טיוטה:אלימות מינית בחברה החילונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אלימות מינית מתרחשת בכל גיל, בכל שכבות האוכלוסייה. אצל החילונים במדינת ישראל יש לטיפול בה מאפיינים הנגזרים מאופי חברה זו[דרוש מקור]. יש המציינים נתונים סטטיסטיים המראים כי שיעור עבירות המין באוכלוסייה זו הוא גבוה מהממוצע של עבירות כאלה, מול אוכלוסיות דתיות[1][2].

כמו מרבית החברות בתרבות המערבית המודרנית, החברה החילונית בישראל היא חברה מתירנית. בחברה החילונית לא קיימת בדרך כלל הסתייגות עקרונית משיתוף פעולה עם רשויות המדינה, ומידת האמון בהם גבוהה ביחס לחברות אחרות בישראל[דרוש מקור]. כתוצאה מכך שיתוף פעולה עם הגורמים הרלוונטיים המטפלים בתחום בחברה הכללית מעורר פחות חשש, ושיעור הדיווח על תקיפות משוער כגבוה ביחס לאוכלוסיות אחרות[דרוש מקור].

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים כי מקרי הפגיעה המינית בחברה החילונית זהים לזו הדתית[3], אולם אחרים מצביעים על נתונים סטטיסטיים המראים על נתונים גבוהים של פגיעה מינית בחברה החילונית לעומת זו הדתית. הם מציינים את הסיבות לתופעה בנורמות אותן מאפשרת ומעודדת החברה החילונית, כמו צורת לבוש חופשית יותר. אלו טוענים כי המחקרים המראים כביכול שוויון בין החברות הם "מחקרים מטעם"[4]. בבתי הספר הממלכתיים מדווחים המנהלים על אלימות מינית יותר מאשר המנהלים בחינוך הממלכתי דתי[5].

הטרדה מינית במקומות עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב נשים, אחוז הדיווח של נפגעות אלימות מינית פיזית או מילולית במקומות עבודה בעל רוב חילוני, גבוה מאשר מקומות עבודה בהם רוב העובדים דתיים. במקום עבודה שרוב עובדיו חילונים העידו 6.5% מהנשים כי חזו בהטרדה מינית פיזית כלפי מישהי בסביבתן הקרובה לעומת 3% במקום עבודה שלפחות חציו מורכב מעובדים דתיים. בהתייחס לחוויית הטרדה מינית באופן אישי, שליש מהמועסקות במקום עבודה שרובו או כולו מורכב מעובדים חילונים, העידו כי חוו הטרדה מינית מילולית במקום העבודה[דרושה הבהרה][1]. באופן כללי, מספר הנשים החילוניות שדיווחו על כך שהיו קרבן לתקיפה מינית עומד על 17%, לעומת 6.7% בחברה החרדית והדתית ו-11.6% בחברה המסורתית[2].

דיווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה החילונית במקרה של תקיפה מינית, יעדיפו היודעים עליה להתלונן במשטרה, במקום לטפל בעניין במסגרת קהילתית, כפי שנהוג לעתים במקרי אלימות מינית בחברה החרדית[6]. 92% מהתיקים בעניין הטרדות מיניות נסגרים על ידי פרקליטות המדינה מביאים לערעור על השיטה וחיפוש אלטרנטיבה[7]. לדברי אורית סוציליאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל מסגרות חלופה מסוג אילו שקיימות בחברה הדתית, כמו פורום תקנה, עדיפות על פני פנייה למשטרה[8]. כמו כן קיימת בשנים האחרונות מגמת ירידה של טיפול ותלונה על פגיעות מין במשטרה[8]. יש המצביעים על מקרים שבהם בעוד שבחברה הדתית לפחות תוגש תלונה על "יחסים שאינם תקינים", בחברה החילונית לא תוגש כלל תלונה על התנהגות דומה[9].

טיפול בנפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפגעי אלימות מינית מהחברה החילונית נהוגים לפנות לרשויות המדינה ולגופים ציבוריים. על כן, הנפגעים נתקלים לעתים לתלויים בביורוקרטיה. כמענה לכך, קיימות עמותות פרטיות המספקות כעזרה ראשונה באמצעות קווי חירום, ואף ליווי באמצעות מרכזי המציעים הכוונה טיפולית משפטית ועוד. כמחצית מהדיווחים למשרד הרווחה ומרבית הפניות למרכזי הסיוע הם על פגיעות מיניות בקטינים, אולם הכוונה לגורם טיפולי חילופי על ידי מרכזי הסיוע הפרטיים אינה מועילה במקרה של קטין בו קיימת חובת דיווח, שכן עד לחקירת הקטין הנפגע הוא מנוע על פי חוק מלקבל סיוע נפשי לטווח ארוך, עקב החשש ל"זיהום החקירה" על ידי בני משפחה או גורמי סיוע. ישנן עבירות מין הנחשבות חמורות פחות, או שאין בהם חובת דיווח, כמו פגיעה על ידי זרים, בהן עשויה ההמתנה לחקירה ולטיפול עלולה להימשך מספר חודשים[6]. כמו כן, בשל חוות הדיווח למשטרה במקרי הפגיעה בקטינים, ישנם מקרים שהם או האפוטרופוס שלהם יבחרו שלא לפנות לרשויות או לעמותות התמיכה מפני החשש להיחשף[10].

סיקור ושיח ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיתונות החילונית בישראל יש שיח ער בנושא כאמצעי לגינוי המעשים והוקעת התוקפים. יש הטוענים כי אווירת הפתיחות בציבור החילוני מביאה למקרים רבים יותר של אלימות מינית, וזו הסיבה לכך שקמפיין ה-Me Too עסק ברובו באישים מהמגזר הזה.[דרוש מקור][11]. מנגד יש הטוענים שמקרי הפגיעה המינית בחברה החילונית זהים לזו הדתית[3], והסיבה לכך שהקמפיין מתמקד דווקא בציבור זה היא הפתיחות הקיימת בו[דרוש מקור].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 גיל קלנר 20.11.16 14:17 י"ט בחשוון תשעז, ‏יותר מ-50% מהסרוגות חוו הטרדה מינית, באתר "סרוגים", 20 בנובמבר 2016.
  2. ^ 2.0 2.1 נתונים סטטיסטיים על הטרדה מינית, באתר "מקום".
  3. ^ 3.0 3.1 יצחק טסלר, מחקר: גם נשים דתיות סובלות מאלימות מינית, באתר nrg‏, 25 בנובמבר 2009.
  4. ^ גיל רונןפרשנות "ההטרדות": בין תיעול לבלבול, באתר ערוץ 7, 21 בנובמבר 2017.
  5. ^ אור קשתי, אין בית ספר ללא אלימות, באתר nrg‏, 22 בפברואר 2006
  6. ^ 6.0 6.1 מרכז המחקר והמידע של הכנסת: טיפול נפשי לקטינים נפגעי תקיפה מינית, מסלולי טיפול באחריות משרדי הממשלה, כתבה: נטע משה, 7 בפברואר 2013.
  7. ^ הפטריוטיםההטרדות המיניות - מגפה או בשוליים?, באתר ערוץ 7, 23 בנובמבר 2017.
  8. ^ 8.0 8.1 שני ברזילי, אפקט קצב: מתלוננות מעדיפות להתרחק מהמשטרה, באתר תאגיד השידור הישראלי, 20 בדצמבר 2016.
  9. ^ ההשכלה הגבוהה בישראל: מאות תלונות על הטרדות מיניות בשנה, במגזין העיתונאי של המקום הכי חם בגיהנום.
  10. ^ עו"ס מירי מרגלית ועו"ד כרמית קלר חלמיש, חובת הדיווח על התעללות בקטינים: דילמת מרכזי הסיוע, בתוך: פגיעה מינית במשפחה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל, 2010
  11. ^ מתעלמים מאווירת העבירה בשיח ההטרדות צביקה מור, ערוץ 7, כ"ה בחשון תשע"ח

קטגוריה:אלימות מינית