ח'וארג'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכי אסלאם
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים · כל הערכים
חמשת עמודי האסלאם
שהאדה (העדות)
אלצלאהתפילה) • אלזכאהצדקה)
צוםאלחאג'עלייה לרגל)
פלגים עיקריים
אסלאם סוניאסלאם שיעי
אישים מרכזיים
מוחמדח'ליף ושושלות הח'ליפים
נביאי האסלאםאימאם שיעי
מהדיבני לוויתו של מוחמד
ערים קדושות
מכהאל-מדינהירושליםנג'ףכרבלאכופהכאט'מיהמשהדסאמרא
חגים
הג'רהלוח השנה המוסלמיעיד אל-פיטרעיד אל-אדחאעשוראאארבעיןלילת אל-קאדר
מבנים
מסגדמינרטמחראבכעבהאדריכלות איסלאמית
תפקידים דתיים
אייתולהמרג'עאימאםמולאקאדימופתימואזין
טקסטים וחוקים
קוראןחדית'תפסירסונה
פיקהפתווהשריעה
אסכולות השריעה
חנפיתחנבליתג'עפריתמאלכיתשאפעית
אסכולות הכלאם
אשעריהג'בריהמאתורידימורג'יאהמֻעתזילה
פלגים שיעים
אתנ'א עשריהאיסמאעיליהזיידים
פלגי הח'וארג'
צאפרייםאזארקהאיבאדיה
תנועות
סופיותוהאביהסלפיה
אסלאמיזםאסלאם ליברלי
פלגים אחרים
אומת האסלאםחמשת האחוזיםהמסוריםאחמדיםזקריעלווים*

* השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת

אמונות קשורות
באביזםבהאאיםיזידיםסיקיזם

החַ'וַארִג'ערבית: خوارج, מילולית: "החורגים" או "הפורשים") הוא שמה של הקבוצה הדתית הקדומה ביותר שפרשה מן האסלאם השיעי, לכדי זרם אסלאמי עצמאי. בשם זה נקראים גם כמה זרמים אסלאמיים (חלקם אינם קיימים עוד) החולקים עם קבוצה זו כמה קווים כלליים מבחינה פילוסופית או הלכתית, ונחשבים על פי חוקרים מסוימים לכאלה שלמעשה מקורם ממנה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 657 התייצבו בצִפין, על הגדה המערבית של נהר פרת בצפון עיראק על גבול סוריה, שני צבאות מוסלמים - צבאו של עלי בן אבו טאלבּ, מול צבאו של מֻעאויה בן אבו ספיאן. מקור העימות היה רציחת הח'ליף השלישי של האסלאם, עות'מאן בן עפאן, שנתיים קודם לכן, כאשר החשד באשר לתכנון הרצח נפל על עלי, שהתמנה תחתיו כח'ליף רביעי, ואשר רבים מהחשודים בביצועו של הרצח עצמו היו ממקורביו. מעאויה שהיה קרוב משפחה של עת'מאן ומשל על סוריה, נדרש על ידי מקורביו לנקום את מות עת'מאן מידי עלי. ביום הקרב, צבאו של מעאויה היה מאומן הרבה יותר מצבאו הקטן של עלי, אך בכל זאת היה זה עלי שכמעט והביס את יריבו. ברגע המכריע, אחד מיועצי מעאויה ייעץ לו להרים ספרי קוראן על רומחיהם. משמעות המעשה הייתה - ההכרעה בידי אלוהים. עלי סירב בתחילה להיכנע לתחבולה זו, אולם אנשיו, אשר היו בטוחים בצדקתם, הפסיקו להילחם. הבוררות התגלתה בדיעבד כמזימה לנשל את עלי מכיסאו - הוא נאלץ להתמודד על תואר הח'ליף מול מעאויה, כאילו לא נבחר כבר.

בעקבות מעשה זה, פנו קבוצה של אנשים מצבא עלי ופרשו במחאה על הכניעה לבוררות. הם קראו: "לָא חֻכְּם אִלָא לִלַה" (لا حكم إلا لله - "אין משפט אלא לאלוהים"), וטענו שעלי נכנע לבוררות האדם במקום לשמוע לקול האלוהים, שרק לו יש הזכות לקבוע מיהו הח'ליף, ולהמשיך בקרב. הפורשים נקראו חַ'וָארִג' (היוצאים/הפורשים. חַ'רַג' = יצא). הם נקראו גם "חרוריה", על שם המקום בו חנו לאחר פרישתם - חרורא. שם אחר שנקראו בו הוא 'שראה' מלשון מוֹכֵר, שמכרו את חייהם למען אללה, וכן נקראו 'אהל ציאם וצלאה' (אנשי הצום והתפילה) על שום החמרתם בקיום מצוות האסלאם. הח'וארג' דחו כעת את מעאויה ואת עלי כאחד ומינו לעצמם ח'ליף משלהם - עבדאללה בן ואהבּ אלראסִבּי. הם מנו כמה אלפים והתיישבו במזרח עיראק ובעיקר בנַהרַוָאן, על גדות החידקל. בשנת 658 יצא עלי נגדם והביסם בקרב נַהרַוָאן; רבים מתו בקרב, בהם אלרסבי עצמו. בשנת 661 נסע עלי למסגד באלכופה ובדרך תקף אותו עבד אלרחמן בן מֻלג'ם, מאנשי הח'וארג', אשר כנקמה על הטבח בנַהרַוָאן דקר אותו בחרב מורעלת, דבר שהביא למותו של עלי ולהפיכתו של מעאויה לח'ליף החמישי.

עקרונות הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית, הח'וארג' סטו מהדרך המקובלת באסלאם, דהיינו מינוי ח'ליף מצאצאי מוחמד או מקרוביו. הם דגלו בשיטה ליברלית יותר ועל-פיה כל אדם יכול למלא תפקיד ח'ליף, אפילו עבד שחור, ובלבד שסגולותיו הדתיות והמוסריות יהיו רמות מעלה ואמונתו תהיה שלמה. ח'ליף שסרח - יודח ויוחלף באחר.

בחייהם הפרטיים היו הח'וארג'ים מחמירים מאוד ולא הסתפקו בקיום חלקי של המצוות. מוסלמי הוא המקיים את כל הקוראן, לדעתם. בניגוד לאסלאם האורתודוקסי, על-פיו מי שחטא אפילו חטא חמור, אינו חדל להיות מוסלמי, אצל הח'וארג' החוטא חטא חמור נחשב כופר ודינו גיהנום לנצח. החמרתם באה לידי ביטוי גם בדרישות המחמירות של כללי הטהרה. לשיטתם הדובר שקר או לשון הרע, מתבטל ממצב הטהרה שהיה בו.

כל מוסלמי שאינו בן כיתתם, כלומר - ח'וארג', הוא כופר. הם הרחיבו את המלחמה נגד הכופרים (ג'יהאד) גם לגבי כלל העדה המוסלמית שאינה ח'וארג'ית. יתרה מזו - הם הוסיפו על חמשת עמודי האסלאם עמוד נוסף והוא הג'יהאד. הח'וארג' התירו להרוג את משפחת הכופרים על הנשים והילדים (אִסתִעראד). היחס הקיצוני שלהם כלפי המוסלמים מהעדות השונות הביא למצב שבו היהודים והנוצרים זכו מהם ליחס טוב מזה שניתן להם באסלאם האורתודוקסי. כך, למשל, עדות יהודי או נוצרי מקובלת עליהם, בניגוד לשיטה האורתודוקסית. פירושם לקוראן הוא מילולי, לכן גנב נידון לכריתת יד (על פי האסלאם האורתודוקסי, יש מגבלות רבות לחוק זה).

מבחינה רעיונית, נטו הח'וארג' לשיטה הפילוסופית של המֻעתַזילה, שדגלה בבחירה חופשית של האדם ושל מעשיו. הם ראו בקוראן ספר נברא ולא מאמר האל שהיה לפני בריאת העולם. פלג קיצוני ביותר מתוכם, שנקרא 'יזידיה', דחה את שליחותו של מוחמד וציפה לנביא נוסף ולקוראן חדש. היו מאנשי הח'וארג' שטענו כי סורה 12 (סורת יוסף) לא נאמרה מפי מוחמד, כיוון שהיא עוסקת במעשי אהבים.

התפתחות הכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופי הקיצוני של כת הח'וארג' גרם לפילוגים רבים בתנועה, אולם הזרם העיקרי שקיים עד היום הוא האיבאדיה, על שם עבדאללה בן איבאד, מנהיגם, שנחשב למתון ביחס לזרמים אחרים באסלאם. מאחר שעל-פי שיטת הח'וארג', כל מוסלמי שווה לאחיו לאמונה, ללא קשר לגזעו (בניגוד לשיטה האומיית, על-פיה הערבים נמצאים מעל שאר הגזעים), הצטרפו אל הח'וארג' מוסלמים רבים בני המואלי (שאינם מהגזע הערבי, כגון הפרסים, הטורקים והכושים).

בתקופת השושלת האומיית, נלחמו הח'וארג' בח'ליפים בחרוף נפש. אולם גם לעבאסים היוו הח'וארג' אִיוּם - בשנת 867, הקים יעקוּבּ בן צפאר את שושלת הצפארים במזרח פרס ונאבק בעבאסים. מאוחר יותר, בשנת 869, פרץ מרד העבדים הכושים (הזנג') במזרח אלבצרה. מנהיג המרד היה מצאצאי עלי וכך שילוב של מנהיג משושלת מוחמד, יחד עם מהפכה חברתית, הצליחו להביא להישגים רבים של הח'וארג' בדרום עיראק ובפרס למשך 14 שנה, עד 883. בסופו של דבר, לאחר קרבות קשים, הח'ליף אלמֻעתמִד בן אלמֻתַוַכּל, הכניעם והרס את מבצרם.

השבטים הבֶרבֶרים בצפון אפריקה הצליחו להקים מדינה ח'וארג'ית מכת האיבאדיה בתאהִרת שבמזרח אלג'יריה. מדינה זו התקיימה בין השנים 776 עד 909. הפאטימים הכו אותם והם נסוגו למדבר סהרה.

המדינה האיבאדית היחידה בימינו היא סולטנות עומאן.