טבח חברון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: כתוב מזווית מאוד ספציפית וחד צדדית, מבלי להתייחס לחלקים אחרים ונרחבים של הקהילה היהודית בחברון.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

טבח חברון בוצע על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר חברון והסביבה ביהודי העיר בשבת, י"ח באב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, כחלק ממאורעות תרפ"ט בארץ ישראל. בטבח נרצחו 67 יהודים, והוא הוביל לחיסול היישוב היהודי בחברון, שהיה קיים 400 שנים.
בחברון התגוררו אז כ-20,000 נפש, מתוכם כ-800 יהודים[1].

החורבן בבית בחברון
העיתון "חדשות בולטימור" בארצות הברית מדווח על טבח חברון בכותרת הראשית.
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
ניצול מהטבח בחברון
מברק מראש ישיבת חברון

הרב אפשטיין שלח מברקים לאגודת הרבנים אשר בניו-יורק ולכל העתונים אשר בחוץ לארץ, וגם לרבנים ידועים בארצות הברית. וזה נוסח המברקים:
שבר עמנו גדול כים. החורבן בישיבה נורא, נרצחו עשרים ושנים גדולי ישראל ונפצעו שש-עשרה. הישיבה כמאה וחמשים מבחורי הישיבה והמנהלים מסתדרים בירושלים. נשארנו בעירום ובחוסר כל. החישו - הצילו קראו לעזרה תכופה ומסוימה. עם הקודש, אל תתנו לכבות אור ישראל שהאיר את היישוב הארץ ישראל
.

דבריו של ראש הישיבה של חברון הרב משה מרדכי אפשטיין,
פורסם בדאר היום, 04-09-1929.
המלל והכתיב נאמנים למקור

ערב הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכיבוש הבריטי, עם התגברות העלייה היהודית והתפתחות התנועה הלאומית הפלסטינית, נוצרה מתיחות בין היהודים והערבים בחברון. תקריות שבהן הציקו ערבים ליהודים הפכו יומיומיות והן כללו גידופים, התנפלויות והכאות, יידוי אבנים בידי ילדים לעבר חלונות של יהודים והפרעה לתפילתם ליד מערת המכפלה. כבר ב-1923, ייחס הוועד היהודי של העיר את התקריות הללו לפעילותה של האגודה הנוצרית-מוסלמית, שלטענתו זרעה שנאה בקרב ההמון הערבי והסיתה את הילדים להתגרות ביהודים, וטען כי הן בעלות אופי פוליטי.[1]

באוגוסט 1929 החלו מהומות אלימות בין ערבים ליהודים ברחבי הארץ. מפקד משטרת חברון בעת הטבח היה הבריטי ריימונד אוסוואלד קפראטה, שהגיע לחברון שלושה שבועות לפני הטבח ולא הכיר את נכבדי הערבים. כוח המשטרה שעמד לרשותו מנה 18 שוטרים על סוסים ו-15 שוטרים רגלים. רק אחד מהם היה יהודי, חנוך ברודז'יצקי.[1]

הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום שישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שישי בבוקר, ה-23 באוגוסט, נודע לרב מאיר חדש על תוכנית הטבח בחברון (אשתו שמעה ערבים שתכננו את הטבח) והוא הזהיר את אליעזר דן סלונים שהיה ראש הקהל בחברון. סלונים דיבר עם ידידיו הערבים והם הבטיחו לו שלא יקרה כדבר הזה. סלונים האמין, והודיע לתושבים היהודים שאין צורך להימלט מחברון[2].

עד הצהריים נשמר הסדר בעיר. בשעה 15:00 הציב קפראטה שלושה שוטרים בכניסה לעיר, כדי לחפש נשק בין הנוסעים במכוניות שחזרו מהתפילה בירושלים. הנוסעים סיפרו על המתרחש שם ושמועה על כך שיהודים הורגים ערבים בירושלים נפוצה במהירות. ליד תחנת האוטובוסים העירונית התקהלו כ-700 איש שרצו לנסוע לירושלים והשייח' טאלב מארקא נאם בפניהם. קפראטה יצא עם 8 שוטרים רכובים לבדוק את המצב בין בתי היהודים. במספר מקומות נוצרו התקהלויות וערבים יידו אבנים על בתי יהודים. קפראטה הבחין שיהודים רבים עומדים על גגות ועל מרפסות בתיהם. הוא פקד עליהם להיכנס לבתיהם, אבל הם סירבו. ליד בית המלון הקטן של משפחת שניאורסון הוא הבחין ברב יעקב יוסף סלונים ובתו, מתרוצצים וצורחים. סלונים צעק עליו ודרש ממנו הגנה. לאחר שהחליף צעקות עם האספסוף, ספג הרב מטר של אבנים. קפראטה החל לפזר אותם, תוך שימוש באלות בלבד. בסביבות השעה 16:00 התקהלו פורעים ליד ישיבת חברון ויידו בה אבנים. באותה שעה היו בה רק השמש ותלמיד אחד, שמואל הלוי רוזנהולץ, יליד פולין בן 24. הוא נפגע מאבן שחדרה דרך החלון, ניסה לצאת מהבניין ומצא עצמו מול הפורעים הערבים. הוא ניסה לחזור אל הבניין, אבל הם תפסו אותו ורצחו אותו בסכין. השמש הסתתר קודם לכן בבור מים וניצל. קפראטה, שחשש שהלווית רוזנהולץ תביא לחידוש המהומות, אסר לשתף בה יותר משישה מלווים.[1] ראשי היישוב היהודי פנו לקפראטה בדרישה "למלא את חובתו ולהשתלט על המצב". קפראטה השיב: "הסתגרו בבתיכם ולא תיפגעו".[2] בשעה 18:30 חזר השקט וקפראטה ביקש כי תישלח אליו תגבורת מירושלים, אך לא נענה. הוא ביקש סיוע גם מעמיתיו בעזה וביפו. בסביבות 21:00 הגיעו כמה מוכתרים מהסביבה אל קפראטה וסיפרו לו ששמעו שיהודים שוחטים ערבים בירושלים, ושהמופתי דורש מהם להילחם ויקנוס אותם אם יסרבו. קפראטה הבטיח להם שהכל שקט בירושלים והורה להם להישאר בבית.[1] כמה עשרות יהודים שחששו להישאר בבתיהם, הצטופפו בלילה בביתו של אליעזר דן סלונים, בנו של הרב יעקב יוסף סלונים.[3]

יום שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבת, ה-24 באוגוסט, בסביבות 7:00 בבוקר, י"ל גרודז'ינסקי, תייר מפולין שהגיע לחברון ביום חמישי, ראה מהחלון מכוניות עמוסות בערבים שהיו בדרכם לירושלים, ובידיהם מקלות, חרבות וסכינים. המוני כפריים מהסביבה החלו בינתיים לנהור לחברון. כמה מיושבי ביתו של דן יצאו אל קפראטה ונתקלו במטר של אבנים. בסביבות 8:30 שוב החלו אנשים ליידות אבנים בבתי היהודים.[3] קפראטה יצא עם כל 18 השוטרים הרכובים להניס את המתפרעים, אולם ככל הנראה הם לא היו חמושים ברובים. הוא הבחין בניסיון לפרוץ אל בית חייכל, שהיה מבודד.[4] שני האחים, אליהו-דב וישראל-אריה חייכל יצאו אליו ממחבואם, והתחננו שירחיק את הפורעים. קפראטה לא הסכים להגן עליהם ולנגד עיניו רצחו הפורעים את שניהם.[5] אחד מהם נפגע מאבן והאחר נדקר בסכין, לרגלי סוסו של קפראטה. לאחר מכן תקפו המתפרעים גם את קפראטה והוא נפל מסוסו. הוא הלך להצטייד בסוס חדש וברובה ושוב ביקש בטלפון תגבורת מירושלים.[4]

אלפי ערבים, מצוידים בסכינים, גרזנים וקלשונים, נאספו והכריזו "הממשלה הבריטית אתנו!",[6] והתנפלו על בתי היהודים. בתחילה פרצו ל"בית אבושדיד", הרגו את אליהו אבושדיד ודקרו למוות שלושה גברים נוספים ואת הנשים והילדים דקרו ופצעו קשה[7]. בהמשך פרצו לבית הרב הזקן, חכם יוסף קאשטיל (קסטל), רצחוהו ושרפו את הבית. הרב חנוך חסון, רב הקהילה הספרדית, נרצח עם אשתו. בן ציון גרשון, הרוקח במרפאת "בית הדסה" שהגיש עזרה רבה לחולים - יהודים וערבים, פיסח שאינו יכול לזוז ממקומו, נרצח בעינויים, לאחר שבִּתו נאנסה לעיניו על ידי עשרות פורעים ונרצחה. ידי רעייתו נקטעו והיא מתה בייסורים.[8]

פורעים רבים הסתערו על ביתו של אליעזר דן סלונים, שהיה מנהל בנק אפ"ק וחבר מועצת עירית חברון. יהודים רבים נמלטו לביתו בתקווה למצוא בו מקלט. סלונים, שהיה מצויד באקדח לא ירה בפורעים, אלא זעק אליהם לשלום בניסיון להרגיע את הרוחות.[9] גרודז'ינסקי סיפר מאוחר יותר על מה שהתרחש בבית:

"כולנו רצנו לחזק את הדלת והסתובבנו בחדרים כמשוגעים... צווחת הנשים ויללת התינוקות מילאו את חלל הבית... העמדנו תיבות ושולחנות...אבל בראותנו שהמתנפלים שברו את הדלת בגרזנים...עזבנו את הדלת והתחלנו לברוח מחדר לחדר, אבל בכל חדר השיגנו ברד אבנים ... בהיכנסי לאחד החדרים ראיתי את אמי עומדת על יד החלון וצועקת 'הצילו'. הצצתי דרך החלון וראיתי המון ערבים פרוע צוחק וזורק אבנים... תפסתי את אמא והכנסתיה מאחורי ארון הספרים...הכנסתי לשם עוד עלמה אחת וילד בן 12 ואחד מבחורי הישיבה, ולבסוף נכנסתי גם אני לשם ... נחנקים ישבנו אחד על השני ושמענו את קול הערבים שהתפרצו לחדר, את קול שירתם שהתערב עם זעקות המוכים ואנחותיהם. כעבור עשרה רגעים השתררה דממה...נשמעו יריות חזקות, כנראה מצד המשטרה".[4]

הפורעים ריסקו את ראשו של אליעזר דן סלונים במוט ברזל, ולאחר מכן רצחו את היהודים בבית תוך כדי עינויים[10]. מלבד רעייתו ובנו של סלונים נרצח גם חותנו - הרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב ואשתו. ניצל רק בנו הקטן, שלמה, בן השנה, אשר שכב פצוע מתחת לגוויות בני משפחתו. מנהל בית ספר "תל נורדוי" בתל אביב, הסופר חיים אליעזר דובניקוב ואשתו, שבאו עם ילדיהם לחופשה בחברון, נרצחו בעינויים. ילדיהם, בן שמונה ובת שתים עשרה, הסתתרו בארון סמוך, ושמעו לידם את רצח הוריהם. זעקות אימה מלאו את הרחובות, ודם ונוצות כיסו אותם. האופה נח אימרמן נשרף למוות, כשהרוצחים הכניסוהו בכח לתוך תנור האפיה.[11]

ליד בית הדסה התאסף המון גדול שתקף את בתי היהודים. קפראטה הורה לירות בהם וירה בהם בעצמו. כמה מהפורעים נפגעו מהיריות וההמון החל להתפזר. לאחר מכן דהר אל רחוב היהודים, שם גילה שהפורעים חדרו למקום, למרות שהציב קודם לכן כמה מאנשיו כדי למנוע את כניסתם. לטענתו, ירה והפיל שניים מהפורעים. הוא שמע צעקה מאחד הבתים. כך תיאר את מה שראה כשנכנס: "ערבי מניף חרב על תינוק, במטרה לערוף את ראשו. הוא כבר הכה אותו פעם אחת ועמד להכותו שוב...יריתי בו במפשעה. מאחוריו הייתה אשה יהודיה, מרוחה בדם, ואתה גבר, השוטר עיסא שריף מיפו, בבגדים אזרחיים. הוא עמד מעל האשה ובידו פגיון. בראותו אותי עזב אותה, ברח לחדר אחר וקרא 'כבודו, אני שוטר'. האיש הזה מת אחר כך: יריתי בו".[4]

את הרב מאיר קסטל (68), הרב צבי דרבקין (70) ועוד 5 בחורים נוספים - סירסו. את יצחק אבושדיד ודובניקוב חנקו בחבל. את יצחק אבו חנה (70) קשרו אל הדלת והתעללו בו עד שמת. את מנחם סגל בן השנתיים מלקו בערפו. ידיים ואצבעות נקטעו, אולי כדי לגזול צמידים וטבעות. חנויות ובתי כנסת נבזזו והועלו באש. היו אנשים שניצלו מפני ששכבו מתחת לגופות והעמידו פני מתים. לקראת השעה 10:30 בבוקר, פסקו הפרעות בחברון והכפריים חזרו לבתיהם.[12] היהודים ששרדו החלו לצאת ממחבואיהם, המומים מגודל הזוועה. הם הצטוו על ידי הבריטים להתאסף בבית המשטרה. למקום זה הובאו גם הפצועים, אך לא הייתה כמעט כל אפשרות להעניק להם טיפול רפואי, לאחר שהמרפאה ב"בית הדסה" הושמדה כליל[13].

היו ערבים שהגנו בגופם על יהודי העיר לרוב ללא הצלחה[14]. על-פי עדותה של זמירה מני שפורסמה בעיתון הארץ ב-12 בספטמבר 1929, הציל אבו עיד זייתון, ערבי מחברון, כמה משפחות של יהודים בכך שיצא חמוש להגן עליהם, ונתן להם מקלט במרתף ביתו. הוא הזעיק את המשטרה הבריטית שהעבירה אותם וכמה יהודים ניצולים נוספים לתחנת המשטרה[15]. גם משפחת עזרא ניצלה מהטבח בזכות ערבים ידידים. מכיוון שהיישוב היהודי בחברון היה מבודד ומנותק, לא יכלו כוחות "ההגנה" להגיע לעזרת התושבים ולמנוע את הטבח. במקום לא היו כוחות הגנה מקומיים בשל השתייכותם של התושבים היהודיים ליישוב הישן ואמונתם ביחסיהם הטובים עם שכניהם הערביים.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטבח בחברון נרצחו 67 יהודים. כשליש מן ההרוגים (24 במספר) היו תלמידי ישיבת חברון. 12 מההרוגים היו נשים ו-3 מהם ילדים בני פחות מחמש.[12] 44 נפצעו קשה ו-21 נפצעו קל. 263 יהודים ניצלו על ידי שכניהם הערבים. הקונסוליה האמריקנית דיווחה על 9 הרוגים ערבים.[12] הבריטים הורו ליהודים לערוך לחללים הלוויה מזורזת, עוד באותו לילה, כשמנין יהודים בלבד מורשה להצטרף ולומר "קדיש". הקורבנות נקברו בקבר אחים, בארבע שורות ארוכות בבית העלמין העתיק בחברון. קבר נוסף נכרה לחלקי האברים הקטועים, לעפר, לבגדים ולחפצים ספוגי הדם שהוצאו מבתי היהודים. לאחר שלשה ימים, החליטו הבריטים לחסל את היישוב היהודי בחברון. היהודים הועלו למשאיות שהובילו אותם לירושלים. כל רכושם ובתיהם של היהודים נגזל בידי הפורעים: בית הדסה הוסב על ידי ערביי חברון לבית ספר לבנות, בית הכנסת "אברהם אבינו" הוחרב ובית העלמין העתיק חולל. בעקבות הפרעות עברה הישיבה בחברון לירושלים.

הרב יעקב יוסף סלונים, רב לעדת האשכנזים מחברון, פנה מעל דפי העיתונות אל ההנהלה הציונית בקריאה לשקם את היישוב היהודי בחברון[16], אך פנייתו לא הביאה לתוצאות.

היישוב היהודי בחברון חודש שוב בשנת תרצ"א 1931, אולם ב-1936, במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ננטש שוב. העיר לא יושבה ביהודים במשך 31 שנה, עד לחידוש היישוב היהודי בעיר אחרי מלחמת ששת הימים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלעד לזכר נרצחי המאורעות במוזיאון חברון

במוזיאון חברון שבבית הדסה מוקדש אולם לזכר נרצחי הטבח. מוצגות בו תמונות של הפצועים וההרס, מצבת זיכרון להרוגים וכלי הרצח של הפורעים הערבים שנלקחו בידי הנוטר היהודי חנוך ברוז'צקי.

ב-2005, ארגנה מפלגת חד"ש-תע"ל תהלוכה בעכו לזכר שלושה מהרוצחים שהשתתפו בטבח והוצאו להורג על ידי הבריטים. כ-150 איש השתתפו בתהלוכה[17].

ב-5 באוגוסט 2009 החליטה ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים כי מדי עשור, במלאת תאריך עגול, יצויין הטבח בטקס ממלכתי. המשמעות היא, בין היתר, שבטקס ישתתפו נציגים של שלוש הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת. בישראל מתקיימים מדי שנה כשלושים טקסים ממלכתיים. את קבלת ההחלטה בנושא קיום טקס ממלכתי קידמו נציגי היישוב היהודי בחברון ויושב ראש הוועדה, השר יולי אדלשטיין[18].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טבח חברון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, פרק 14: חברון, 1929, עמ' 262-260.
  2. ^ 2.0 2.1 שולמית אזרחי, המשגיח רבי מאיר, הוצאת פלדהיים, 2001, עמודים 183-184
  3. ^ 3.0 3.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 263.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 תום שגב, ימי הכלנית, עמ' 264.
  5. ^ עדות ראיה של צביה חדש, בספר: שולמית אזרחי, המשגיח רבי מאיר, הו"ל פלדהיים ירושלים, 2001, עמודים 186-187
  6. ^ שולמית אזרחי, המשגיח רבי מאיר, הו"ל פלדהיים, 2001, עמוד 185
  7. ^ שמעון יוסף מלר, נסיך ממלכת התורה, הו"ל פלדהיים, 2001, עמוד 112
  8. ^ שולמית אזרחי, המשגיח רבי מאיר, הו"ל פלדהיים, 2001, עמודים 185-186
  9. ^ שולמית אזרחי, המשגיח רבי מאיר, הו"ל פלדהיים, 2001, עמודים 185-186
  10. ^ שולמית אזרחי, המשגיח רבי מאיר, הו"ל פלדהיים, 2001, עמודים 185-186
  11. ^ פרעות תרפ"ט, באתר ישיבת שבי חברון
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 תום שגב, ימי הכלנית, עמ' 265.
  13. ^ פרעות תרפ"ט, באתר ישיבת שבי חברון
  14. ^ ערבים שהצילו יהודים במאורעות תרפ"ט מתוך האתר של היישוב היהודי בחברון (הקישור אינו פעיל, 15.12.16)
  15. ^ זמירה מני, "מה שראיתי בחברון", "הארץ", 12/9/1929, בתוך: ספר הארץ - השנה השבעים וחמש, בעריכת יהושע קנז, הוצאת שוקן, תשנ"ו 1996, עמ' 33-34.
  16. ^ יעקב יוסף סלונים, לבנינה של חברון, דבר, 3 בדצמבר 1929
  17. ^ אחיה ראב"ד, עכו: תהלוכה לזכר ה"שאהידים" שרצחו יהודים בתרפ"ט, באתר ynet, 17 ביוני 2005
  18. ^ חיים לוינסון, ועדת השרים אישרה: טקס ממלכתי לחללי טבח חברון, הארץ, 5 באוגוסט 2009