טוד היינס

טוד היינס
Todd Haynes
לידה	2 בינואר 1961 (בן 62); אנסינו, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1985–הווה (כ־38 שנים)
מקום לימודים	אוניברסיטת בראון; בארד קולג'; בית הספר אוקווד ;
פרסים והוקרה	פרס חבר המושבעים של פסטיבל סאנדנס לדרמה אמריקאית (1991); פרס סטיבן קולזק של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה (2003); פרס סטלייט לבמאי הטוב ביותר (2003); פרס אינדפנדנט ספיריט לבימוי (2003); פרס חוג מבקרי הקולנוע של סן פרנסיסקו לבימוי (2002); פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לסרט הטוב ביותר (2002); פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לבימוי (2002); פרס חבר השופטים של פסטיבל ונציה (2007) ;
	פרופיל ב-IMDb

טוד היינס (באנגלית: Todd Haynes; נולד ב-2 בינואר 1961)^[1] הוא במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק יהודי-אמריקאי.^[2] היינס נחשב לחלוץ של תנועת הקולנוע הקווירי החדש שפרצה בראשית שנות ה-90.^[3]^[4]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינס זכה לתשומת לב ציבורית לראשונה עם סרטו הקצר והשנוי במחלוקת Superstar: The Karen Carpenter Story‏ (1987), המתאר את חיה ומותה הטרגיים של הזמרת קארן קרפנטר, תוך שימוש בבובות ברבי כשחקנים. היינס לא השיג רישיון מתאים לשימוש במוזיקה של קרפנטר, מה שגרר תביעה מצד אחיה המוזיקאי ריצ'רד קרפטר, שהוצג בסרט באור שלילי, ואסר על הפצתו. ברבוות השנים הסרט הפך לסרט פולחן.^[5]

סרט הבכורה המלא של היינס רעל (1991), הוא מחקר פרובוקטיבי, בן שלושה חלקים, אודות תפיסות קוויריות בעידן האיידס. הסרט ביסס את מעמדו כדמות של קולנוע טרנסגרסיבי חדש. רעל זכה בפרס חבר השופטים הגדול של פסטיבל סאנדנס ונחשב ליצירה מכוננת של הקולנוע קווירי החדש. היינס זכה לשבחים נוספים על סרטו העלילתי השני Safe (1995), דיוקן סימבולי של עקרת בית שמפתחת רגישות בריאותית משונה. הסרט נבחר לסרט הטוב ביותר בשנות התשעים על ידי The Village Voice Film Poll. סרטו השלישי, Velvet Goldmine ‏(1998), הוא מחווה לעידן הגלאם רוק של שנות השבעים, המהווה מחווה ברורה ליוצרים מיתולוגיים כמו דייוויד בואי, איגי פופ ולו ריד הסרט זכה בפרס חבר השופטים המיוחד לתרומה האמנותית הטובה ביותר בפסטיבל קאן בשנת 1998 ולמועמדות לפרס האוסקר על עיצוב התלבושות הטוב ביותר.

היינס זכה לשבחי הביקורת ולהצלחה קופתית עם סרטו הרביעי משנת 2002, רחוק מגן עדן. הסרט שנוצר בהשראת סרטיו של דאגלס סירק, היא מלודרמה-תקופתית המתרחשת בשנות החמישים, אודות עקרת בית שמגלה שבעלה הוא הומו ומפתחת רומן אסור עם הגנן האפרו-אמריקאי שלה. הסרט זכה בארבע מועמדויות לפרס האוסקר, כולל התסריט המקורי הטוב ביותר עבור היינס. סרטו החמישי, אני לא שם (2007), הוא ביוגרפיה חופשית ולא ליניארית, המתארת פנים שונות של בוב דילן דרך שבע דמויות בדיוניות שגילמו חמישה שחקנים ושחקנית. אני לא שם זכה לשבחי הביקורת ולמועמדות לפרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר עבור קייט בלאנשט. בשנת 2011 ביים היינס וכתב יחד את סדרת המיני-סדרה HBO מילדרד פירס, שגרפה 21 מועמדויות לפרס אמי לבידור בפריים טיים, וזכתה בחמשים, כמו גם ארבע מועמדויות לפרס גלובוס הזהב וזכייה לשחקנית הראשית קייט וינסלט.

בשנת 2015 חזר היינס למסך הגדול עם סרטו העלילתי השישי, קרול. עיבוד לרומן הרומנטי של פטרישה הייסמית' "The Price of Salt". הסרט מגולל סיפור אודות רומן אהבה אסור בין שתי נשים ממעמדות שונים וממוצאים שונים, בתחילת שנות ה-50 בניו יורק. הסרט זכה לשבחי המבקרים ולשבחים רבים, כולל מועמדות לפרס דקל הזהב, שש מועמדויות לפרס האוסקר, חמש מועמדות לפרס גלובוס הזהב, ותשע מועמדויות לפרס באפט"א לקולנוע.

סרטו האחרון, מותחן-משפטי בשם פרשת המים, שוחרר ב-22 בנובמבר 2019.