טוניו קרגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טוניו קרגר
Tonio Kröger
(1903) Tonio Kröger 11.10.2007.jpg
מידע כללי
מאת תומאס מאן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן אוטוביוגרפי, נובלה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1903 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טוניו קרגר היא נובלה שנכתבה על ידי תומאס מאן מוקדם בשנת 1901 בהיותו כבן 25 שנה. פורסמה לראשונה בשנת 1903. א' א' קנוף בניו יורק פרסם את המהדורה האמריקאית הראשונה בשנת 1936 בתרגום הלן טרייסי לואר-פוטר.[1]

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה עוקבת אחר מהלך חייו של אדם מימי בית הספר שלו לימי בגרותו. הבן של סוחר צפון גרמני ואם "דרומית" (קונסואלו) בעלת כישרונות אמנותיים. טוניו ירש תכונות משני צידי משפחתו. כילד הוא חווה רגשות מנוגדים של הבורגנים שבסביבתו. הוא חש גם נעלה עליהם בראייתו וגם קנאה בחיוניותם התמה. קונפליקט זה ממשיך גם לימי בגרותו של טוניו, כאשר נהיה לסופר מפורסם החי בדרום גרמניה. "כדי להיות לאמן" הוא מאמין, "על האדם למות מפני חיי היום-יום". נושאים אלה נפתרים רק בחלקם כאשר טוניו נוסע צפונה לבקר בעיר הולדתו. בעודו שם, טוניו נחשד בטעות כעבריין נמלט, דבר המחזק את חשדו הפנימי כי על האמן להיות יוצא דופן ביחס לחברה המהוגנת. כפי שאריך הלר – אשר הכיר את תומאס מאן באופן אישי – ציין, כי הנושא של טוניו קרגר הוא של "האמן כגולה מן המציאות", עם טרקוואדו טאסו של גתה (1790) וסאפפו של גרילפרצר (1818) כבני לוויה.[2] ועדיין היה זה אריך הלר אשר, קודם לכן, בנעוריו הוא, אבחן את הנושא הראשי של טוניו קרגר כהתאהבויותיו והסתבכויותיו של לב נלהב, כדי לתת להן ביטוי אינטלקטואלי במונחים אמנותיים.[3]

קשר ליצירות אחרות של תומאס מאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוניו קריגר יוצר צמד עם סיפור מפורסם יותר: "מוות בוונציה" (Der Tod in Venedig). שתי היצירות מתארות את חייו של אמן ומבטאות את עמדותיו של תומאס מאן על האמנות. בסיפור אחד האמן נוסע מדרום לצפון, בשני מצפון לדרום. אחד המסע מסתיים בפיוס קלוש והשני במוות. אך, כשם ש-ט' ג' רייד ציין: "ב'מוות בוונציה' תומאס מאן חוזר ממסע ומגיע לאלגוריה ושוב כותב ישירות על אמן-הכתיבה. אבל הישירות אינה של טוניו קרגר. שם הוא הביע בצורה לירית את חוויותיו המיידיות, כשהוא מגבש ומתפייס עם מה שעבר עליו."[4]

החשיבות של היצירה מונחת, ביסודה, באופיה האוטוביוגרפי, ובה במידה בתרומתה, דרך תיאור ידידות מיוחדת (amitié particulière) כתאוריה של האהבה. בשנת 1964 נעשה סרט על פי הנובלה בבימויו של Rolf Thiele.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Júlia da Silva Bruhns אימו של תומאס מאן שימשה השראה לקונסולאו, אימו של טוניו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Stories of three decades, WorldCat
  2. ^ Erich Heller, The Disinherited Mind: Essays in Modern German Literature and Thought, (Cambridge, Bowes & Bowes, 1952), p. 167. Cf. id., The Disinherited Mind (Harmondsworth, Penguin Books, 1961), p. 187.
  3. ^ Erich Heller, Flucht aus dem zwanzigsten Jahrhundert: Eine kulturkritische Skizze (Vienna, Saturn-Verlag, 1938), p. 9.
  4. ^ T. J. Reed, Thomas Mann: The Uses of Tradition (2nd ed.; , p. 144., Oxford, Clarendon Press, ), 1996