חרדים לאומיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חרדים־לאומיים (בראשי תיבות חרד"לים) או תורניים לאומיים הם תת־קבוצה של הציבור הדתי לאומי בישראל אשר הגדרתה סובייקטיבית וישנם ויכוחים על שמה ועל גבולותיה. הקבוצה בעלת מאפיינים שמרניים יותר והקפדה הלכתית הקרובה יותר לציבור החרדי ביחס לשאר הציבור הדתי לאומי. מרבית אנשי הקבוצה מזהים עצמם כציונים נלהבים וחשים כלפי סוגיית ארץ ישראל השלמה מחויבות דתית, בניגוד לציבור החרדי, ואינם רואים את עצמם כחלק מהציבור החרדי.

היווצרות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "חרדים לאומיים", ובראשי תיבות "חרד"לים", נטבע על ידי מתנגדיה של מגמה זאת בתוך תנועת הנוער בני עקיבא בשלהי שנות ה-80, ככינוי גנאי למה שתפסו כהתחרדות. שם הגנאי אומץ במהרה על ידי חלקים בציונות הדתית בשנות ה-90, ואחוז מסוים מהנשאלים על הגדרתם העצמית בסקרים.[1] רבים מבין מי שנהוג לכנות בשם זה דוחים אותו ומעדיפים לכנות את עצמם הציבור התורני ("תורניים") או הציבור האמוני ("אמוניים").[2]

מאפיינים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולותיו של הזרם החרדי־לאומי אינם חדים וברורים. חלק ממאפייני הקבוצה דומים לאלה של ה"דתיים־לאומיים", אולם מאפיינים אחרים דומים יותר לאלה של הציבור החרדי. דבר זה בא לידי ביטוי בהדגשת חשיבות לימוד תורה אינטנסיבי לאורך שנים, לעתים על חשבון לימודי חול.

מאפיין נוסף של הציבור החרדי־לאומי הוא הקפדה על הלכות הצניעות יותר מהמקובל בשאר הציבור הדתי-לאומי. הדבר מתבטא בין היתר בהפרדה בין בנים לבנות בחינוך ובתנועות נוער מגיל בית הספר היסודי, ולעתים בקיום אירועים נפרדים.

הלבוש של החרדים־לאומיים יהיה כמעט תמיד כמו לבושם של הזרם המרכזי בציונות־הדתית ולא כמו הלבוש החרדים. ככלל, הציבור החרדי־לאומי מאופיין בהקפדה הלכתית, ביחס לציבור הדתי-לאומי הליברלי יותר.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית החרדים־לאומיים דוגלים ברעיון ארץ ישראל השלמה ומתנגדים לוויתור על שלטון יהודי בשטחי ארץ ישראל, ובפרט יהודה ושומרון והגולן. רובם הגדול רואים את הציונות והקמת מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו". לאור משנתם של הרב אברהם יצחק קוק ובנו הרב צבי יהודה קוק הם מחזיקים בתפיסת עולם גאולית. קיבוץ גלויות, הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים נתפסים על ידם, כביטויים של התגשמות תהליך הגאולה היהודי, שבהמשכו יגיע המשיח וייבנה בית המקדש.

ישיבת הר המור שנחשבת לספינת הדגל של ישיבות הקו.

פלגים בתוך הזרם החרדי־לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי טאו נחשב לאחד מהרבנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בציבור החרדי־לאומי.
הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל ומי שהנהיג במשך דור את הציונות הדתית

לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק התפלגה ישיבת מרכז הרב לשני פלגים: אחד בראשות הרב אברהם שפירא ואחד בראשות הרב צבי טאו. הפילוג עצמו השפיע על הציבור הציוני-דתי כולו.

מרכז הרב ושלוחותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ישיבת מרכז הרב מזוהות בין היתר ישיבת ברכת יוסף באלון מורה, בית אל, ישיבת ניר קריית ארבע, ישיבת הר ברכה, ישיבת נתיבות ישראל בבת ים, ישיבת קדומים, ישיבת ההסדר ראשון לציון, ישיבת הגולן, ישיבת ירושלים לצעירים, ישיבת בני צבי, מוסדות נעם-צביה ועוד. אנשי הזרם רואים בהקמת מדינת ישראל 'אתחלתא דגאולה', אך ביקורתיים יותר כלפי המדינה ומוסדותיה מאשר ישיבות הקו.

ישיבות הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה זו כוללת את מוסדות הלימוד הקשורים לישיבת הר המור ומנהיגה הרב צבי טאו, והן כוללות ישיבות, כגון ישיבת שבי חברון וישיבת מדברה כעדן (מצפה רמון), ישיבת איילת השחר (אילת) ומכינות כמו אלה שבעלי ובקשת. אנשי זרם זה הקימו למעשה את המכינות הקדם צבאיות. אנשי הזרם מתנגדים לעירוב מגמות חול בתוך לימודי הקודש הישיבתיים ועל כן מתנגדים לפתיחת מכוני הוראה בישיבות. הם מחזיקים בעמדה "ממלכתית" (במלעיל), שלפיה עקב הקדושה שישנה במדינת ישראל כ"יסוד כיסא ה' בעולם" (כלשון הראי"ה קוק), יש להיזהר שלא לפגוע בה ובריבונותה.

פלגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מהמוסדות השייכים לזרם החרדי לאומי אינם מזוהים באופן מובהק עם פלג זה או אחר, וכן קיימות קבוצות חרדיות לאומיות בתוך רבים מהמוסדות הדתיים לאומיים, כמו למשל בישיבת הכותל ובישיבת כרם ביבנה.

פלגים נוספים, קטנים יותר, עומדים על קו התפר בין הציונות הדתית ובין הציבור החרדי. פלגים אלו התגבשו סביב ישיבות תורת החיים, עוד יוסף חי; וכן בקהילות של חוזרים בתשובה ונוער הגבעות. הם מאופיינים ביחס מסויג לגיוס לצבא ובהתנגדות רבה יותר למוסדות המדינה. כמו חלק מהציבור החרדי (כגון קהילת אדרת אליהו אצל הליטאים ובחסידות ערלוי), הם מחזיקים בעמדה ימנית מבחינה פוליטית.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החרדים הלאומיים שולחים את בניהם לישיבות תיכוניות תורניות, אולם מעטים שולחים לישיבות קטנות לאומיות שתוכנית הלימודים שלהן אינה כוללת בדרך כלל תעודת בגרות מלאה. החל מגיל צעיר מוקדשות רוב שעות הלימוד ללימודי קודש. במקרים רבים שעות הלימודים ארוכות יותר והחופשות מותאמות ללוח הזמנים הישיבתי ולא לזה של משרד החינוך, בדומה לישיבות התיכוניות ולמערכת החינוך החרדית. דוגמה למוסדות אלו הם תלמודי התורה וביניהם "תלמוד תורה מורשה".

מוסדות חינוך המזוהים עם התורניים הם רבים, המפורסמים שבהם הם רשת בתי הספר הישיבות והאולפנות מרחביה (נועם וצביה), וכן מוסדות "דרכי נועם".

חינוך תיכוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום קיימים בציבור ה"חרדי־לאומי" שני סוגים עיקריים של מוסדות תיכוניים. "ישיבת תיכונית־תורנית" ו"ישיבה קטנה לאומית".

בישיבות התיכוניות-תורניות חומר הלימודים הוא במתכונת בה לימודי קודש תופסים את מרבית יום הלימודים אך אחרי הצהריים לומדים לימודי חול על מנת לקבל תעודת בגרות בדומה לישיבות תיכוניות רגילות, אלא שהדגש בהן רב יותר על לימודי קודש, הקפדה הלכתית והתאמה להשקפת העולם של ה"חרדים-לאומיים". בין הישיבות התיכוניות התורניות הידועות ניתן למנות את "ישיבת ירושלים לצעירים" (ישל"צ), ישיבת מצפה יריחו, וישיבת בני צבי.

הישיבות הקטנות-לאומיות קמו בסוף שנות ה-90 וכיום פועלות ארבע מסוגן. בישיבות מסוג זה אין כלל לימודי חול בדומה לישיבות הקטנות החרדיות. ב"ישיבת דרך-חיים" הנחשבת לאחת מארבע ישיבות קטנות-לאומיות, קיים מסלול מיוחד בו בשנה הרביעית לומדים התלמידים אחרי הצהריים ומקבלים תעודת בגרות מינימלית. הוותיקה שבהן, "מעלה חבר", הוקמה בשנת תש"ן על ידי הרב משה בלייכר.

תנועות נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות הייתה תנועת נוער בני עקיבא התנועה הדומיננטית בקרב בני נוער דתיים לאומיים. הפעילות בה הייתה משותפת לבנים ולבנות. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 החלה להגיע דרישה מצד חלק מההורים והחניכים, רבים מהם מסניפים שמעבר לקו הירוק, להפריד בין בנים לבנות במסגרת פעילות התנועה. "מרכז בני עקיבא" לא הסכים בתחילה להיענות לדרישות, למעט בסניפים בודדים (המפורסם שבהם הוא סניף הרובע היהודי בירושלים). בעקבות כך, הוקמה ה-1980 תנועת אריאל בה הסניפים נפרדים לחלוטין. במקביל, החלה נדידה מסוימת של חרדים־לאומיים לעבר תנועת עזרא - שהשתייכה בעבר לפועלי אגודת ישראל, אך מזוהה כיום עם ערכי הזרם הדתי לאומי. בתנועה זו הפעילות היא נפרדת אבל המבנה משותף. מאוחר יותר הופרדו סניפים נוספים של בני עקיבא, אף שסוגיה זו נותרה במחלוקת בתוך התנועה גם כיום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרופסור ישעיהו ליבמן, E. Sprinzak and L. Diamond (eds), Israeli Democracy Under Stress, (Boulder:Lynne Rienner, 1993) pp. 273-292

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Charles S. Liebman, Religion, Democracy and Israeli Society, Taylor & Francis, 1997. עמ' 58-59.
  2. ^ חגי הוברמן, מחקר: כוח החרד"לים עולה בציונות-הדתית, ערוץ 7.