לדלג לתוכן

טוריים מצויים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןטוריים מצויים
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צלפאים
משפחה: מצליבים
סוג: טוריים
מין: טוריים מצויים
שם מדעי
Diplotaxis erucoides
קנדול, 1821

טוּרַיִם מְצוּיִים (שם מדעי: Diplotaxis erucoides) הם צמחים חד-שנתיים או דו-שנתיים ממשפחת המצליבים, הנפוצים באזור הים תיכוני[1][2]. צמח זה זקוף, מסתעף בעיקר מבסיסו וגובהו 15 עד 50 ס"מ, תפרחתו שופעת ופרחיו קטנים (5 עד 8 מ"מ), בצבע לבן ולעיתים רחוקות ורדרד. הפרח כולל 4 עלי גביע, 4 עלי כותרת שאינם קרומיים, ו-6 אבקנים (4 ארוכים ו-2 קצרים). בין בסיסי הזירים ממוקמים 4 צופנים. הפירות הם תרמילים מוארכים וישרים, הנפתחים לשתי קשוות ושני מגורות. הזרעים מסודרים בכל מגורה בשני טורים, תכונה שממנה נגזר שמו העברי והלועזי של הסוג.

טוריים מצויים מאכלסים שדות וצדי דרכים באזור הים תיכוני בישראל ובעולם ולעיתים יוצר מרבדי פריחה מרהיבים. צמח זה נחשב כעשב רע בשדות מעובדים ושדות חקלאיים נטושים ומוזנחים זה מקרוב וגם נחשב צמח צוף מעולה[3]. הפריחה נמשכת מאמצע דצמבר עד תחילת יוני ושיאה בין פברואר למאי[4].

בית גדול ותפוצה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרחים של טוריים מצויים
עלי הבסיס של טוריים מצויים
צופנים בין הזירים של טוריים מצויים
טוריים מצויים עם 6 אבקנים
טוריים מצויים פרח בצדודית
תקריב של פרח

תחום תפוצתו הטבעי של טוריים מצויים משתרע מאזור הים התיכון דרך סודן אל אתיופיה ועד למערב איראן. הוא גדל בעיקר בבתי גידול בעלי אקלים ממוזג.

בישראל הוא גדל כמעט בכל האזורים הים תיכונים ובאזורי ספר בצפון וישראל ובמרכזה[4].

טוריים מצויים כוללים שלושה תת-מינים:

  1. תת-מין טיפוסי (D. erucoides subsp. erucoides): תפוצתו הטבעית חופפת את תחום התפוצה הכללי של המין כולו. תת-מין זה תואר לראשונה למדע בשנת 1821.
  2. תת-מין ארוך תרמילים (D. erucoides subsp. longisiliqua): גדל באזורים סובטרופיים באלג'יריה ובמרוקו. תת-מין זה תואר לראשונה למדע בשנת 1981[5].
  3. תת-מין קוסני (D. erucoides subsp. cossoniana): גדל באזורים סובטרופיים באלג'יריה. תת-מין זה תואר לראשונה למדע בשנת 1991[6].

מורפולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבעולים זקופים, מסתעפים בעיקר מהבסיס ונושאים שערות פזורות ודי מהודקות שעולות מגבשושים.

העלים מסורגים, חסרי לוואים ומאופיינים בטעם חרדל, תכונה אופיינית למשפחת המצליבים.

העלים התחתונים, שמרוכזים בבסיס הצמח, גדולים, מאורכים ( 5 עד 15 ס"מ), מתחדדים לפטוטרת או יושבים ומאונים עמוקות באופן לא סדיר, לפעמים כמעט תמימים[7]. עלי הגבעול קטנים יותר, מוארכים-אזמליים עד מלבניים-סרגליים, שסועים או כמעט שלמים. הפטוטרות שעירות בדרך כלל, אורכן 0.5 ס"מ ומתארכות בשלבי הפרי[8].

התפרחת מסוג אשכול, והיא כמו הפרחים חסרי חפים[9]. הם ערוכים בקצות הגבעולים ורובם חונטים פרי, כך שהגבעול מתחת לפרחים הפתוחים מלא בתרמילים.

הפרחים דו-מיניים, בעלי סימטריה רדיאלית, וגדולים יחסית (5 עד 8 מ"מ) ובולטים על פי רוב. צבע הכותרת לבן, ולעיתים רחוקות ורדרד או עם כתמים סגולים על רקע לבן[7][10].

הגביע בעל 4 עלי גביע זקופים-פרושים, שאורכם נע בין 4 ל-8 מ"מ (לעיתים רחוקות קצרים יותר). לעיתים עלי הגביע בעלי גוון צבעוני. הם ערוכים בשני דורים, לסירוגין בין עלי הכותרת[7]. שני עלי הגביע הפנימיים ארוכים יותר מהחיצוניים, ובסיסם דמוי כיס עדין.

הכותרת בעלת 4 עלי כותרת מפורדים, שלרוב פרושים ופתוחים[10], ואורכם כמעט פי שניים מעלי הגביע. כל עלה כותרת מחולק לטרף רחב וציפורן קצרה. הטרף דמויי ביצה הפוכה-אליפטיות, מורחב ונעשה צר לציפורן באופן פתאומי לציפורן[8]. צבע עלי הכותרת לבן, ולעיתים רחוקות ורדרד או עם כתמים סגולים על רקע לבן וללא עורקים בולטים בצבעם.

האבקנים שמספרם 6, מפורדים, מסודרים בשני דורים. בדור הפנימי מצויים 4 אבקנים ארוכים ובדור הפנימי, 2 אבקנים קצרים יותר[7][8]. בין בסיסי הזירים מצויים צופנים.

השחלה עילית, בת 2 עלי שחלה מאוחים, עמוד השחלה אחד קצר 2 עד 6 מ"מ[7][10]. הצלקת בת שתי אונות ברורות. עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים מאוחים מתחת לשחלה כל אחד לחוד[7][9].

השליות דופניות. המחיצה המדומה העוברת משליה אחת לרעותה חוצה את השחלה לשתי מגורות[10][11].

הצופנים 4, (בלוטות המפרישות צוף) הם צופני מצעית טבעתיים, הם מצויים על פני המצעית בין בסיסי האבקנים[12]. הם ניכרים בצבעם הכהה ודומים לבלוטות צהובות שצורתן ומספרן שונים אצל סוגים שונים[7][10]. מספר הצופנים בסוג טוריים כאמור הם 4, מהם שני האמצעים גדולים וגלילים והצדדים קטנים יותר ודמוי כרית.

הפירות הם תרמילים מוארכים וישרים, פחוסים מהצדדים, זקופים-פרושים, אורכם 2 עד 6 ס"מ ובעלי מחיצה ברורה בין שתי המגורות. הם נפתחים בהבשלה באמצעות 2 קשוות מבסיסיהם לכל אורכן. הפירות הם תרמילים מוארכים וישרים, הנפתחים לשתי קשוות ושני מגורות. הזרעים מסודרים בכל מגורה בשני טורים, תכונה שממנה נגזר שמו העברי והלועזי של הסוג.

עוקץ הפרי קצר שבבסיס הפרי קצר בהרבה מגוף הפרי, והמקור חסר הזרעים שבקודקוד באורך 2 עד 6 מ"מ ואורכו גדול מרוחב הפרי או שווה לו. הקשוות נפוחות וצבוטות לסירוגין לאורכן[8].

הזרעים זעירים וערוכים על פי רוב בשני טורים בכל מגורה[10]. הזרעים כפופי עובר ומחוסרי אנדוספרם. השורשון בחלקו האחד של הזרע, ואילו הפסיגים בחלקו האחר. קליפת הזרע מכילה מוּצִילַגִים (רירים) התופחים עם הרטבת הזרעים[9].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טוריים מצויים בוויקישיתוף


הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Diplotaxis erucoides (L.) DC., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  2. ^ Diplotaxis erucoides, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, ‏4-6-2024
  3. ^ עזריה אלון, מיכה לבנה, דוד הלר (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 10, רמת גן, משרד הבטחון - ההוצאה לאור,: החברה להגנת הטבע, 1982, עמ' 113-114
  4. ^ 1 2 טוריים מצויים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  5. ^ Diplotaxis erucoides subsp. longisiliqua, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  6. ^ Diplotaxis erucoides subsp. cossoniana, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 176, 199
  8. ^ 1 2 3 4 .Zohary, M, Flora Palaestina – Part One, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1966, עמ' 305-8
  9. ^ 1 2 3 א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 140
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1989, עמ' 219
  11. ^ מיכאל זהרי, כל עולם הצמחים, תל אביב: עם עובד בע"מ, 1982, עמ' 394-400
  12. ^ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 197, 203, 531, 561, 599