חקירת הסנאט של ארצות הברית לגבי טביעת הטיטאניק
טביעת ספינת הטיטניק ב-14 – 15 באפריל 1912 הביאה לפתיחת חקירה של ועדת משנה של וועדת המסחר של הסנאט של ארצות הברית, בראשות הסנאטור ויליאם אלדן סמית'.
הדיונים ארכו 18 יום והחלו ב-19 באפריל 1912 בניו יורק, לאחר מכן עברו לוושינגטון די. סי., והסתיימו ב-25 במאי 1912 בניו יורק.[1]
סמית' ושבעה סנאטורים נוספים חקרו את הנוסעים והצוות ששרדו ואת אלה שסייעו למאמצי החילוץ. יותר מ-80 עדים מסרו עדויות או הפקידו תצהירים.
ב-28 במאי 1912 הוצגו המלצות הדו"ח של וועדת המשנה בפני הסנאט של ארצות הברית, יחד עם תוצאות הדו"ח של החקירה המקבילה הבריטית שהסתיימה כמה חודשים לאחר מכן. מסקנות הדו"ח הובילו לשינויים בתקני הבטיחות לספינות האמריקאיות.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טיטניק
הטיטניק הייתה אוניית ענק שנבנתה בממלכה המאוחדת. היא נודעה כגדולה והמפוארת ביותר בתקופתה ומכאן שמה, שנגזר מן הטיטאנים – הורי האלים הראשונים והשליטים לפני האלים במיתולוגיה היוונית. אף על פי שסברו כי היא חסינה מפני טביעה, טבעה הטיטניק בהפלגת הבכורה שלה ב־15 באפריל 1912 בעקבות פגיעה בקרחון. באסון נספו 1,514 אנשים ורק 712 ניצלו.
עם היוודע דבר האסון, אנשים רבים הזדעזעו מכך שה"טיטניק" טבעה חרף היותה שיא הטכנולוגיה הימית של התקופה. ב־19 באפריל 1912, יום לאחר הגעת ה"קרפטיה" לנמל ניו יורק, הורה הסנאט האמריקאי על הקמת ועדת חקירה בנושא ה"טיטניק" בראשות הסנאטור ויליאם סמית. במקביל, הקימו הבריטים ועדת חקירה משלהם. שתי הוועדות גבו עדויות מהניצולים וממומחים בתחום הטכנולוגיה הימית, והגישו את מסקנותיהן: האמריקאית – ב־25 במאי, והבריטית – ב־3 ביולי.
כאשר החדשות על האסון הגיעו לסנאטור ויליאם אלדן סמית', הוא ראה בכך הזדמנות להקים ועדת חקירה לחקירת הבעיות הרבות שהיו בתקנות הבטיחות הימית. סמית', סנאטור רפובליקני ממישיגן, חקר בעבר סוגיות בטיחות ברכבות ולזכותו נזקפים רבות מתקנות הבטיחות והתפעול שהעביר הקונגרס בכדי לאבטח את פעילות תעשיית הרכבות האמריקאית.[2]
הוא הבין את הצורך בפעולה מהירה שבה הקונגרס יאפשר חקירה אמריקאית לפני שהנוסעים והצוות שנותרו בחיים יתפזרו ויחזרו הביתה.[3] תחילה הוא ניסה ליצור קשר עם נשיא ארצות הברית ויליאם הווארד טאפט, אך נאמר לו על ידי מזכירו של הנשיא כי אין כוונה להקים ועדה בנושא.[4]
למרות זאת, סמית' המשיך את היוזמה וב-17 באפריל 1912 הוא פנה לסנאט בהצעה להעניק לוועדת המסחר סמכויות להקים ועדת שימוע לחקירת נסיבות הטביעה. ההצעה של סמית' עברה, והסנטור קנוטה נלסון, יו"ר ועדת המסחר, מינה את סמית ליו"ר ועדת משנה לביצוע הדיונים. למחרת נפגש סמית עם הנשיא טאפט, שזה עתה קיבל את הבשורה שחברו ויועצו הצבאי ארצ'יבלד באט לא נכלל ברשימת הניצולים. טאפט וסמית' הסכימו ביניהם על אמצעים נוספים הקשורים לחקירה, כולל ליווי צבאי ימי לקרפטיה כדי להבטיח שאיש לא יעזוב את הספינה לפני שהיא עוגנת.[4]
הדיונים החלו ב-19 באפריל 1912 במלון וולדורף אסטוריה שבניו יורק, ולאחר מכן עברו לוושינגטון די. סי., שם הם נערכו בבניין משרדי הסנאט של ראסל.[1]
הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף ליו"ר הוועדה סמית, כיהנו בוועדת המשנה עוד שישה סנאטורים, שלושה רפובליקנים ושלושה דמוקרטים. ששת הסנאטורים הנוספים היו ג'ונתן בורן (רפובליקני, אורגון), תיאודור אי. ברטון (רפובליקני, אוהיו), דאנקן או. פלטשר (דמוקרט, פלורידה), פרנסיס ג'י ניולנדס (דמוקרט, נבאדה), ג'ורג' קלמנט פרקינס (רפובליקנית, קליפורניה), ו- Furnifold McLendel סימונס (דמוקרט, צפון קרוליינה).[5]
ההרכב של ועדת המשנה נבחר בקפידה כדי לייצג את האגפים השמרנים, המתונים והליברלים משתי המפלגות.[6]
התשאול בוצע על ידי חברי הוועדה השונים בזמנים שונים, ולא כל שבעת הסנאטורים היו נוכחים כל הזמן. עם זאת, רוב עבודת הוועדה נוהלו על ידי סמית, שניהל באופן אישי את החקירה של כל עדי המפתח.[7] הדבר גרם למתח מסוים בקרב חברי הוועדה וגרם לחיכוכים, שכן השתלטות זו התפרשה כניסיון למשוך את אור הזרקורים אליו. מצב זה שסמית לוקח על עצמו את רוב עבודת הוועדה, הביא לכך שחלק מחברי הוועדה הגיעו לדיונים רק לעיתים רחוקות, מכיוון שלא היה להם מה לעשות.[8]
עדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך 18 ימים של חקירות, רשמה הוועדה עדויות מלמעלה מ-80 עדים. אשר כללו כללו נוסעים ואנשי צוות ששרדו, כמו גם קברניטים ואנשי צוות של ספינות אחרות שהפליגו בסביבת הטיטניק, ומומחים וגורמים שונים ואחרים המעורבים בקבלה ובהעברת המידע על האסון.
בין אנשי צוות ששרדו ונחקרו: ג'יי ברוס איסמיי (שהיה הראשון שנחקר);[9] הקצין הבכיר ביותר ששרדו, צ'ארלס לייטולר (הקצין השני הטיטניק);[10] התצפיתנית שהשמיעה אזעקה, פרדריק פליט;[11] מפעיל האלחוט שנותר בחיים, הרולד ברייד;[12] ונוסע המחלקה הראשונה ארצ'יבלד גרייסי IV[13] אלה שהעידו מקרב הקברניטים והצוות של ספינות אחרות כללו את ארתור רוסטרון (קפטן קרפטיה),[14] הרולד קוטאם (מפעיל אלחוטי בקרפאטיה),[15] סטנלי לורד (קפטן SS Californian),[16] והרברט האדוק (קפטן RMS אולימפית).[17] עדים מומחים, שדיברו או מתכתבים בנושאים כמו תקשורת רדיו, היווצרות קרחונים ודיווחים בעיתונים, כללו את גוליילמו מרקוני (יו"ר חברת Marconi),[18] ג'ורג' אוטיס סמית' (מנהל הסקר הגאולוגי של ארצות הברית),[19] ומלוויל אליהו סטון (מנהל כללי של סוכנות הידיעות AP).[20]
אחרים שנקראו למסור עדות כללו את פיליפ AS Franklin, סגן נשיא של International Mercantile Marine Co., קונסורציום הספנות בראשות ג'יי. פי. מורגן ששלט ב-White Star Line.[21]
החקירה הסתיימה עם ביקורו של סמית באוניית האחות של הטיטניק אולימפיק בנמל ניו יורק ב-25 במאי 1912, שם הוא ראיין כמה מחברי הצוות ובדק את מערכת הדלתות האטומות של הספינה, שהייתה זהה לזו של טיטאניק.[22]
הצגת הדוח והמסקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדו"ח הסופי הוצג בפני הסנאט של ארצות הברית ב-28 במאי 1912. הדו"ח היה בן תשעה עשר עמודים, 44 עמודים של מוצגים, ו-1,145 עמודים של עדות ותצהירים.[23] המלצותיה של הוועדה, יחד עם אלה של החקירה הבריטית שהסתיימה ב-3 ביולי 1912, הובילו לשינויים רבים בנוהלי הבטיחות של הספינות האמריקאיות.
בעקבות הדו"ח נקבע כי על אוניות נוסעים לשאת סירות הצלה בכמות שתספיק כדי לשאת את כל הנוסעים ואנשי הצוות ולערוך אימונים של הורדת הסירות. כמו כן הוחלט ששידורי האלחוט יהיו פעילים 24 שעות ביממה וששיגור זיקוקי תאורה אדומים יתפרש תמיד כאות מצוקה.
בנוסף לכך, לאחר טביעת ה"טיטניק" השתנו הכללים לבניית אוניות: הקירות בין המדורים נהיו גבוהים יותר, ואוניות החלו להיבנות עם דפנות כפולות ואף עם שדרית כפולה, לשם החוזק.
מסקנה נוספת הייתה שניווט הטיטניק בעת שהבחינו בקרחון היה מוטעה. הקצין הורה לנווט להפנות את הספינה אחורה (רוורס) ושמאלה. הניווט אחורה האט מאוד את תנועת הספינה. במקום זאת היה על המלחים לשוט ללא הפניה אחורה, כיוון שבמהירות בה שטו היו מצליחים לחמוק לכל אחד מהצדדים. אפשרות נוספת במקרה הגרוע ביותר, להתנגש בקרחון חזיתית. ההנחה היא שבמקרה זה היה נגרם נזק לחרטום אולם האונייה לא הייתה טובעת.
שנים לאחר האסון חקרו אנשי מקצוע את האירוע כדי לבדוק מי אשם בטביעתה של הטיטניק. לבסוף הגיעו למסקנה כי בניית דפנות האונייה הייתה הגורם המרכזי לאסון: אחד הפטנטים בזמנה היה להכניס סיגי זכוכית אל התערובת ממנה מוכנות המסמרות שחיברו את לוחות הפלדה מהן נבנה גוף האונייה. במקרה של בניית הטיטניק התברר כי הוספו יותר מידי סיגי זכוכית והמתכת של המסמרות הפכה פריכה. עקב ההתנגשות העזה עם הקרחון כשלו המסמרות ולא עמדו בלחצים אשר מסמרות תקניות היו אמורות לעמוד בהן. כך קרה שמרכיב כה זעיר בבניית האונייה גרם לאובדנה.[24][25]
הצגת הדו"ח האמריקאי לוותה בשני נאומים, אחד מסמית' ואחד מהסנטור איזידור ריינר (הדמוקרטית, מרילנד).
הפורענות שעברנו זה עתה הותירה עקבות של צער בכל מקום; הלבבות נשברו וייסורים עמוקים לא הובעו; האמנות תאפיין ביד אמן את תרומתה המפוארת לים; חיילי המדינה ואדוני המסחר יקבלו את ההומאז' המגיע להם ביושר; גבעות יתבקעו בחיפוש אחר שיש לבן מספיק כדי לסמל את מעשי הגבורה הללו, ובמקום שבו קרבה היא הקשר היחיד הקושר את השפלים לבית הצנוע שנשלל מבן או אם או אב, יספרו קבוצות קטנות של קרובי משפחה, מסביב למטבח אש, תכונות האהדה האנושית אצל אלה שירדו עם הספינה. אלה תמונות מובחרות בבית האוצר של החיבה, אבל גם אלה יתפוגגו מתישהו; הים הוא המקום לצמיתות לכבד את מתינו; זו צריכה להיות ההזדמנות ללידה חדשה של ערנות, והדורות הבאים חייבים להעניק לאירוע הזה מניע מוכתר לדברים טובים יותר
דברי הסיום של ריינר שגררו מחיאות כפיים מהסנטורים הנאספים:
הצלילים של אותו רקוויאם מעורר יראת כבוד שרטט מעל האוקיינוס טבעו במימי המעמקים, הכלים שהולידו אותם מושתקים כשהנבלים הושתקו על עץ הערבה, אבל אם המנגינה שעברה חזרות יכול היה להדהד רק דרך הארץ הזאת "קרוב יותר, אלוהי אליך", והדיה נשמעו בהיכלי החקיקה הללו, ובכל מקום בו שליטינו ונציגינו פוסקים דין וחוקקים ומפעילים חוקים, ובכל בית ובכל בית. שפת האש, מאחוזות העשירים ועד לבקתות העניים, ואם אפשר היה לגרום לנו להרגיש שיש חוק אלוהי של ציות ושל התאמה, ושל פיצוי שצריך לדרוש את נאמנותנו, הרבה מעל החוקים. שננסח בנוכחות זו, אם כן, מאפלת השעות המפחידות הללו נעבור אל שחר של שירות גבוה יותר ושל יום טוב יותר, ואז, אדוני הנשיא, החיים שחלפו בלילה גורלי זה לא נפלו. לרדת לשווא
תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמלילים מלאים של החקירה והדו"ח זמינים בחקירת הסנאט האמריקאי ("טיטאניק" Inquiry Project)
- שלבי הפתיחה של החקירה מכוסים בפרקים 12 ו-13 ('ימסי' ו'חקירה') בסודות האחרונים של טיטניק (בראד מטסון, 2008) ISBN 0446582050
- פרק 2 ('הוא היה צריך לרדת עם הספינה') של סיפור הטיטניק: בחירות קשות, החלטות מסוכנות (סטיבן קוקס, 1999) ISBN 0812693965
- למידע נוסף על התפקיד שמילא סנטור ניולנדס, ראו תפקיד הטיטניק הנשכח של סנטור ניולנדס (ספריית המדינה והארכיונים של נבדה)
- הערות על חיים ומכתבים מאת ג'וזף קונרד כולל חיבור ("היבטים מסוימים של החקירה הנפלאה על אובדן הטיטניק") על השאלות (ויקיטקסט)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 חדר הקוקוס של קנדי
- ^ Butler 1998, p. 180.
- ^ משום שחלקם התגוררו מחוץ לתחומי ארצות הברית, ולאחר חזרתם למנ=דינותיהם מהלך החקירה ואיסוף העדויות ימשך זמן רב יותר
- ^ 1 2 Matson 2008, pp. 185–95.
- ^ חקירת הסנאט האמריקאי
- ^ Ward 2012, p. 146.
- ^ Lynch 1998, p. 171.
- ^ Butler 1998, p. 186.
- ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Joseph Bruce Ismay". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-12 באפריל 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Charles H. Lightoller". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-13 במאי 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Frederick Fleet". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-21 במאי 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Harold S. Bride". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-15 באפריל 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Archibald Gracie". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-26 במרץ 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Arthur H. Rostron". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-21 במאי 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Harold T. Cottam". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-17 במאי 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Stanley Lord". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-6 בפברואר 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Herbert J. Haddock and E. J. Moore". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-21 במאי 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Guglielmo Marconi". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-8 במאי 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Correspondence of Geo Smith: Formation of Icebergs". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-21 במאי 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Melville E. Stone". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-15 באפריל 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Testimony of Philip Franklin". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-21 במאי 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "United States Senate Inquiry: Day 18". Titanic Inquiry Project. אורכב מ-המקור ב-7 באפריל 2012. נבדק ב-15 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Eaton & Haas 1994, p. 223.
- ^ Tim Foecke, Metallurgy of the RMS Titanic, National Institute of Standards and Technology, NIST-IR 6118, February 4, 1998
- ^ Katherine Felkins; H.P. Leighly, Jr.; A. Jankovic The Royal Mail Ship Titanic: Did a Metallurgical Failure Cause a Night to Remember? JOM 50:1 pp. 12–18 (January 1998)