טיבריוס
 | |||||
| לידה |
16 בנובמבר 42 לפנה"ס רומא, הרפובליקה הרומית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
16 במרץ 37 (בגיל 77) מיסנום, האימפריה הרומית | ||||
| מקום קבורה |
 מאוזוליאום אוגוסטוס, רומא | ||||
| שם לידה |
Tiberius Claudius Nero  | ||||
| מדינה | האימפריה הרומית | ||||
| תארים |
אוגוסטוס | ||||
| השקפה דתית |
דת רומא העתיקה | ||||
| בת זוג |
ויפסניה אגריפינה יוליה אוגוסטי פיליאה | ||||
| ילדים |
דרוסוס יוליוס קיסר גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר (מאומץ) | ||||
| פרסים והוקרה |
אלוף אולימפי (4 לפני הספירה) | ||||
| שושלת היוליו-קלאודיים | |||||
| אב |
טיבריוס קלאודיוס נירון אוגוסטוס קיסר (מאמץ) | ||||
| אם | ליוויה | ||||
| |||||
טִיבֶּרְיוּס קְלַאוּדִיוּס נֵירוֹן קֵיסָר (16 בנובמבר 42 לפנה"ס – 16 במרץ 37 לספירה) היה קיסר רומא מ-14 עד 37 לספירה. טיבריוס היה הקיסר השני מהשושלת היוליו-קלאודית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טיבריוס נולד ב-42 לפנה"ס, אביו היה הסנאטור טיבריוס קלאודיוס נירון ואימו הייתה ליוויה. כתוצאה ממלחמת האזרחים שפרצה עם הירצחו של יוליוס קיסר משפחתו של טיבריוס נאלצה להימלט מרומא, אולם ב-39 לפנה"ס הם הורשו לחזור כשהוכרזה חנינה כללית.
אימו של טיבריוס, ליוויה, התגרשה מאביו ונישאה לאוגוסטוס ב-39 לפנה"ס, בעת שהייתה בהיריון עם אחיו דרוסוס. טיבריוס נשאר להתגורר עם אביו וכשזה מת ב-33 לפנה"ס הוא עבר להתגורר עם אימו ועם אוגוסטוס.
בצילו של אוגוסטוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]טיבריוס גדל עם אחיו דרוסוס, עם יוליה שהייתה אחותו החורגת, ועם מרקוס קלאודיוס מרקלוס, אחיינו של אוגוסטוס.
הוא זכה לחינוך המעולה ביותר באימפריה. אף שלא היה כל ביטחון שהוא יירש את אוגוסטוס כקיסר, היה ברור שימלא תפקידים חשובים במערך האימפריאלי.
הקריירה הצבאית של טיבריוס החלה בגיל 15, כשהתלווה לאוגוסטוס לסיור בגאליה, שם החל ללמוד את מלאכת הצבא. הוא זכה לפרסום, תהילה ב-20 לפנה"ס כשהחזיר את דגלי הלגיונות הרומאיים שנפלו לידי הפרתים, בניסיונות הפלישה הכושלים של מרקוס אנטוניוס ושל מרקוס ליקיניוס קראסוס.
כשטיבריוס חזר לרומא הוא נישא לויפסניה אגריפינה, בתו של מרקוס ויפסניוס אגריפה מצביאו הראשי של אוגוסטוס. אף שהיה מדובר בנישואים פוליטיים לצורך חיזוק הקשר בין אוגוסטוס לאגריפה, טיבריוס אהב את אשתו אהבה עמוקה. הוא התמנה לפראיטור והצטרף לאחיו שלחם בגבול האימפריה המערבי. בעוד דרוסוס לחם בשבטים שישבו בגאליה נארבוננסיס, טיבריוס נלחם כנגד השבטים שישבו בהרי האלפים ובגאליה לוגדוננסיס (Gallia Lugdunensis). לבסוף, טיבריוס חזר לרומא ב-13 לפנה"ס עטור תהילה, והתמנה לתפקיד קונסול.
מותו של אגריפה ב-12 לפנה"ס הציב בעיה בפני אוגוסטוס, שתכנן להפוך את נכדיו ליורשיו, אך חשש מהאפשרות שימות בעוד נכדיו עדיין צעירים, ובהיעדר יורש מבוגר כמו אגריפה - תידרדר המערכת הפוליטית ברומא לכאוס.
פתרונו של אוגוסטוס היה לחתן את יוליה עם אחיה החורג טיבריוס, כדי להעניק לבנו המאומץ מעמד כמו של אגריפה, ועל ידי הנישואים להפכו למגינם של נכדיו. אוגוסטוס הורה לטיבריוס להתגרש מאשתו והשיא אותו ליוליה. הנישואים נועדו לכישלון, (א) כיוון שטיבריוס נטר ליוליה על שאולץ להתגרש מאשתו האהובה, ו-(ב) משום שיוליה תיעבה את טיבריוס, ולא טרחה להסתיר את ניאופיה.
טיבריוס המשיך לצבור כוח, ובמות אחיו דרוסוס ב-9 לפנה"ס נחשב ליורשו של אוגוסטוס. ב-12 לפנה"ס נשלח טיבריוס לדכא מרד שפרץ בפאנוניה; דיכוי המרד נמשך כשלוש שנים וטיבריוס בחר לנהל מלחמת גרילה תוך השמדת יבולי המורדים כדי להרעיבם, טקטיקה שספגה ביקורת ברומא. עם חזרתו לרומא הוא מונה שוב לקונסול ולטריבון, והוטלה עליו המשימה לצאת למזרח האימפריה ליישוב הסכסוך עם הפרתים.
ב-6 לפנה"ס הפתיע טיבריוס בהודיעו על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה ופרישה לאי רודוס. היסטוריונים חלוקים לגבי מניעיו של טיבריוס: יש סבורים שמחה בכך נגד העובדה שאוגוסטוס טיפח את מעמד נכדיו הצעירים גאיוס ולוקיוס, והחשש שהם יועדפו על פניו בסדר הירושה. מנגד, וליוס פטרקולוס גורס שטיבריוס קיבל את תוכניותיו של אוגוסטוס ופרישתו לא הייתה אלא מעשה אבירות, כיוון שלא רצה שפרסומו ותהילתו יעיבו על התפתחות הנסיכים הצעירים.
מכל מקום בעקבות מות לוקיוס בשנת 2 לספירה ומות גאיוס כעבור שנתיים, אוגוסטוס קרא לטיבריוס לחזור לרומא והחזירו לכהן כטריבון, אלא שהפעם הוא אומץ באופן רשמי על ידי אוגוסטוס - שמצידו הכריח אותו לאמץ את אחיינו גרמניקוס, שהיה חביבו של אוגוסטוס, מתוך כוונה שטיבריוס יכהן בין שלטון אוגוסטוס לשלטון גרמניקוס וצאצאיו.
קיסר רומא
[עריכת קוד מקור | עריכה]במות אוגוסטוס החזיק טיבריוס בסמכויות של פרינקפס אך חסרו לו תאריו של אביו המאמץ: אוגוסטוס, אבי המולדת והתהדרות בכתר האזרחי. תחילה הציע טיבריוס לסנאטורים לחלוק יחד אתם בעול השלטון, כמו בימי הרפובליקה, אך הם דחו את הצעתו ותבעו ממנו - תוך התרפסות, לכהן כשליט יחיד. דו-שיח מזויף זה התפרש אצל ההיסטוריונים העתיקים כצביעות והעמדת פנים מצד טיבריוס, אך ייתכן גם שנבע מהיעדר כללים ברורים להעברת השלטון.
בכניסתו לתפקיד העביר טיבריוס את סמכות בחירת המגיסטרים מאספת העם לסנאט. בהמשך ניסה לשפר את המינהל בפרובינקיות בהארכת משך זמן כהונת הנציבים מתוך הנחה שדבר זה יגרום להם לנהוג ביתר ריסון כלפי האוכלוסייה המקומית.
בתחילת שלטון טיבריוס פרץ מרד בקרב הלגיונות שהיו מוצבים בפאנוניה ובגרמניה, כיוון שלא שולם להם בונוס כספי כמובטח על ידי אוגוסטוס. טיבריוס שלח את בנו דרוסוס יוליוס קיסר ואת גרמאניקוס להרגיע את הלגיונות המורדים. גרמניקוס לא הסתפק בכך, הוא ארגן את המורדים, חצה את הריין ופלש לשטחם של השבטים הגרמאניים. לפי טקיטוס הוא כבש את כל השטח בין הריין לאלבה והצליח להחזיר שניים מנסי הלגיונות שאבדו בקרב יער טויטובורג.
טיבריוס עצר את מסע הכיבושים של גרמניקוס וציווה עליו לחזור לרומא בשנת 17. ייתכן שעשה זאת מתוך קנאה וחשש שגרמאניקוס האהוד יאיים על מעמדו, וייתכן גם שבכך בחר למלא את צוואתו של אוגוסטוס שהמליץ לא להרחיב את האימפריה. עם שובו נערך לו טריומף וטיבריוס מינה אותו בשנת 18 לאחראי על הפרובינקיות המזרחיות, כסימן למעמדו כיורש העצר. גרמאניקוס לא שרד בתפקידו החדש כי הורעל על ידי מושל סוריה, גנאיוס קלפורניוס פיסו. כשהועמד למשפט איים פיסו, על פי טקיטוס, להפליל את טיבריוס במעורבות ברצח, אך כשנוכח שהסנאט התייצב כנגדו, הוא בחר להתאבד, והשאלה אם באמת לטיבריוס היה חלק ברצח גרמאניקוס - נותרה ללא מענה.
טיבריוס חלק את הסמכות הטריבונית בשנת 22 עם בנו דרוסוס, מה שמצביע על כך שייעד אותו כיורשו, אולם דרוסוס נפטר כעבור שנה וטיבריוס לא מינה לו מחליף. טיבריוס החל לבלות יותר זמן בהתבודדות מחוץ לרומא עד שבשנת 26 עבר להתגורר באופן קבוע באי קאפרי.
בעזבו את רומא הוא השאיר את מפקד המשמר הפרטוריאני, סיאנוס, כממלא מקומו בהנהגת רומא. סיאנוס הנהיג משטר של טרור בעיר, וערך משפטי ראווה לסנאטורים ולפרשים עשירים. כתוצאה מעיקול רכוש המורשעים התעשר אוצר הקיסרות, וסולקו מתנגדים אפשריים למשילותו. כוחו של סיאנוס עלה כשכיהן בשנת 31 כקונסול ביחד עם טיבריוס, אך כיון שטיבריוס ישב בקאפרי - הוא שלט בפועל כקונסול יחיד, והפך לאחד האנשים החזקים ביותר ברומא.
לימים טיבריוס החליט להדיחו, בהוקיעו אותו במכתב לסנאט, וסילק אותו מפיקוד על המשמר הפרטוריאני. זה הצית גל אלימות כנגד סיאנוס, שהוצא לבסוף להורג. העם התעלל שלושה ימים בגופתו שהושלכה בסוף לנהר הטיבר. לפי טאקיטוס, רבים מתומכי סיאנוס מצאו את מותם בגל הטיהורים ואף בתו הפעוטה של סיאנוס נאנסה ונתלתה.
מניעיו של טיבריוס להדחתו וחיסולו של סיאנוס אינם ברורים. לפי חלק מן המקורות הובילה לכך שאפתנותו האדירה של סיאנוס, שהתכוון לרשת את טיבריוס ואף עמד בראש קנוניה לרציחתו. מנגד, יש המייחסים את היוזמה לטבעו הפרנואידי של טיבריוס, שהחליט כי סיאנוס צבר יותר מדי כוח, ויש לחסלו. היסטוריונים מודרניים הציעו אפשרות שלישית לפיה עלייתו של סיאנוס לגדולה עוררה התנגדות בקרב מעמד האצולה הוותיק, והתנגדות עצומה זו שכללה אנשי מפתח ברומא - לא הותירה ברירה בידי טיבריוס אלא לחסלו.
טיבריוס המשיך למשול באימפריה מקאפרי, שם לפי עדותו של סווטוניוס, אימץ אורח חיים של פריצות, זימה וסטיה. אף שניתן לחשוד שסווטוניוס נקט לשון הגזמה בתיאוריו, יש בכך להעיד על הידרדרות בתדמית הציבורית של טיבריוס.
לבסוף טיבריוס זימן את קליגולה וגמלוס לקאפרי והכריז על שניהם כיורשיו; הוא נפטר בשנת 37, ולפי אחד הדיווחים הוא נרצח על ידי קליגולה.
אישיותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אופיו של טיבריוס, נחשב לקודר וסגור והוא זכה לכינוי "העצוב בבני האדם". טיבריוס התנגד לקבלת תוארי כבוד ודברי חנופה. מסופר שכאשר הציע הסנאט לקרוא לאחד מחודשי השנה על שמו – כבוד לו זכו קודמיו, יוליוס קיסר ואוגוסטוס – שאל טיבריוס בסרקזם מה יעשה הסנאט אם יהיו ברומא בסופו של דבר שלושה עשר קיסרים...
טיבריוס והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 19 לספירה, בתקופת שלטונו של טיבריוס,[1] גורשו, כנראה ביזמת הסנאט חלק מיהודי העיר רומא, ולצדם גורשו גם אנשים שסגדו לאלה המצרית איסיס. מספר גדול של יהודים (לפי טקיטוס כ-4,000 יהודים שנשלחו לסרדיניה) נדרשו להתגייס ללגיונות הצבא ואלו שסירבו - נענשו או הוגלו. ייתכן שחלק מהיהודים הורשו להישאר בתנאי שימירו את אמונתם. הפעולה ננקטה אך ורק כלפי יהודי העיר רומא עצמה, והיא לא פגעה במעמדם האזרחי או ברכוש (relegatio ולא deportatio).[2] היהודים שמחוץ לרומא.
הפרשה מופיעה במספר מקורות מהעת העתיקה, אך אין אחידות דעות בין המקורות על סיבת הגירוש, וחוקרים מודרניים העלו השערות שונות בנושא.[3]
יוספוס פלאוויוס בספרו קדמוניות היהודים מסוף המאה ה-1 לספירה, טוען שהגירוש נעשה בשל פעילותו של נוכל יהודי מארץ ישראל ועוזריו, שפיתו את פולביה, אשה מיוחסת שהצטרפה אל דת היהודים, לשלוח פורפירה וזהב לבית המקדש שבירושלים, אלא שהללו לקחו את תרומתה לצורכיהם האישיים. בעלה של פולביה, הסנאטור גאיוס סנטיוס סאטורנינוס (אנ'), סיפר זאת לידידו הקיסר, וזה "ציווה לגרש את כל היהודים מרומי". הקונסולים גייסו לצבא ארבעת אלפים מהם ושלחו אותם לאי סרדיניה, והענישו רבים מהם "שלא רצו לשרת בצבא בגלל שמירת חוקי אבותיהם". יוספוס מסכם כי היהודים "גורשו מן העיר ברשעתם של ארבעה אנשים".[4]
הסיפור שמספר יוספוס לא מקובל על חוקרים מודרניים ולא מופיע במקורות עתיקים אחרים. עם זאת, חלק מהחוקרים מקבלים את ההשערה שהגירוש נעשה מסיבות הקשורות לדת ומוסר, או בשל הצלחתם של היהודים בגיור רומאים והפצת דתם בעיר. טענה זו מופיעה ב"היסטוריה רומאית" של קסיוס דיו, שנכתבה במאה ה-3 לספירה. לדבריו "משנהרו היהודים בהמוניהם לרומא ועסקו בהמרת רבים מבני המקום לאורחותיהם, הוא [טיבריוס] גירש את רובם".[5][6] סווטוניוס, סופר רומי בן המאה השנייה לספירה, מציין שטיבריוס הטיל על היהודים גם גיוס בכפייה בשל אמונתם: "מנהיגים דתיים דיכא בחוזק-יד, בייחוד של המצרים והיהודים, וכפה על המחזיקים באמונת-הבל זו לשרוף את בגדי-הפולחן שלהם על כל אביזריו. את הנוער היהודי גייס לשירות צבאי ופיזרם בפרובינציות שאקלימן קשה; את שאר בני העם הזה... הרחיק מן העיר, ואיים בעונש של עבדות-עולם על אלה שלא יצייתו".[7]
טקיטוס מספר כי הסנאט דן בדבר "עקירת הפולחן המצרי והיהודי" והחליט "כי ארבעת־אלפים איש ממעמד העבדים המשוחררים, המנוגעים באמונות תפילות אלו והכשרים מצד גילם", יישלחו לסרדיניה "להדביר שם את השודדים; ואם יאבדו בשל האקלים הקשה, לא יהיה הנזק שווה הרבה", ועל האחרים ציוו "לצאת מאיטליה אם לא יסורו מעל העבודה הטמאה עד מועד מסוים".[8] אולם בעוד שיוסף בן מתתיהו, סווטוניוס וגם קסיוס דיו מדברים על גירוש מרומא בלבד ומייחסים את היוזמה לטיבריוס, טקיטוס מדבר על גירוש שנעשה מכל איטליה בתוקף סנאטוס קונסולטום ואינו מזכיר את הקיסר.[9]
חלק מהחוקרים המודרניים משערים שסיבת הפעולה לא הייתה דתית או מוסרית, אלא פוליטית, לצורך שמירת החוק והסדר. ההיסטוריונית מרגרט ויליאמס משערת שהפעולה ננקטה נגד אוכלוסייה יהודית שהייתה ענייה והפגינה התנהגות פרועה, על רקע תקופה של חוסר סדר בעקבות מחסור בדגנים.[10] טענה זו לא נתמכת ישירות על ידי מקורות עתיקים, אך ישנם מקרים במועדים אחרים, בהם נקטו השלטונות ברומא ביד קשה כלפי קבוצות פגיעות בתקופה של מחסור או חשש לאי-סדר.[2] ההיסטוריון דייוויד וודס דוחה את הטענה שהגירוש נעשה מסיבות כלשהן וגם את הטענה שהוא נעשה לשמירת הסדר, ומשער שהמטרה הייתה גיוס לפעילות צבאית, וסרדיניה הייתה תחנת מעבר בלבד עבור המגויסים.[11]
כשנציב יהודה, פונטיוס פילאטוס הציב מגנים שעליהם כתובות הקדשה לקיסר בארמונו של הורדוס בירושלים טיבריוס הורה להסירם כדי למנוע פגיעה ברגשות היהודים, וידוע שהורדוס אנטיפס היה ידידו הקרוב ואף קרא את בירתו החדשה, טבריה, על שמו.
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]| טיבריוס קלאודיוס נירון | לא ידועה | מרקוס ליוויוס דרוסוס קלאודיאנוס | אפידיה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| טיבריוס קלאודיוס נירון | ליוויה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| טיבריוס | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סווטוניוס, תרגום: ד"ר אלכסנדר שור, חיי שנים-עשר הקיסרים, תל אביב: מסדה, תשי"ט
- צבי יעבץ, טיבריוס וקאליגולה, תל אביב: דביר, 1995 (הספר בקטלוג ULI)
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: מאגנס, 2002, עמ' 245–269
- יוסף קלוזנר, מישו עד פאולוס, מדע, עמ' 18–20
- רוברט גרייבס, אני, קלאודיוס (1934); תרגומים לעברית: נפתלי גולן, הוצאת מסדה, 1950; אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2010
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המתבודד הקודר מקפרי על תקופת שלטונו של טיבריוס
- טיבריוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- טיבריוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
טיביריוס (42 לפנה"ס-37), קיסר רומא, דף שער בספרייה הלאומית- טיבריוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ David Woods, "Tiberius, Tacfarinas, and the Jews", Arctos Acta Philologica Fennica, 42 (2008), p. 267
- ^ 1 2 L. V. Rutgers, "Roman Policy towards the Jews: Expulsions from the City of Rome during the First Century CE", Classical Antiquity 13(1) (1994), p. 65
- ^ L. V. Rutgers, "Roman Policy towards the Jews: Expulsions from the City of Rome during the First Century CE", Classical Antiquity 13(1) (1994), pp. 56–74.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יח, ג, ה, 81–84. תרגום אברהם שליט, עמ' 288.
- ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 57, פרק 18, סעיף 5.
- ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה – גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 6 גיור, הגירוש מרומא בשנת 19 לסה"נ; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010 עמ' 165.
- ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, טיבריוס, 36.
- ^ טאקיטוס, ספרי־השנים, ספר שני, פרק פה. תרגום שרה דבורצקי, עמ' 81.
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, pp. 72-73, No. 284
- ^ Margaret H. Williams, "The Expulsion of the Jews from Rome in A. D. 19, Latomus 48(4), 1989, pp. 765–784
- ^ David Woods, "Tiberius, Tacfarinas, and the Jews", Arctos Acta Philologica Fennica, 42 (2008), pp. 283–284
| אנציקלופדיות | |
|---|---|
| בקרת זהויות |