טודור ויאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
טודור ויאנו
Tudor Vianu1.jpg
לידה 8 בינואר 1898
ג'יורג'יו, רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 במאי 1964 (בגיל 66)
בוקרשט, הרפובליקה העממית הרומנית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק בלשן, פילולוג, פילוסוף, דיפלומט, היסטוריון של הספרות, מרצה באוניברסיטה, מבקר ספרותי, מתרגם, משורר, חוקר שפות רומאניות עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Elena Vianu עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Maria Alexandrescu Vianu, Ion Vianu עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת בוקרשט, אוניברסיטת טיבינגן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רומנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס המדינה של הרפובליקה העממית הרומנית (1962) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טודור ויאנורומנית: Tudor Vianu, ‏ 8 בינואר 1898 (לפי לוח השנה היוליאני 27 בדצמבר 1897 ג'יורג'יו - 21 במאי 1964 בוקרשט) היה מבקר ספרות ואמנות, פילוסוף בתחום האסתטקיה והתרבות, מסאי, משורר, מתרגם ודיפלומט רומני ממוצא יהודי. ויאנו מילא תפקיד חשוב בקליטתו והתפתחותו של המודרניזם בספרות ובאמנות הרומנית.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טודור ויאנו כסטודנט בתחילת שנות ה-1920

טודור ויאנו נולד בשנת 1898 בעיר ג'ורג'יו כבנם של הורים יהודים שהתנצרו שנים אחדות קודם לכן:הרופא הצבאי ד"ר אלכסנדרו ויאנו, שנולד בשם אדולף ויינברג ושל פלוריקה, ששמה בלידה היה רוזה לייבוביץ'. האב, אלכסנדרו ויאנו, היה בן למשפחת ויינברג, מהמשפחות היהודיות הנכבדות בקהילת בוקרשט.[1] כסטודנט התנדב אלכסדנרו ויאנו כחובש ("סובכירורג") על אמבולנס שדה במלחמת העצמאות של רומניה בשנת 1877. לכן קיבל את האזרחות הרומנית בשנת 1879.[1] אחר כך השלים את לימודי הרפואה שלו בבוקרשט, בווינה, בברלין ובפריז ושב לרומניה ב-1883. ב-1893 המיר אלכסנדרו ויאנו את דתו לנצרות אורתודוקסית.[1]

טודור ויאנו גדל בג'ורג'יו, עיר נמל על הדנובה, שבה כיהן אביו כרופא הראשי של העיר. ילדותו עברה תחת רושם נופי השדות והחורשות שבסביבה, הירידים המסורתיים ב-15 באוגוסט, וכן של בית הוריו על הספרייה העשירה והפעילות הרפואית הקדחתנית של אביו.[2] בשנים 1912-1904 למד טודור ויאנו בבית ספר יסודי ובגימנסיה בג'ורג'יו (שבה, בסביבות שנת 1911 התיידד עם דן ברביליאן, לימים מתמטיקאי וגם משורר תחת השם "יון בארבו"). בגיל 14, אחרי מות אמו בשנת 1912, עבר טודור ויאנו ללמוד בבוקרשט[1] בתיכון "גאורגה לאזר" (הנקרא כיום "המכללה הלאומית ע"ש גאורגה לאזר). בתיכון הצטיין באחת התחרויות לשפה הרומנית של חברת "טינרימיה רומנה" (Tinerimea română - "הנוער הרומני").[3]

בשנת 1915 סיים את בחינות הבגרות והתחיל ללמוד בפקולטות למשפטים, ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בוקרשט. אחד מחבריו לספסלי הלימודים היה המסאי מיכאי ראליה. הוא כתב באותה תקופה מאמרים ושירים בעיתונים והיה פעיל בחוג הספרות של המשורר אלכסנדרו מצ'דונסקי. ב-1916 פרסם שני מאמרים פולמוסיים שבהם לימד סנגוריה על מ'צדונסקי מפני ביקורתו החריפה של אאוג'ן לובינסקו[4]. באותה שנה פרסם גם את שיריו הראשונים בעיתונים "פלקרה" (19 במרץ 1916) וב-Vieața nouă של אוביד דנסושיאנו - ב-2 באפריל 1916.

כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה הביאה להפסקה זמנית של לימודיו. אביו, שהתגייס לחזית, נפצע ונשאר נכה. ויאנו ליווה אותו ושהה תקופה ביאשי. בהמשך שירת כפרח קצונה בבית הספר לתותחנים בבוטושאן והשתתף במלחמה בקרבות במולדובה - קודם במחוז בקאו, אחר כך ביחידת נ.מ. בהרי וראנצ'ה.[5] בתום המלחמה חידש את הלימודים בבוקרשט ובשנת 1919 סיים את התואר הראשון במשפטים וב-1920 את התואר הראשון בפילוסופיה. ב-1920 סיים גם המדרשה האוניברסיטאית לחינוך. אחרי כן הוא נסע ללמוד בווינה ואחר כך בטיבינגן. הוא סיים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת טיבינגן בהדרכתו של קרל גרוס[6]. בימי לימודי הדוקטורט בגרמניה נמצא בקשר חברות הדוק - של התכתבויות ומפגשים עם חבר ללימודים מהתיכון, המשורר והמתמטיקאי יון בארבו, שלמד מתמטיקה בגטינגן.

בשנת 1924 חזר ויאנו לרומניה והתקבל כמדריך ממלא מקום באוניברסיטת בוקרשט.

פעילותו בתחום התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון, המבוסס על עבודת הדוקטור שלו, ושפורסם בגרמנית בנובמבר 1923, היה מחקר בתחום האסתטיקה ובספרות - Das Wertungsproblem in Schillers Poetik. Über naive und sentimentalische Dichtung (סוגיית הערכיות בפואטיקה של שילר. על השירה הנאיבית והסנטימנטלית). עבודת דוקטור זו זכתה לשבחי לוצ'יאן בלאגה איתו עבד ויאנו בכתב העת "גנדיריה". בלאגה העריך בה במיוחד את ההפניות הקבועות אל האקספרסיוניזם הגרמני בשנת 1925 פרסם ויאנו שני ספרים - "הדואליות של האמנות" ו"קטעים מודרניים". ב-1927 התמנה למרצה לאסתטיקה באוניברסיטת בוקרשט. הוא לימד קורס לאסתטיקה כללית, כמו כן הירצה על פילוסופיית התרבות ועל הרעיונות היסוד של התרבות המודרנית[6]. ב-1930 אושרה לו קביעות כמרצה בפקולטה לספרות והוא היה לאחד מהמרצים המעטים ממוצא יהודי ברומניה. באותה שנה פנה גם לכתיבת סקורת ספרותית והיסטוריה של הספרות ופרסם את העיון "שירתו של אמינסקו" שבו הדגיש את המקורות העתיקים והגרמנים ביצירות המשורר הלאומי של רומניה, תוך התייחסות מיוחדת להשפעת הגותו של ארתור שופנהאואר.כתב גם ספר על יצירת חברו יון בארבו (1935) ומאוחר יותר, ב-1944 כתב על החוג ז'ונימיה. ב-1935 התקבל כחבר מתכתב באקדמיה הרומנית.

ב-1931 פרסם את הספר "אמנות והיופי. מסוגיות מהותם והיחס ביניהם". ב-1932 הוציא לאור את "אמנות השחקן" בהוצאה לאור של כתב העת "ורמיה" (הזמן). ב-1933 כתב עיון קצר שהפך למקור חשוב ברשימת הספרות הל אודות הגל - "השפעתו של הגל על התרבות הרומנית" שנת 1934 הייתה בשבילו פורייה במיוחד. אז הופיעו הכרך הראשון מספרו "אסתטיקה" כולל הפרקים "השאלות המקדימות של האסתטיקה" ו"הערך האסתטי והיצירה האסתטית" וכן הספר "יצירת האמנות". ב-1936 פרסם את הכרך השני של "האסתטיקה " על שני חלקיו: "המבנה והיצירה האמנותית" ו"קבלת יצירת האמנות". ב-1934 פרסם גם את "תולדות האסתטיקה מקאנט ועד עכשיו" במכון לאמנויות גרפיות בוקובינה. ב-1937 אסף את מאמריו על אסתטקיה באנתולוגיה שנקראה "פילוסופיה ושירה". במהדורה השנייה ב-1943 שינה את מבחר המאמרים שבאנתלוגיה.

ימי הדיקטטורה של יון אנטונסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1941 פרסם את "אמנות הפרוזאיקנים הרומנים", ספרו הידוע ביותר ושזכה לפרשנויות רבות. ספר זה נחשב לדוגמה של ניתוח סגנוני שבישר את הקפדנות של הפורמליזם והסטרוקטורליזם. ב-1942 פרסם בהוצאה לאור "קוג'טאריה" (ההגות) את הספר "מבוא לתורת הערכים, המבוססת אל תצפית התודעה".

בימי המשטר הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1944 התמנה ויאנו לפרופסור לאסתטיקה באוניברסיטת בוקרשט וב-1945 לפרופסור לפילוסופיית התרבות. אחרי רפורמת החינוך ברומניה בשנת 1947 בימי המעבר לשלטון הקומוניסטי, הועבר ויאנו מהקתדרה לאסתטיקה והתחיל ללמד מנקודת מבט השוואתית בקתדרה חדשה לתולדות הספרות העולמית. בשנים 1947-1946 התמנה לשגריר רומניה בבלגרד והיו שמתחו עליו בקורת על פשרות מסוימות שעשה עם המשטר הקומוניסטי בהתהוות. בסופו של דבר המשטר החדש סילק אותו בשנת 1952 מתפקיד הפרופסור באוניברסיטה. הוא הועבר כחוקר פשוט במכון לבלשנות, בו השתתף בעריכתם של המילון של הפשה הרומנית המודרנית ו"המילון השפה הפואטית של מיכאי אמינסקו".

בסופו של דבר שינה המשטר את היחס כלפיו ואיפשר לו להתקבל לשורות המפלגה הקומוניסטית היחידה והשלטת (אז "מפלגת הפועלים הרומנית") ובשנת 1955 החליט להחזירו למעמד של פרופסור באוניברסיטה. באותה תקופה הקדיש ויאנו את זמנו לעריכת "מיקרו-מונוגרפיות" על כמה דמויות מתולדות הספרות העולמית והרומנית:סרוונטס, שייקספיר, לואיש דה קמואש, וולטר, גתה, דוסטויבסקי, סטנדל ואלכסנדרו אודובסקו. לימים מסות אלה נכללו לתוך הכרך "עיונים בספרות העולמית וההשוואתית". מחקרי הסטיליסטיקה נקבצו בשתי אנתולוגיות: "סוגיות סגנון ואמנות ספרותית" ו"סוגיות המטאפורה ועיוני סטיליסטיקה אחרים".

ויאנו גילה יחס הומני וקולגיאלי אמיץ כלפי כמה מהאקדמאים מן האליטה האינטלקטואלית שנעצרו או עמדו במשפט מסיבות פוליטיות בזמן הטרור הקומוניסטי וניסה להגן עליהם בפני השלטון. התייצב כדי לתת עדות אופי לטובת הסוציולוג טראיאן הרסני, שהיה בעבר חבר בתנועת הלגיונרים. ביקש חנינה עבור הפילוסוף פטרה צוציה שנמצא בכלא ויחד עם מיכאיל ז'ורה ופטרו גרוזה השיג את שחרורה מן הכלא של הפרופסורית אליס וויינסקו, היסטוריונית של התיאטרון.[7] בשנים 1961 ו-1963 פורסם "היומן" שלו, שלא היה למעשה יומן אמיתי, אלא כלל טקסטים עיתונאיים, והספר "רעיונות שנחוו" שבהם בלטה אישיותו כהומניסט ואינטלקטואל. ספרו האחרון של ויאנו שהופיע אחרי מותו, ב-1964, היה ספר עיון של סיפרות השוואתית שהוקדש ליצירת המשורר טודור ארגזי ונשא את הכותרת "טודור ארגזי, משורר האדם. שירה לאדם".

טודור ויאנו נפטר ב-21 במאי 1964 בבוקרשט, בבית החולים אליאס, בעקבות אוטם שריר הלב, בדיוק ביום בו הודפס ספרו על המשורר טודור ארגזי.

ויאנו היה נשוי משנת 1930 לאלנה ויאנו, מבקרת ספרות. בנם, יון ויאנו, נודע כפסיכיאטר, מסאי וסופר. בתם, מריה אלכסנדרסקו ויאנו, היא היסטוריונית של ימי הקדם וארכאולוגית. אחיו הצעיר של ויאנו, אלכסנדרו (1936-1903), היה עיתונאי, סופר ומתרגם. נכדו, ולאד אלכסנדרסקו, הוא היסטוריון של התרבות, דיפלומט ופוליטיקאי, כיהן כשר התרבות של רומניה בשנים 2016-2015.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1935 - נבחר לחבר מתכתב של האקדמיה הרומנית
  • 1955 - נבחר חבר באקדמיה הרומנית (אז של "הרפובליקה העממית הרומנית")
  • 1962 - פרס המדינה של הרפובליקה העממית הרומנית

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המכללה הלאומית למדעי המחשב בבוקרשט נושאת את שמו.
  • התיאטרון וכן בית ספר תיכון עיוני בעיר הולדתו, ג'ורג'יו, נושא את שמו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר ספרים שפורסמו בשנים 1945-1925[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dualismul artei (1925) (הדואליזם של האמנות)
  • Poezia lui Eminescu (1930) (שירתו של אמינסקו)
  • Arta și frumosul (1931) (האמנות והיופי)
  • Arta prozatorilor români (1932) (אמנות הפרוזאיקנים הרומנים)
  • Idealul clasic al omului (1934) (האידיאל הקלאסי של האדם)
  • Estetica 2 volume (1934-1936) (אסתטיקה) בשני כרכים
  • (1935) Ion Barbu
  • Filosofie și poezie (1937) (פילוסופיה ושירה)
  • Introducere în teoria valorilor (1942) (מבוא לתורת הערכים)
  • Istoria literaturii române moderne -(תולדות הספרות הרומנית המודרנית) יחד עם שרבאן צ'וקולסקו וולדימיר סטראינו (1944)
  • Filosofia culturii (1945) (הפילוסופיה של התרבות)

ספרים שפרסם אחרי 1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Probleme de stil și artă literară (1955) (סוגיות סגנון ואמנות ספרותית)
  • Cervantes (1955) (סרוונטס)
  • Racine (1955) (ראסין)
  • Voltaire (1955) (וולטר)
  • Literatură universală și literatură națională (1956) (ספרות אוניברסלית וספרות לאומית)
  • Problemele metaforei și alte studii de stilistică (1957) (סוגיות המטאפורה עיונים אחרים בסגנון)
  • F.M. Dostoievski (1957) (פ.מ.דוסטויבסקי)
  • Versuri (1957) (שירים)
  • Ideile lui Stendhal (1959) (רעיונותיו לסטנדל)
  • 'Alexandru Odobescu, monografie (1960) (אלכסנדרו אודובסקו - מונוגרפיה)
  • Studii de literatură universală și comparată (1960) (עיונים בספרות העולמית וההשוואתית)
  • Schiller(1961) (שילר)
  • Jurnal (1961), ed. a II-a (1970) (יומן)
  • Dicționar de maxime comentat (1962) (לקסיקון של אמרות שפר עם הערות)
  • Arghezi, poet al omului (1964) (ארגזי, משורר האדם)
  • ' 'Despre stil și artă literară (1965) (על הסגנון והאמנות הספרותית)
  • Studii de literatură română (1965) (מחקרים של ספרות רומנית)
  • Postume (1966) (כתבים שפורסמו אחרי המותו)
  • Studii de stilistică (1968) (עיונים בסטיליסטיקה)
  • 'Scriitori români, vol. I-III (1970-1971) (סופרים רומנים, כרכים א-ג)
  • Scriitori români din secolul XX (1979) (ספרים רומנים במאה ה-20)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Vasile Lundu Viața lui Tudor Vianu, Minerva, București 1997
  • Ecaterina Taralunga, Tudor Vianu, 1984
  • Alin Tat, Stefan Popenici (ed) - Romanian Philosophical Culture, Globalization and Education ch 1 - Vlad Alexandrescu -Aesthetics and Philosophy of Culture of Tudor Vianu,
  • Geo Șerban - Introducere și tabel cronologic - la Tudor Vianu Arta prozatorilor români Biblioteca pentru toți, București 1966
  • Dan Grigorescu - Tudor Vianu în conștiința critică, Floarea darurilor 1997

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טודור ויאנו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Vlad Alexandrescu עמ' 7
  2. ^ Geo Șerban 1966 עמ' XXIII
  3. ^ Geo Șerban 1966 עמ' XXIV
  4. ^ Revizuire critică בכתב העת Făclia ב-8 בינואר 1916, ו"Alexandru Macedonski ca poet ב"Flacăra" ב-25 ביוני 1916
  5. ^ Ion Lazu, Scriitori români în Primul război mondial
  6. ^ 6.0 6.1 Vlad Alexandrescu עמ' 8
  7. ^ Ion Papuc