חרב דו-ידנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חרבות דו-ידניות
חרבות דו-ידניות ואיורים המדגימים טכניקת לחימה בהם, בתצוגה במוזיאון

חרב דו-ידנית (גרמנית: zweihänder, אנגלית: two-handed sword) או חרב ארוכה (גרמנית: langes Schwert, אנגלית: longsword) היא סוג של חרב בעלת להב וניצב ארוכים, שהונפה בשתי הידיים, והייתה בשימוש בעיקר על ידי אבירים ובני-אצולה באירופה במאה ה-14 עד המאה ה-16, בסוף ימי הביניים ובראשית תקופת הרנסאנס.

אטימולוגיה ומונחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינוח של חרבות דו-ידניות מעורפל משום שהוא משתנה בשפות שונות, במקומות שונים ובתקופות שונות. חרבות רבות נקראו לפעמים על ידי בני תקופתן או על ידי היסטוריונים ואספנים מודרניים "חרבות ארוכות" משום שהיו ארוכות מן החרבות הטיפוסיות לזמנן, אך המילה האנגלית longsword (מילולית: "חרב ארוכה") בדרך-כלל מתייחסת לטיפוס חרב לשתי ידיים שהיה בשימוש באירופה בסוף ימי הביניים ובתחילת תקופת הרנסאנס. מילה זו, בצורתה כמילה יחידה ללא רווח או מקף מחבר, היא מילה מודרנית שהופיעה רק במאה ה-21 ועדיין איננה קיימת באופן רשמי במרבית המילונים לאנגלית, אך היא פופולרית אצל חובבי אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות ואספני נשק, וכן אצל חובבי סוגות הרומן ההיסטורי, פנטסיה, משחקי תפקידים ומשחקי מחשב. היא קרוב לוודאי תרגום המונח הגרמני העתיק "לאנגס שוורט" (גרמנית: langes Schwert, מילולית: "חרב ארוכה").

סוגים דומים של חרב נודעו באיטלקית כ"ספאדה לונגה" (spada longa, מילולית: "חרב ארוכה") ובספרדית כ"אספאדה לארגה" (espada larga, מילולית: "חרב גדולה"). אך גם מונחים אלו נפוצים יותר בתקופה המודרנית, ומרבית המקורות הכתובים ששרדו מימי הביניים ומתקופת הרנסאנס השתמשו במונח הגנרי "חרב" ללא התייחסות לסוג הספציפי.

לחלופין נפוצים גם המונחים האנגלים two-handed sword ו-two-hander, שהם קרוב לוודאי תרגום המונח מגרמנית "צוויהאנדר" (zweihänder), והמונח האיטלקי "ספאדה א דואי מאני" (spada a dui mani). הפירוש המילולי של כל המונחים האלו הוא "חרב לשתי ידיים". מונחים אלו שימשו גם לחרבות ארוכות וגם לחרבות גדולות אפילו יותר, שלעתים נקראו במונח האנגלי greatsword (מילולית: "חרב אדירה"). סוגים מקומיים של חרבות ענק כאלו נקראו באיטלקית "ספאדונה" (spadone, מילולית: חרב גדולה), בספרדית ובפורטוגזית "מונטנטה", ובסקוטלנד "קלאימור" (מגאלית סקוטית: claidheamh-mór, מילולית: "חרב ענק").

מונחים נוספים המופיעים לפעמים במקורות היסטוריים אך נפוצים בעיקר בתרבות הפופולרית המודרנית הם "חרב ממזרית" (אנגלית: bastard sword, גרמנית bastardschwert) ו"חרב יד וחצי" (אנגלית: hand and a half sword). הכינוי "ממזר" לא היה רמיזה לייחוסם של המשתמשים בחרב (שביניהם היו מלכים ואצילים רמי מעלה) אלא ציין טיפוס "כלאיים" שבין חרב ארוכה דו-ידנית לחרב רגילה חד-ידנית. הכינוי "יד וחצי" מתייחס לניצב באורך ביניים שבין הניצב הקצר שנועד ליד אחת לניצב הארוך שנועד לשתי ידיים. תעודות היסטוריות ששרדו מחצרו של הנרי השמיני מספרות על ארגון הדגמה של אמנות לחימה במספר קטגוריות שביניהן "חרב דו-ידנית" ו"חרב ממזרית", מה שמרמז כי לפחות באנגליה של המאה ה-16 מונחים אלו ציינו טיפוסים נבדלים של חרב. ואולם נראה שבמקומות ובזמנים רבים לא הקפידו על הבדל זה.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרב דו-ידנית מגרמניה, סוף המאה ה-16
חרב דו-ידנית מגרמניה, סוף המאה ה-16.
"חרב ממזרית" מן המאה ה-15, כיום במוזיאון בשווייץ.
"חרב ממזרית" מן המאה ה-15, כיום במוזיאון בשווייץ.

החרב הדו-ידנית דמתה במבנה הכללי שלה לחרב האירופית החד-ידנית הנפוצה בימי הביניים: בעלת להב פלדה סימטרי סביב ציר האורך שלו, ישר ורחב, עם חוד בקצהו ושתי שפות חדות משני צדדיו, ניצב ישר עם "תפוח ניצב" גדול באחוריו, ושמורות ניצב מוצלבות ארוכות. ההבדלים היו באורכו הגדול יותר של הלהב, כ-90 עד 110 ס"מ במקום כ-75 ס"מ בחרבות חד-ידניות, ובניצב הארוך יותר (20 עד 40 ס"מ) אשר איפשר אחיזה נוחה בשתי הידיים. הלהב של חרבות "ממזריות" היה בדרך-כלל באורך ביניים של 80 עד 90 ס"מ.

הלהב היה בתצורות שונות ומגוונות: בעל חתך רוחב מעוין, עדשתי, משושה או מתומן, לעתים בעל שקע לאורכו (אנגלית: fuller), או אף מספר שקעים מקבילים. שקעים אלו לא נועדו להגביר את זרימת הדם מתוך הפצע (אמונה שגוייה נפוצה כיום) אלא להקל ככל האפשר ממשקל הלהב תוך פגיעה מזערית בחוזקו. הלהב היה לעתים רחב לכל אורכו עד לחוד, תצורה המותאמת לחיתוך יעיל, ולעתים בעל צורה משולשת המתכנסת לחוד צר, תצורה מותאמת לפיצוח החוליות של שריון שרשראות ולחדירה בין הלוחות של שריון לוחות. הלהב בדרך-כלל חושל מפלדה גמישה במקצת, כך שהייתה לו יכולת להתכופף מעט לצדדיו ולחזור לצורתו הישרה, כדי להפחית את הסכנה לעיקומו או לשבירתו כתוצאה ממהלומות חוזרות ונשנות.

הניצב היה באורך של כ-20 ס"מ ויותר, והמבנה שלו לעתים קרובות עוצב בבירור לאחיזה בשתי ידיים. תפוח הניצב היה גדול יחסית, ותפקידו העיקרי היה לאזן את משקל החרב כך שמרכז הכובד שלה יהיה קרוב יותר לידיים האוחזות בניצב, כדי לעשותה קלה יותר להנפה, לתמרון ולשינויי כיוון. תפוחי ניצב עוצבו בצורות מגוונות, ותכופות היו מעוטרים או מסוגננים. לעתים קרובות צורתם איפשרה אחיזה נוחה בהם, כך שניתן היה להרחיק את אחיזת היד האחורית עד קצהו האחורי ביותר של הניצב, ובכך להאריך את זרוע המנוף ולהגביר את מהירות ועוצמת ההנפה. כמו כן ניתן היה להשתמש בתפוח הניצב גם כבנשק, כדי להלום ביריב כמו באמצעות אלה. באנגלית הפועל to pummel שמשמעותו "להלום" נגזר מן המילה pommel, שמו האנגלי של תפוח הניצב.

שמורות הניצב המוצלבות (אנגלית: crossguard) היו בדרך-כלל ישרות, ולעתים מוטות או מעוקלות קמעה בכיוון החוד, בכיוון הניצב או אף לצדדים בצורת ספירלה. תפקידן העיקרי היה להגן על כפות ידיו ואמות היד של הלוחם מפגיעת להב היריב, ובטכניקות משוכללות אף ללכוד את להב היריב תוך כדי התקפת נגד. בדומה לתפוח הניצב ניתן היה להשתמש בשמורות הניצב גם כבנשק כדי להלום ביריב. בתקופת הרנסאנס נוספו לעתים צורות משוכללות יותר של שמורות ניצב, בעיקר טבעות בבסיס הלהב מעל או בצד השמורות המוצלבות.

חרבות "אדירות" היו ארוכות להב וניצב אף יותר מן החרבות הדו-ידניות ה"ארוכות", ובפועל היו חרבות הלחימה הגדולות בהיסטוריה. כאשר חודן הושען על הרצפה, קצה הניצב הגיע מעל גובה בית השחי של המשתמש, ולעתים אף גבוה מקומתו הכללית. הן צוידו לעתים קרובות בזיזים משני צידי הלהב, אשר שימשו כעין זוג נוסף של שמורות, לפני שמורות הניצב הרגילות. אזור הלהב שמאחורי זיזים אלו נקרא במונח האיטלקי "ריקסו" (ricasso), ובדרך-כלל לא הושחז והושאר קהה, ולפעמים אף כוסה בכיסוי עור. הוא נועד לאחיזה ביד השנייה, בערך באמצע אורכה של החרב, בדומה לאחיזה בידית ארוכה של חנית או רומח.

אין גבולות מוסכמים של אורך או משקל המבדילים בין "חרבות ממזריות", "חרבות ארוכות" ו"חרבות אדירות", והשימוש במונחים אלו לא היה עקבי לאורך ההיסטוריה, או אף באותה התקופה. באופן כללי, חרבות ממזריות היו קצרות וקלות דיין כך שהיה נוח להניפן ביד אחת או בשתי הידיים במידה דומה, וחרבות ארוכות נועדו לשימוש בשתי הידיים אף כי ניתן היה עדיין להשתמש בהן ביד אחת בשעת הדחק. חרבות אדירות היו כה ארוכות עד כי חגירתן בנדן לצד הגוף לא הייתה מעשית עוד, והיה צורך לשאתן על הכתף ולהשעינן על הקרקע בדומה לנשקי מוט. לפיכך הן שימשו כנשק התקפה עיקרי לשדה הקרב, ולא כנשק גיבוי או כנשק צד לחיי היומיום.

משקל החרב הדו-ידנית היה כבד מעט ממשקל החרב החד-ידנית, אך עדיין קל ממה שמרבית האנשים נוהגים לשער כיום. משקלן של חרבות ארוכות טיפוסיות ששרדו מתקופה זו במוזאונים ובאוספי נשק הוא בין 1.3 ל-1.7 ק"ג, ומשקלן של חרבות "אדירות" בדרך-כלל נע בין 2 ל-3.5 ק"ג. כמה חרבות ענק כבדות אף יותר מעולם לא נועדו ללחימה, אלא היו חרבות טקסיות מקושטות שהוצגו לראווה ונישאו בתהלוכות חגיגיות. מרכז הכובד היה בבסיס הלהב, בדרך-כלל במרחק של 10 עד 20 ס"מ משמורות הניצב.

חרב דו-ידנית גרמנית מסוף המאה ה-16, אורכה 192 ס"מ.

באימונים ובטורנירים לא השתמשו בחרבות חדות, אלא בתחליפים קהים שנקראו בגרמנית "פדר שוורט" (feder schwert , מילולית: "מקל חרב"). ה"להב" של הפדר שוורט היה זהה באורכו לזה של הלהב האמיתי, אך בדרך כלל מעט צר וקל יותר, ועשוי מפלדה גמישה יותר כדי להתכופף ולא לחדור לגוף המתאמנים בעת ה"דקירה". ה"חוד" היה מעוגל ולעתים מעובה או מקופל לתוספת בטיחות. בסיס הלהב מעל שמורות הניצב היה לעתים קרובות מורחב כדי לספק הגנה נוספת לידי המתאמן. הפדר שוורט הוא למעשה הנשק המשמש גם באמנויות לחימה אירופיות היסטוריות בתקופה המודרנית לצורך אימונים ותחרויות בחרב הדו-ידנית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני שריוני לוחות מהנשקייה המלכותית (הממלכה המאוחדת), הימני חמוש בחרב ארוכה רגילה ומגן והשמאלי בחרב דו-ידנית
חרבות דו-ידניות בנשקייה
טורניר מודרני בחרב דו-ידנית. המתחרים משתמשים בחרבות "פדר שוורט" קהות, ועוטים מסכות סיוף וביגוד מיגון.

בניגוד לתפיסה רומנטית מוטעית הנפוצה בתרבות הפופולרית המודרנית, חרבות ארוכות דו-ידניות לא היו בשימוש באירופה במשך מרבית תקופת ימי הביניים, מתחילתם במאה ה-6 לפני הספירה ועד כמחצית המאה ה-14. למשל, הן לא היו בשימוש על ידי אבירים במסעי הצלב. באנדרטת וולאס בסקוטלנד מוצגת "חרב אדירה" עתיקה באורך כולל של 163 ס"מ ובמשקל של 2.9 ק"ג, שעל פי המסורת העממית השתייכה לגיבור הסקוטי ויליאם וולאס, ונקראת כיום על שמו "חרב וולאס". ואולם בפועל סביר להניח שוולאס, שחי בסוף המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14, לא השתמש בחרב דו-ידנית, ועל פי מספר מאפיינים חרב וולאס כנראה מאוחרת היסטורית מן המסורת המשויכת אליה. במשך כל ימי הביניים, אבירים באירופה השתמשו בעיקר בחרבות חד-ידניות, משום שהיד השנייה נדרשה כדי לאחוז במגן, ובעת לחימה רכובה גם במושכות הסוס. בכל מקרה, נשק ההתקפה העיקרי של האביר, בטורניר או בשדה הקרב, היה בדרך-כלל רומח או נשק מוט אחר, בעוד שהחרב נחגרה על המותן כנשק גיבוי למקרה שהרומח יישבר או יאבד, או ללחימה בטווחים קצרים מאוד ובמקומות צפופים וסגורים, שבהם הרומח היה מסורבל בשל אורכו.

החל מן המאה ה-13 מופיעים בכמה ציורים מן התקופה אבירים הנראים כמניפים חרב חד-ידנית בשתי ידיהם, ככל הנראה כדי להגביר את כוח ומהירות החיתוך. היד האחורית, שלא היה לה מקום אחיזה בניצב הקצר, אחזה בתפוח הניצב. מומחי אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות בימינו הציעו שצורות מסוימות של תפוחי ניצב מאותה תקופה עוצבו במיוחד לצורך אחיזה כזו. נראה שצורת שימוש זו בחרב עודדה את הופעת החרב הדו-ידנית האמיתית.

חרבות דו-ידניות שניצבן ארוך דיו לאחיזה בשתי הידיים הופיעו לראשונה רק במאה ה-14. הן נפוצו בעיקר בארצות גרמניה השונות, אך גם בשאר ארצות אירופה כמו איטליה, ספרד, צרפת, אנגליה וסקוטלנד. הופעתן התאפשרה ככל הנראה עקב השימוש הגובר של אבירים בשריון לוחות. ההגנה שסיפק שריון הלוחות איפשרה לוותר במקרים רבים על המגן, כך שהיד השנייה התפנתה לאחיזה בחרב. הארכת הניצב איפשרה להגדיל את המרחק בין שתי הידיים האוחזות בחרב, כך שהתקבלה זרוע מנוף ארוכה יותר למהירות וכוח רבים אף יותר. יתרון זה איפשר להאריך את הלהב בלי לפגוע במהירות ובכושר התמרון, והלהב הארוך איפשר לתקוף את היריב ממרחק גדול יותר.

הפופולריות של החרב הדו-ידנית התבטאה במקום המרכזי שיוחד לה בספרות ההדרכה לסיוף ואמנויות לחימה, ששרדה מן המאות ה-14 ועד ה-16 בעיקר בשפה הגרמנית. בגרמנית ספרי הדרכה אלו נקראו "פשטבוך" (fechtbuch, מילולית: "ספר לחימה"), הם הופצו תחילה ככתבי יד ומאוחר יותר גם בדפוס, ולעתים הציגו איורים מפורטים של הטכניקות השונות. המונח הגרמני "לאנגס שוורט" (כיום מתורגם לעתים לאנגלית כ- German Longsword) התייחס לא רק לסוג החרב הדו-ידנית עצמה, אלא בעיקר לשיטת הלחימה בה. אסכולת הלאנגס שוורט הידועה ביותר בגרמניה הייתה אגודת לישטנאוור, על שמו של מורה החרב בן המאה ה-14 יוהאנס לישטנאוור (Johannes Liechtenauer), אשר נחשב למייסדה אף שלא שרדו כתבי יד המיוחסים לו ישירות. בין כתבי היד ששרדו מאסכולת לישטנאוור חשובים בייחוד אלו של האנס טאלהופר, פטר פון דנציג וזיגמונד רינגבק במאה ה-15, ויואכים מייר במאה ה-16. כמו כן שרדה מעט ספרות הדרכה בחרב הדו-ידנית בשפות לא גרמניות, כמו כתב היד של האביר, הדיפלומט ומורה החרב האיטלקי מסוף המאה ה-14 פיורה די ליברי (Fiore dei Liberi), שהדריך קונדוטיירי בעלי-שם בזמנו. האיורים בספרות ההדרכה בדרך כלל מראים סייפים ללא שריון גוף, או מוגנים רק בגמבסון - בגד הגנה מרופד משכבות פשתן. ניתן להסיק שאצילים ואבירים נהגו לחגור חרב דו-ידנית עם בגדיהם האזרחיים בחיי היומיום, ולהלחם בדו-קרבות ובתחרויות ללא שריון. אך ספרות ההדרכה מראה גם את שיטת הלחימה בחרב הדו-ידנית נגד שריון, שהייתה שונה מאוד מן הלחימה ללא שריון (ראו בסעיף אמנויות לחימה).

רק במאה ה-15 הופיעו גם חרבות דו-ידניות "אדירות", שהיו גדולות מדי לנשיאה בנדן או לשימוש על ידי לוחם רכוב, ולכן שימשו ככלי-נשק ייעודי למשימות מיוחדות, כמו הגנה על מעבר בדלת או גשר. שיטת הלחימה בהן היה שונה במקצת משיטת הלחימה בחרב הארוכה, ודמתה יותר לשיטת הלחימה בנשקי מוט. החרב האדירה לא הייתה בהכרח נשק של אביר מן האצולה, ושימשה גם חיילים רגלים מובחרים אך פשוטי-עם, כמו שכירי החרב השווייצרים והלאנדסקנכט שירשו אותם. מספר קטן של לוחמים מובחרים חמושים בחרב אדירה או בהאלברד היה נהוג לפזר בשורה הראשונה של מערכי "ריבוע" של רגלים החמושים ברמחים וכלונסאות. תפקידם היה לכרות את מוטות הרמחים של כוח היריב, בניסיון לפלס דרך וליצור פרצה במבנה הקרבי שלו.

השימוש בחרב הדו-ידנית דעך במחצית השנייה של המאה ה-16 כתוצאה מדעיכת השימוש בשריון הלוחות. חרבות אמנם המשיכו להיות נשק צד נפוץ באירופה עד סוף המאה ה-19, אך היו אלו חרבות חד-ידניות כמו הרפייר, סיף הפרשים והקטלס, שהיו קלות ונוחות יותר לנשיאה, ושימושיות נגד יריבים שלא היו מוגנים בשריון לוחות מלא.

חרבות דו-ידניות שימשו איפוא באירופה רק למשך כמאתיים שנה. ואולם ההילה והרומנטיקה של החרב הארוכה המשיכו לשבות את דמיונם של האירופים. בתקופה הרומנטית במאה ה-18 ובתקופה הוויקטוריאנית במאה ה-19, סייפים נודעים בגרמניה ובבריטניה ניסו להחיות את התרגול בחרבות דו-ידניות, אם כי למטרות תצוגה ותחרות בלבד, ללא שימוש צבאי או לדו-קרב אזרחי. בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, החרב הדו-ידנית היא סוג החרב הפופולרי ביותר במועדונים ובתחרויות של אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות. אמני לחימה חוקרים את ספרות ההדרכה מימי הביניים ומשחזרים את טכניקות הלחימה העתיקות. בין הטורנירים השנתיים המפורסמים בחרב הארוכה הם אירועי ה"סורדפיש" בשוודיה ו"לונגפוינט" בארצות הברית.

טכניקה ואמנות לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף מתוך כתב היד של פיורה די ליברי מן המאה ה-14 מציג טכניקות ללא שריון בחרב דו-ידנית.
איור מתוך ה"פשטבוך" של וולרשטיין במאה ה-15, מראה טכניקות לחימה בשריון: מהלומה באמצעות תפוח הניצב, ודקירה תוך אחיזת הלהב באמצעו.

אמנות הלחימה בחרב הדו-ידנית מתועדת בספרות ההדרכה מסוף ימי הביניים ומתחילת תקופת הרנסאנס, בעיקר בספרים ובכתבי-יד מאויירים של אסכולת לישטנאוור בשפה הגרמנית, וכן גם של אסכולות אחרות בשפה האיטלקית ובשפות אחרות. אמנות לחימה זו אבדה כמסורת חיה עקב הפסקת השימוש בחרב הדו-ידנית, אך היא משוחזרת כיום על ידי חוקרים ומומחים לאמנויות לחימה היסטוריות. המחקר המודרני מראה שאמנות הלחימה הייתה מתוחכמת ומגוונת, ודרשה מיומנות ותרגול רב. בניגוד לתפיסות רומנטיות מודרניות היא התבססה על ידע והבנה יותר מאשר על כוח ופראות. ספרי ההדרכה מתארים לכל טכניקה מספר טכניקות נגד להבסתה, ולוחם מאומן היה עשוי לחזות את הטכניקה בה ישתמש יריבו כדי להקדים אותו.

בדומה לחרב האירופית החד-ידנית, החרב הדו-ידנית נועדה גם להתקפות דקירה באמצעות החוד וגם להתקפות חיתוך ושיסוף בשפות הלהב. בספרות ההדרכה מתועדות טכניקות לחיתוך בעיקר באמצעות השפה הפונה ליריב (באנגלית true edge כלומר "הצד הנכון") אך גם באמצעות השפה הפונה אל המשתמש (באנגלית false edge כלומר "הצד הלא נכון"). המבנה הסימטרי לחלוטין של הלהב והניצב איפשר להפוך את האחיזה בחרב כך שהשפה הקדמית הפכה להיות אחורית, אפשרות שימושית בשדה הקרב כאשר השפה הקדמית קהתה עקב מהלומות רבות.

אופן השימוש בשתי הידיים בחרב הדו-ידנית מזכיר את אופן השימוש בחרב הקטאנה היפנית באמנויות הקנג'וטסו, איאיידו וקנדו. דמיון זה קרוב לוודאי איננו תוצאת קשר ישיר בין אירופה ליפן (שלא התקיים באותה תקופה) אלא תוצאת יישום עקרונות דומים של אמנות לחימה באופן בלתי-תלוי. עם זאת לטכניקה האירופית גם ייחוד משלה, למשל עקב היכולת לחתוך בחרב לשני הכיוונים באמצעות שתי השפות החדות. ההתקפות שלימדה אסכולת לישטנאוור היו מתוחכמות יותר מאשר מהלומות ודקירות פשוטות, ובהתאם לכך נקראו "חתכי האמנים" (גרמנית: meisterhauwen). הן תוכננו לא רק כדי לפגוע ביריב, אלא גם כדי לחסום בו-זמנית את התקפת היריב. דגש מיוחד הושם על תנועה מן המצב ההתחלתי שבו שני היריבים חוסמים זה את זה באמצעות מגע בין להבי החרבות. המגע שימש לתחושה של כיוון ועוצמת הכוח שמפעיל היריב, ולפיכך לניחוש כוונותיו ולהפעלת כוחו נגדו. בטווחים קרובים מאוד, ההתקפות התבצעו לא רק באמצעות להב החרב, אלא גם באמצעות מהלומות בשמורות הניצב ובתפוח הניצב, וכן על ידי תפיסת להב היריב או ידיו, ואף הטלתו בתרגילי היאבקות שונים.

אופן הלחימה נגד אביר אחר עטוי שריון היה שונה מאוד מאופן הלחימה נגד יריב בלתי-משוריין. בכתבי היד של אסכולת לישטנאוור, לחימה משוריינת נידונה תחת המונח "הרניספשטן" (harnischfechten מילולית: "לחימה ברתמה"). ניסויים מודרניים ברפליקות של חרבות ושריונות מראים כי מכת חיתוך בשפה החדה של חרב לא הייתה מסוגלת לחדור שריון. דקירה רבת-עוצמה באמצעות החוד הייתה מסוגלת לחדור שריון שרשראות, אך בדרך-כלל לא שריון לוחות. לפיכך, יריב משוריין היטב היה צורך לדקור בנקודות התורפה המעטות שלא ניתנו לכיסוי בלוחות, דוגמת העיניים, בית השחי או צידה האחורי של הברך. לחלופין ניתן היה להחדיר את קצה הלהב החד בדומה לאזמל בין לוחות שריון חופפים. טכניקה נפוצה לשם כך הייתה אחיזת החרב ביד השנייה באמצע הלהב (אנגלית: halfswording, מילולית "מחצית החרב") כדי ליצור זרוע מנוף ארוכה מאוד ושליטה טובה יותר על החוד. דרך נפוצה שלישית ללחימה נגד שריון הייתה הפיכת החרב ואחיזה בלהב כמו במוט של אלה, כדי להלום ביריב באמצעות תפוח הניצב או באמצעות שמורות הניצב. מהלומות כאלו היו עשויות להמם ולמחוץ יריב מבחוץ ("טראומת מכשיר קהה" או blunt force trauma) אף מבלי לחדור את הקסדה או השריון. בנוסף נלמדו טכניקות לשימוש בלהב ובשמורות הניצב כמו במנוף או בקרס, לצורך תרגילי לכידה והכשלה הדומים לתרגילי היאבקות. מטרת טכניקות אלו הייתה להטיל את היריב ארצה ואף לרתק אותו לקרקע, שם הוא היה פגיע לדקירת חרב או פגיון בנקודות התורפה של השריון, או לחלופין קיבל הזדמנות והסכים להיכנע. כל הטכניקות הללו היו שונות מאוד מצורת הלחימה המוצגת בדרך-כלל בסרטים ובמשחקי מחשב מודרניים.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חרב המדינה", חרב טקסית מתכשיטי הכתר של הממלכה המאוחדת, נישאת בטקס ההכתרה של אדוארד השביעי בשנת 1901.

החרב הדו-ידנית פופולרית בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה, במשחקי מחשב ובמשחקי תפקידים, בעיקר ככלי נשקו העיקרי של ארכיטיפ האביר בסוגות הפנטזיה והרומן ההיסטורי של ימי הביניים. לעתים קרובות היא מסמלת את ערכי האבירות, ומעידה על הנושא אותה שהוא לוחם רב-כוח ומיומן, למשל הגיבור הראשי בסרט ליידי נץ. בסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" הלורדים של ממלכות וסטרוז ושרי הצבא נושאים חרבות דו-ידניות המעידות על עוצמה ויוקרה. שימוש בחרב דו-ידנית בדו-קרב מודגם על ידי "ההר", לוחם ענק ואכזר בעל כוח רב. חרבות ייחודיות או אגדיות תכופות מוצגות כחרבות דו-ידניות, למשל אקסקליבר בסרטים רבים על המלך ארתור, וחרבותיהם של גנדלף ואראגורן בסרטי שר הטבעות. לעתים הן עוברות בירושה בשושלות מלוכה ואצולה, ומסמלות את זכותן לשלטון, ומיוחסים להן כוחות קסומים שונים, כגון יכולת בלעדית להביס אויב קסום כלשהו.

מקור ההשראה לרעיונות רומנטיים אלו הוא קרוב לוודאי בחרבות טקסיות היסטוריות גדולות, שתכופות היו מקושטות מאוד בעיטורים, מתכות יקרות ואבני חן, ולכן יקרות וכבדות מכדי להשתמש בהן ללחימה מעשית. חרבות כאלו נקראות באנגלית bearing sword כלומר "חרב נשיאה", ובגרמנית: paradeschwert כלומר "חרב מצעדים". הן הועברו בירושה עם חפצי ההכתרה של שושלות מלוכה ואצולה באירופה, הוצגו לראווה במנזרים ובקתדרלות, ונישאו בטקסים, במצעדים ובתהלוכות חגיגיות. למשל תכשיטי הכתר של הממלכה המאוחדת כוללים מספר חרבות דו-ידניות טקסיות, שבמקורן נוצרו במאות ה-16 וה-17, ונישאות עד היום בטקסי ההכתרה של מלכי בריטניה ובטקס פתיחת הפרלמנט.

סגנון הלחימה בחרב הדו-ידנית המוצג בקרבות מבויימים בסרטים ובמשחקי מחשב לעתים קרובות מושפע מטכניקות קטאנה הנראות בסרטי סמוראים יותר מאשר מן הטכניקה ההיסטורית האמיתית, וכן הוא נוטה לכשלים ולאי-דיוקים היסטוריים נוספים. למשל, קרבות מבויימים תכופות מציגים לוחמים עוטי שריון לוחות הנפצעים או נהרגים כתוצאה ממהלומות חיתוך בחרב, בעוד שבמציאות חתכי חרב לא היו מסוגלים לחדור שריון לוחות. חרבות דו-ידניות לא התקיימו במציאות בתקופות היסטוריות שקדמו למחצית המאה ה-14, כפי שהן מוצגות בסרט "לב אמיץ" ובסרטים וברומנים היסטוריים רבים על מסעי הצלב. לעתים הן מוצגות כנישאות בנדן חגור על הגב, למשל על ידי גיבור סדרת משחקי הווידאו The Witcher, קרוב לוודאי השפעה מסרטי נינג'וטסו, אך אין לכך עדויות היסטוריות באירופה, ובאופן מעשי הלהב של חרב דו-ידנית ארוך מכדי לשלוף אותו במלואו מנדן חגור על הגב. חרבות דו-ידניות לעתים מוצגות בסרטים כנשק העיקרי בהסתערות אבירים בשדה הקרב, בעוד שבמציאות הן בדרך-כלל נחגרו כנשק גיבוי לרומח או לנשק מוט אחר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרב דו-ידנית
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Longswords בוויקישיתוף