טטיאנה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טטיאנה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
‏Великая Княжна Татьяна Николаевна
Tatiana Nikolaevna.jpg
הנסיכה הגדולה טטיאנה, תמונה משנת 1914
לידה 10 ביוני 1897
ארמון פטרהוף, סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית (1883-1917)האימפריה הרוסית (1883-1917)
נרצחה 17 ביולי 1918 (בגיל 21)
בית איפטייב, יקטרינבורג, הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה דגל רוסיה בשנים 1918-1937
שם מלא טטיאנה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
מדינה האימפריה הרוסית
מקום קבורה קתדרלת פטרופבלובסקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאית, אחות עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה האורתודוקסית הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית רומנוב
תואר הנסיכה הגדולה של רוסיה
אב ניקולאי השני, קיסר רוסיה
אם אלכסנדרה, נסיכת הסן
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הנסיכה טטיאנה תמונה מ-1906
טטיאנה לבושה במדי חיל הפרשים הרוסי. תמונה מ-1912
הנסיכות אולגה וטטיאנה. תמונה מ-1913

טטיאנה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיהרוסית Великая Княжна Татьяна Николаевна‏; 10 ביוני 1897 - 17 ביולי 1918) הייתה דוכסית גדולה של רוסיה, בתם של ניקולאי השני, אחרון קיסרי רוסיה, ושל אלכסנדרה, נסיכת הסן. אולגה הוצאה להורג בידי הצ'קה יחד עם כל משפחתה במהלך רצח משפחת הצאר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ואופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טטיאנה נולדה בארמון פטרהוף שבסנקט פטרבורג ב-10 ביוני 1897. היא הייתה הבת השנייה של ניקולאי השני, קיסר רוסיה ואלכסנדרה, נסיכת הסן. הייתה לה אחות גדולה בשם אולגה, שתי אחיות קטנות: מריה ואנסטסיה ואח בשם אלכסיי. היא נקראה "טטיאנה" על שם הדמות טטיאנה ברומן המפורסם של אלכסנדר פושקין, "יבגני אונייגין". הצאר נהנה מאוד מכך שיש לו שתי בנות שנקראות אולגה ואנסטסיה כמו האחיות ברומן המפורסם.

ילדי הצאר גדלו בצורה פשוטה ביותר. הם ישנו במיטות מחנה קשות ללא כריות למעט כשהיו חולים, בבוקר התרחצו באמבטיה קרה והיו אמורים לסדר בעצמם את חדריהם. כאשר הם לא היו עסוקים בדבר מה אחר, היה עליהם להכין מעשי רקמה שנמכרו באירועי צדקה שונים. רוב בני הבית, כולל המשרתים, לרוב פנו אל הנסיכה בשמה הפרטי, או בשמות החיבה "טניה" או "טאטיה" או "טטיאונצ'קה". היא הייתה קשורה במיוחד לאחותה אולגה. הן חלקו חדר ונהגו ללבוש את אותן בגדים. בשל כך הן כונו בארמון "הזוג הגדול" בעוד מריה ואנסטסיה כונו "הזוג הקטן". טטיאנה העריצה את אולגה, וכאשר אולגה חלתה בטיפוס, טטיאנה פרצה בבכי כשראתה אותה ולקח לאומנת שלה זמן רב לשכנע אותה שהיא תחלים. במראה החיצוני, היא דמתה מאוד לאמה, ונחשבה ליפה ביותר מבין ארבע בנותיו של הקיסר. היא הייתה רגילה שפונים אליה בשמה הפרטי, ונלחצה כאשר פנו אליה כאל "הוד רוממותך". היא הייתה מעשית וסמכותית מאוד, והיה לה כישרון מנהיגות טבעי. אחיותיה העניקו לה את הכינוי "האומנת", ואפילו אולגה המבוגרת לא התנגדה להעניק לה סמכות. האחיות נהגו לשלוח אות כנציגתן כאשר רצו להשיג מהוריהן דבר מה. היא גם הייתה קרובה מאוד לאמה, ונחשבה לבת המועדפת על הצארינה. היא הקפידה מאוד על לבושה ותסרוקתה, ועקבה באדיקות אחר האופנה. כמו אמה היא גם הייתה דתייה מאוד, וקראה בקביעות בתנ"ך. בתור נערה צעירה היא קיבלה דרגת כבוד של קולונל ברגימנט פרשים ונהגה לצאת בקביעות לסקור את מסדריו.

החברות עם רספוטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גריגורי רספוטין

הקיסרית אלכסנדרה והצאר ניקולאי היו בקשר הדוק עם הנזיר גריגורי רספוטין שנודע כבעל כוחות מיסטיים. קשר זה נבע בעיקרו מהתקווה שרספוטין יצליח לרפא את מחלתו של אחיה הצעיר של אנסטסיה, נסיך הכתר אלכסיי. בעידוד הוריהם, למדו עד מהרה הנסיכות לחבב ולהעריך את רספוטין. הם חשו בנוח בחברתו, ולעיתים אף נפגשו עמו כשהן לבושות בכותנות הלילה שלהן. הנסיכות נהגו להתייחס אליו כאל "ידידנו" או "החבר שלנו". היחסים החמים של משפחת המלוכה עם רספוטין המשיכו עד רציחתו של זה האחרון ב-30 בדצמבר 1916. על פי תיאורי עדי ראייה, הנסיכות כעסו מאוד כששמעו על הרצח, והיו קודרות מאוד זמן רב לאחר מכן. לאחר מותן התגלה כי ארבע הנסיכות ענדו קמעות עם תמונתו של רספוטין.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה, התבלטה טטיאנה בדעותיה הפטריוטיות, ובפעם התבטאה בגנות הגרמנים בנוכחות אמה שהייתה גרמנייה בעצמה. אמה נפגעה, וטטיאנה שלחה לה מכתב התנצלות והסבירה ששכחה כי אמה היא ממוצא גרמני והתייחסה אליה כאל רוסייה בלבד. אלכסנדרה ענתה לה שהיא אכן מרגישה רוסייה לכל דבר, והיא לא נפגעה מדבריה של טטיאנה אלא מהרכילות על קשריה עם הגרמנים, וממעשיהם של בני ארצה לשעבר. טטיאנה ואולגה שימשו כאחיות בצלב האדום וטיפלו בפצועי מלחמה. טטיאנה התמסרה לעבודה והצטערה שבגלל נעוריה נמנעים ממנה המקרים הקשים באמת. החוויה הייתה ייחודית עבור האחיות כיוון שהן נהנו מחופש תנועה גדול יותר מזה שהיה להן בארמון, ויכלו לדבר עם נשים אחרות פשוטות עם. באחת הפעמים הן אף ניסו לצאת לקניות, אולם עד מהרה גילו שהן לא יודעות להשתמש בכסף. עם הזאת, הקרבה הרבה לחיילים פצועים וגוססים, גבתה בסופו של דבר את מחירה מעצביה של אולגה. היא הפכה לדיכאונית ועצבנית, ובכמה הזדמנויות ניפצה שמשות והרסה מלתחות. בשל כך, היא הועברה מתפקיד אחות לעבודה משרדית בבית חולים. טטיאנה הייתה גם פטרונית של ארגון סיוע לפצועי מלחמה שכונה "ועדת טטיאנה" על שמה. טטיאנה הכירה באחריות שמוטלת על כתפיה כנסיכה, והופיעה בפומבי פעמים רבות כדי להעלות את המורל הלאומי. היא הפכה למפורסמת יותר משלוש אחיותיה. היא גם נהגה לעיתים קרובות באי-רשמיות, ולאנשים שלא זיהו אותה הזדהתה כ"טטיאנה ניקולייבנה" ללא תואר נוסף.

המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח משפחת הצאר

בשנת 1917 אביה הודח משלטונו במהפכת פברואר, ומשפחת המלוכה הושמה במעצר בית בפושקין. לפי עדותו של אלכסנדר קרנסקי קיבלה ממשלת המעבר בקשות רבות של אזרחים להוציא להורג את הצאר המודח. באוגוסט 1917 הועברה משפחת הצאר לטובולסק. הכוונה הייתה להעביר אותה למקום מרוחק ממסילת רכבת כדי להקשות על הבריחה. לאחר מהפכת אוקטובר הוחלט להעביר את משפחת רומנוב למוסקבה ולהעמיד את הצאר לדין. באביב נפל אלכסיי, ובגלל מחלתו לקה בשיתוק ברגליו. בשל כך עברה המשפחה ליקטרינבורג בשני שלבים. ב-22 באפריל הגיעו ליקטרינבורג ניקולאי, אלכסנדרה ובתם מריה, וב-23 במאי הגיעו יתר בני המשפחה עם משרתים.

המשפחה שוכנה ב"בית איפטייב". מבנה שהיה שייך לפני כן לקצין הנדסה ונהרס בשנות ה-70 של המאה ה-20. חוץ ממשפחת המלוכה גרו בבית חמישה משרתים, ובהם רופא המשפחה. כמה פעמים הוצע למשרתים לעזוב את המשפחה אך הם העדיפו להישאר למרות הסכנות. המשפחה התגוררה בבית איפטייב 78 ימים. בני המשפחה סבלו מפחד ומחוסר וודאות. הבנות תפרו את תכשיטיהן לתוך בגדיהן בתקווה למנוע את החרמתם. הן ואמן המציאו שמות קוד עבור כל אחד מפריטי הערך שלהם כדי להסתיר אותם (חלקם הוחרמו מיד עם הגיעם ליקטרינבורג).

בלילה שבין 17-16 ביולי 1918, נלקחו בני המשפחה ומעגל המשרתים המצומצם שלהם למרתף בטענה שהבית נמצא בסכנת התקפה של אנרכיסטים. כשירדו העצורים למרתף הבית והתאספו באחד החדרים, ביקשה הקיסרית שני כיסאות עבורה ועבור אלכסיי. הכיסאות הובאו, ולאחר מכן הודיע להם המפקד הבולשביקי שהם מוצאים להורג. הצאר רק הספיק להגיד "מה?" לפני שפתחו החיילים באש והרגו את כולם.

שרידי הגופות נמצאו במהלך חפירות שבוצעו בשנת 1979. לפי הוראת שלטונות ברית המועצות הוחזרו השרידים למקום מוצאם. בשנת 1991 חודשו החפירות ונקבע שהן גופותיהן של אלכסנדרה ובנותיה. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת DNA. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגולות. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פיוטר ופאבל ב-1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר השני, קיסר רוסיה
 
מריה, נסיכת הסן
 
כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק
 
לואיזה, נסיכת הסן-קאסל
 
קרל, נסיך הסן
 
אליזבת, נסיכת פרוסיה
 
אלברט, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה
 
ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה
 
 
 
 
 
דאגמאר, נסיכת דנמרק
 
 
 
 
 
לודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן
 
 
 
 
 
אליס, נסיכת הממלכה המאוחדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ניקולאי השני, קיסר רוסיה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלכסנדרה, נסיכת הסן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bokhanov, Alexander; Knodt, Manfred; Oustimenko, Vladimir; Peregudova, Zinaida; Tyutynnik, Lyubov (1993). The Romanovs: Love, Power, and Tragedy. London: Leppi Publications. ISBN 0-9521644-0-X
  • Christopher, Peter; Kurth, Peter; Radzinsky, Edvard (1995). Tsar: The Lost World of Nicholas and Alexandra. Boston: Little Brown and Co. ISBN 0-316-50787-3
  • Dehn, Lili (1922). The Real Tsaritsa. alexanderpalace.org.
  • Eagar, Margaret (1906). Six Years at the Russian Court. alexanderpalace.org.
  • Gilliard, Pierre. Thirteen Years at the Russian Court alexanderpalace.org.
  • King, Greg; Wilson, Penny (2003). The Fate of the Romanovs. Hoboken, New Jersey: John Wiley and Sons, Inc. ISBN 0-471-20768-3
  • Kurth, Peter (1983). Anastasia: The Riddle of Anna Anderson. Boston: Back Bay Books. ISBN 0-316-50717-2
  • Lovell, James Blair (1991). Anastasia: The Lost Princess. Washington, D.C.: Regnery Gateway. ISBN 0-89526-536-2
  • Mager, Hugo (1998). Elizabeth: Grand Duchess of Russia. New York: Carroll and Graf Publishers, Inc. ISBN 0-7867-0678-3
  • Massie, Robert K. (1967). Nicholas and Alexandra. New York: Dell Publishing Co. ISBN 0-440-16358-7
  • Massie, Robert K. (1995). The Romanovs: The Final Chapter. New York: Random House. ISBN 0-394-58048-6
  • Maylunas, Andrei; Mironenko, Sergei (eds), Galy, Darya (translator) (1997). A Lifelong Passion, Nicholas and Alexandra: Their Own Story. New York: Doubleday. ISBN 0-385-48673-1
  • Occleshaw, Michael (1993). The Romanov Conspiracies: The Romanovs and the House of Windsor. London: Orion Publishing Group Ltd. ISBN 1-85592-518-4
  • Rappaport, Helen (2008). The Last Days of the Romanovs. New York: St. Martin's Griffin. ISBN 978-0-312-60347-2
  • Radzinsky, Edvard (1992). The Last Tsar. New York: Doubleday. ISBN 0-385-42371-3
  • Radzinsky, Edvard (2000). The Rasputin File. New York: Doubleday. ISBN 0-385-48909-9
  • Sams, Ed. "Victoria's Dark Secrets". curiouschapbooks.com.
  • Shevchenko, Maxim. "The Glorification of the Royal Family". Nezavisemaya Gazeta, May 31, 2000.
  • Vorres, Ian (1965). The Last Grand Duchess. New York: Scribner. ASIN B-0007-E0JK-0
  • Vorres, Ian (1985). The Last Grand Duchess. London: Finedawn Press (3rd edition)
  • Vyrubova, Anna. Memories of the Russian Court. alexanderpalace.org.
  • Zeepvat, Charlotte (2004). The Camera and the Tsars: A Romanov Family Album. Stroud: Sutton Publishing. ISBN 0-7509-3049-7

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]