חקירות פילוסופיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חקירות פילוסופיות
Philosophische Untersuchungen
חקירות פילוסופיות.jpg
מידע כללי
מאת לודוויג ויטגנשטיין
שפת המקור גרמנית
סוגה פילוסופיה
הוצאה
שנת הוצאה 1953
הוצאה בעברית הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס
שנת הוצאה בעברית 1995
תרגום לעברית עדנה אולמן-מרגלית
מספר עמודים 209
קישורים חיצוניים
OCLC 954131267
הספרייה הלאומית 001334943

"חקירות פילוסופיות" (בגרמנית: Philosophische Untersuchungen) הוא ספר פילוסופי מאת לודוויג ויטגנשטיין, מאבות הפילוסופיה האנליטית. אף על פי שוויטגנשטיין כתב את הספר תוך כוונה לפרסמו, ואף שלח אותו בתקופה מסוימת לחברה להוצאת ספרים, הספר יצא לאור רק ב-1953, לאחר מותו, כיוון שבחייו המחבר המשיך לערוך בספר שינויים ושיפורים תוך דחיית פרסומו.

"חקירות פילוסופיות" יצר תפיסה חדשה בפילוסופיה של השפה, שלה השפעה תרבותית הניכרת גם היום.
ניתוח המובן וההקשר ("משחק הלשון") של מושגים רבים, ושל "שפה" מהווים למעשה את עיקר תוכן הספר.
בספר מוצגת העמדה לפיה בהרבה מקרים אין לעמוד על משמעותו של ביטוי (מילה, משפט, ניב, פתגם וכן הלאה) אלא מתוך עמידה על השימוש, בפועל, שנעשה בו - "משחק הלשון" שבו הוא מתפקד. אנחנו נותנים משמעות למילים על ידי שאנחנו משתמשים בהן באופנים מסוימים ולא אחרים. אם נשתמש בהן אחרת הן יהיו בעלות משמעות אחרת. כך, למשל, נוכל להשתמש במילה 'אריה' כדי לציין סוג מסוים של בעל חיים, וכדי לכנות אדם בשם. כלומר, בהרבה מקרים אין אנו בונים את שפתנו, את המשמעות של מילותינו, (למעשה גם את המדע ואת התאוריות שאנו מנסחים בו) מתוך הכרח הקשור למציאות, אלא מתוך השימוש המעשי והפרקטי. ניתן לנסח עמדה זו בביטוי "בשימוש ניתן לשפה חיים". רעיונות אלו באים לידי ביטוי בטיעון השפה הפרטית, אותו ויטגנשטיין מציג בספר.

על פי ויטגנשטיין, כאשר מנתחים את המשמעות של מילים על פי משחקי הלשון וההקשרים בהם הן משומשות, שהם ורק הם אלו שנותנים למילה משמעות ומובן, רוב השאלות הפילוסופיות הגדולות נפתרות או נעשות חסרות-מובן ("Nonsense") כיוון שהן תלושות ממשחק הלשון הקונקרטי שלהן. ניתוח שכזה, לדעת ויטגנשטיין, הוא תפקידו של הפילוסוף.

"חקירות פילוסופיות" מהווה שינוי והתנגדות לתפיסה המוצגת בספרו הראשון של ויטגנשטיין, "טרקטט לוגי-פילוסופי". עם זאת, יש פרשנים הטוענים כי מראש ויטגנשטיין לא תמך בדעות המובאות בטרקטטוס, והטרקטטוס הוא בעיקרו ספר אירוני, המביא את התאוריה המוצגת בו לאבסורד.

אחד החידושים הגדולים ביותר ב"חקירות פילוסופיות" היא שהעולם אינו מין דבר אובייקטיבי לחלוטין שקיים אי שם, וזמין לנו לחשוב על אודותיו, והמחשבה אינה עוד תמונה של המציאות. משמעותן של מילים אינה מוקנית להם עוד על ידי מה שהן מורות עליו בעולם (כפי שמוצג לכאורה בטרקטטוס). אלא: המחשבה, מה שאנו חושבים ומבטאים בשפה, ארוגה במכלול לשוני שהינו אוטונומי יחסית (ביחס לעולם). משמעותן של מילים מוקנית להן מתוך התפקיד שלהן, כלומר, האופן שבו משתמשים בהן. לאותן מילים עשויים להיות תפקידים שונים ולכן משמעויות שונות ב"משחקי לשון" שונים. לפי פרשנות זו המציאות היא דבר הקיים במחשבת האדם המשתמש ובחברה הבונה זאת לתוכו. השפה היא יוצרת גדולה יותר של המציאות, והרעיון שישנה מציאות כשלעצמה (בלי מחשבה עליה) היא אשליה בלבד, חסרת מובן.

ב'חקירות' אין ויטגנשטיין מנסה להציע תאוריה (לא באופן ישיר, ולא באופן אירוני), אך הוא בוחן ומציע בעצמו שלל תאוריות פילוסופיות ובלבולים פילוסופיים על מנת לעמוד על מוקדי המשיכה השונים שלהם ועל הדרכים השונות להתגבר עליהם. ויטגנשטיין מצביע על השפה הטבעית כמדיום הטבעי למחשבה - שבו טבעי לחשוב, שבו אנחנו איננו מאבדים את דרכנו בדרך כלל - אך גם כמקור לשאלות פילוסופיות.

טיעון השפה הפרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיעון השפה הפרטית

טיעון פילוסופי מפורסם המופיע בספר הוא "טיעון השפה הפרטית" . לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-20, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון. מטרת הטיעון היא להראות כי רעיון של שפה שמובנת רק לאדם אחד, הוא רעיון חסר משמעות. שפה היא במהותה פומבית-חברתית (גם שפה שהיא "סודית", במובן זה שרק אדם אחד יודע כיצד לפרש אותה, כוללת את הפוטנציאל להיות מובנת על ידי יותר מאדם אחד).
ויטגנשטיין מעולם לא הציג את הטיעון בספרו מחקרים פילוסופיים בצורה לינארית ותמציתית כפי שמקובל. במקום זאת, הוא הציג אופנים שונים של שימוש בשפה, וביקש מהקוראים לתהות על ההשלכות של שימושים אלה. כתוצאה מכך, ישנו ויכוח ממושך הן בנוגע לטבעו של הטיעון והן ביחס לחשיבותו. בנוסף לכך, בביטוי "טיעון השפה הפרטית" מקובל להתייחס לקבוצה של טיעונים שמביא ויטגנשטיין.

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, ניתוח המובן וההקשר(-"משחק הלשון") של מושגים רבים, ושל "שפה" מהווים את עיקר הספר.

הטקסט מחולק לשני חלקים, ומורכב ממה שקורא ויטגנשטיין, בהקדמה, "Bemerkungen", בתרגום של Anscombe - "הערות". בחלקו הראשון, הערות אלו הם יחסית קצרות ורק לעתים נדירות גדולות יותר מסעיף ארוך, וממוספרות ברצף. בחלק השני, ההערות ארוכות יותר, וממוספרות בספרות רומיות. בהתאם לכך, במפתח, נושאים מהחלק הראשון מצוינים על ידי מספר הסעיף שלהם ולא ע"פ מס' דף; לעומת זאת נושאים מהחלק השני מצוינים לפי מספר עמוד. האופי השונה של החלק השני נובע מהעובדה שהוא כולל הערות שויטגנשטיין אולי התכוון לשלב מחדש בחלק הראשון. כשפורסם הספר לאחר מותו החלק השני יצא כ"חלק ב'" במהדורות הראשונה, השנייה והשלישית. עם זאת, לאור אי ודאות מתמשכת בנוגע לכוונותיו של ויטגנשטיין לגבי חומר זה, המהדורה הרביעית (2009) קראה לחלק הראשון "חקירות פילוסופיות" ולחלק השני "פילוסופיה של פסיכולוגיה - רסיס[1]"

בניגוד לספרו הראשון שבנוי בצורה מסודרת ובמבנה יהלומי, ה"חקירות" הוא בעל מבנה (יחסית) יותר פתוח, זורם ונקודתי. יש פרשנים המקשרים זאת לכך שבניגוד לטרקטטוס, 'חקירות' אינו מנסה להתגבר על השאלות הפילוסופיות במהלך אחד. ויטגנשטיין מדמה שאלה פילוסופית למחלה ולאובדן דרך. שאלה פילוסופית אינה דורשת תשובה ישירה, אלא כזו שתאפשר לשואל להסתכל בדברים באופן שלא ייראו לו מפתיעים או חידתיים. ניתן לאבד את הדרך ביותר מאופן אחד, והחזרה לדרך המלך עשויה לדרוש שיטות ומתודות שונות. לפי פרשנים אלו, ויטגנשטיין אינו מציע תאוריה אלטרנטיבית לזו שהציע בטרקטטוס (שכן כלל לא הוצעה תאוריה בטרקטטוס). עם זאת, על אף שהטרקטטוס אינו מציע תאוריה, הוא עדיין שבוי בתפיסה כוללנית לגבי תפקידה של הפילוסופיה. הטרקטטוס מנסה, כביכול, לקעקע כל יומרה פילוסופית תאורטית שהיא במכה אחת, במהלך אחד; לחשוף את האשליה הפילוסופית פעם אחת ולתמיד. 'חקירות' מציג תפיסה שונה לגבי תפקידו של הפילוסוף - תפקיד סבוך יותר, מסורבל יותר, שיטתי פחות. על הפילוסוף לעקוב אחר הבלבולים שלו ושל אחרים, לאתר את מקורותיו של כל אחד מהם, ולנסות לפתור אותו באופן פרטני.

הספר בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חקירות פילוסופיות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כלומר, שבריר חלקי שנותר לנו מהגותו של ויטגנשטיין על הנושא