות ומובילות.[2]

חקירה ראשית בעל פה יכולה להתבצע גם במשפט פלילי וגם במשפט אזרחי, אך בימינו היא מתבצעת בעיקר במשפט פלילי. את החקירה הראשית במשפט אזרחי מחליפים בהגשת תצהיר עדות ראשית על ידי העד על מנת לקצר תהליכים, כאשר בזמן הגשת התצהיר נוכחים העד, עורך הדין החוקר ובדרך כלל גם עד לתהליך הגשת התצהיר.

דעות שופטים לעיתים חלוקות לגבי החלפת העדות הראשית בתצהיר. סגן נשיא בית משפט השלום במחוז מרכז, עמי קובו, טען בפאנל משפטי שקריאת התצהיר לא מאפשרת לו כשופט "להתרשם מהעד" מאחר ש"התחושה היא שהתצהיר הוכן על ידי העורך דין".[3] כנגד, נשיאת בית המשפט מחוזי מרכז הילה גרסטל טוענת ש"לתצהירים יש יתרונות עצומים ומעט חסרונות" ושיתרונם הגדול הוא "שהגרסה מובעת בצורה קוהרנטית והצד השני יכול להתכונן".[4]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]