טאנכלם מאנטוורפן
טאנכלם מאנטוורפן (?-1115 אנטוורפן) (Tanchelm of Antwerp, Tanchelijn, Tanchelin, Tanquelin) היה מטיף, דרשן ומבקר חריף ביותר של הכנסייה הקתולית הרומית, שפעל באזור ארצות השפלה בתחילת המאה ה-12 ואסף סביבו קהילת מאמינים גדולה אשר הוכרזה על ידי הכנסייה כמינים.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאות 11–13 לספירה נוצרו באירופה זרמים, כתות וקבוצות רבות של נוצרים, לרוב בהנהגת מנהיג רעיוני, שיצאו נגד הכנסייה הקתולית הרומית, מוסדותיה, משרתיה ולעיתים גם נגד דוגמות קתוליות שונות. הכנסייה הקתולית התנגדה לרובן המוחלט של קבוצות אלו וראתה בהן מינות. קבוצות אלו התפתחו בייחוד במערב ודרום-מערב אירופה.
לעומת השלטון האזרחי-חילוני הפאודלי החלוש, המפורר, המסוכסך והבלתי יעיל, בלטה הכנסייה הקתולית במבנה המוצק והיעיל שלה. בדומה למבנה השלטון ברומי העתיקה, הכנסייה שלטה בצורת רשת אופקית שבמרכזה הקוריה ברומא, המחוברת למרכזים הפריפריים הגדולים בדוכסויות כאשר כל אחת מהאלו מחוברת למרכזים המקומיים - הפרוכיות. מבחינה אנכית בראש הפירמידה ברומא עמדו האפיפיור והקרדינלים, בדוכסויות שלטו הארכיבישופים והבישופים ובפרוכיות הכמרים ועוזריהם. בצמוד היה המבנה הדומה של המנזרים.
מבנה חזק ויציב זה של הכנסייה אפשר שליטה כמעט בלתי מוגבלת על האוכלוסייה האזרחית, עצמאות כמעט מוחלטת מהמוסדות השלטוניים האזרחיים-חילוניים וצבירת כוח, ממון ורכוש אדירים. מאידך, כוח שלטוני עצום זה הביא גם להסתאבות והשחתה מוסרית של הכנסייה ומוסדותיה. שחיתות זו התבטאה בעיקר ב:
- הטלת עול כלכלי בלתי נסבל על האוכלוסייה - מיסים כבדים מנשוא הוטלו על ידי הכנסייה על האוכלוסייה (ששילמה מיסים כבדים גם לשליטים החילוניים הפאודלים) ובראשם מס המעשר. כמרים מושחתים גבו תשלום על כל אחד משרותיי הדת שהעניקו, מטבילה ועד קבורה, קהילות רבות אולצו "לתרום" כסף רב לבניית כנסיות וקתדרלות חדשות. רכוש וירושות הוחרמו מהציבור על ידי בתי המשפט הכנסייתיים.
- שלטון של פחד - כל ביקורת או התנגדות דוכאו על ידי הכנסייה בידי גובי המיסים ובתי המשפט שלה ועל ידי הטלת חרמות על אנשים או על שטחים מסוימים, החרמת רכוש ולעיתים אף הוצאה להורג.
- חסינות - אנשי הכנסייה היו חסינים בפני החוק החילוני ועל כן תלונות נגדם או ערעורים ניתן היה להגיש רק בבתי המשפט הכנסייתיים. אלו נהגו ביד רכה מאוד באנשיהם וגם, לרוב, אפשרו לנשפטים לחזור לתפקידם הקודם לאחר ריצוי העונש הקל.
- שחיתות אישית - חוסר הפיקוח הפנימי שבתוך הכנסייה הקתולית אפשר לאנשי כמורה רבים מכל הדרגות לנהוג בצורות רחוקות מאוד מאלו הראויות לאנשי דת. רבים מהם החזיקו פילגשים או אף נישאו בסתר והולידו ילדים. מעשי ניאוף, גילוי עריות, פדופיליה ואף רצח היו שכיחים. הערך המוסרי של מקצוע איש דת פחת בערכו עד כדי כך שמשרות הכהונה, כולל הרמות ביותר, נקנו בכסף ובשוחד. כתוצאה מכך מונו בישופים וכמרים חסרי כל כישורים אינטלקטואליים או מוסריים לתפקידם. עושרם הרב של רבים ממשרתי הכנסייה בלט מאוד בתוך הסביבה העניה של הציבור.
- ביצוע הטקסים - לאור תלונות רבות על כמרים מושחתים שמנהלים את המיסה ועורכים את טקס האאוכריסטיה, הכנסייה החליטה שמותר לכמרים אלו לנהל את הטקסים היות שקדושתם נובעת מעצם הטקס עצמו ולא מאלו שעורכים אותו.
התנהגות זו של הכנסייה ואנשיה עוררה כעס והתמרמרות בקרב רבים מהמאמינים. מעטים מהם יצאו בגלוי נגד הכנסייה ואחד מהם היה טאנכלם מאנטוורפן.
תולדות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תאריך ומקום לידתו של טאנכלם אינם ידועים. משערים שהיה נזיר בחצרו של הרוזן הפלנדרי הצעיר רוברט השני (1092–1111). פעילות ההטפה שלו החלה בשנת 1111 (לפי מקורות אחרים, ב- 1108) באזור פלנדריה וזילנד אשר בארצות השפלה. דרשות ההטפה של טאנכלם התרכזו במספר נושאים:
- התנגדות לפערי המעמד בתוך הכנסייה הקתולית - לדבריו כל אנשי הכנסייה, מהכומר הכפרי ועד האפיפיור, שווים בערכם ושווים בפני האל.
- התנגדות נמרצת לצבירת העושר בידי אנשי הכנסייה - לדבריו עושר זה גרם להיווצרות שתי כנסיות: האחת היא "כנסיית השליחים", כנסיית העוני והצניעות בה כלולים חלק גדול מהמאמינים. השנייה, היא "כנסיית בית הבושת", הכנסייה של הכמרים לדרגותיהם והמבוססת על עושר, גזל, שחיתות וחטא.
- התנגדות לביצוע טקס הלחם והיין הקדושים בידי כמרים חוטאים ומושחתים - זה בניגוד לדוגמה הכנסייתית שגרסה שהקדושה נובעת מהטקס עצמו ולא מהמבצע אותו ועל כן, אין חשיבות למוסריותו של כומר המבצע את טקסי המיסה הנוצרית.
- התנגדות לתשלום מסי החובה של המאמינים לכנסייה, בייחוד מס המעשר.
- התנגדות לעצימת העין של מוסדות הכנסייה מעובדת החזקתן של פילגשים וקיום נישואי סתר בקרב אנשי הכמורה כולל בישופים ואף אפיפיורים.
דעות אלו התאימו לריגשותיהם של רבים מאנשי קהיליות ארצות השפלה ובמהרה נתקבצו סביב טאנכלם קבוצות גדולות של מאמינים ומעריצים. סביבו נוצר פולחן הערצה הדומה לזה של הערצת קדוש. מסופר שמעריציו אספו בבקבוקים את מי האמבטיה שלו בתור מים קדושים. מתוך ציבור מעריצים זה, הקים טאנכלם גם צבא של כ- 3000 איש ששימש לו כשומרי ראש. הוא גם שלח את צבאו להילחם לצדו של רוזן פלנדריה נגד הבישוף של אוטרכט. הוא קבע את מרכז פעילותו בעיר הנמל אנטוורפן. תושבי עיר זו נהרו אחריו והעדיפו את דרשותיו על אלו של הכומר הקתולי (היחיד) ששרת בעיר.
היו באנטוורפן גם כאלו שהתנגדו לפעילותו של טאנכלם והם פנו לארכיבישוף החזק של קלן, הגישו תלונות נגד טאנכלם וביקשו עזרה לסילוקו. מאמצי המתנגדים לא זכו להצלחה. באותה עת, מאות 11-12, הכנסייה הקתולית העדיפה לנקוט במדיניות של הבלגה נגד קבוצות שנחשבו למינים. הפעילות של רומא נגד המינות התבטאה בעיקר בניהול ויכוחים תאולוגיים עם החשודים במינות. אלו שבכל זאת הגיעו לפני בתי המשפט, נענשו בעונשים יחסית קלים כמו החרמה, הגליה או מאסר. הם נשפטו בפני בתי משפט חילוניים ולרוב, נאסרה הוצאתם להורג כדי למנוע שפיכות דמים. מדיניות זו אמורה להשתנות כעבור זמן לא רב, עם יסוד האינקוויזיציה. טאנכלם ניצל אווירה נוחה זו ואף נסע לרומא שם עסק בעניינים פוליטיים בחצרו של האפיפיור במטרה לשנות גבולות של דיוקסיות בפלנדריה.
בזמן העדרו, גברו קולות מתנגדיו ובחזרתו של טאנכלם מרומא ב-1113, כאשר עבר דרך העיר קלן, נאסר ביחד עם חלק מחייליו על ידי הארכיבישוף. תוך זמן קצר הצליח טאנכלם עם חלק מהחיילים לברוח מבית הכלא ולהגיע לעיר ברוז'. אך היות שארכיבישוף קלן הטיל עליו חרם, גרשו אנשי ברוז' את טאנכלם והוא חזר לעירו, אנטוורפן. שם, בשנת 1115 בעת מעבר בסירה באחת מתעלות העיר, נרצח טאנכלם על ידי כומר שהיה עמו באותה סירה.
עם מותו של טאנכלם לא פגה ההערצה אליו בייחוד בעיר אנטוורפן וסביבתה. מעריציו הוו זרם נוצרי המכונה על ידי החוקרים המודרניים כ- "טאנכליזם", זרם שהמשיך להתקיים שנים לאחר מות מייסדו. בשנת 1126 מונה נורברט הקדוש לבישוף אנטוורפן. הוא עצמו יסד זרם דתי שדגל באמונה חזקה ועמוקה בכנסייה הקתולית, אך מאידך, דגל גם בכנסייה של עניים וצנועים כפי שהאמין שהיו השליחים ואבות הכנסייה. בהדרגה, נשכח טאנכלם על ידי מעריציו שהפכו להיות מעריצי נורברט. נורברט עצמו הוכרז, מאוחר יותר, כקדוש, בין היתר עקב התנגדותו למינות הטאנכלמית. במספר ציורים ופרסקות, מתואר נורברט הקדוש כמנצח את טאנכלם המוטל מת לפניו. הכנסייה אף קבעה יום חג לניצחונו של נורברט על טאנכלם, ה-11 ביולי והוא נחגג עד עצם היום הזה בתחום הארכיבישופות של מכלין (הכוללת בתוכה גם את אנטוורפן).
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- A History of the Inquisition of the Middle Ages, Vol I - Henry C. Lea
- רוברט א. מור, מינים - בספרו של אביעד קליינברג - "גאולה וכוח לתולדות הנצרות בימי הביניים", הוצאת ספרי תל אביב 1999.
