טומאת שרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טומאת שרץ היא טומאה החלה על פגרים לא יבשים של שמונה בעלי חיים ממשפחת המכרסמים והלטאות: "החולד והעכבר והצב[1] למינהו והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט-ל')[2]

השרצים מטמאים את הנוגע בנבלתם, טומאה הנמשכת יום אחד בלבד (טומאת ערב), [היינו אם אכן טבל - אבל ללא טבילה הטומאה נמשכת ללא הגבלת זמן] אך לא מטמאים את נושא הפגר כאשר אינו נוגע בו.[3]

דיני הטומאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחד משמונה שרצים אלה לא מטמא בחייו אלא רק כשהוא מת ורק כשהוא לח (ולא יבש). שרץ מת ולח, מטמא אדם או כלים הנוגעים בו.

המטמאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק אותם מיני שרצים שפירטה התורה מטמאים אך שאר בעלי החיים הקטנים, כגון צפרדע, נחש, זבוב וכדומה - אין נבלתם מטמאת כלל.[4] גם דגים ושאר בעלי החיים הימיים אינם מטמאים בטומאת שרץ.

שיעור השרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבלת שרץ מטמאת רק אם היא בשיעור מינימלי של נפח זרע העדשה,[5] אשר קטן יותר משיעור כזית שנקבע לטומאת אדם מת או נבלת בעלי חיים. שיעור ה'עדשה' הוא השיעור הקטן ביותר שיש בדיני טומאה וטהרה.  עם זאת, איבר שלם של שרץ - מטמא אף אם אין בו שיעור עדשה.

דין נוסף המיוחד לטומאה זו הוא שהשרץ מטמא אף באונס (דהיינו גם כשהנוגע בנבלה לא התכוון ואף הוכרח נגד רצונו ליצור מגע עם השרץ, לדוגמה-נפל עליו שרץ מת).

שמונת השרצים (על פי פירוש רש"י)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמונת השרצים (על פי הזיהוי המודרני)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לא מדובר על בעל החיים שיש לו שריון, הקרוי כיום "צב", אלא על סוג של חרדון. רמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות, או סוג של קרפדה לפי התרגום לצרפתית עתיקה שמביא רש"י על הפסוק.
  2. ^ לזיהוי שרצים אלו ראו דעת מקרא שם, ובספר 'שיחת חולין' על מסכת חולין, עמ' תקכח-תקלא.
  3. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה א
  4. ^ משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א: "השרץ והצפרדע...". תלמוד בבלי מסכת ערובין דף יג עמוד ב: "נחש שממית ומרבה טומאה - טהור". רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות פרק ד הלכה יד.
  5. ^ משנה מסכת טהרות פרק ג משנה ד
  6. ^ "המדריך לדוחיים וזוחלים",מאת פ. אמיתי ב"גוגל ספרים"


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.