טולבוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טולבוי
Tall Boy Bombe.jpg
מידע כללי
סוג פצצת רעידת אדמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תכנון בארנס ואליס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מייצרת הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
יצרן ויקרס עריכת הנתון בוויקינתונים
משקל 5,443 ק"ג עריכת הנתון בוויקינתונים
יחידות שיוצרו 854 עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריית שירות
תאריכי שירות 8 ביוני 1944–25 באפריל 1945
מלחמות מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טולבויאנגלית: Tallboy) היא פצצה בקיבולת בינונית, במשקל 12,000 ליבראות, מסוג "רעידת אדמה", שפותחה על ידי המהנדס הבריטי ברנס וואליס ושימשה את חיל האוויר המלכותי במהלך מלחמת העולם השנייה.

הפצצה, במשקל של מעל חמש טונות, התגלתה כיעילה במיוחד בשימוש נגד מבנים מאסיבים ומוקשחים שלא יכלו להחדר על ידי פצצות קונבנציונליות. מפאת גודלה המטוס היחיד שיכול היה לסחוב את הפצצה בתקופתה היה המפציץ הכבד אוורו לנקסטר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וואליס הציג את רעיונותיו לפצצה בת 10 טונות במאמר בשנת 1941, בשם "הערה על שיטת התקפה על כוחות הציר". המאמר הראה כי פצצה גדולה מאוד המתפוצצת עמוק מתחת לפני האדמה ליד מטרה יכולה לזעזע את יסודות המטרה, זאת מכיוון שגלי הלם מועברים דרך האדמה בצורה חזקה יותר מאשר דרך אוויר.

וואליס עיצב מטוס בשם "מפציץ הניצחון" במשקל 50 טונות, שיעוף במהירות של 510 קמ"ש ברום של 45,000 רגל (14,000 מטרים) על מנת לשאת את הפצצה הכבדה למרחק של 6,400 קילומטרים. התוכנית לא יצאה אל הפועל כיוון שחיל האוויר התנגד למטוס הנושא פצצה יחידה, והרעיון לא פותח אחרי 1942.

העיצוב והייצור של טאלבוי נעשה ללא חוזה ביוזמת המשרד, בעקבות מאמר של ווליס משנת 1942 בשם "פצצה כדורית -טורפדו שטח" ועיצוב "פצצה קופצת" שתוכנן לפגיעה בסכר במסגרת מבצע נזיפה. מכיוון שפצצות אלו נבנו ללא חוזה, ה-RAF השתמש בפצצות שלא קנו ואשר היו עדיין רכושם של היצרן ויקרס. מצב זה תוקן לאחר ההכרה ביכולתהם של פצצות אלו.

ההישגים של הטלבוי כללו את מבצע הקשת ב-24 ביוני 1944 על לה קופולה - יחד עם פצצות גראנד סלאמס - אשר ערערו את היסודות של בונקר ההרכבה של V-2 ; ומתקפת טאלבוי על מנהרת סאומור ב-8–9 ביוני 1944, כאשר השתמשו בפצצות כדי לחדור דרך הגבעה והתפוצצו בתוך המנהרה בעומק 18 מטר מתחת לפני השטח.[1]

אחרונת ספינות הקרב של הקריגסמרינה, ה"טירפיץ", הוטבע על ידי מתקפה אווירית באמצעות טולבויז במבצע "קטכיזם".

עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב הפצצות המוטסות הגדולות של בעלות הברית ממלחמת העולם השנייה ובמיוחד הבריטיות, נבנו עם מעטפת דקה מאוד בכדי למקסם את משקל חומר הנפץ שמפציץ יכול לשאת. שיפור זה יושם בשלבים המוקדמים של המלחמה כאשר בדגמים הראשונים של הפצצות הבריטיות כמות החומר היה נמוך.

בכדי שפצצה תוכל לחדור לאדמה (או מטרות מוקשות) מבלי להתפרק, מארז הטולבוי היה צריך להיות חזק. לכן יצקו כל פצצה בחתיכה אחת מפלדה בעלת יכולת מתיחה גבוהה שתאפשר לה לשרוד את הפגיעה לפני הפיצוץ. במקביל, כדי להשיג את החדירה הנדרשת, תכנן וואליס את הטולבוי בצורה אווירודינמית מאוד כך שכאשר היא תיפול מגובה רב היא תגיע למהירות סופי

ית גבוהה בהרבה מאלו של פצצות מסורתיות.

בתכנון הסופי, זנב הפצצה (No. '78 Mark I) היה כמחצית האורך הכולל של הפצצה כולה; מעטפת הפצצה עצמה הייתה באורך 3 מטרים והאורך הכולל היא 6.4 מטרים. בתחילה הייתה לפצצה נטייה להתגלגל ולכן הזנב עבר שינוי: הסנפירים קיבלו פיתול קל כך שהפצצה הסתחררה עם נפילתה. ההשפעה הגירוסקופית של הסחרור עצרה את התנדנדות והסבסוב, ושיפרה גם את האווירודינמיקה והדיוק.

טולבוי תוכננה ליפול מגובה אופטימלי של 18,000 רגל (5,500 מטרים) במהירות 270 קמ"ש ופגיעה במהירות של 1,210 קמ"ש. [2] פגיעה של הפצצה בתנאים כאלו יצרה מכתש בעומק 24 מטרים ובקוטר של 30 מטרים ויכלה לחדור 4.9 מטרים של בטון.

המשקל של הטולבוי כ-12,000 ליברות (5,400 קילוגרם) והגובה ממנו נדרש לשחרר את הפצצה גרמו לכך שהיה צורך להתאים את המטוס הנושא את הפצצה במיוחד על מנת לשאת אותה. ציפוי שריון ואפילו חימוש הגנתי הוסרו מהמטוס בכדי להפחית את משקלו, בנוסף היה צורך להתאים את דלתות תא ההפצצה לגודלן של הפצצות.

במקביל הוכשרו טייסים מטייסת "דמבאסטרים" מס '617 לשימוש בכוונת הפצצה מיוחדת, ה- SBS ( Stabilizing Automatic Automatic Sight ). לצורך הדיוק בהטלה, היה צורך להתחשב בטמפרטורה, מהירות הרוח וגורמים אחרים בעת ההפצצה. הפצצה הייתה יעילה רק במידה וניתן היה לזהות את היעד בצורה ברורה, ומספר משימות לא צלחו או בוטלו בגלל קושי בזיהוי ובסימון מדויק של המטרות.

בשימוש כנגד מטרות תת-קרקעיות הותקנו בפצצה שלושה מרעומים נפרדים (מס' 58 סימן I). אלו יזמו פיצוצים בהשהייה קבועה מראש, אשר נתנה לפצצה מספיק זמן לחדור לתוך היעד התת-קרקעי לפני הפיצוץ. את המרעומים ניתן היה לכוון בהתאם לדרישות המשימה, להשהייה של 30 שניות או 30 דקות לאחר הפגיעה.

על מנת להבטיח פיצוץ, הותאמו לפצצה שלושה מרעומים מסוג 47 בחלק האחורי של הפצצה. השימוש במספר מרעומים שיפר באופן דרמטי את האמינות של הפצצה כיוון שאפילו אם שניים מהמרעומים כשלו, השלישי היה גורם לפיצוץ. עם זאת, לפחות טאלבוי אחד לא הצליח להתפוצץ במהלך ההתקפה השנייה על סכר הסורף ונמצא במהלך התיקונים בסוף שנת 1958 כאשר רוקנו את המאגר.

הפצצה כוונה למטרה במהלך פעולה והוכיחה שהיא מסוגלת לחדור עמוק לבטון מזוין מוקשה. עם זאת, זו לא הייתה הכוונה העיקרית של בארנס וואליס כאשר עיצב את הפצצה. לפי העיצוב המקורי הפצצה נועדה לפגוע בסמוך למטרה, לחדור את האדמה או הסלע שמתחת למטרה או מסביב לה ורק אז להתפוצץ במטרה להעביר את כל האנרגיה של הפיצוץ למבנה ולגרום לקריסתו. אפשרות אחרת הייתה ליצור מכתש אליה המטרה תיפול.

ההשפעה של 'רעידת האדמה' גרמה נזק רב יותר מאשר פגיעה ישירה החודרת לשריון המטרה, מכיוון שפיצוץ בתוך בונקר יפגע רק בסביבה הקרובה, וחלק גדול מהשפעת הפיצוץ יתפוגג באוויר. פגיעה ברעידת אדמה מטלטלת את כל היעד וגורמת לנזק מבני גדול בכל חלקיו, כאשר המטרה היא להפוך את התיקון ללא כלכלי.

טכניקה חלופית לשימוש בפצצה הייתה לכוון את עומק הפיצוץ כך שהמכתש שיווצר ישנה את פני השטח - תהליך זה שימושי בעת תקיפה של מסילות ברזל ומטרות דומות. הטאלבוי יכול היה לגרום למכתש בקוטר של 24 מטר ובעומק של 30 מטר, בניגוד לפצצות קונבנציונליות אשר הפיקו מכתשים רדודים רבים על פני יעד - הניתנים למילוי בקלות יחסית. מכתש גדול כמו זה שנוצר על ידי פצצת טולבוי דרש כמות גדולה יותר של משאבים ושימוש בכלים מכנים כבדים על מנת למלא.

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייתו של כל טלבוי דרשה עבודה רבה מכיוון שכל אחד מהם היה נבנה ברובו בעבודת יד ודרש שעות עבודה רבות בכל שלב ייצור. בנוסף החומרים ששימשו לבניית הפצצה היו יקרים, ורמת הגימור הנדרשת הייתה גבוהה מאוד בכל הקשור ליציקה של הפצצה והעיבוד השבבי. לדוגמה, כדי להגדיל את כוח החדירה, היה צורך לעבד במדויק תקע פלדה גדול ומוקשה במיוחד, ולהזדווג אותו במדויק לפתח האף של הפצצה; היה צורך לעבד את האוגיוב לצורה סימטרית לחלוטין בכדי להבטיח ביצועים אווירודינמיים מיטביים. בנוסף גודלה ומשקלה הגדולים של הפצצה הקשתה ביצוע העבודות המדויקות.

מילוי טורפקס נשפך ביד לבסיס המעטפת הפוכה לאחר שהמיסו אותה ב"קומקומים". השלב האחרון של מילוי חומר הנפץ הצריך לשפוך שכבה בעובי אינץ (2.54 סנטימר) של TNT טהור מעל מילוי טורפקס, ואחריו לאטום את הבסיס בשכבת בעובי 1000 מילימטרים של תערובת של שבבי עץ ושעווה עם שלוש גומחות גליליות עבור המרעומים שהוכנסו כאשר הפצצה חומשה.

פצצות טולבוי נחשבו יקרות יחסית ובמדיה ולא השתמשו בהם במהלך המבצע, נדרשו הצוותים להחזיר אותם לבסיס ולא להשליחם בבטחה בים כפי שעשו עם חימושים אחרים. [3]

בגלל עלות הייצור הגבוהה לכל יחידה, פצצות טולבוי שימשו אך ורק כנגד יעדים אסטרטגיים בעלי ערך גבוה שלא ניתן היה להשמיד באמצעים אחרים. כאשר התגלה כי ניתן להתאים את מטוסי הלנקסטר לשאת פצצה גדולה יותר מהטלבוי, וואליס ייצר את פצצת גראנד סלאם הגדול עוד יותר.

פעולות בהם נעשה שימושי בפצצות טולבוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שש פצצות טולבוי במערום בברדני, לינקולנשייר לפני שהועמסו על מטוסי RAF של טייסת מס' 9 באוקטובר או נובמבר 1944

יוני - אוגוסט 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנהרת הרכבת סומיר - נתיב הרכבת המבצעי היחיד מצפון לדרום על הלואר. היה השימוש הראשון בפצצות טולבוי. תשע-עשר פצצות טולבוי ושישה לנקאסטרים מצוידים באופן קונבנציונלי של טייסת 617תקפו בלילה שבין 8–9 ביוני 1944. טייסת 617 הונחתה אל היעד על ידי 83 לוחמי טייסת הנתיבים. הקו נהרס - פצצה אחת חדרה לצלע ההר והתפוצצה במנהרה בעומק של 18 מטר. הפיצוץ חסם את המנהרה לחלוטין. שום כלי טיס לא אבד במהלך הפשיטה.[1]

מבצע קשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע Crossbow היה מערך של אמצעים התקפיים והגנתיים שבוצעו כדי להתמודד עם איום הפצצה המעופפת V-1 הגרמנית וטילי ה-V-2 . כחלק מהמבצע, השתמשו בפצצות טולבוי במספר גיחות על מנת להשמיד אתרי טילים.

19 ביוני 1944 - Watten
הטולבוי שפגע הכי קרוב למטרה - טייסת 617 הצליחה לפקוע במרחק של 46 מהיעד - אתר שיגור V-2 מבוצר בכבדות.[4] הבונקר נהרס.
24 ביוני 1944 - ויזרנס
המטרה הייתה אתר הרכבה ושיגור V-2 המקושר לאתר וואטן. כמה להיטי טלבוי ערערו את היסודות אך לא חדרו לכיפה.[4] הבונקר ננטש.
25 ביוני 1944 - בונקר Siracourt V-1
טייסת 617 רשמה שלוש פגיעות ישירות בבונקר ללא אבידות.[4]
הנזק למבצר מימויקס כתוצאה מההתקפות האוויריות של בעלות הברית, ובכללן התקפות עם פצצות טאלבוי.
4 ביולי 1944 - סן-לאו-אסרנט
טייסת 617 השתמשה בשבע עשרה מטוסי לנקסטר הנושאים פצצות טולבויז, עם סיוע של מטוס מוסקיטו ומטוס מוסטנג, בניסיון לגרום לקריסת תקרת הגיר של המערות ששימשו כמחסני אחסון. בנוסף מטוסים מטייסת מס' 5 השלימו את התקיפה עם פצצות 1,000 ליברות (450 קילוגרם).[5] [6]


6 ביולי 1944 - מימויקקס
התקפה על מטרות נשק V.[5] [7] בסמוך לאחר ההפצצה לא היה ידוע הנזק שנגרם ממנה והמאמצים נמשכו לפגוע במטרה. בספטמבר אותה שנה מצאו כוחות קרקע של בעלות הברית מתקנים תת-קרקעיים ממלואים באדמה לאחר שפצצת טולבויז פגע באחד הפירים. נשק ה- V התגלה כתותח V-3 .[8]
17 ביולי 1944 - ויצרן
16 מטוסי לנקסטרים, שהובלו על מטוסי מוסקיטו ומוסטנג, הפציצו את ויצרנים - שלושה לנקסטרס הצליחו להטיל פצצות טולבוי (אחד פיספס, שניים אחרים חסמו את הכניסה למתקן). [9]
27 ביולי 1944 - ווטן
טלבוי אחד פגע במטרה אך לא חדר למבנה.[10]
31 ביולי 1944 - רילי לה מונטן
שני קצוות מנהרת הרכבת התמוטטו על ידי פצצות טולבוי שהוטלו על ידי טייסת 617.[5] מטוס הלנקסטר של ויליאם ריד נפגעה מטולבוי 'ידידותי' והתרסק.[11]

גיחות נגד מספנות גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה אוניות בעלות הברית ששטו בתעלה האנגלית ובאוקיינוס האטלנטי סבלו מתקיפות מצד צוללות גרמניות וספינות סיור שהוצבו בצרפת. רציפי הצוללות מוגנו מפני תקיפות אוויר קונבנציונלית על ידי גגות בטון עבים.

14 ביוני 1944 - לה האבר
כחלק מפשיטת היום המאסיבית הראשונה של RAF מאז סוף מאי 1943. התקיפה של מעגני ספינות הסיור בלה הבר התבצעה בשני גלים: הגל הראשון של ידי טייסת 1 והגל השני על ידי טייסת מס' 3. רגע לפני הגל הראשון, תקפו 22 מטוסי לנקאסטרס של טייסת 617 ו-3 מטוסי מוסקיטו לסימון. במסגרת התקיפה נרשמו כמספר פגיעות ברציפים ופצצה אחת הצליחה לחדור לגג.[4]
15 ביוני 1944 - נמל בולון
297 מטוסים: 155 מטוסי לנקסטרס, 130 מטוסי הליפקס, 12 מטוסי מוסקיטו, מטייסות מס' 1, 4, 5, 6 ו- 8 תקפו את נמל בולון. הליפקס אחד אבד. דו"ח צרפתי תיאר את ההרס הגדול כפשיטה הגרועה ביותר על בולון.[4] במהלך הפשיטה הפציצו 22 לנקאסטרים מטייסת 617 את הרציפים של ספינות הסיור עם פצצות טולבויז. בגלל עננות שהסתירה את המטרות חזרו עשרה מטוסים לבסיס עם הפצצות שלהם. עם זאת, הפשיטה נחשבה להצלחה שכן ספינות הסיור פרשו לאיג'ומידן שבחוף הולנד שם היו מוגנות טוב יותר אך פחות זמינות להפריע לתנועת חיל הים של בעלות הברית שתמכו בפלישה לנורמנדי. [12]
5 באוגוסט 1944 - ברסט
15 לנקסטרים של טייסת 617 תקפו את רציפי הצוללות הנאציות בברסט ורשמו שש פגיעות ישירות כאשר פצצות טולבוי חדרו לגגות הבטון. מטוס אחד הופל על ידי אש נ"מ. בתגובה לתקיפה ניסו הגרמנים לחזק אתרים אחרים בבטון עבה עוד יותר גרמו להסטת משאבים מפרויקטים אחרים.[13]
6 באוגוסט 1944 - קרומן
סגן תומאס קליפורד אייבסון הטיל טולבוי אחד, פצצה לא הצליחה לחדור למטרה.[14]
7 באוגוסט 1944 - לורינט
המשימה המתוכננת לטולבוי נגד רציפי צוללות בוטלה, במקום זאת הותקף בסיס הצוללות של קרומן.[14]
8 באוגוסט 1944 - לה פאליסי
סגן תומאס קליפורד אייבסון הטיל טולבוי אחד.[14]
28 באוגוסט 1944 - IJmuiden
סגן הטיסה תומאס קליפורד אייבסון הטיל טלבוי אחד.[14]

ספטמבר - נובמבר 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

23/24 ספטמבר 1944 - תעלת דורטמונד-אימס ליד Ladbergen, צפונית למינסטר
במהלך ההתקפה הלילית טייסת 617 רשמה שישה פגיעות ישירות עם טולבויס.[15]
7 באוקטובר 1944 - סכר Kembs צפונית לבזל
על מנת למנוע את האפשרות לשמור את מי הסכר כדי להציף את שטח ההתקדמות של חיילי ארצות הברית. הרסו את שערי הסכר עם פצצות טולבויז, ושחררו את המים המאוחסנים.[16]
15 באוקטובר 1944 - סכר סורף
מטרה זו שרדה תקיפה שנייה של מטוסי דמבוסטר מטייסת 9. פצצות הטולבוי נראו פוגעות בסכר אך לא הצליחו להרוס אותו.[16]

גיחות הפצצת ספינות טירפיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת הקרב הגרמנית טירפיץ היוותה איום משמעותי על שיירות שהפליגו לברית המועצות וממנה.

15 בספטמבר 1944 - ( מבצע Paravane )
פצצת טולבוי אחת פגע בטירפיץ, עברה דרך הסיפון הקידמי וגוף הספינה, והתפוצץ במים בצד הימני של החרטום. הפיצוץ הרס את החרטום והציף את התאים הקדמיים של ספינת הקרב מוצפים ב-2,000 טון מים. הפיצוצים של כמה פצצות טולבוי נוספים במים ליד הטירפיץ גרמו לקריסה של חלקים בגוף האוניה ומספר מחיצות. חמישה ספנים נהרגו וחמישה עשר נוספים נפצעו. [17] לאחר התקיפה הטירפיץ הוערך כי ידרשו תשעה חודשים לתיקון, אולם הדבר נחשב בלתי אפשרי בתנאים הקיימים ולכן ספינת הקרב הוסבה לסוללת ארטילריה צפה. [18][15]
29 באוקטובר 1944 - ( מבצע מניעה )
בגלל עננות שהחלה מעט לפני התקיפה, הוטלו 32 פצצות באופן "עיוור". [19] לא הושגו פגיעות ישירות אך פספוס אחד כמעט כופף את מוט המדחף של אחד המטוסים.[16]
12 בנובמבר 1944 - ( מבצע קטכיזם )
במבצע הסופי טובעה ה"טירפיץ", כאשר שלוש פצצות טולבוי פגעו בה,[20] ועוד כמה נפלו בקרבתה. [21] חלק מהפצצות נחתו בתוך מחסום הרשת נגד הטורפדו וגרמו למכתשים משמעותיים של קרקעית הים, והסירו חלק גדול ממחסום החול שנבנתה כדי למנוע את התהפכותה של הספינה. פצצה אחת חדרה לסיפון הספינה בין צריחיה אך לא הצליחה להתפוצץ. פגיעה שנייה באמצע הספינה בין מעוט המטוס לארובה, והרס לחלוטין את כל חגורת השריון של הספינה ופוצץ חור גדול מאוד בצד ובקרקעית הספינה, דבר שגרם להצפה משמעותיות ולהטיית הספינה ב-60 מעלות. פצצה שלישית פגעה בספינה בצד השמאלי של הצריח הראשי, והובילה בסופו של דבר לפיצוץ מחסנית תחמושת ולהתהפכות הספינה. [22] [23][24] [21]

דצמבר 1944 - אפריל 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

גג הבטון בעובי 11 רגל של בונקר הצוללת "פינק II" בהמבורג, לאחר שנחדר על ידי טולבוי בתחילת אפריל 1945

הפצצת רצפי צוללות גרמניות, דצמבר 1944 - אפריל 1945

15 בדצמבר 1944 - IJmuiden בחוף הולנד,
טייסת 617תקפה רציפי צוללות עם פצצות טולבויז. מסך עשן הפריע להפצצה, לא ניתן היה לראות את התוצאות.[14][25]
12 בינואר 1945 - ברגן
"32 מטוסי לנקסטר ומוסקיטו אחד תקפו רציפים של צוללות ומספנות בנמל ברגן. שלושה לנקסטרים מטייסת 617 ואחד מטייסת 9 אבדו; הגרמנים אמרו לתושבים המקומיים ש -11 מפציצים הופלו. בדו"ח מקומי נאמר כי שלוש פצצות טולבוי חדרו לגג הענק בעובי 3 מטר וגרמו נזק קשה לסדנאות, משרדים ולמחסנים בפנים".[14][26]
3 בפברואר 1945 - IJmuiden & Poortershaven
36 לנקסטרס מטייסת מספר 5 תקפו רציפים ב- IJmuiden (טייסת 9) ובפוארטרסאבן (617 טייסת) עם פצצות טולבוי. נרשמו פגיעות בשתי המטרות ללא אבדות.[27]
9 באפריל 1945 - המבורג
טייסת 617 הותקפה עם פצצות טולבוי וגרנד סלאמס. חלק מהפצצות פגעו במטרה שלהן ואף כלי טיס לא אבד.[28]
18 באפריל 1945 - הליגולנד
969 מטוסים: 617 לנקסטר, 332 הליפלקס ו-20 מוסקיטו מכל הטייסות הפציצו את הבסיס הימי, שדה התעופה והעיירה. שלושה הלייפקסים אבדו; האיים פונו למחרת בלילה.
19 באפריל 1945 - הליגולנד
36 מטוסי לנקסטר השתמשו בפצצות טאלבוי נגד עמדות החוף.[28]
8 בדצמבר ו- 11 בדצמבר 1944
סכר האורפט, 48 קילומטרים דרומית מערבית לקלן, הותקף כדי למנוע את השימוש בו על מנת להציף את האזור עם התקדמות כוחות אמריקאים. שפת הסכר נפגעה, אך הגרמנים מנעו נזק נוסף על ידי הורדת מפלס המים. [29] [30]
21 בדצמבר 1944 - פוליץ
14 במרץ 1945 - גשרי דרכים בבילפלד ו-ארנסברג

גשרי הדרכים הותקפו על ידי טייסות 617 ו-9 עם פצצות טולבוי וגראנד סלאם. הגשר בארנסברג שרד אבל מאה מטרים מגשר הדרכים בליפלד קרסו כתוצאה מאפקט רעידת האדמה של הפצצות.[31]

15 במרץ 1945 - הכפר של ארנסברג
גשר הדרכים של ארנסברג הותקף שוב על ידי טייסת 9. הגשר לא התמוטט.[31]
16 באפריל 1945 - ספינת קרב הקטנה <i id="mwAYo">Lützow</i>

הספינה ליצוב הותקפה על ידי טייסת 617. למרות ירי נ"מ אינטנסיבי, 15 מטוסים הצליחו להפציץ את המטרה באמצעות טולבוי ופצצות 1,000 ליברות (450 קילוגרם). החטאה הקרובה עם פצצת טולבוי קרעה חור גדול בתחתית הליצוב והיא שקעה לתחתית במים רדודים. לנקסטר אחד הופל (הלנקסטר האחרון שהופל במלחמה).[28] פצצה אחת נותרה טבועה בסמוך ל- Świnoujście באמצע השלוחה הראשית של תעלת Piast במשך 74 שנים. הפצצה שנחשפה במהלך עבודות ההכנה להעמקה של התעלה בספטמבר 2019[32] .

25 באפריל 1945 - ברגהוף

בית הנופש של היטלר, ברגהוף, ליד ברכטסגאדן הותקף בכוח מעורב שכלל שישה מטוסי לנקסטרים מטייסת 617 שהפילו את פצצות הטולבוי האחרונות במלחמת העולם השנייה. ההפצצה הייתה מדויקת ויעילה.[28]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרון מפציצי ה- V - ה- Handley Page Victor - תוכנן לשאת מטען פצצה שיכול לכלול שני טולבוי, או גרנד סלאם אחד בתוספת כלי נשק קטנים יותר.

השימוש על ידי ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-T-10 נבנה כגרסה האמריקנית של הטולבוי במשקל 5,400 קילוגרם, תוך שימוש במרכיבים אמריקנים. הפיתוח החל בנשת 1944 והתוכנית הייתה להשתמש בפצצות כריכוך לפני הפלישה לאיים המבוצרים באוקיינוס הפסיפי. בסופו של דבר לא נעשה בהם שימוש בגלל הכניעה של יפן לאחר השימוש בפצצות האטום. בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 הוחלף השם של ה-T-10 ל-M-121. במהלך מלחמת קוריאה מספר פצצות הוסבו לפצצות מונחות רדיו מסוג טרזון, פצצות אלו הוטלו על ידי מטוס בוינג B-29 במטרה להשמיד גשרי רכבת וסכרים.[33]

לאחר סיום מלחמת קוריאה ופרישתם של מפציצי B-29 ו- B-36, לחיל האוויר של ארצות הברית לא נשארו כלי טיס היכולים להטיל את ה-M-121, והפצצות הוכנסו לאחסון. ייצור ה- T-10 הסתיים בשנת 1955 ומטוס ה-B-36 היה המטוס המבצעי האחרון שיכול היה להפיל פצצה מסוג טולבוי שהורכבה בדרך המקובלת.[34] במהלך מלחמת וייטנאם, כמה פצצות ה-M-121 נשלחו לווייטנאם לאחר שהוסרו מהם תכריכי הזרימה האחוריים ומכלולי סנפיר הזנב למשימות קומנדו. בווייטנאם שולבו ראשי הקרב בכלי הנשק BLU-82 שהוטלו על ידי C-130 באמצעות בקרת מכ"ם. ראשי הקרב הותקנו על משטח ונמשכו על ידי מצנחים מרמפת הטעינה האחורית של C-130. לאחר שנפלו מהמטוס המצנחים ייצבו את ראש הקרב הגדול עד לפגיעה. אף עם מרעום באורך מטר וחצי שהורכב על ראש הפצצה פוצץ את הפצצה במרחק הנכון מהקרקע. אחד מאחרוני הפצצות ממלחמת העולם השנייה הוטל במהלך משימת קומנדו במטרה לפנות אזור נחיתה למסוקים על רכס במהלך קרב הגבעת המבורגר בווייטנאם ב־1969. הפצצה הוטלה מגובה 10,000 רגל (3,000 מטרים) ופגעה בדיוק במטרה. [35]

פצצה דומה שעדיין בשירות היא ה-T-12 Cloudmaker במשקל 43,000 ליברות (20,000 קילוגרם), הנישאת על ידי ה-Convair B-36 A. [36]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טולבוי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 RAF staff 2005a
  2. ^ Ellis 1998, p. 297.
  3. ^ Harris 2005, p. 237.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 RAF staff 2005
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 RAF staff 2005
  6. ^ Collier 1976, pp. 68, 84.
  7. ^ Brickhill 1951, p. תבנית:Page needed.
  8. ^ Zaloga, Johnson & Taylor 2008.
  9. ^ Dambusters.biz staff 2013.
  10. ^ "World War II German hardened A4/V2 rocket launch sites". בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2008. 
  11. ^ "Flight Lieutenant William Reid VC". News. Telegraph Media Group Limited 2008. 29 בנובמבר 2001. אורכב מ-המקור ב-17 February 2008. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2008. 
  12. ^ Jones 2002, pp. 254.
  13. ^ RAF staff 2005, August 1944
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 14.5 Keable 2008.
  15. ^ 15.0 15.1 RAF staff 2005
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 RAF staff 2005
  17. ^ Bishop 2012, p. 339.
  18. ^ Sweetman 2000, p. 121.
  19. ^ Brickhill, Paul (1954). The Dam Busters. Pan Books. p. 225
  20. ^ RAF staff 2005a, Tirpitz.
  21. ^ 21.0 21.1 Ziemke 1960, p. 311.
  22. ^ Garzke & Dulin, p. 272.
  23. ^ Garzke & Dulin, p. 273.
  24. ^ RAF staff 2005
  25. ^ RAF staff 2005
  26. ^ RAF staff 2005
  27. ^ RAF staff 2005
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 RAF staff 2005, April and May 1945
  29. ^ Jones 2002, pp. 507, 524.
  30. ^ Murray 2005.
  31. ^ 31.0 31.1 RAF staff 2005
  32. ^ Jedna z największych bomb II wojny światowej odnaleziona w Świnoujściu (One of the largest bombs of World War II found in Świnoujście, Onet, 20 September 2019,
  33. ^ Gunston 1979, p. 119.
  34. ^ The B-52 bomb bay lacked the length required to load a Tallboy.
  35. ^ McGowan 1988, pp. 64–68.
  36. ^ Magnesium Overcast, Dennis R. Jenkins, Specialty Press 2001–2002, ISBN 978-1-58007-129-1, photograph P.144

הפניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]