טולבוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טולבוי
Tall Boy Bombe.jpg
מידע כללי
סוג פצצת רעידת אדמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תכנון בארנס ואליס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מייצרת הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
יצרן ויקרס עריכת הנתון בוויקינתונים
משקל 5,443 ק"ג עריכת הנתון בוויקינתונים
יחידות שיוצרו 854 עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריית שירות
תאריכי שירות 8 ביוני 1944–25 באפריל 1945
מלחמות מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טוֹלבויאנגלית: Tallboy, פירוש מילולי: "נער גבוה") היא פצצה בקיבולת בינונית, במשקל 12,000 ליבראות, מסוג "רעידת אדמה", שפותחה על ידי המהנדס הבריטי ברנס וואליס ושימשה את חיל האוויר המלכותי במהלך מלחמת העולם השנייה.

הפצצה, במשקל של מעל חמש טונות, התגלתה כיעילה במיוחד בשימוש נגד מבנים מאסיבים ומוקשחים שלא ניתן היה להשמידם על ידי פצצות קונבנציונליות. מפאת גודלה המטוס היחיד שיכול היה לשאת את הפצצה היה המפציץ הכבד אוורו לנקסטר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וואליס הציג את רעיונותיו לפצצה בת 10 טונות במאמר בשנת 1941, בשם "הערה על שיטת התקפה על כוחות הציר". המאמר קבע כי פצצה גדולה מאוד המתפוצצת עמוק מתחת לפני האדמה ליד מטרה יכולה לזעזע את יסודות המטרה, זאת מכיוון שגלי הלם עוברים דרך האדמה בצורה חזקה יותר מאשר דרך אוויר.

וואליס תכנן מטוס בשם "מפציץ ניצחון" במשקל 50 טונות, שטף במהירות של 510 קמ"ש ברום של 45,000 רגל (14,000 מטרים) על מנת לשאת את הפצצה הכבדה למרחק מרבי של 6,400 קילומטרים. התוכנית לא יצאה אל הפועל כיוון שחיל האוויר התנגד לפיתוח של מטוס הנושא פצצה יחידה, ותנכנון המטוס נזנח אחרי 1942.

העיצוב והייצור של טולבוי נעשה ללא חוזה ביוזמת משרד המלחמה, בעקבות מאמר של וואליס משנת 1942 בשם "פצצה כדורית -טורפדו שטח" ועיצוב "פצצה קופצת" שתוכנן לפגיעה בסכר במסגרת מבצע נזיפה. מכיוון שפצצות אלו נבנו ללא חוזה, ה-RAF השתמש בפצצות שלא נרכשו ולכן היו עדיין רכושם של היצרן ויקרס. מצב זה תוקן לאחר ההכרה ביכולותיהן של פצצות אלו.

ההישגים של הטולבוי כללו את מבצע הקשת ב-24 ביוני 1944 על לה קופולה - יחד עם פצצות גראנד סלאמס - אשר ערערו את היסודות של בונקר ההרכבה של V-2 ; ותקיפה של מנהרת סומיר ב-8–9 ביוני 1944 בה השתמשו בפצצות אלו כדי לחדור דרך הגבעה ולהתפוצץ בתוך מנהרה בעומק 18 מטר מתחת לפני השטח.[1]

אחרונת ספינות הקרב של הקריגסמרינה, ה"טירפיץ", הוטבעה באמצעות מתקפה אווירית של פצצות טולבוי במהלך מבצע "קטכיזם".

עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שקיימת מגבלה על המשקל שמפציץ יכול לשאת, רוב הפצצות המוטסות הגדולות של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה ובמיוחד אלו הבריטיות, נבנו עם מעטפת דקה מאוד בכדי למקסם את משקל חומר הנפץ בפצצה. דבר זה היה שיפור ביחס לדגמי פצצות הבריטיות מהשלבים המוקדמים של המלחמה בהן כמות חומר הנפץ היה נמוך יחסית.

בכדי שפצצה תוכל לחדור לאדמה (או מטרות מוקשות) מבלי להתפרק, מארז הטולבוי היה צריך להיות חזק. לכן יצקו כל פצצה בחתיכה אחת מפלדה בעלת יכולת מתיחה גבוהה שתאפשר לה לשרוד את הפגיעה בקרקע לפני הפיצוץ. בנוסף, בכדי להשיג את החדירה הנדרשת, תכנן וואליס את הטולבוי בצורה אווירודינמית כך שכאשר היא נופלת מגובה רב היא מגיע למהירות סופית גבוהה בהרבה מהמהירות של פצצות רגילות.

בתכנון הסופי, זנב הפצצה (No. '78 Mark I) היה כמחצית האורך הכולל של הפצצה כולה; מעטפת הפצצה עצמה הייתה באורך 3 מטרים והאורך הכולל היא 6.4 מטרים. בדגמים הראשונים הייתה לפצצה נטייה להתגלגל ולכן שינו את מבנה הזנב כך שהסנפירים קיבלו פיתול קל דבר שגרם לפצצה להסתחרר עם נפילתה. ההשפעה הגירוסקופית של הסחרור עצרה את התנדנדות ואת הסבסוב, ושיפרה גם את האווירודינמיקה והדיוק.

טולבוי תוכננה ליפול מגובה אופטימלי של 18,000 רגל (5,500 מטרים) במהירות 270 קמ"ש ולפגוע בקרקע במהירות של 1,210 קמ"ש. [2] בתנאים אלו פגיעה של הפצצה בקרקע יכלה ליצור מכתש בעומק 24 מטרים ובקוטר של 30 מטרים ולחדור 4.9 מטרים של בטון.

המשקל של הטולבוי כ-12,000 ליברות (5,400 קילוגרם) והגובה המינימלי ממנו נדרש לשחרר את הפצצה גרמו לכך שהיה צורך להתאים במיוחד את המטוס הנושא את הפצצה. לוחות שריון ואפילו חימוש הגנתי הוסרו מהמטוס בכדי להפחית ממשקלו, בנוסף היה צורך להתאים את דלתות תא ההפצצה לגודלן של הפצצות.

במקביל הוכשרו טייסים מטייסת "דמבאסטרים" מס '617 לשימוש בכוונת הפצצה מיוחדת, ה- SBS ( Stabilizing Automatic Automatic Sight ). לצורך דיוק בהטלה, היה צורך להתחשב בטמפרטורה, מהירות הרוח וגורמים נוספים. הפצצה הייתה יעילה רק במידה וניתן היה לזהות את היעד בצורה ברורה, ומספר משימות לא צלחו או בוטלו בגלל קושי בזיהוי ובסימון מדויק של המטרות.

בשימוש כנגד מטרות תת-קרקעיות הותקנו בפצצה שלושה מנגנוני השהיה נפרדים (מס' 58 סימן I). מנגנונים אלו יזמו פיצוצים בהשהייה קבועה מראש, אשר נתנה לפצצה מספיק זמן לחדור לתוך היעד התת-קרקעי לפני הפיצוץ. את המנגנונים ניתן היה לכוון בהתאם לדרישות המשימה, להשהייה של 30 שניות או 30 דקות לאחר הפגיעה.

על מנת להבטיח פיצוץ, הותאמו לפצצה שלושה מרעומים מסוג 47 בחלק האחורי של הפצצה. השימוש במספר מרעומים שיפר באופן דרמטי את האמינות של הפצצה כיוון שאפילו אם שניים מהמרעומים כשלו, השלישי היה גורם לפיצוץ. עם זאת, לפחות טולבוי אחד התפוצץ במהלך התקיפה השנייה על סכר הסורף ונתגלה במהלך התיקונים בסוף שנת 1958 כאשר רוקנו את המאגר.

הפצצה כוונה למטרה במהלך פעולה והוכיחה שהיא מסוגלת לחדור עמוק לבטון מזוין מוקשה. עם זאת, זו לא הייתה הכוונה העיקרית של בארנס וואליס כאשר עיצב את הפצצה. לפי העיצוב המקורי הפצצה נועדה לפגוע בסמוך למטרה, לחדור את האדמה או הסלע שמתחת למטרה או מסביב לה ורק אז להתפוצץ במטרה להעביר את כל האנרגיה של הפיצוץ למבנה ולגרום לקריסתו. אפשרות אחרת הייתה ליצור מכתש מספיק גדול שהמטרה טיפול לתוכה.

ההשפעה של 'רעידת האדמה' גרמה נזק רב יותר מאשר פגיעה ישירה החודרת לשריון המטרה, מכיוון שפיצוץ בתוך בונקר פוגע רק בסביבה הקרובה, וחלק גדול מהשפעת הפיצוץ מתפוגג באוויר. פגיעה היוצרת רעידת אדמה אמורה לטלטל את כל היעד ולגרמת לנזק מבני גדול בכל חלקיו, כאשר המטרה הסופית היא להפוך את התיקון ללא כלכלי.

טכניקה חלופית לשימוש בפצצה הייתה לכוון את עומק הפיצוץ כך שהמכתש שיווצר ישנה את פני השטח - תהליך זה שימושי בעת תקיפה של מסילות ברזל ומטרות דומות. בניגוד לפצצות קונבנציונליות אשר הפיקו מכתשים רדודים רבים באזור היעד, הטולבוי היה יכול ליצור למכתש בקוטר של 24 מטר ובעומק של 30 מטר. מכתש שכזה דרש כמות גדולה יותר של משאבים ושימוש בכלים מכנים כבדים על מנת למלא.

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייתו של כל טולבוי נעשתה רובה בעבודת יד וברמות גימור גבוהות במיוחד בכל הקשור ליציקת מעטפת הפצצה והעיבוד השבבי כך שנדרשו שעות עבודה רבות עבור כל שלב ייצור. בנוסף עלות חומרי הגלם ששימשו לבניית הפצצה הייתה גבוהה. כך לדוגמה, בכדי להגדיל את כוח החדירה, היה צורך לעבד במדויק תקע פלדה גדול ומוקשה במיוחד, ולהתאים אותו במדויק לפתח האף של הפצצה; כן היה צורך לעבד את האוגיוב לצורה סימטרית לחלוטין בכדי להבטיח ביצועים אווירודינמיים מיטביים. בנוסף גודלה ומשקלה הגדולים של הפצצה הקשתה ביצוע העבודות המדויקות.

חומר הנפץ מסוג טורפקס ניצק באופן ידני לבסיס המעטפת הפוכה לאחר שהמיסו אותה ב"קומקומים" מיוחדים. לאחר מכן בשלב האחרון של מילוי חומר הנפץ היה צורך ליצוק שכבה בעובי אינץ (2.54 סנטימטר) של TNT טהור מעל שכבת הטורפקס, ולאטום את הבסיס בשכבה בעובי 1000 מילימטרים של תערובת של שבבי עץ ושעווה עם שלוש גומחות גליליות עבור המרעומים שהוכנסו כאשר הפצצה חומשה.

בגלל קשיי היצור ועלויות החומרים פצצות טולבוי נחשבו יקרות יחסית ובשונה מפריטי חימוש אחרים במידה ולא השתמשו בהם במהלך המבצע, נדרשו הצוותים להחזיר אותם לבסיס ולא להשליכם בבטחה בים. [3] מאותה סיבה, פצצות טולבוי שימשו אך ורק כנגד יעדים אסטרטגיים בעלי ערך גבוה שלא ניתן היה להשמיד באמצעים אחרים.

כאשר התברר כי ניתן להתאים את מטוסי הלנקסטר לשאת פצצה גדולה יותר מהטולבוי, וואליס ייצר את פצצת גראנד סלאם הגדולה עוד יותר.

פעולות בהם נעשה שימושי בפצצות טולבוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שש פצצות טולבוי במערום בברדני, לינקולנשייר לפני שהועמסו על מטוסי RAF של טייסת מס' 9 באוקטובר או נובמבר 1944

יוני - אוגוסט 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקיפת מנהרת הרכבת סומיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסילת הרכבת המבצעית היחידה מצפון לדרום על הלואר. בפעולה זאת השתמשו לראשונה בפצצות טולבוי. תשעה-עשר פצצות טולבוי בנוסף לשישה מטוסי לנקאסטרים מצוידים באופן קונבנציונלי של טייסת 617 תקפו בלילה שבין 8–9 ביוני 1944. המטוסים הונחו אל היעד על ידי 83 לוחמי טייסת הנתיבים. כתוצאה מהתקיפה המנהרה נהרסה, פצצה אחת חדרה לצלע ההר והתפוצצה במנהרה בעומק של 18 מטר. הפיצוץ חסם את המנהרה לחלוטין. שום כלי טיס לא אבד במהלך הפשיטה.[1]

מבצע קשת (Operation Crossbow)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע קשת כלל סידרה תקיפות שנועדו להתמודד עם איום הפצצה המעופפת V-1 הגרמנית וטילי ה-V-2 . כחלק מהמבצע, השתמשו בפצצות טולבוי במספר גיחות בכדי להשמיד אתרי טילים.

19 ביוני 1944 - Watten[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטולבוי שפגע הכי קרוב למטרה - טייסת 617 הצליחה לפגוע במרחק של 46 מטר מהיעד - אתר שיגור V-2 מבוצר בכבדות.[4] הבונקר נהרס.

24 ביוני 1944 - ויזרנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת התקיפה הייתה אתר הרכבה ושיגור של טילי V-2 הקשור לאתר וואטן. כמה פצצות טולבוי הצליחו לערער את היסודות של המטרה אך לא לכיפת המטרה.[4] בעקבות התקיפה הבונקר ננטש.

25 ביוני 1944 - בונקר Siracourt V-1[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסת 617 רשמה שלוש פגיעות ישירות בבונקר ששימש לאכסון פצצות V-1.[4]

הנזק למבצר מימויקס כתוצאה מההתקפות האוויריות של בעלות הברית, ובכללן התקפות עם פצצות טולבוי.
4 ביולי 1944 - סן-לאו-אסרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסת 617 השתמשה בשבע-עשרה מטוסי לנקסטר הנושאים פצצות טולבוי, מלוווים במטוסי מוסקיטו ומוסטנג, בניסיון לגרום לקריסת תקרת הגיר של מערות ששימשו כמחסני אחסון. בנוסף מטוסים מטייסת מס' 5 השלימו את התקיפה עם פצצות 1,000 ליברות (450 קילוגרם).[5] [6]

6 ביולי 1944 - מימויקקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפה על מטרות נשק V.[5] [7] מניתוח שלאחר ההפצצה לא היה ברור היקף הנזק שנגרם ונעשו מאמצים נוספים לפגוע במטרה. בספטמבר של אותה שנה, עם כיבוש האזור על ידי בעלות הברית, מצאו כוחות מתקנים תת-קרקעיים ממולאים באדמה לאחר שפצצת טולבוי פגעה באחד הפירים. בנוסף התברר שנשק ה- V שהיה מאוכסן במקום התגלה כתותח V-3 .[8]

17 ביולי 1944 - ויצרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

16 מטוסי לנקסטרים, שהובלו על ידי מטוסי מוסקיטו ומוסטנג, הפציצו את ויצרן- שלושה לנקסטרס הצליחו להטיל פצצות טולבוי (פצצה אחת פיספסה את המטרה והשניים אחרים חסמו את הכניסה למתקן). [9]

27 ביולי 1944 - ווטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טולבוי אחד פגע במטרה אך לא חדר למבנה.[10]

31 ביולי 1944 - רילי לה מונטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני קצוות מנהרת הרכבת התמוטטו על ידי פצצות טולבוי שהוטלו על ידי טייסת 617.[5] מטוס הלנקסטר של ויליאם ריד נפגעה כתוצאה מפגיעה של מטולבוי 'ידידותי' שהוטל מעליו והתרסק.[11]

גיחות נגד מספנות גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה אוניות בעלות הברית ששטו בתעלה האנגלית ובאוקיינוס האטלנטי סבלו מתקיפות מצד צוללות גרמניות וספינות סיור שיצאו מנמלים בצרפת. רציפי הצוללות מוגנו מפני תקיפות אוויר קונבנציונלית על ידי גגות בטון עבים.

14 ביוני 1944 - לה האבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מפשיטת היום המאסיבית הראשונה של RAF מאז סוף מאי 1943. התקיפה של מעגני ספינות הסיור בלה הבר התבצעה בשני גלים: הגל הראשון של ידי טייסת 1 והגל השני על ידי טייסת מס' 3. רגע לפני הגל הראשון, תקפו 22 מטוסי לנקאסטרס של טייסת 617 בסיוע 3 מטוסי מוסקיטו לסימון. במסגרת התקיפה נרשמו מספר פגיעות ברציפים ופצצה אחת אף הצליחה לחדור את אחד מגגות הרציפים.[4]

15 ביוני 1944 - נמל בולון[עריכת קוד מקור | עריכה]

297 מטוסים: 155 מטוסי לנקסטרס, 130 מטוסי הליפקס, 12 מטוסי מוסקיטו, מטייסות מס' 1, 4, 5, 6 ו- 8 תקפו את נמל בולון. הליפקס אחד אבד. דו"ח צרפתי תיאר את ההרס כתוצאה מהתקיפה כהרס הגדול ביותר בעיר כתוצאה מתקיפה אחת.[4] במהלך הפשיטה הפציצו 22 לנקאסטרים מטייסת 617 את הרציפים של ספינות הסיור הגרמניות עם פצצות טולבוי. כתוצאה מעננות שהסתירה את המטרות חזרו עשרה מטוסים לבסיס עם הפצצות שלהם. עם זאת, הפשיטה נחשבה להצלחה שכן ספינות הסיור הועברו לאיג'ומידן שבחוף הולנד שם היו מוגנות טוב יותר אך פחות זמינות להפריע לתנועת חיל הים של בעלות הברית שתמכו בפלישה לנורמנדי. [12]

5 באוגוסט 1944 - ברסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

15 לנקסטרים של טייסת 617 תקפו את רציפי הצוללות הנאציות בברסט ורשמו שש פגיעות ישירות כאשר פצצות טולבוי הצליחו לחדור את גגות הבטון של הרציפים. במהלך התקיפה, מטוס אחד הופל על ידי אש נ"מ. בתגובה לתקיפה ניסו הגרמנים לחזק אתרים אחרים בבטון עבה עוד יותר ובכך גרמו להסטת משאבים מפרויקטים אחרים.[13]

6 באוגוסט 1944 - קרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן תומאס קליפורד אייבסון הטיל טולבוי אחד, פצצה לא הצליחה לחדור למטרה.[14]

7 באוגוסט 1944 - לורינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשימה המתוכננת לטולבוי נגד רציפי צוללות בוטלה, במקום זאת הותקף בסיס הצוללות של קרומן.[14]

8 באוגוסט 1944 - לה פאליסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן תומאס קליפורד אייבסון הטיל טולבוי אחד.[14]

28 באוגוסט 1944 - IJmuiden[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן תומאס קליפורד אייבסון הטיל טולבוי אחד.[14]

ספטמבר - נובמבר 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

23/24 ספטמבר 1944 - תעלת דורטמונד-אימס ליד Ladbergen, צפונית למינסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההתקפה הלילית טייסת 617 רשמה שש פגיעות ישירות בעזרת פצצות טולבוי.[15]

7 באוקטובר 1944 - סכר Kembs צפונית לבזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת למנוע את האפשרות להציף את שטח ההתקדמות של חיילי ארצות הברית בעזרת המים שנאגרו על ידי הסכר. הרסו את שערי הסכר עם פצצות טולבוי, ושחררו את המים האצורים.[16]

15 באוקטובר 1944 - סכר סורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרה זו שרדה תקיפה שנייה של מטוסי דמבוסטר מטייסת 9. פצצות הטולבוי פגעו בסכר אך לא הצליחו להרוס אותו.[16]

גיחות הפצצה הטירפיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אניית המערכה הגרמנית טירפיץ היוותה איום משמעותי על שיירות שהפליגו לברית המועצות וממנה.

15 בספטמבר 1944 - ( מבצע Paravane )[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצת טולבוי אחת פגע בטירפיץ, עברה דרך הסיפון הקדמי וגוף הספינה והתפוצצה במים מצידו הימני של החרטום. הפיצוץ הרס את החרטום והציף את התאים הקדמיים של אוניית הקרב ב-2,000 טון מים. פיצוצים של מספר פצצות טולבוי נוספות במים ליד הטירפיץ גרמו לקריסה של מספר מחיצות וחלקים נוספים בגוף האוניה. כתוצאה מההפצצות חמישה מלחים נהרגו וחמישה עשר נוספים נפצעו. [17] לאחר התקיפה הטירפיץ הוערך כי ידרשו תשעה חודשים לתיקון האוניה, אולם בתנאים הקיימים הדבר נחשב בלתי אפשרי ולכן הוסבה האוניה לסוללת ארטילריה צפה. [18][15]

29 באוקטובר 1944 - (Operation Obviate)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל עננות שהחלה מעט לפני התקיפה, הוטלו 32 פצצות באופן "עיוור". [19] לא הושגו פגיעות ישירות אך פספוס אחד כמעט כופף את מוט המדחף של אחד המטוסים.[16]

12 בנובמבר 1944 - ( מבצע קטכיזם )[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע הסופי בו טובעה ה"טירפיץ", בעקפות פגיעה ישירה של שלוש פצצות טולבוי[20] בנוסף לעוד מספר פצצות שנפלו בקרבתה. [21] חלק מהפצצות פגעו במחסום הרשת נגד הטורפדו שנפרסה סביבה האנייה וגרמו למכתשים גדולים בקרקעית הים. פיצוצים אלו הרסו חלק גדול ממחסום החול שנבנה בכדי למנוע את התהפכות של האוניה. פצצה אחת חדרה לסיפון האנייה בין צריחיה אך לא התפוצצה . פצצה שנייה פגעה באמצע הספינה בין מעוט המטוס לארובה, והרסה לחלוטין את כל חגורת השריון של האנייה ופוצצה חור גדול בצד ובקרקעית האנייה שגרם להצפה ולהטיית האנייהב-60 מעלות. פצצה שלישית פגעה בצידו השמאלי של הצריח הראשי של האוניה, והובילה בסופו של דבר לפיצוץ מחסני תחמושת ולהתהפכות האנייה. [22] [23] [21][16]

דצמבר 1944 - אפריל 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

גג הבטון בעובי 11 רגל של בונקר הצוללת "פינק II" בהמבורג, לאחר שנחדר על ידי טולבוי בתחילת אפריל 1945

הפצצת רציפי צוללות גרמניות, דצמבר 1944 - אפריל 1945

15 בדצמבר 1944 - IJmuiden בחוף הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסת 617 תקפה רציפי צוללות בעזרת פצצות טולבוי. מסך עשן הפריע להפצצה ולא ניתן היה לראות את התוצאות.[14][24]

12 בינואר 1945 - ברגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

32 מטוסי לנקסטר מלווים במטוס מוסקיטו יחיד תקפו רציפים של צוללות ומספנות בנמל ברגן. שלושה לנקסטרים מטייסת 617 ואחד מטייסת 9 אבדו; הנאצים סיפרו לתושבים המקומיים ש -11 מפציצים הופלו. בדו"ח מקומי נכתב כי שלוש פצצות טולבוי חדרו לגג הענק בעובי 3 מטר וגרמו נזק קשה לסדנאות, משרדים ולמחסנים.[14][25]

3 בפברואר 1945 - IJmuiden & Poortershaven[עריכת קוד מקור | עריכה]

36 מטוסי לנקסטר תקפו רציפים ב- IJmuiden וב-Poortershaven בעזרת פצצות טולבוי. נרשמו פגיעות בשתי המטרות ללא אבדות לתוקפים.[26]

9 באפריל 1945 - המבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסת 617 תקפה בעזרת פצצות טולבוי וגרנד סלאם מטרות בעיר המבורג. חלק מהפצצות פגעו במטרה ואף כלי טיס לא אבד.[27]

18 באפריל 1945 - הליגולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

969 מטוסים השתתפו בתקיפה: 617 לנקסטר, 332 הליפלקס ו-20 מוסקיטו. מטרות התקיפה היו הבסיס הימי, שדה התעופה והעיירה. שלושה מטוסי הליפקס אבדו; בעקבות התקיפה האיים פונו.

19 באפריל 1945 - הליגולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

36 מטוסי לנקסטר השתמשו בפצצות טולבוי כנגד עמדות החוף.[27]

8 בדצמבר ו- 11 בדצמבר 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכר האורפט, 48 קילומטרים דרומית מערבית לקלן, הותקף כדי למנוע מהנאציחם להציף את האזור עם התקדמות כוחות אמריקאים. שפת הסכר נפגעה, אך הגרמנים מנעו נזק נוסף על ידי הורדת מפלס המים. [28] [29]

21 בדצמבר 1944 - פוליץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
14 במרץ 1945 - גשרי דרכים בבילפלד ו-ארנסברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשרי הדרכים הותקפו על ידי טייסות 617 ו-9 בעזרת פצצות טולבוי וגראנד סלאם. הגשר בארנסברג שרד. בליפלד התקיפה גרמה לקריסה כתוצאה מאפקט רעידת האדמה של הפצצות.[30]

15 במרץ 1945 - הכפר של ארנסברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר הדרכים של ארנסברג הותקף שוב על ידי טייסת 9. הגשר לא התמוטט.[30]

16 באפריל 1945 - ספינת קרב הקטנה Lützow[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה ליצוב הותקפה על ידי טייסת 617. למרות ירי נ"מ אינטנסיבי, 15 מטוסים הצליחו להפציץ את המטרה באמצעות טולבוי ופצצות 1,000 ליברות (450 קילוגרם). החטאה הקרובה של פצצת טולבוי קרעה חור גדול בתחתית הליצוב וגרמה לשקיעתה במים הרדודים. מטוס לנקסטר אחד הופל (הלנקסטר האחרון שהופל במלחמה).[27] פצצה אחת נותרה שקועה בסמוך ל- Świnoujście באמצע השלוחה הראשית של תעלת Piast במשך 74 שנים. הפצצה שנחשפה במהלך עבודות ההכנה להעמקה של התעלה בספטמבר 2019[31] .

25 באפריל 1945 - ברגהוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הנופש של היטלר, ברגהוף, ליד ברכטסגאדן הותקף בכוח מעורב שכלל שישה מטוסי לנקסטר מטייסת 617 שהפילו את פצצות הטולבוי האחרונות במלחמת העולם השנייה. ההפצצה הייתה מדויקת ויעילה.[27]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרון מפציצי ה- V - ה- Handley Page Victor - תוכנן לשאת מטען פצצה שיכול לכלול שני טולבוי, או גרנד סלאם אחד בתוספת כלי נשק קטנים יותר.

השימוש על ידי ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצת T-10 נבנתה כגרסה האמריקנית של הטולבוי במשקל 5,400 קילוגרם, תוך שימוש במרכיבים אמריקנים. הפיתוח החל בשנת 1944 והתוכנית הייתה להשתמש בפצצות כריכוך לפני הפלישה לאיים המבוצרים באוקיינוס השקט. בסופו של דבר לא נעשה בהם שימוש בגלל הכניעה של יפן לאחר השימוש בפצצות האטום. בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 הוחלף שם הפצצה ל-M-121. במהלך מלחמת קוריאה מספר פצצות הוסבו לפצצות מונחות רדיו מסוג טרזון, פצצות אלו הוטלו על ידי מטוס בואינג B-29 במטרה להשמיד גשרי רכבת וסכרים.[32]

עם סיום מלחמת קוריאה והוצאתם משירות של מפציצי B-29 ו- B-36, לחיל האוויר של ארצות הברית לא נשארו כלי טיס היכולים להטיל את ה-M-121, והפצצות הוכנסו לאחסון. ייצור ה-M-121 הסתיים בשנת 1955 ומטוס ה-B-36 היה המטוס המבצעי האחרון שיכול היה להפיל פצצה מסוג טולבוי.[33] במהלך מלחמת וייטנאם, כמה פצצות ה-M-121 נשלחו לווייטנאם לאחר שהוסרו מהם תכריכי הזרימה האחוריים ומכלולי סנפיר הזנב לצורך שימוש במשימות קומנדו. בווייטנאם שולבו ראשי הקרב של הפצצה ב-BLU-82 שהוטלו על ידי C-130 באמצעות בקרת מכ"ם. ראשי הקרב הותקנו גם על משטחים והוטלו מחוברים במצנחים מרמפת הטעינה האחורית של C-130. לאחר שהוטלו מהמטוס, המצנחים ייצבו את ראש הקרב הגדול עד לפגיעה. אף עם מרעום באורך מטר וחצי שהורכב על ראש הפצצה פוצץ את הפצצה במרחק הנכון מהקרקע. אחד מהפצצות האחרונות שנותרו ממלחמת העולם השנייה הוטלה במהלך משימת קומנדו במטרה לפנות אזור נחיתה למסוקים על רכס במהלך הקרב על גבעת המבורגר בווייטנאם ב־1969. הפצצה הוטלה מגובה 10,000 רגל (3,000 מטרים) ופגעה בדיוק במטרה. [34]

פצצה דומה שעדיין בשירות היא ה-T-12 Cloudmaker במשקל 43,000 ליברות (20,000 קילוגרם), הנישאת על ידי ה-Convair B-36 A. [35]

הפניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טולבוי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, web.archive.org, Saumur Tunnel, 9th June 1944, ‏2004-09-29
  2. ^ Ellis 1998, p. 297.
  3. ^ Harris 2005, p. 237.
  4. ^ 1 2 3 4 5 RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, יוני 1944
  5. ^ 1 2 3 RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, יולי 1944
  6. ^ Collier 1976, pp. 68, 84.
  7. ^ Brickhill, Paul., The dam busters, London: Pan, Rev. ed., 1983, ISBN 0-330-28083-X
  8. ^ Zaloga, Johnson & Taylor 2008.
  9. ^ Dambusters.biz staff 2013.
  10. ^ "World War II German hardened A4/V2 rocket launch sites". בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2008. 
  11. ^ "Flight Lieutenant William Reid VC". News. Telegraph Media Group Limited 2008. 29 בנובמבר 2001. אורכב מ-המקור ב-17 February 2008. בדיקה אחרונה ב-17 בפברואר 2008. 
  12. ^ Jones 2002, pp. 254.
  13. ^ RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, אוגוסט 1944
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 Keable 2008.
  15. ^ 1 2 RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, ספטמבר 1944
  16. ^ 1 2 3 4 RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, אוקטובר 1944
  17. ^ Bishop 2012, p. 339.
  18. ^ Sweetman 2000, p. 121.
  19. ^ Brickhill, Paul (1954). The Dam Busters. Pan Books. p. 225
  20. ^ RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk
  21. ^ 1 2 Ziemke 1960, p. 311.
  22. ^ Garzke & Dulin, p. 272.
  23. ^ Garzke & Dulin, p. 273.
  24. ^ RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, דצמבר 1944
  25. ^ RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, ינואר 1945
  26. ^ RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, בפברואר 1945
  27. ^ 1 2 3 4 RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, אפריל ומאי 1945
  28. ^ Jones 2002, pp. 507, 524.
  29. ^ Murray 2005.
  30. ^ 1 2 RAF History - Bomber Command 60th Anniversary, webarchive.nationalarchives.gov.uk, מרץ 1945
  31. ^ Jedna z największych bomb II wojny światowej odnaleziona w Świnoujściu (One of the largest bombs of World War II found in Świnoujście, Onet, 20 September 2019,
  32. ^ Gunston 1979, p. 119.
  33. ^ The B-52 bomb bay lacked the length required to load a Tallboy.
  34. ^ McGowan 1988, pp. 64–68.
  35. ^ Magnesium Overcast, Dennis R. Jenkins, Specialty Press 2001–2002, ISBN 978-1-58007-129-1, photograph P.144