טבח קראלייבו

טבח קראלייבו
Масакр у Краљеву

חלק ממלחמת העולם השנייה
איסוף אזרחים לפני הוצאתם להורג
תאריך	15–20 אוקטובר 1941
מקום	קראלייבו, טריטוריית סרביה הכבושה על ידי גרמניה
מטרה	תושבי קראלייבו, בעיקר סרבים
קואורדינטות	43°43′25″N 20°41′15″E
סוג	רצח המוני, ירי המוני, פשע מלחמה
הרוגים	2,000
מבצע	ורמאכט

טבח קראלייבו היה רצח המוני שהתרחש במלחמת העולם השנייה שבו נרצחו כ-2,000 תושבי העיר קראלייבו בשטח הכיבוש הגרמני של סרביה בין ה-15 ל-20 באוקטובר 1941 על ידי הצבא הגרמני. הטבח היה תגמול על התקפה משותפת של פרטיזנים וצ'טניקים על מצודת גרמנית במהלך המצור על קראלייבו, במהלכו נהרגו 10 חיילים גרמניים ו-14 נפגעו. מספר בני הערובה שיורים היה מחושב על פי יחס של 100 אזרחים שהוצאו להורג על כל חייל גרמני שנהרג ו-50 בני אזרחים שהוצאו להורג על כל חייל גרמני שנפגע, נוסחה שפותחה על ידי אדולף היטלר במטרה לדכא את ההתנגדות לנאצים במזרח אירופה.

הצבא הגרמני הגיב תחילה בכך שאסף 300 אזרחים סרבים והוציא אותם להורג, שמתוארים במסמכים בני התקופה כ"קומוניסטים, לאומנים, דמוקרטים ויהודים". במשך הימים שלאחר מכן, כל הגברים בגילאים 14 עד 60 נעצרו והובלו למחנה מעצר מאולתר במפעלי רכבות מקומיים. שם, נבדקו המסמכים שלהם ושמותיהם נרשמו בפנקס. כאשר המחנה התמלא, הצבא הגרמני הורה לקבוצות של 100 אסירים לצעוד אל קברי אחים שנחפרו מראש, שם הוצאו להורג באמצעות מקלעים. הגופות נבדקו לאחר מכן לאיתור סימני חיים; הקורבנות שהצליחו לשרוד את הירי הראשוני קיבלו יריית רובה אחת לראש. כאשר הקבוצה הראשונה הושמדה, החיילים חזרו למפעל ואספו את 100 הקורבנות הבאים. תהליך זה נמשך עד שכל הגברים שנלקחו נעצרו והוצאו להורג. תגמול זה נמשך מספר ימים. לאחר ירי בני הערובה ממפעלי רכבות, הצבא הגרמני התפרס בכפרים הסובבים, שרף בתים והרג באופן אקראי. על פי רישומי הדיוויזיה ה-717 עצמה, 1,736 גברים ו-19 נשים "קומוניסטיות" מהעיר ומסביבותיה הוצאו להורג, על אף ניסיונות מצד משתפי פעולה עם השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה להקל על העונש. עשרים מחיילי דיוויזיית הרגלים 717 קיבלו את צלב הברזל על תפקידם בהוצאות להורג.

הטבח בקראלייבו, כמו גם טבח דומה כמעט בו זמנית בקראגויבאץ הסמוכה, שנודע בתור טבח קראגויבאץ, שכנע את המפקדים הגרמניים כי הוצאות להורג המוניות של בני ערובה סרבים לא רק שאינן אפקטיביות אלא גם לא מועילות, שכן הן דוחפות את המקומיים לידיים של המורדים ולעיתים קרובות גרמו למותם של פועלים במפעלים שתרמו למאמץ המלחמתי הגרמני. לאחר המלחמה, מספר גנרלים בצבא הגרמני נשפטו במשפטי נירנברג ובמשפטי נירנברג הנוספים.

רקע

לאחר האנשלוס של 1938 בין גרמניה לבין אוסטריה, גבולה הצפון-מערבי של יוגוסלביה הפך לגבול משותף עם הרייך השלישי והיא עמדה בפני לחצים גוברים כאשר שכנותיה התאחדו עם מדינות הציר. באפריל 1939, איטליה פתחה חזית שנייה עם יוגוסלביה כאשר פלשה לאלבניה ושלטה בה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריזה ממשלת יוגוסלביה על נייטרליות. בין ספטמבר לנובמבר 1940, ממלכת הונגריה וממלכת רומניה הצטרפו לאיחוד המשולש, והצטרפו אל כוחות הציר, ואיטליה פלשה ליוון. מאז, יוגוסלביה הייתה כמעט מוקפת מכל עבריה על ידי כוחות הציר והמדינות הלווייניות שלה, ומעמדה הנייטרלי במלחמה החל להימתח. בסוף פברואר 1941, ממלכת בולגריה הצטרפה לברית המשולשת. למחרת, כוחות גרמניים נכנסו לבולגריה מרומניה, כמעט סוגרים את טבעת המלחמה סביב יוגוסלביה. במטרה לאבטח את גבול דרום הרייך עבור התקפה צפויה על ברית המועצות, החל אדולף היטלר להפעיל לחצים כבדים על יוגוסלביה להצטרף לכוחות הציר. ב-25 במרץ 1941, לאחר עיכוב, חתמה ממשלת יוגוסלביה על הצטרפות למדינות הציר. יומיים לאחר מכן, קבוצת קצינים פרו-מערביים סרביים מחיל האוויר המלכותי היוגוסלבי הדיחה את יורש העצר של המדינה, פאבלה, נסיך יוגוסלביה, בהפיכה לא אלימה, הציבה את אחיינו המתבגר פטר השני, מלך יוגוסלביה על כס המלוכה, והביאה לשלטון "ממשלת אחדות לאומית" בראשות מפקד חיל האוויר המלכותי היוגוסלבי דושאן סימוביץ'. ההפיכה עוררה את זעמו את היטלר, אשר מיד הורה על הפלישה ליוגוסלביה, שהחלה ב-6 באפריל 1941.

מפת סרביה הכבושה בידי גרמניה

יוגוסלביה הובסה על ידי כוח המשולב של מעצמות הציר והסכימה להיכנע תוך פחות משבועיים. הממשלה והמשפחה המלכותית ברחו לגלות, והמדינה נכבשה ונחלקה בין שכנותיה. הטריטוריה הכבושה של סרביה הוגבלה לגבולות הממלכה הסרבית שלפני מלחמות הבלקן והייתה תחת שליטה ישירה של הגרמנים בשל נתיבי התחבורה הקריטיים העוברים בה. הטריטוריה הכבושה כיסתה שטח של 51,000 קמ"ר והיו בה 3.8 מיליון תושבים. היטלר שקל לזמן קצר למחוק את קיומה של מדינה סרבית, אך רעיון זה ננטש במהרה והגרמנים החלו לחפש סרבים מתאימים להקים ממשלת בובות בבלגרד. הם בחרו בתחילה במילאן אצ'ימוביץ', אנטי-קומוניסט נמרץ ששימש כשר הפנים של יוגוסלביה בחורף 1939–1940.

שני תנועות התנגדות הופיעו לאחר הפלישה: הפרטיזנים הרב-אתניים בראשות הקומוניסטים, והצ'טניקים, קיצוניים-סרבים, אך במהלך 1941, כל הפרטיזנים שבטריטוריה הכבושה היו כמעט כולם סרבים. הפרטיזנים הונהגו על ידי יוסיפ ברוז טיטו, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, בעוד שהצ'טניקים הונהגו על ידי הקולונל דראז'ה מיכאילוביץ', קצין בצבא המלכותי היוגוסלבי בין מלחמות העולם. לשתי התנועות היו מטרות שונות. בעוד שהפרטיזנים שאפו להפוך את יוגוסלביה למדינה קומוניסטית תחת הנהגת טיטו, הצ'טניקים ביקשו לשוב לסטטוס קוו שלפני המלחמה, שבו המלוכה היוגוסלבית—ובכך, ההגמוניה הפוליטית הסרבית—תחזור לשלוט. ההתנגדות הקומוניסטית החלה בתחילת יולי, מיד לאחר הפלישה לברית המועצות, ומיקדה את מאבקם הן בכוחות הגרמניים והן בשלטונות הבובות. בסוף אוגוסט 1941, הפרטיזנים והצ'טניקים ערכו מתקפות משותפות נגד הגרמנים. הפרטיזנים היו מאורגנים היטב ורבים מהמפקדים שלהם היו בעלי ניסיון צבאי עשיר, לאחר שלחמו במלחמת האזרחים בספרד. בסוף הקיץ, הם גייסו כ-8,000 לוחמים ב-21 חילות בטריטוריה הכבושה. הקצינים, והמש"קים והחיילים שהיוו את הליבה של הצ'טניקים היו חברים לשעבר בצבא המלכותי של יוגוסלביה. הם היו מסוגלים לגייס כ-20,000 לוחמים בטריטוריה הכבושה בזמן הטבח.

טרם הטבח

גנרל-פלדמרשל וילהלם קייטל הוציא לפועל את ההוראה של היטלר בנוגע ליחס שבין חטופים שצריך להוציא להורג.

ב-29 באוגוסט, החליפו הגרמנים את מילאן אצ'ימוביץ' בגנרל מילאן נדיץ', שר ההגנה וראש המטה הכללי של יוגוסלביה לשעבר, אנטי-קומוניסט נלהב, שהקים ממשלת בובות חדשה. חוסר יכולתו של נדיץ' לדכא את הפרטיזנים והצ'טניקים הוביל את מפקד הצבא הגרמני בסרביה לבקש תגבורת גרמנית מאזורים אחרים ביבשת. באמצע ספטמבר, העבירו את רגימנט חיל הרגלים ה-125 מיוון ואת דיוויזיית הרגלים ה-342 מצרפת כדי לסייע לדכא את המרד בסרביה. ב-16 בספטמבר, היטלר הנפיק את הוראת הפיקוד מספר 312 לגנרלפלדמרשל וילהלם ליסט, מפקד הוורמאכט בדרום-מזרח אירופה, המורה לו לדכא את כל ההתנגדות באזור זה של היבשת. באותו יום, הפיקוד העליון של הכוחות המזוינים הוציא את ההוראה של היטלר לדיכוי "תנועות ההתנגדות הקומוניסטיות באזורי הכיבוש", שנחתמה על ידי גנרלפלדמרשל וילהלם קייטל. הצו הזה ציווה שכל התקפה על הגרמנים בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה תיחשב כ"מקורה קומוניסטי", ו-100 חטופים יוצאו להורג עבור כל חייל גרמני שנהרג, ו-50 עבור כל חייל גרמני שנפגע. הצו היה אמור להיות מיושם בכל מזרח אירופה, אך מדיניות זהה כבר יושמה בסרביה כבר ב-28 באפריל 1941, במטרה לדכא את התקפות הגרילה. התקפות נגד הגרמנים הלכו והתעצמו במהלך האביב והקיץ, וסרביה הפכה שוב לאזור מלחמה. חיילים גרמניים פרשו בכפרים, שרפו כפרים, לקחו חטופים והקימו מחנות ריכוז. הוצאות להורג המוניות של חטופים החלו ביולי.

חיזוק הנוכחות הצבאית הגרמנית בסרביה הוביל לגל נוסף של הוצאות להורג המוניות ופשעי מלחמה. המפקדים ששאו את מרב האחריות לפשעים אלו היו ברובם ממוצא אוסטרי ושירתו בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. רובם היו אנטי-סרבים, דעה קדומה שסטבן ק. פבלוביץ' מקשר אותה לגזענות הנאצית כלפי סלאבים.

ב-19 בספטמבר, הגנרל הכוחות ההרריים (לוטננט גנרל) פרנץ במה מונה למפקד העליון בסרביה, עם אחריות ישירה לדיכוי ההתקוממות, והוא הביא עמו את מטה הקורפוס ההררי ה-18. הוא הוקצו לו כוחות נוספים כדי לסייע לו במשימה, מחזקים את שלוש הדיוויזיות הגרמניות שכבר היו באזור. דיוויזיות אלו היו הדיוויזיה ה-704, הדיוויזיה ה-714 והדיוויזיה ה-717. בוהמה התפאר בשנאה עמוקה כלפי סרבים, ולעודד את חייליו, רובם ממוצא אוסטרי, להוציא לפועל "נקמה" עליהם. תלונותיו העיקריות היו על רצח פרנץ פרדיננד וההפסדים הצבאיים של האימפריה האוסטרו-הונגרית מידי הצבא המלכותי הסרבי, שלדבריו ניתן לתקן רק על ידי הוצאות להורג של אזרחים סרבים. "בסרביה," כתב, "יש צורך, בהתבסס על המנטליות הבלקנית והתפשטות תנועות ההתקוממות הגדולות... לבצע את הוראות ה-OKW בצורה הקשה ביותר."

טבח

קראלייבו היא עיר הנמצאת 150 ק"מ דרומית לבלגרד. בעת האירוע, העיר הייתה ממוקמת על מסלול תחבורה חשוב ושימשה כמפקדת דיוויזיה גרמנית. באמצע אוקטובר 1941, הפרטיזנים והצ'טניקים הטילו מצור על מפקדה גרמנית בת 2,200 חיילים בעיר. עשרה חיילים גרמנים נהרגו ו-14 נפגעו במהלך ההתקפה. "לא רק לירות ב-100 סרבים על כל גרמני (הרוג)," הכריז מפקד המפקדה, "אלא גם משפחותיהם ורכושם יושמדו." הוא הורה אז על מעצר והריגת 300 אזרחים סרבים. פקודותיו בוצעו מיידית. הקרבנות תוארו במסמכים גרמניים עכשוויים כ"קומוניסטים, לאומנים, דמוקרטים ויהודים".

פקודות חדשות הוצאו לאחר מכן שהורו להוציא להורג אזרחים נוספים. לפי דיווחים מעדים, צבא גרמניה עבר מבית לבית במהלך הימים שלאחר מכן, ועצר את כל הגברים בגילאי 14 עד 60. הם הובלו למרכז מעצר זמני במפעל רכבות ישן. לאחר מכן, נבדקו המסמכים שלהם ושמותיהם נרשמו ביומן. כאשר המחנה התמלא, צבא גרמניה הורה לקבוצות של 100 אסירים לצעוד לעבר קברי אחים שנחפרו מראש, שם הוצאו להורג בעזרת מקלעים כבדים. הגופות נבדקו לאחר מכן לאיתור סימני חיים; קורבנות ששרדו את הירי הראשוני קיבלו כדור אחד לראש. לאחר שהקבוצה הראשונה הושמדה, חזרו החיילים למפעל ואספו את 100 הקורבנות הבאים. תהליך זה נמשך עד שכל הגברים שנעצרו נורו.

הטבח נמשכה מספר ימים. לאחר הירי של בני הערובה ממפעל הרכבות, צבא גרמניה יצא לכפרים הסמוכים, שרף בתים והרג באקראי. לפי רישומי דיוויזיית הרגלים ה-717, עד 17 או 20 באוקטובר, נורו 1,736 גברים ו-19 נשים "קומוניסטיות" מהעיר ומהפרברים שלה. ההוצאות להורג בוצעו למרות ניסיונות מצד משתפי פעולה מקומיים להקל על העונש. רוב הנרצחים היו סרבים אתניים, אך גם 80 צוענים היו בין הקורבנות, כמו גם כמה יהודים, וכמה עשרות פליטים סלובנים. בין המתים היה כל צוות העובדים הסרבים במפעל מטוסים שהפיק ציוד צבאי עבור הגרמנים. עובדי המפעל היו כלואים בחשד לוונדליזם. גם ארבעים חברים מהכוח המתנדב הסרבי נהרגו בטעות. גנרל-מאיור פאול הופמן, מפקד דיוויזיית הייגר ה-117, פיקח אישית על הטבח ושיבח את חייליו על "ביצוע נלהב של מה שהיה דרוש מהם". קצין נוסף שיבח את חייליו על "הגבורה המופלאה במבצע". 20 מחיילי דיוויזיית הייגר ה-117 קיבלו מאוחר יותר את צלב הברזל, דרגת 2 על תפקידם בטבח.

אחרית דבר והנצחה

אנדרטה בקראלייבו לזכר הטבח.

הטבח בקראלייבו, כמו גם טבח דומה כמעט במקביל בקראגויבאץ, עורר את זעם ממשלת הבובות הסרבית, אשר הגיבה בתחנונים, התערבויות ואיומים על התפטרות. ההוצאות להורג הובילו את מפקדי הצבא הגרמני בסרביה לשאול על יעילות הירי ההמוני, שכן הם דחפו אלפי סרבים לידיהם של הגרילה האנטי-גרמנית. הרג פועלי מפעל המטוסים בקראלייבו שכנע את OKW כי ירי אקראי של סרבים לא רק שגרם למחיר פוליטי משמעותי אלא גם היה לא יעיל. יחס ההוצאות להורג של 100 הוצאות עבור חייל גרמני הרוג ו-50 הוצאות עבור חייל גרמני פצוע צומצם בחצי בפברואר 1943, והוסרה לחלוטין באותה עונה. מאז, כל הוצאה להורג נדרשה לאישור של שליח מיוחד הרמן נויבאכר.

ההוצאות להורג החריפו את המתח בין הפרטיזנים לצ'טניקים. הן גם שכנעו את מיהילוביץ' כי ההתנגדות הפעילה לא תועיל כל עוד הגרמנים שמרו על יתרון צבאי בלתי ניתן להתגברות בבלקנים, וכי הרג חיילים גרמנים יוביל רק למוות מיותר של עשרות אלפי סרבים. לכן הוא החליט להפסיק את תקיפות הגרילה של הצ'טניקים ולהמתין להגעת בעלות הברית לבלקנים.

ליסט ובוהמה נתפסו בסיום המלחמה. ב-10 במאי 1947 הוגשו להם האשמות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כחלק ממשפטי נירנברג ומשפטי נירנברג הנוספים. אחד מהפשעים המפורטים בכתב האישום היה הטבח של 2,300 בני ערובה בקראגויבאץ בוהמה התאבד לפני תחילת הדיונים המשפטיים. ליסט נמצא אשם על סעיף 1, כמו גם בסעיף נוסף. הוא נידון למאסר עולם ב-1948, אך שוחרר עקב בעיות בריאותיות ב-1953. למרות זאת, הוא חי עד יוני 1971. קייטל נמצא אשם על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות במשפטי נירנברג, ולאחר מכן הוצא להורג. הופמן, שמאוחר יותר כונה "הקצב של קראגויבאץ וקראלייבו, קודם למפקד הדיוויזיה ה-352 בנובמבר 1941. הוא סיים את המלחמה כמפקד מחנה שבויים, לאחר שהודח מתפקידו בשל סירובו לירות בעריקים באוקראינה. הדיוויזיה ה-717 (שבה פעלו חיילים מהדיוויזיה ה-352) הפכה לדיוויזיית הייגר ה-117 מאוחר יותר במלחמה ולקחה חלק בטבח קלבריטה בדצמבר 1943.

כמו הטבח בקראגויבאץ, הטבח בקראלייבו סימל את האכזריות של הכיבוש הגרמני בזיכרון העממי היוגוסלבי. ההיסטוריון ג'ואזו תומאסביץ' תיאר את ההוצאות להורג כ"הזוועות הנוראיות ביותר שהגרמנים ביצעו בסרביה" על פי צו של היטלר. הטבח בקראגויבאץ נותר ידוע יותר מהטבח בקראלייבו, אף ששני הטבחים התרחשו בסמוך בזמן וגרמו למספר דומה של הרוגים. ייתכן כי זה מכיוון שילדים היו בין קורבנות טבח קראגויבאץ. לאחר המלחמה, התקבל באופן נרחב כי 7,000 אזרחים הוצאו להורג בקראגויבאץ ו-6,000 הוצאו להורג בקראלייבו. מספר הקורבנות המשוער שנרצחו בקראלייבו צומצם מאז לכ-2,000 על ידי היסטוריונים סרביים וגרמנים מודרניים. חקירה מחדש בוצעה גם ביחס לטבח בקראגויבאץ, שם היסטוריונים סרביים וגרמנים מסכימים כי יותר מ-2,700 אזרחים נרצחו. סך כל הקורבנות בשני הטבחים מוערך בכ-5,000.

ביבליוגרפיה

• Benz, Wolfgang (2006). A Concise History of the Third Reich. Los Angeles, California: University of California Press. ISBN 978-0-520-23489-5.
• Browning, Christopher R. (1985). Fateful Months: Essays on the Emergence of the Final Solution. New York City: Holmes & Meier. ISBN 978-0-8419-0967-0.
• Browning, Christopher R. (2007). The Origins Of The Final Solution: The Evolution of Nazi Jewish Policy, September 1939 – March 1942. Lincoln, Nebraska: University of Nebraska Press. ISBN 978-0-8032-0392-1.
• Byford, Jovan (2011), "The Collaborationist Administration and the Treatment of the Jews in Nazi-occupied Serbia", in Ramet, Sabrina P.; Listhaug, Ola (eds.), Serbia and the Serbs in World War Two, London, England: Palgrave Macmillan, pp. 109–127, ISBN 978-0-230-27830-1
• Cooke, Philip; Shepherd, Ben H. (2013). European Resistance in the Second World War. Barnsley, England: Praetorian Press. ISBN 978-1-47383-304-3.
• Glenny, Misha (2001). The Balkans: Nationalism, War, and the Great Powers, 1804–1999. London, England: Penguin. ISBN 978-0-14-023377-3.
• Lampe, John R. (2000) [1996]. Yugoslavia as History: Twice There Was a Country (2nd ed.). Cambridge, England: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-77401-7.
• Lebel, Jennie (2007). Until the Final Solution: The Jews in Belgrade 1521–1942. New Haven, Connecticut: Avotaynu. ISBN 978-1-886223-33-2.
• Levene, Mark (2013). Annihilation: The European Rimlands, 1939–1953. The Crisis of Genocide. Vol. 2. Oxford, England: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-150555-3.
• Manoschek, Walter (1995). "Serbien ist judenfrei": militärische Besatzungspolitik und Judenvernichtung in Serbien 1941/42 ["Serbia is free of Jews": Military Occupation Policy and Extermination of Jews in Serbia 1941/42] (בגרמנית). Munich, Germany: Oldenbourg Verlag. ISBN 978-3-486-56137-1.
• Manoschek, Walter (2000). "The Extermination of the Jews in Serbia". In Herbert, Ulrich (ed.). National Socialist Extermination Policies: Contemporary German Perspectives and Controversies. New York City: Berghahn Books. pp. 163–186. ISBN 978-1-57181-751-8.
• Mazower, Mark (2004). "Military Violence and the National Socialist Consensus: The Wehrmacht in Greece, 1941–44". In Heer, Hannes; Naumann, Klaus (eds.). War of Extermination: The German Military in World War II. New York City: Berghahn Books. pp. 146–174. ISBN 978-1-57181-493-7.
• Milazzo, Matteo J. (1975). The Chetnik Movement & the Yugoslav Resistance. Baltimore, Maryland: Johns Hopkins University Press. ISBN 978-0-8018-1589-8.
• Mojzes, Paul (2011). Balkan Genocides: Holocaust and Ethnic Cleansing in the 20th Century. Lanham, Maryland: Rowman & Littlefield. ISBN 978-1-4422-0665-6.
• Nuremberg Military Tribunals (1950). "The Hostage Case". Trials of War Criminals Before the Nuremberg Military Tribunals (PDF). Vol. 11. Nuremberg, Allied-occupied Germany: Nuremberg Military Tribunals. OCLC 312464743.
• Pavlowitch, Stevan K. (2007). Hitler's New Disorder: The Second World War in Yugoslavia. New York City: Columbia University Press. ISBN 978-1-85065-895-5.
• Prusin, Alexander (2017). Serbia Under the Swastika: A World War II Occupation. Chicago, Illinois: University of Illinois Press. ISBN 978-0-25209-961-8.
• Ramet, Sabrina P.; Lazić, Sladjana (2011). "The Collaborationist Regime of Milan Nedić". In Ramet, Sabrina P.; Listhaug, Ola (eds.). Serbia and the Serbs in World War Two. London, England: Palgrave Macmillan. pp. 17–42. ISBN 978-0-230-34781-6.
• Roberts, Walter R. (1973). Tito, Mihailović and the Allies 1941–1945. Durham, North Carolina: Duke University Press. ISBN 978-0-8223-0773-0.
• Shepherd, Ben (2012). Terror in the Balkans: German Armies and Partisan Warfare. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. ISBN 978-0-674-04891-1.
• Shepherd, Ben H. (2016). Hitler's Soldiers: The German Army in the Third Reich. New Haven, Connecticut: Yale University Press. ISBN 978-0-300-17903-3.
• Tomasevich, Jozo (1969). "Yugoslavia During the Second World War". In Vucinich, Wayne S. (ed.). Contemporary Yugoslavia: Twenty Years of Socialist Experiment. Berkeley, California: University of California Press. pp. 59–118. ISBN 9780520331105. OCLC 47922.
• Tomasevich, Jozo (1975). War and Revolution in Yugoslavia, 1941–1945: The Chetniks. Stanford, California: Stanford University Press. ISBN 978-0-8047-0857-9.
• Tomasevich, Jozo (2001). War and Revolution in Yugoslavia, 1941–1945: Occupation and Collaboration. Stanford, California: Stanford University Press. ISBN 978-0-8047-3615-2.
• Vujačić, Veljko (2015). Nationalism, Myth, and the State in Russia and Serbia. Cambridge, England: Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-07408-8.
• Wistrich, Robert S. (2013). Who's Who in Nazi Germany. Cambridge, England: Routledge. ISBN 978-1-136-41381-0.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טבח קראלייבו בוויקישיתוף