טוטם וטאבו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | זיגמונד פרויד |
| שפת המקור | גרמנית |
| סוגה |
פסיכואנליזה, לימודי תרבות, מדע הדתות  |
| נושא | אנתרופולוגיה, ארכאולוגיה, פסיכואנליזה |
| הוצאה | |
| הוצאה |
Beacon Press |
| תאריך הוצאה | 1913 |
| הוצאה בעברית | |
| תרגום | י. דבוסיס (יהודה דביר), חיים איזק, רות גינזבורג |
  | |
טוטם וטאבו: התאמות אחדות בין חיי הנפש של הפראים ושל הנוירוטים (בגרמנית: Totem und Tabu: Einige Übereinstimmungen im Seelenleben der Wilden und der Neurotiker) הוא ספר משנת 1913 שכתב זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה. בספר פרויד מיישם את תיאוריות הפרשנות הפסיכואנליטית שפיתח על מנהגיהם של קהילות ילידים על מנת לשחזר את מקורותיהם של דפוסי התנהגות נוירוטית. חיבור זה סימן את פתיחת כתיבתו של פרויד בתחומי הארכאולוגיה, האנתרופולוגיה וחקר הדתות. הספר הוא אסופה של ארבעה מאמרים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרויד, שהתעניין באנתרופולוגיה חברתית שנים רבות לפני כתיבת הספר וחקר ארכאולוגיה ופרה-היסטוריה, העיד שההשראה לעבודה הגיעה מעבודותיהם של וילהלם וונדט וקרל יונג שפורסמו לראשונה בכתב העת אימאגו (Imago) בשנים 1912–1913. הספר נכתב אחרי שפרויד הגה מרכיבים מרכזיים של התיאוריה הפסיכואנליטית: הלא-מודע, המשמעות הסימבולית של סימפטומים, כוחן של האסוציאציות החופשיות, חשיבותם של תנאים מסוימים לטיפול הפסיכואנליטי, מרכזיותו של יצר המין, המיניות הילדית, תסביך אדיפוס ועוד. עם זאת, הוא נכתב לפני שפרויד ניסח את המודל הסטרוקטורלי (החלוקה של הנפש לאני, אני-עליון, וסתמי), מושגי הנרקיסיזם ויצר המוות ומושגים נוספים.
סקירה כללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרק 1
[עריכת קוד מקור | עריכה]'האימה של גילוי עריות' עוסק באיסורי טאבו שאומצו על ידי חברות ילידיות שמאמינות בטוטמיזם. פרויד בוחן את מערכות האמונה של הטוטמיזם בקבוצות של אבוריג'ינים אוסטרלים. לכל שבט יש טוטם (חיה, צמח או כוח טבע) ולבני השבט אסור להתחתן עם בני אותו טוטם. פרויד מזהה במנהג הזה, שנשמר באדיקות על ידם, אמצעי שנועד למנוע גילוי עריות. הטוטם מועבר בירושה, בין אם דרך האב או דרך האם. יש גם דרגות, אפילו עד שמונה דרגות שונות, של מעמדות שיכולים להתחתן רק ביניהם, אשר סוגדים לאותו הטוטם. דרגות אלה מגבילות מאוד את אפשרויות הזיווג שלהם. בנוסף כותב פרויד על השכיחות של מנהגי הימנעות ממפגש בתרבויות של איים באוקיינוס השקט ובאפריקה. ברבות מתרבויות אלה אוסרות על אחים ואחיות מלהיות באיזה שהוא קשר מכל סוג, בדרך כלל אחרי גיל ההתבגרות. לגברים אסור להיות לבד עם אימהות נשיהם, או להגיד את השם אחד של השנייה. פרויד מסביר את האיסורים הללו בכך שאחרי גיל מסוים הורים 'חיים דרך הילדים שלהם' כדי להתמודד עם הקשיים של חיי הנישואין ובשלב זה חותנות עשויות להימשך אל חתני בנותיהן. הגבלות דומות חלות על אבות ובנות, אבל אלו קיימות בדרך כלל מתקופת גיל ההתבגרות עד האירוסין.
פרק 2
[עריכת קוד מקור | עריכה]'טאבו ואמביוולנטיות רגשית' עוסק ביחסים שבין מנהגי טאבו למערכת האמונות בטוטמיזם. פרויד משתמש במושגים השכלה ואמביוולנטיות שפיתח בווינה לטיפול במטופלים ניורוטים, כדי להבין את היחסים בין טאבו לטוטמיזם. לפי פרויד, בדומה לנוירוטים אנשים 'פרימיטיביים' מרגישים אמביוולנטיות כלפי רוב האנשים בחייהם, אבל לא יודו בכך לעצמם באופן מודע. למשל, הם לא יודו שעם כל אהבתם לאימם יש דברים בה שהם שונאים. החלק המודחק של ההרגש האמביוולנטי מושלך על אנשים אחרים. במקרה של שבטים ילידים, הרגש מועבר לטוטם, כמו לאמר 'אני לא רוצה שאמא שלי תמות; הטוטם רוצה במותה.' פרויד מרחיב את רעיון האמביוולנטיות גם כלפי היחס של החברה אל השליט. יחד עם הערצה וכבוד האוכלוסייה רוחשת אליו גם שנאה, קנאה ורגשות קשים אחרים. טקסים שקשורים למלכים או שליטים קשורים הרבה פעמים באלימות. מקרה אחד לדוגמה הוא של מלך שנאלץ להרעיב את עצמו במשך כמה שבועות כדי להתקבל כמלך בידי האוכלוסייה שלו. פרויד מצביע על כך שבטקסים כאלה יש שני ממדים, גלוי ונסתר. ברובד הגלוי הטקס נועד לכבד את המלך והאוכלוסייה רואה בטקס דבר נאצל, מכבד וראוי. ברובד הלא מודע, אבל שעובדתית מתקיים גם כן, המלך נדרש לעבור עינויים. דוגמה אחת מהמערב היא שהמלך באירלנד פעם היה מנוע מללכת למקומות מסוימים, או למשך ימים מסוימים בשבוע.
פרק 3
[עריכת קוד מקור | עריכה]'אנימיזם, מאגיה והאומניפוטנטיות של המחשבה' עוסק באנימיזם ובשלב הנרקיסיסטי, שבו תפיסת האדם את המציאות היא פרימיטיבית וההתפתחות הליבידינלית שלו מוקדמת. אמונה במאגיה ובכישוף נובעת מהערכת יתר של ערכן של פעולות פיזיות, שבהן לכאורה הרצון האנושי משנה את צורתו של העולם. הערכת היתר הזאת קיימת גם אצל נוירוטים וגם אצל פרימיטיבים. פרויד טוען כי המחשבה האנימיסטית לפיה "המחשבות הן כל יכולות" היא השלכה של חיי הנפש על העולם החיצוני. תפיסה דמיונית זו של המציאות יכולה להימצא גם אצל המטופל שסובל מחשיבה אובססיבית, הפרעות תפיסתיות ופוביות. פרויד טוען שתחושת האומניפוטנטיות של המחשבות נשארה בצורה מסוימת בתחום האמנות, בו גם בתרבות המערב יש המחזיקים בעמדה שהמחשבות הן כל יכולות. חלקו האחרון של הפרק קובע שאמונה באנימיזם היא סוג של מנגנון הגנה שנועד לעזור לאדם להתמודד עם מציאות קשה להתמודדות.
פרק 4
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב'חזרתו של הטוטמיזם בילדות' פרויד מתייחס לאחת התיאוריות של צ'ארלס דרווין לגבי התנהגות החברות האנושיות הראשונות ומקשר אותה לתיאוריה של ההקרבה הטקסית שהגה ויליאם רוברטסון סמית'. הוא הגיע למסקנה שהמקור של הטוטמיזם הוא באירוע אחד שבו קבוצה של אחים בתקופה הפרה-היסטורית נדחו מקבוצה שנשלטה על ידי זכר-אלפא וחזרו אליה כדי לרצוח את אביהם, ממנו פחדו ואותו העריכו בו זמנית. פרויד מסביר שהתפתחות ענף זה של הציוויליזציה האנושית הוא ההתחלה של תסביך אדיפוס. הוא טוען שכל הדתות הן למעשה תוצר של היחס הקולקטיבי האמביוולנטי של החברה כלפי רצח דמות האב (אותו הוא מגדיר כחטא הקדמון).
התקבלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביקורות מוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1914 טוטם וטאבו קיבל ביקורת שלילית מקרל פורטמולר (Furtmüller) בכתב העת 'Zentralblatt für Psychologie und Psychotherapie'. פורטמולר כתב שהעבודה הראתה את הנטייה הגוברת של פרויד "להתבודדות מהעולם המדעי". הוא האשים את פרויד בהתעלמות מביקורות שהופנו כנגד התיאוריות שלו והתנגד לביסוס של פרויד את המחקר שלו על התיאוריה של תסביך אדיפוס. פורטמולר טען שפרויד ניתח את הממצאים באופן מוטה וטען שבכך פרויד מדגים את המצב המבלבל שחקר הטוטמיזם הגיע אליו. הוא אמר שלפסיכולוגים קשה לשפוט את מנהגי הטוטמיזם מפני שהם חסרים ניסיון בלתי-אמצעי מול הנושא. ועוד הוא אמר שפרויד יחס יותר מדי חשיבות ל"אמונה שלפיה מקיימי הדת של הטוטם הם צאצאים של חיית הטוטם". הוא ביקר את הניסיון של פרויד להסביר את הטוטמיזם באמצעות הקבלות ל"חיים הפסיכולוגיים" של ילדים, בטענה שהתוצאות האנליטיות שפרויד השתמש בהן היו ברמת דיוק מפוקפקת ולא סייעו משמעותית למציאת "פתרון לבעיית הטוטמיזם", ושפרויד נכשל בניסיון שלו להסביר למה הטוטם יוצג על ידי בעלי חיים. הוא גם חשב שפרויד טעה בחשיבות שהוא ייחס לאקסוגמיה (נישואי-פנים) בתור אחד מהמאפיינים החשובים ביותר של טוטמיזם. אף על פי שהאמין שפרויד הראה "חדות מחשבה", הוא האשים אותו בהפעלת "המשחק החופשי של דמיון הפנטזיה" בתחום שבו "טיעונים לוגיים" היו דרושים, וגם הוא האשים אותו שלא הבין את עבודתו של דרווין. הוא כתב שפרויד הסביר את המוסר כ"תוצר של הבנייה חברתית" והשווה את תסביך אדיפוס ל"חטא הקדמון של המין האנושי".[1]
ביקורות מצד אנתרופולוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]'טוטם וטאבו' השיג פרסום נרחב בארצות הברית עד לתקופת סוף מלחמת העולם הראשונה. לפי Annemarie De Waal Malefijt, הספר הביא ל"תגובות נרגזות" מצד אנתרופולוגים אפילו בשל כותרת המשנה שלו.[2] על האנתרופולוגים שביקרו את פרויד נמנה אלפרד קרובר (Kroeber), שתיאר את העבודה של פרויד כ"הרפתקה מבריקה ומרתקת לתוך התחום של אתנולוגיה". אבל דחה על הסף את הרעיון לפיו התיאוריות של פרויד היו יכולות להסביר את מקורות החברה האנושית והשלבים האבולוציוניים של התפתחותה.[3] פרנץ בועז (Franz Boas) ראה בשיטת העבודה של פרויד ב'טוטם וטאבו' שיטת מחשבה חד-צדדית וחסרת תועלת לפיתוח ההבנה של התפתחות התרבות האנושית.[2] רוברט רנולף מרט (Robert Ranulph Marett) ראה בספר 'סתם מעשייה'.[4] קרובר פרסם בחינה מחודשת של 'טוטם וטאבו' ב-1952.[5] מארווין האריס ביקר את 'טוטם וטאבו' על "הגרנדיוזיות של היקף החיבור, על כמה שההוכחות קלושות… וכמה שהמסקנות כלליות". וגם על "צורת ההסתכלות האנכרוניסטית" של המחקר.[6] פיטר פארב כתב ש'טוטם וטאבו' "מדגים אילו מאמצים תאורטיקן יעשה כדי למצוא הסבר" לטוטמיזם.[7]
ביקורות מצד פסיכואנליטיקאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גזה רוהיים (Géza Róheim), אנתרופולוג וגם פסיכואנליטיקאי, ראה ב'טוטם וטאבו' את אחד ההישגים הגדולים בהיסטוריה של האנתרופולוגיה, הניתנת להשוואה רק עם Primitive Culture של אדוארד בורנט טיילור משנת 1871, ו-The Golden Bough של ג'יימס ג'ורג' פרייז'ר משנת 1890. רוהיים תיאר את 'טוטם וטאבו' כ"חיבור שמגדיר עידן" הן באנתרופולוגיה והן במדעי הרוח באופן כללי. רוהיים בסופו של דבר נטש את ההנחות של 'טוטם וטאבו', אבל המשיך לראות בה קלאסיקה וכחיבור שייסד את האנתרופולוגיה הפסיכואנליטית. וילהלם רייך, בעקבות יוהאן יאקוב באכהופן (Johann Jakob Bachofen) ואחרים, החזיק בעמדה שלפיה חברות אנושיות מוקדמות היו מטריארכליות, ושעיקרון זה פוסל את הרעיונות של פרויד על מקורות הציוויליזציה ב'טוטם וטאבו'. רייך טען שהתיאוריה של פרויד שלפיה הצבת תסביך אדיפוס בתור הגורם העיקרי בהתפתחות הציוויליזציה מהווה התעלמות מהחשיבות שיש בקומפלקס אדיפוס לתרבות, שבהתבסס על עבודתו של ברוניסלב מלינובסקי, הוא ראה רק כתוצאה של הסדר הפטריארכלי של התרבות.[8]
פרויד עצמו ראה ב'חזרתו של הטוטמיזם בילדות' את חיבורו הטוב ביותר מבחינת הכתיבה, ואת 'טוטם וטאבו' כאחת מהעבודות האהובות עליו.
תגובות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקלסיציסטית ג'יין אלן האריסון כינתה את 'טוטם וטאבו' אחד החיבורים החשובים ביותר בחייה האינטלקטואליים. ספרה של האריסון 'Themis: A Study of the Social Origins of Greek Religion' משנת 1912 הושווה ל'טוטם וטאבו', מפני שהאריסון ופרויד ניסו בעבודותיהם למצוא אופן פעולה אוניברסלי שייתן הסבר למקורות הדת.[9] הסופר תומאס מאן כתב ש'טוטם וטאבו' עשה עליו רושם חזק יותר מאשר כל אחת מהעבודות האחרות של פרויד, ושכל עבודותיו של פרויד מחוננות בדרגת האמנות הגבוהה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הפמיניסטית והפילוסופית סימון דה-בובואר (Simone de Beauvoir) ביקרה את 'טוטם וטאבו' בספרה 'המין שני' משנת 1949 וכתבה שפרויד נכפה "לכתוב מעשיות משונות" כדי להסביר את המעבר מ"האינדיבידואל אל החברה". היא ראתה את חוסר היכולת לתת הסבר לתופעות החברתיות כנקודת החולשה של הפסיכואנליזה.[10] הפילוסוף ז'ורז' בטאיי (George Bataille) טען שפרויד הובל למסקנות שגויות על ידי "ידיעה שטחית של פרטי מידע אתנוגרפי" שמאפיין את זמנו. ולכן לפי בטאיי פרויד הגיע למסקנה שהטאבו על מגע בגופות הוא באופן כללי נובע דווקא מהרצון לגעת בהן.
הקלסיציסט נורמן או. בראון ביקר את העבודה בספרו 'Life Against Death: The Psychoanalytical Meaning of History' משנת 1959, וכתב שפרויד מקשר בין שלבים פסיכו-סקסואליים של התפתחות לשלבים של ההיסטוריה. בכך פרויד יוצר רושם שלפיו ההיסטוריה היא "תהליך של התבגרות". בראון ראה בהשקפה הזאת "שריד של האופטימיזם והרציונליזם של המאה השמונה-עשרה", וביקר אותה כלא-מתאימה לא להיסטוריה ולא לפסיכואנליזה.[11] חוקר המיתולוגיה ג'וזף קמפבל (Joseph Campbell) ראה ב'טוטם וטאבו' של פרויד וב'פסיכולוגיה של הלא-מודע' של יונג משנת 1912 את שתי יצירות המפתח שהניעו את הפרשנות השיטתית של חומרים אתנולוגיים עך ידי תובנות שהושגו מחקר של אינדיבידואלים נוירוטים.[12] המבקר רנה ז'יראר (René Girard) כתב בספרו 'אלימות וקדושה' (Violence and the Sacred) משנת 1972 שאף על פי ש'טוטם וטאבו' נדחה על ידי "הביקורת העכשווית", הרעיון של רצח קולקטיבי קרוב לנושאים בהם עוסקת עבודתו.[13]
ההיסטוריון פיטר גיי הציע בביוגרפיה שלו 'פרויד: פרשת חיים לזמננו' (1988) שבטוטם וטאבו פרויד עשה קישורים יותר מפוקפקים מאשר אלו של הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו. גיי טען שטוטם וטאבו הוא בחלקו ניסיון בידי פרויד להתעלות על יריבו יונג.[4] המבקר הארולד בלום (Bloom) סבר בספרו 'The American Religion, משנת 1992 ש'טוטם וטאבו' אינו זוכה בקרב האנתרופולוגים להתקבלות חיובית יותר מאשר ספר מורמון, ושיש הקבלות בין שני הספרים האלה, כמו בעניין פוליגמיה.[14]
ריצ'רד שכנר (Schechner) ביקר את פרויד על שהניח ב'טוטם וטאבו' שבני אדם מסוימים הם יותר "פרימיטיביים" מאחרים.[15] דוד ברש טען שב'טוטם וטאבו' פרויד "משלב בין פנטזיה אידיאוסינקרטית, כמעט תמהונית, לבין נשגבות ומקוריות מטלטלים".[16] אנתוני אליוט טען שהתיאור של פרויד של ארגונים חברתיים ותרבותיים לוקה במגבלות ושמפאת ידע שנצבר אחרי פרסום 'טוטם וטאבו', לתיאוריות שהציע פרויד יש מעט סנגורים כיום. אליוט כתב ש"הניסיון של פרויד לעגן את קומפלקס אדיפוס באירוע יסודי מביא למיקום לא נכון של התובנות הקריטיות שלו אל עבר הכוח היצירתי של הדמיון האנושי".[17]
דומיניק בורדין (Dominique Bourdin) כתב שב'טוטם וטאבו' פרויד "מפתח רעיון שבבירור מביך את הפסיכואנליטיקאים של ימינו, אבל זהו באופן מהותי ההיגיון של המחשבה הפרוידיאנית: צורת מחשבה של פילוגנטיקה".[18] הפילוסוף מיקל בורש-יאקובסן (Mikkel Borch-Jacobsen) והפסיכולוג סונו שאמדסאני (Sonu Shamdasani) טענו שב'טוטם וטאבו' פרויד הפעיל על ההיסטוריה "את אותן המתודות של הפרשנות שהוא השתמש בפרקטיות משרדו כדי 'להרכיב מחדש' את הזיכרונות הנשכחים והמודחקים של מטופליו".[19]
הוצאות בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- טוטם וטאבו – כמה תאימות בחיי-הנפש של הפראים ושל הנברוטיקנים, זיגמונד פרויד, הוצאת "קריית ספר", תרגום: י. דבוסיס, 1939.
- כתבי זיגמונד פרויד: כרך שלישי – מסות נבחרות ב': טוטם וטאבו | על הפסיכואנאליזה, זיגמונד פרויד, הוצאת "דביר", 1970.
- טוטם וטאבו – ומסות אחרות, זיגמונד פרויד, הוצאת "דביר", תרגום: חיים איזק, 1999.
- זיגמונד פרויד: טוטם וטאבו, התאמות אחדות בין חיי הנפש של הפראים ושל הנוירוטים, תרגום חדש, מבחר כתבים, ט, הוצאת "רסלינג", תרגום: רות גינזבורג, עריכה מדעית: יותם חותם, 2013.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Freud without hindsight: reviews of his work, 1893-1939, Madison, Conn: International Universities Press, 1988, ISBN 978-0-8236-2055-5
- 1 2 Annemarie DeWaal Malefijt, Images of man: a history of anthropological thought, Repr, New York: Knopf, 1976, ISBN 978-0-394-48330-6
- ↑ A. L. Kroeber, TOTEM AND TABOO: AN ETHNOLOGIC PSYCHOANALYSIS, American Anthropologist 22, 1920-01-03, עמ' 48–55 doi: 10.1525/aa.1920.22.1.02a00050
- 1 2 Peter Gay, Freud: a life for our time, London: Papermac, 1993, ISBN 978-0-333-48638-2
- ↑ F. C. T. Moore, Claude Levi-Strauss, James Harle Bell, John Richard von Sturmer, Rodney Needham, The Elementary Structures of Kinship, Man 4, 1969-12, עמ' 660 doi: 10.2307/2798216
- ↑ Marvin Harris, The rise of anthropological theory: a history of theories of culture, New York: Harpers Collins publ, 1968, ISBN 978-0-690-70322-1
- ↑ Peter Farb, Man's rise to civilization: the cultural ascent of the Indians of North America, Rev. second Ed, New York: Dutton, 1978, ISBN 978-0-525-15270-5
- ↑ Paul A. Robinson, The Freudian Left: Wilhelm Reich, Geza Roheim, Herbert Marcuse, Ithaca u.a: Cornell Univ. Pr, 1990, ISBN 978-0-8014-9716-2
- ↑ THEMIS, Cambridge University Press, 2010-06-24, עמ' 480–536, ISBN 978-1-108-00949-2
- ↑ Simone de Beauvoir, Sheila Rowbotham, Simone de Beauvoir, The second sex, London: Vintage, 2011, ISBN 978-0-09-949938-1
- ↑ Norman Oliver Brown, Life against death: the psychoanalytical meaning of history, 2nd ed, Middletown (Conn.): Wesleyan University press, 1985, ISBN 978-0-8195-6144-2
- ↑ Philip Rieff, Joseph Campbell, The Masks of God: Primitive Mythology., American Sociological Review 25, 1960-12, עמ' 975 doi: 10.2307/2089996
- ↑ René Girard, René Girard, Violence and the Sacred, London: Continuum, 2005, Continuum Impacts, ISBN 978-0-8264-7718-7
- ↑ Harold Bloom, The American religion: the emergence of the Post-Christian nation, New York: Simon & Schuster, 1992, ISBN 978-0-671-67997-2
- ↑ Tim Ingold, Companion encyclopedia of anthropology, London New York: Routledge, 1997, ISBN 978-0-415-16421-4
- ↑ David P. Barash, Ideas of human nature: from the Bhagavad Gita to sociobiology, Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall, 1998, ISBN 978-0-13-647587-3
- ↑ Anthony Elliott, Psychoanalytic theroy: an introduction, Palgrave Macmillan, 2002, ISBN 978-0-333-91912-5
- ↑ Dominique Bourdin, Sabina Lambertucci-Mann, La psychanalyse de Freud à aujourd'hui: histoire, concepts, pratiques, Éd. revue, augmentée et mise à jour, Rosny: Bréal, 2007, ISBN 978-2-7495-0746-0
- ↑ Mikkel Borch-Jacobsen, Sonu Shamdasani, The Freud files: an inquiry into the history of psychoanalysis, Cambridge: Cambridge university press, 2012, ISBN 978-0-521-50990-9