חרגולן סיבירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןחרגולן סיבירי
Locustella certhiola 2.jpg
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
משפחה: סבכיים
סוג: חרגולן
מין: חרגולן סיבירי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Locustella certhiola
תחום תפוצה
מפת תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חרגולן סיבירי בהודו

חרגולן סיבירי (שם מדעי: Locustella certhiola) הוא מין ציפור שיר קטנה ממשפחת הסבכיים, הנפוצה בעיקר במרכז אסיה ובמערב אירופה. לחרגולן הסיבירי מראה מפוספס, המבדיל אותו משלושת החרגולנים הנוספים המצויים בישראל: חרגולן זמירי וחרגולן נחלים בעלי המראה האחיד, וכן החרגולן המנומר. בישראל מקנן החרגולן הסיבירי באזור קיבוץ אילות. שמו האנגלי של החרגולן הסיבירי הוא Pallas's grasshopper warbler, על שם הזואולוג הגרמני פטר סימון פאלאס.

תיאור המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורך הגוף של החרגולן הסיבירי הוא 13–14 ס"מ[2], ומוטת הכנפיים שלו מגיעה ל-16–19 ס"מ.[3]. חרגולן זה ניתן לזיהוי על ידי הכיפה האפורה שעל ראשו ועל ידי מראהו המפוספס. חלקיו התחתונים בהירים, זנבו אפור ורחב וקצהו בגוון חום כהה. בחלקים הפנימיים של הכנפיים מופיעות נקודות לבנות.[4][2]

מאפיינים התנהגותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרגולן הסיבירי נוטה להסתתר, כאופייני לכל החרגולים הנוטים להתנהגות ביישנית וחששנית[3]. נקבת החרגולן בונה קן העשוי מדשא ומצמחים הסמוכים לקרקע, ויחד עם הזכר היא דוגרת על חמישה-שישה ביצים במשך 12–15 ימים. החרגולן הצעיר עוזב את הקן לאחר 10–15 ימים.[4]

תנאי המחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי המחיה המועדפים על החרגולן הסבירי הם העמקים והשפלה. הוא מקנן בעצים פזורים, על מדרונות הרריים, ליד שולי מקווי מים מתוקים, ובביצות המוקפות בשיחים ובצמחייה עשבונית[2][4]. מזונו של החרגולן הסיבירי מבוסס על מספוא (ירקות וגרעינים המשמשים מזון לבהמות) ועל חרקים.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרגולן הסיבירי נפוץ בעיקר במרכז אסיה, ברוסיה, במונגוליה ובצפון סין, וכן במערב אירופה. בעונת הסתיו אוכלוסיית החרגולן נודדת דרומה, לדרום אסיה ולמזרחה. במהלך ספטמבר ואוקטובר נפוץ החרגולן הסיבירי בעיקר בצפון סקוטלנד, ובחורף הוא נפוץ בצפון מזרח הודו ובאיי סונדרה[4]. בישראל נצפתה הציפור לראשונה בשנת 1983 בעיר אילת, ומאז היא מקננת באזור קיבוץ אילות.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חרגולן סיבירי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]