טבע עירוני בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טבע במרכז הארץ, נרקיסים בעמק גלילות

טבע עירוני בישראל הוא מונח תכנוני המתייחס למגוון מצבים של מפגש בין עיר לטבע כאשר טבע מוגדר על רצף הנע בין עץ בודד עבור בגינה קהילתית בתוך המרקם העירוני לבין שטח פתוח, כדוגמת רכס כורכר בגבולות העיר או מחוצה לה ובלבד שיהיו בשטח התכנון של העיר.

תשומת הלב ליחסי הגומלין בין טבע לעיר החל מראשית העיור המודרני הלכה וגברה עם גידול הערים והתפשטותן. הנושא פרץ לתודעה הציבורית בשנות ה-70 של המאה ה-20, לנוכח תנופת הפיתוח בעולם, זוללת שטח פתוח, הגורמת להרס ערכי טבע ונוף, ומנגד תפיסות פיתוח בר קיימא וסביבתנות.

בישראל ובעולם, מובילים אנשי החברה האזרחית והתכנון ובמרכזם אדריכלי הנוף את שיקום, שמירת הטבע העירוני, טיפוחו והנגשתו. משמעות יחס הגומלין אדם/טבע בהקשר העירוני, היא שבאתר טבע עירוני, בהבדל משמורת טבע, מעמדם הערכי של שני חלקי המשוואה, שמירת הטבע, ויכולת הציבור להפיק ממנו ערך מוסף למטרות נופש, חינוך, מדע ומחקר, זהה.

התפתחות התחום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמירה וטיפוח של טבע בעיר, קשורים קשר ישיר לגישות התכנון העירוני והארצי לאורך תולדות המדינה, במקביל להתפתחות ערכי שמירת הטבע. ניתן לחלק התפתחות זו לשלושה שלבים מרכזיים:

  1. תחילת המאה ה-20 עד שנות ה-60 : תקופת היישוב וקום המדינה מתאפיינות כתקופת כיבוש הארץ הן במובן הטריטוריאלי והן במובן של הטבעת חותמת ההתיישבות היהודית בנוף הארץ. כיבוש השממה היווה ערך ויעד חברתי ולאומי. כך, יושמה אותה גישת תכנון לקיבוצים ולמושבים ללא קשר למאפיינים הפיזיוגרפיים של האזורים בהם הם הוקמו. לדוגמה, אחת התוצאות הייתה הידמות נופית כמעט מוחלטת בין קיבוצים בצפון הירוק לאלו שבמישור החוף או בספר המדבר[1]. תוכנית המתאר הראשונה למדינת ישראל היא תוכנית אריה שרון משנת 1951, תוכנית זו הציגה גישה פיזורית-הירארכית, תוך יצירת מוקדים עירוניים המזינים עיירות ויישובים קטנים סביבה. גישה זו נבעה ממודלים כלכליים חברתיים אשר פותחו באותה תקופה באירופה והן מהגישה הציונית באותה תקופה השואפת לתפיסת כמה שיותר שטח על ידי מערך היישובים. התוצאה הייתה הכללת שטחים טבעיים וחקלאיים נרחבים בתוך המערך היישובי.
  2. שנות ה-60 עד תחילת שנות ה-90 : תחילת השינוי בתפישה התרחש בשנות ה-60, במקביל לתהליכים דומים שהונעו באירופה ובאמריקה על ידי אנשי תכנון כדוגמת אדריכל הנוף איאן מקהארג. זאת תוך עריכת כנסים ראשונים בנושא שמירת הטבע בעיר ומחוצה לה ותחילת שילוב אלמנטים בפארקים שמטרתם תרומה למערכת האקולוגית המקומית בעיר. בארץ, הוקמה החברה להגנת הטבע בשנת 1953, מינהל מקרקעי ישראל הוכפף למשרד החקלאות ב-1960 והוכרזה לראשונה שמורת טבע בהר מירון בשנת 1965. הרוח שהובילה את השינוי מתבטאת היטב בנאום של יזהר סמילנסקי בכנסת בשנת 1962: "עד שאנו נותנים דעתנו, כבר לקח מישהו ונטה ו"פיתח" אזור מסוים, פתח והשמד, הכה ופצוע, ללא מתום... כלום צריך להוסיף כי אי אפשר לאדם בלי שיישאר לו מרחב בלתי מתוקן בידי אדם, שאי- אפשר להתקיים במקום שהכול כבר אורגן ותוכנן עד גמירתו, עד מחיקת כל צלם דמות הווייתו הראשונה, הטבעית, האורגנית, של מסד הארץ?..." תקופה זו מאופיינת בהרחבת שטחי החקלאות האינטנסיבית, בהתרחבות שטחי התשתיות ובפיתוח תעשייתי באזורי המרכז והשוליים. התפתחויות אלו לא רק שנגסו בשטחים הפתוחים, אלא גם גרמו לקיטוע שלהם ולפגיעה אקולוגית כתוצאה מזיהומי מים וקרקע.
  3. שנות ה-90 עד היום : המדיניות של ישראל הצעירה וקולטת העלייה המשיכה להתאפיין בפיתוח ששם את תפיסת השטח וההתפשטות במקום הראשון. זאת בייחוד לנוכח גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, אשר דרשה פתרונות בזק לאכלוס של כ-1.6 מיליון איש.

בשנת 1995 הייתה ישראל למדינה בעלת שיעור גידול האוכלוסייה והצפיפות הגדולים ביותר בעולם המערבי. בעקבות כך יוזמת הממשלה את 'ישראל 2020', תוכנית רעיונית שברוחה פותחה תוכנית מתאר ארצית 35. תמ"א 35, עיקרה בראייה כוללת של ניהול השטחים הפתוחים בישראל. התערבותה בעיר עיקרה בציפוף, האטת ה'זחילה העירונית' וראיית השטחים הפתוחים במכלול מטרופוליני.

גוש דן, מבט אווירי

מתוך כך, מבינה מדינת ישראל כי 'הפיכת הערים למקומות שנעים לחיות בהם, עשויה לצמצם את הזליגה לשטחים הפתוחים העתירים בערכי טבע וסביבה'[2]. ישראל השותפה לאמנת המגוון הביולוגי, ואשר השתתפה בוועידת קופנהגן וועידת סינגפור - צעדים חשובים בהבנת אופן הניתוח, ההבנה והניהול של אתרי טבע עירוניים טרם ניסחה מסמך תכנוני מחייב בתחום, אם כי, עיריות החלו לפעול לקידום הטבע העירוני, ביניהן : ירושלים, נתניה, רמת-גן[3], תל אביב-יפו[4] וחיפה.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידת הטבעיות של האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמורת האירוסים, נתניה

גישות שונות מבטאות פערים בתפישה באשר למה הוא 'טבע' בעיר: מצד אחד, מוגדר אתר 'טבע עירוני' כאתר בעיר, אשר מיני צומח וחי התפתחו והשתקעו בו באופן טבעי במשך שנים, עקב תנאים ותכונות ייחודיות כגון לחות, טמפרטורה, סוג קרקע ומסלע ייחודי ולא יוכלו להתקיים בתנאים אחרים. אתר כזה בדרך כלל יתאפיין בדמיון למערכות טבעיות מחוץ לעיר וינוהל תוך הגבלת התערבות ותנועת אדם באזורים רגישים בו. לדוגמה, שמורת האירוסים בנתניה היא בית גידול של חולות מיוצבים, בית גידול זה מאפיין את שטחי החולות מחוץ לעיר, לאורך מישור החוף. תכונותיו הייחודיות של האתר מאפשרות שגשוג של אירוס הארגמן, מין אנדמי לישראל, אשר נמצא בסכנת הכחדה ותלוי בקיום התנאים הפיזיים באתר זה. מצד שני, גישה המתייחסת לאתר בעיר שבו מתקיימות אוכלוסיות סתגלניות של מיני צמחים ובעלי חיים, שלרוב אחוז ניכר מהן אינו מקומי ויוכלו להסתגל בקלות יחסית גם לאתר אחר השונה בתכונותיו הפיזיות[5]. אתר כזה יכול להיות שונה לחלוטין ממערכות טבעיות אחרות בתוך העיר או מחוצה לה, כחלק משטח פתוח מגונן המושפע ממינים אחרים בסביבתו וינוהל תוך "עיצוב שירותי הסביבה העירוניים למען בני האדם..."[5]. לדוגמה, יער חדרה הוא ברובו יער אקליפטוסים נטע אדם. המין השולט ביער הוא אקליפטוס המקור, מין סתגלן וחזק אשר מוצאו באוסטרליה והובא לישראל על ידי קק"ל וניתן למצאו באזורים שונים גאוגרפית ואקלימית בארץ. יחד עם זאת, יער חדרה נתפס בתודעת הציבור כאזור 'טבעי', מהווה בפועל אתר משיכה כמוקד פנאי ונופש ומתפקד כאתר טבעי.

קיימים בעולם מדדים (לדוגמה מדד סינגפור), המאפשרים סיווג של כל אתר בין שני הקצוות הללו, ובכך מסייעים לעיריות וגופי תכנון בקבלת החלטות באשר לאופן ניהול האתרים.

שירותי המערכת האקולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות אקולוגיות מספקות שירותים חיוניים לרווחת האדם. החל במחצית השנייה של המאה ה-20 השתמש ושינה האדם מערכות אלו במהירות ובאינטנסיביות יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית והעמיד עצמו בתחרות מולן. המושג 'שירותי מערכת אקולוגית' הוא מושג באקולוגיה הבא לבסס ולהסביר את חשיבות המערכת האקולוגית לאדם תוך חלוקה לשלושה שירותים מרכזיים- שירותי אספקה, שירותי ויסות ושירותי תרבות. לאתרי טבע עירוני ושמורות טבע תפקיד חשוב בשיקום, שימור וטיפוח שירותי המערכת האקולוגית[6]:

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת אקולוגית#שרותי המערכת האקולוגית והאדם

לדוגמה, העיר חיפה אשר בנויה על רכס הכרמל, מחורצת על ידי מספר נחלים הנכנסים אל העיר כ'אצבעות ירוקות'. נחלים אלו (נחל גיבורים, נחל שיח, נחל לוטם, נחל עמיק ועוד), נשמרו כשטחים פתוחים לאורך השנים עקב הקושי הטופוגרפי לפתחם. בזכות עובדה זו, העיר נהנית מנוף טבעי פתוח, אזורי טיול רבים, מראה ייחודי במינו בישראל, ויסות אקלימי ועוד.

מגוון מינים בעיר וה'גראדיאנט העירוני-כפרי'[עריכת קוד מקור | עריכה]

התערבות האדם בסביבה משפיעה על תנאיה כל העת, תנאים חדשים אלו מביאים להתהוות תהליכים חדשים בתחומים רבים, ביניהן מגוון המינים. הרס בתי גידול או קיטועם על יד פיתוח, מביא להפחתת יכולת ההישרדות של מינים מקומיים הזקוקים לתנאי אקלים וסביבה ספציפיים ולשגשוג של מינים זרים או פולשים אשר גם להם חלק בדיכוי מינים מקומיים.

ה'גראדיאנט העירוני-כפרי'[5] הוא מושג המנסה להסביר את הקשר בין מגוון המינים למיקום על ציר העיר-כפר. בהכללה, קיימת ירידה במגוון הביולוגי ככל שמתקרבים למרכז העיר, אך לעתים נראה יחס הפוך. הסיבות לכך מגוונות, חלקן: 1. במרכזי ערים רבות קיים שימוש במיני צמחייה גנניים, לרוב מגוונים מאוד, המסתגלים ואף משגשגים בתנאי העיר. 2. בשכונות ותיקות, בהם התבססו מינים המשגשגים בסביבה אנושית לאורך שנים, נראה עלייה במגוון המינים ביחס לאזורים חדשים.

תרומתם של אתרי טבע עירוני לנושא המגוון הביולוגי מתבלטת בעיקר באתרים בהם קיימים מינים נדירים או כאלו בסכנת הכחדה, בניהול נכון ושמירה על השטחים הפתוחים בשולי הערים (לדוגמה משפוכת בנייה) ובתכנון המאפשר פיצוי מסוים על קיטוע בתי גידול (ככל שתא שטח מנותק יותר מסביבתו הטבעית, כך ערכו פוחת עם הזמן) במעבר מינים בין קצוות העיר, לדוגמה על ידי מסדרונות אקולוגיים.

דוגמאות לאתרי טבע עירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריכות חורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריכת דורה, נתניה

בריכות חורף הן בית גידול עונתי[7] הולך ונעלם, אופייני למישור החוף, המחדד את אופיים הדינמי של אתרי טבע עירוני. בריכות החורף יכולות להתקיים בעיר כחלק מאתר שהוא "משאר טבע"[8] (מערכות טבעיות שהתקיימו במקום, טרם הפיתוח העירוני ושרדו) או כבריכות מלאכותיות. חשיבותן של בריכות אלו בצמחייה ובעלי חיים ייחודיים, המתקיימים הן בעונה היבשה והן בעונה הרטובה. קיימים מספר תנאים חשובים להישרדות מינים אלו בעיר (חלקם בסכנת הכחדה, לדוגמה- טריטון הפסים):

  1. שמירת הבריכה מזיהום, על ידי טיפול במי הנגר המגיעים אליה (לדוגמה, על ידי אזור חיץ בין הבריכה לגורם המזהם – חקלאות, כבישים וכו').
  2. שמירה על קרקעית הבריכה (בה נשמרים זרעים וביצי בעלי חיים) מפני הרס בתקופות היבשות.
  3. שמירה על קיום מים בבריכה לתקופת זמן מספקת להשלמת מחזורי החיים של הצמחים ובעלי חיים.
  4. שמירה על מעבר בטוח ומותאם לבעלי חיים בין בריכות סמוכות.

ניתן לראות בריכות חורף בערי מישור החוף כגון- תל אביב (בריכות הכפר הירוק), הרצליה (בריכת 'באסה'), נתניה (בריכת 'דורה'), חדרה (בריכת יער), אשקלון (בריכת שפיר) ועוד. אולם, בריכות מעטות זוכות למעמד חוקי המאפשר הגנה עליהן וטיפוחן.

בריכת דורה היא בריכת חורף בנתניה אשר לה מעמד של שטח לשימור, זוהי הבריכה השנייה בגודלה במישור החוף וייחודה במגוון המינים המתאפשר תודות לקיום ארוך יחסית של מים בה (עד אמצע-סוף הקיץ). הבריכה מהווה מוקד עירוני ואזורי כאתר פנאי ונופש, תוך שהיא מציעה הנאה מיופייה ומבעלי החיים הרבים בה, בעיקר בעונות הרטובות. סביב לבריכה הוקם פארק אינטנסיבי 'פארק השלולית', המהווה חיץ פתוח בין הבריכה לאזור המגורים המפותח. יחד עם זאת, גם בריכת דורה עומדת בפני לחצי פיתוח רבים, הבנייה האינטנסיבית סביב אזור הבריכה דרשה בניית נקזים על מנת למנוע הצפות באזור הבנוי. נקזים אלו השפיעו משמעותית על כמות המים בבריכה והביאו לירידה באורך תקופת החזקת המים בה. כתוצאה מכך הולכים ונעלמים המינים הייחודיים לבריכה.

חורש ים-תיכוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורש ים-תיכוני הוא[9] אחת מתצורות הצומח הטבעיות הנפוצות בישראל מהצפון ועד לדרום הרי יהודה. כבר משנת 5,000 לפנה"ס לא ניתן להפריד בין הצומח הטבעי להתערבות האדם בו, אך זו הפכה ליותר ויותר משמעותית עם השנים. השפעת האדם, במובנים רבים, מסייעת לשגשוג החורש הים-תיכוני, בממשק נכון בין הצומח לרעייה ולגיזום. עם זאת, ביעור שטחי חורש יכולה להביא למדבור באזורי הארץ הדרומיים ולסחף קרקע והרס פני השטח באזורים הרריים. ככל שתצורות החורש פתוחות יותר (יער-פארק, גריגה ובתה עשבונית), כך מגוון המינים בהן גדול יותר. בעיר, אנו יכולים למצוא גבול עירוני הנושק לחורש, חורשה בתוך העיר או אפילו מס' פרטים בודדים. ניהול נכון של שטחים באלו בעיר משמעו הנגשת שולי האתר לקהל על ידי הרמת גובה העלווה, אך הותרת חלק מרכזי סבוך, כאזורי מסתור וקינון[10]. מאחר שעמידות צומח החורש הים-תיכוני גבוהה, תוך יכולת ניהול מים נכונה של הצמחים ועמידות בתנאי עקה, שטחי חורש בעיר יהיו שטחים הצורכים מעט מאוד התערבות ויהיו קלים וזולים לאחזקה.

בישראל, נמצא אתרים כאלו בעיקר באזורים הרריים כמו הרי יהודה, הגליל והכרמל. כמו גם באזור השרון, בו התקיים יער השרון (יער-פארק של עצי אלון התבור) עד תחילת המאה ה-20, אז נכרת ברובו על ידי הטורקים לצורך הנעת רכבת הקיטור. דוגמה לכך היא 'שמורת אלון', הידועה גם בשם חירבת צ'רקס, שמורת אלונים בשטחי מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור. בשטחי השמורה עצי אלון תבור עתיקים, שרידי יער השרון. השמורה מהווה מוקד טבע עירוני ברמה מקומית וארצית, בהיותה חלק משביל ישראל וכמייצגת של נוף וטבע שנכחדו.

דוגמה נוספת לחורש ים-תיכוני כטבע עירוני היא הגן האקולוגי בטכניון, חיפה. קריית הטכניון נבנתה על שטחי החורש הקדום בכרמל, השריד היחידי בשטחי קריית הטכניון לחורש זה מתקיים בגן האקולוגי. הגן הוקם על ידי פרופסור זאב נאוה שהגדיר את יעודו של הגן: "גן זה צריך לשלב "את היפה עם המועיל – את חמדת הנוף הטבעי ששורר עדיין בקמפוס עם נטיעות חדשות לתועלת ההוראה והמחקר של הסטודנטים, כך שמיופיו של הגן תהנה כל קהילת הטכניון...להפוך את הגן האקולוגי למרכז להוראה, להדרכה והדגמה, למרכז של ידע אקולוגי מעשי על שימור, שיקום ושיפור הנוף בעזרת צמחים היכולים לעמוד בתנאים קשים של קרקע, מים והדורשים מינימום של החזקה".[11]

חולות מישור החוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולות ראשון לציון

חולות מישור החוף הם מערכת אקולוגית ייחודית, הנמצאת בסכנת הכחדה. בתחילת המאה ה-20, נמצאו בישראל 360,000 דונם, עקב הפיתוח האינטנסיבי שנעשה והתוכניות להמשך פיתוח, צפויים להיוותר 58,000 דונם טבעיים בלבד ועוד 41,000 דונם מופרים. חשיבות חולות אלו נובעת בעיקרה מהיותם שטח חלחול מים מרכזי לאקוויפר החוף ובית למינים רבים, ביניהם מינים אנדמיים (24% מסך המינים האנדמיים בישראל) ומינים בסכנת הכחדה[12]. אחת התופעות הקשות ביותר במערכת זו היא התייצבות החולות עקב התפתחות לא רצויה של צמחייה והקמת שוברי גלים בחופים, המונעים הסעת חול מהים לחוף. ההתייצבות משנה את אופי החולות ופוגעת ביכולת ההישרדות של מינים מקומיים. על כן, על מנת לשקם ולשמר את חולות מישור החוף, על הערים להגביל ולהסדיר את תנועת הולכי הרגל בהם, לקיים ממשק אקטיבי להסרת הצומח ולהימנע ממיקום מזחים ושוברי גלים בסמוך לבתי גידול רגישים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיגל בר-ניר ויעל מוריה, כיבוש השממה ושימור הטבע כשני היבטים בתרבות ישראל, מתוך מראה מקום: ארבע גישות באדריכלות נוף בישראל - קטלוג תערוכה, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב
  2. ^ החברה להגנת הטבע 'לקראת עירוניות בת-קיימא'
  3. ^ עמית מנדלסון, לרה פארן, חמוטל בירן, ענת ברקאי-נבו, טבע עירוני ברמת גן, בהוצאת המשרד להגנת הסביבה ועיריית רמת גן, באתר החברה להגנת הטבע
  4. ^ ניר מעוז, סקר תשתיות טבע עירוני תל אביב - יפו 2012, הוכן עבור: היחידה לתכנון אסטרטגי עיריית תל אביב-יפו
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 ענבל בריקנר בראון, אקולוגיה עירונית, מושגי יסוד, הגדרות ותפיסות שונות בסוגיות ניהול טבע עירוני, מכון דש"א, ינואר 2008
  6. ^ שרותי המערכת האקולוגית מתוך אתר המארג - התוכנית הלאומית להערכת מצב הטבע בישראל
  7. ^ 'בריכות חורף בישראל' החברה להגנת הטבע
  8. ^ שיחת קטגוריה:ישראל אתרי טבע עירוני, עמית מנדלסון
  9. ^ 'החורש הים-תיכוני אבי פרובולוצקי
  10. ^ 'מדריך לניהול ותכנון תשתיות טבע עירוני' מכון דש"א
  11. ^ אתר הגן האקולוגי בטכניון
  12. ^ שימור חולות מישור החוף, החברה להגנת הטבע, 2003