טיוטה:אגרות צפון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אגרות צפון הוא ספר מאת רש"ר הירש, העוסק ביהדות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם צמיחת תנועת ההשכלה במפנה המאה הי"ט, החלו יהודי גרמניה לתהות בקשר ליהדותם. רוב הדור הצעיר הלכו ברוח הזמן ונטשו את אורח החיים הדתי האדוק לטובת חיים נוחים בצל התרבות הגרמנית של אותם ימים, לעומת הדור הקודם, ששמר על המנהגים הישנים. עם זאת, בתקופה זו עדיין לא ניתנה אמנציפציה מלאה ליהודים, וגם הקונצנזוס הכללי לא ראה בעין יפה את היהודים, כשרידים של האנטישמיות של ימי הביניים וכניצנים של האנטישמיות המודרנית. כל זה יצר שאלות לגבי המשך דרכו של העם היהודי בגרמניה. רש"ר, אז רב באולדנבורג, רצה להשפיע על הדור הצעיר להיאחז במנהגי אבותיו, ולשם זאת כתב את ספרו חורב, כחלק שני של מסות בדבר גורל עם ישראל וחובותיו בגלות. כשרצה להדפיסו, חששו המוציאים לאור כי לא יהיה ביקוש לספר, וביקשו ממנו להוציא תחילה ספר בו ינוסחו רעיונותיו בצורת תמציתית יותר. רש"ר נענה להצעה וכתב לשם כך את החיבור הקצר אגרות צפון, אשר יצא לאור בשנת 1836 תחת שם העט 'בן עוזיאל'[1].

שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר יצא לראשונה לאור בגרמנית, בשם Neunzehn Briefe uber das Judentum (תשע עשרה מכתבים על היהדות)[2]. בתרגום הראשון, של משה זלמן אהרנזון[3], נקרא הספר בשם "ספר אִגְרוֹת צָפוֹן, יְכַלְכֵּל תשעה עשר מכתבים על דבר היהדות".

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר כתוב בצורת חליפת מכתבים בין בנימין, בן דמותו של הצעיר היהודי הממוצע בגרמניה של אותה התקופה, ונפתלי, רב צעיר בן דמותו של הרב הירש עצמו. המכתב הראשון הוא מבנימין לנפתלי וכל שאר המכתבים הם מנפתלי לבנימין. בדבריו של נפתלי במכתביו ישנה גם התייחסות למכתבים נוספים ששלח לו בנימין כתגובה לדבריו, אף שאלה לא מובאים ישירות בספר.

המכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המכתב הראשון הוא כאמור היחיד שנכתב על ידי בנימין. במכתב הוא שוטח את הספיקות שעורר בליבו נפתלי בעקבות ביקורו בביתו של בנימין, במהלכו הוכיח נפתלי כי ידיעותיו של בנימין בנוגע ליהדות מגיעות בעיקר ממקורות חסרים ולא אמינים (חינוך שטחי בבית הוריו מחד גיסא, ומקורות חיצוניים ליהדות או כאלה שניסו לפשר בינה לבין השקפות חיצוניות מאידך גיסא) אך לא הספיק להסביר את שיטתו לפני בואה של עגלת הדואר. בנימין טוען, כי אם הדת אמורה להביא את האדם אל האושר והשלמות, הרי שהיהדות איננה מספקת את מטרתה. עם זאת, הוא דוחה תיקונים בדת, כי הם בעצם צעד אל עזיבת היהדות. הוא גם מספר כי ברצונו להתחתן, אך הוא מפחד מן החובות של אב לבנו בהתחשב בחוסר הבהירות בו הוא מצוי. בסיום מכתבו תובע בנימין מנפתלי שישיב לו בכנות ולפי מה שהוא סבור באמת ולא לפי מה שמשרתו הרבנית מחייבת אותו לייצג.
  • המכתב השני הוא מנפתלי לבנימין והוא מעין הקדמה למכתבים הבאים. נפתלי קובל בו על חשדו של בנימין בקשר לאמיתות תשובתו עקב משרתו הרבנית, ולאחר מכן ניגש לתשובתו גופא: הוא מסביר לבנימין כי האושר והשלמות אינם יכולים להיות מטרת הדת, ועל כן יש צורך לפתוח את ספר התורה עצמו וללמוד בו על ייעודנו. הוא גם מסביר במעט את הצורה בה צריך ללמוד את התורה: בלי פניות חיצוניות ותוך כדי שימת לב דקדקנית לדברי התורה.
  • במכתב השלישי פותח נפתלי בכך שכדי להבין את ייעודו של ישראל, יש להבין את ייעודו של האדם וההיסטוריה שלו, שהרי ההיסטוריה של עם ישראל היא חלק מההיסטוריה האנושית, אך גם האדם אינו אלא אחד מבין כלל היצורים שבטבע, ולכן הדרך להבין את ייעודו מתחילה בהתבוננות במהות העולם כולו, משכך פותח נפתלי בתיאור ההסתכלות בבריאה דרך התורה: המורכבות והחוקיות שבטבע מראות על גדלות הבורא, מגוון הכוחות והגורמים השונים שבעולם, על הניגודים ויחסי הגומלין שביניהם נוצרו כולם על ידי השם וסודרו על מכונם על ידו. הטבע כולו הוא מכלול אחד שנברא על ידי אל אחד לתכלית אחת, ומכיון שכך העולם הוא קודש לה'; הכל נברא כדי לשרת את הבורא.
  • המכתב הרביעי משליך את מסקנות המכתב הקודם לגבי מקומו הייחודי של האדם בין שאר הנבראים: כפי שהבריאה כולה, על כל פרטיה, מגשימה את רצון הבורא אשר הציבה על מכונה, גם על האדם מוטלת החובה להגשים במעשיו את רצון הבורא. אלא שבעוד ששאר היצורים פועלים לפי רצון השם בלי הבנת תפקידם ובלי יכולת לפעול אחרת מייעודם, לאדם ניתנה יכולת להבין ברמה מסוימת את תפקידו וייעודו, ואף לבחור האם לציית לצו הבורא; בשל כך, המדד למילוי ייעודו של האדם איננו האושר והשלמות לכשעצמם, אלא המידה בה ניצל את כוחותיו ויכולותיו לעבודת הבורא.
  • במכתב החמישי ממשיך נפתלי את הרעיון לפיו כל קנייניו של האדם, צריכים להיות מנוצלים ומשומשים לפי המדד של רצון השם ממנו. אין לשלול את עצם ההחזקה בהם, אלא להבין כי ריבוי הנכסים מרבה את חובתו של האדם, מכיון שהשימוש היחיד הראוי בהם הוא לפי רצון הבורא. לעומת זאת רדיפת התענוגות והנכסים כמטרה לכשלעצמם, מביאה את האדם לכדי תפיסה שלילית ביחס לעצמו, הוא מאבד את תחושתו העצמית כעבד ובן להשם, הוא רואה בעצמו אליל שיכול למלא כל תאוותיו בלא כל מחויבות ובעקבות רדיפת התענוגות הוא משתעבד לחלק הבהמי שבו. בשל הבחירה החופשית שניתנה לאדם, נשקפת לו סכנה הן מרוחו, שמא יתגאה וישכח שכל כוחו וחכמתו לא באו לו אלא מיד השם ולצורך מילוי רצונו, הן מהחלק הבהמי שבו, שעלול למשכו אחר התענוגות והתאוות, עד שרוחו "תרד מטה מטה". בדרך זו מבאר נפתלי בראשי פרקים, פרשיות שונות בתחילת ספר בראשית; האיסור לאכול מעץ הדעת ניתן כדי שהאדם יפנים שכל יכולותיו והנאותיו מוגבלות לפי רצון השם, חטאים נוספים המוזכרים בראשית הספר נבעו מהגאווה הגורמת לאדם לראות את הנכסים שניתנו לו כ'שלו' וכמיועדים להנאתו בלבד, וכן משקיעתו במילוי תאוותיו. המרפא לכל אלה, האמונה בבורא אשר על ידה האדם מפנים את מקומו בעולם כנושא תפקיד ואת נכסיו השונים כמיועדים לשימוש ראוי על ידו, הלכה ונשתכחה בעולם, וכתוצאה מכך חדלו בני האדם לראות גם את כל הכוחות הסובבים אותם כברואים של השם ועושי רצונו, אלא כישויות העומדות לכשעצמן, וממילא יש להתחשב בהן וב'רצונותיהן', עד לעבודת אלילים.

סגנונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה זלמן אהרנזון, ‏אגרות צפון, על דבר הספר, באתר HebrewBooks
  2. ^ אגרות צפון, דפוס 1917, באתר HebrewBooks
  3. ^ אגרות צפון, באתר HebrewBooks