טיוטה:אלימות מינית בחברה החרדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ערך חסר מקורות אקדמיים, וכתוב בצורה סטריאוטיפית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אלימות מינית מתרחשת בכל גיל, בכל שכבות האוכלוסייה. בחברה החרדית יש לטיפול באלימות מינית מאפיינים הנגזרים מאופי קהילה זו. הציבור החרדי מאמין בחוקי התורה וההלכה ששוללים את הפגיעות המיניות השונות מחמת חובת צניעות, איסור נגיעה, איסור הוצאת זרע לבטלה, איסור משכב זכר,[1] ואף מטילים מגבלות להתרחקות מאיסורים אלו כמו למשל איסור ייחוד, כמו כן מצוות ואהבת לרעך כמוך ואיסורים נוספים. בחלקים רבים בחברה החרדית קיימת הסתייגות משיתוף פעולה עם רשויות המדינה ואף חוסר אמון בהם[דרוש מקור]. כתוצאה מכך, שיתוף פעולה עם הגורמים הרלוונטיים המטפלים בתחום בחברה הכללית נמדד במשורה ובקפידה ואינו מהוה כתובת מובנת מאליה[דרוש מקור]. כאלטרנטיבה, קיימת בחברה החרדית מסורת של עבודה קהילתית פנימית לטיפול בבעיות חברתיות ומנגנוני אכיפה וטיפול קהילתיים, וכך גם במקרים של אלימות מינית.

כנגזרת מכך, אין נתונים סטטיסטיים אמינים על שיעור עבירות המין באוכלוסייה זו, ולא ידוע על שיעור גבוה או נמוך מהממוצע של עבירות כאלה[דרוש מקור].

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר של "מכון חרוב" משנת 2012 מספק נתונים על פגיעה מינית לפי חתך מגזרי, ביחס לפגיעה מינית בילדים מראים והנתונים כי שיעור הדיווחים בחברה החרדית, ביחס לגודל האוכלוסייה, הוא מעט יותר גבוה מאשר באוכלוסייה היהודית הכללית. ואילו ביחס לאלימות מינית באופן כללי נמצא שבמגזר החרדי השיעור הנמוך ביותר של דיווחים למשטרה על מקרי אלימות מינית. הסבר אפשרי לכך הוא נטיית הקהילה להסתגרות.[2]

דיווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה החרדית היא חברה סגורה ומתבדלת. באופן מסורתי מעדיפה הקהילה החרדית לטפל בפגיעות מיניות "בבית פנימה", ומנסה למצוא פתרונות פנימיים לפוגעים מינית ולנפגעים, לא בהכרח כאלה הנעשים על ידי אנשי מקצוע. הנטייה שלא להוציא החוצה מקרים של אלימות מינית, מגובה על ידי רבנים מסיבות שונות, בהן אי הרצון ליצור שימוש לרעה במידע על ידי חילונים.[3] בנוסף, פגיעה בילדים בחברה החרדית נתפסת בעיקר כהתנהגות שלילית מבחינה הלכתית ומוסרית, ולא כהתנהגות פלילית. לפיכך, במקרה ויתוודעו אנשי הקהילה למקרה של תקיפה מינית, הם יעדיפו לקרוא לתוקף, להזהיר אותו, לאיים עליו, או להפנות אותו לטיפול יעיל או שלא, אך לא להתלונן במשטרה[דרוש מקור]. תופעות אלו ייתכן שגורמות לתת-דיווח בנושא זה, דבר המקשה על איסוף נתונים מדויקים הנוגעים להיקף התופעה. בנוסף, קיימת תפיסה לפיה חרדי ש"מלשין" לרשויות על אירועים פליליים כאלה או אחרים נתפס כ"מויסר". אולם בתחום זה חל שינוי, ורבנים רבים, ובכללם הרב אלישיב כתבו בפסקי הלכה שאין חשש כזה אם אין ספק שהמאורע קרה.[4] שיתוף פעולה עם הרשויות נתפס בקהילות שונות כאסור מכל וכל. קיים גם חשש שפרסום המקרה יאיר באור שלילי על תדמית החברה החרדית שילדיה גדלים על איסור חילול השם. הדבר קיצוני במיוחד בקהילות חרדיות סגורות, ובפרט בכאלה שאינן מכירות במדינה.

בדומה לגברים בחברות אחרות[5] גברים חרדים שנפגעו מינית, ממעטים לדווח על הפגיעה המינית שחוו.[6] רבים מהם לא דיווחו על כך מכיוון שלא זיהו באינטראקציה המינית אופי פוגעני-מיני. גם בקרב מי שזיהו את האינטראקציה המינית כאקט פוגעני, נמנעו הרוב מלדווח על כך. נפגעים שנמנעו מלדווח על הפגיעה לסמכות הדתית-חינוכית, עשו זאת משום שראו בדיווח הלשנה, ומשום שחשבו שהם לא יקבלו מהם עזרה. עיקר התגובה של הסמכות הדתית כלפי הנפגעים התמקדה בהיבט הדתי של הפגיעה ובהענשת התוקף, תוך התעלמות מן הקורבן ומהמצוקה שהוא חש. בחלק מן המקרים התוקף הושעה מן הלימודים במסגרת החינוכית, אך ברוב המקרים התוקף הוחזר למוסד כעבור זמן מה.[6]

דוגמה להתנהלות בנושאים אלו בחברה החרדית ניתן לראות בתחקיר עיתונאי רואיינו למעלה מ-20 רבנים בשאלות על בחורה וילד שנפגעו מינית. רובם המליצו לה לנסות להסדיר את העניין בתוך הקהילה, ולא לפנות לרשויות. הנימוקים היו חשש להרס משפחת התוקף והתוקף עצמו, וחשש להרס חייה של הבחורה עצמה - אם נפגעה מינית הדבר עלול לפגוע בשידוכיה. לטענת רבים מהם, תלונה וכתב אישום לא יעזרו, ויש לטפל בתוקף ולהזהירו. גם במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית אין ממליצים בהכרח על תלונה במשטרה, שכן הגשת תלונה עלולה להיות חוויה קשה עבור המתלוננת עצמה. אולם במקרה של פדופיליה, קיימת חובת דיווח, ובפרט כשמדובר באנשי מקצוע העובדים עם ילדים.[7]

כתחליף להגשת תלונה במשטרה וטיפול מסודר בפוגעים, רווחו בעבר ניסיונות טיפול עצמאיים במסגרת הקהילה. ובמקרים מסוימים הורחקו עברייני המין מהקהילה בה הם פגעו למדינה אחרת או לעיר אחרת, אך לא נענשו ואף לא קיבלו טיפול מתאים.[8] כיום רבני הקהילות מחייבים בדרך כלל את עברייני המין לקבל טיפול, במטרה למנוע את המקרים הבאים. כך שגם אם התלונה אינה מועברת למשטרה, העבריין, אם נחשף, יקבל טיפול גם אם לא ייענש על ידי גורמי החוק.[9]

על מנת לעודד טיפול בפגיעות מיניות בחברה החרדית ולגשר על הפער והחשש בין החברה החרדית לחילונית, גייסה משטרת ישראל 16 חוקרים מהחברה החרדית שעובדים בתחנות המשטרה. בנוסף, המשטרה נמצאת בקשר רצוף עם רבנים וראשי קהילות חרדיות, מתוך מטרה למצות למקסימום את שיתוף הפעולה. על פי המועצה לשלום הילד, המפעילה זה למעלה מ-15 שנה פרויקט לליווי ילדים נפגעי עבירה, קיימת עבודה לשיתוף הפעולה בין שירותי הרווחה לבין הקהילות החרדיות במספר ערים, לדוגמה - מחלקת הרווחה בעיריית בני ברק עם הרב יהודה סילמן ומחלקת הרווחה במודיעין עילית עם הרב מאיר קסלר. במסגרת ניסיון זה נוצרו שיתופי פעולה בנושא של פגיעות מיניות בילדים מול מנהיגי הקהילה, אך מדובר עדיין בהיקף מצומצם. על פי דורון אגסי, מנכ"ל עמותת "שלום בניך" המטפלת בפוגעים מינית ובנפגעי תקיפה מינית בחברה החרדית והדתית, יש מחסור חמור במסגרות מטעם המדינה לטיפול בפגיעה מינית ובמסגרות לטיפול בסטייה מינית ובעברייני מין, ואין די תוכניות מניעה, אבחון וטיפול המופנות לאוכלוסייה זו. משכך, נמצאים בקהילה פוגעים רבים ללא טיפול.[10]

סיקור ושיח ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, בעיתונות החרדית הכתובה נמנעים מלעסוק בנושא. לדברי כתב "יתד נאמן", הטענה שיש אצל החרדים שתיקה מכוונת בנושא אינה נכונה משום שלדבריו, העיתון לא מדווח על שום אירוע פלילי, במסגרת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו", אולם, העיתון עוסק בנושאים בעקיפין ובמילות קוד. לדבריו, הסיבה שבשלה לא יפרסמו כתבה כדי להזהיר את ההורים מפני תוקף באזור מסוים היא כי "לא נדווח על פגיעה בילדים בדיווח חדשותי, אלא במאמרי דעה, כדי שלא לגרום לעוד מקרים".[11]

השינויים בחברה החרדית גורמים לכך שהעיתונות החרדית חדלה להיות כלי התקשורת היחיד ממנה היא ניזונה. השיעורים של החשיפה לאינטרנט עולים, ובהתאמה, עולה החשיפה לתקשורת הכללית. דוגמה לכך ניתן לראות בפרשת מין קשה שקרתה ב-2016, בה כתב האישום המפורט עבר בקבוצות WhatsApp, בפייסבוק ובדואר אלקטרוני. אף שמרבית אמצעי התקשורת החרדיים - תחנות הרדיו והעיתונות הכתובה לא עסקו כלל בנושא, המידע הגיע לרבים ממקורות אחרים.[12] ככלל, בשונה מהעיתונות החרדית הכתובה, בעיתונות החרדית האינטרנטית חל שינוי של ממש בגישה. אם בעבר נמנעו מלסקר נושאים מהסוג הזה, בעשור השני של המאה ה-21 האתרים החרדיים מקפידים לסקר פרשיות אלו, מתוך כוונה להעלאת המודעות.[13] כך פרסם ביולי 2016 אתר "בחדרי חרדים" מאמר מערכת לפיו האתר "חרת על דגלו להיות לפה עבור הנפגעים, ולהביא למיגור ולצמצום הרעה החולה", וכי הוא קורא להכנסת החינוך למוגנות לכל הילדים בכל המוסדות.[14] גם סיקורים אלו הם מתוך התחשבות במאפייני המגזר ובניסוחים מותאמים. במקום אונס ישתמשו במילה התעללות או תקיפה, לדוגמה.[8][14]

השינוי בתחום השיח הציבורי מתבטא גם בניסיונות של קבוצות חרדיות שונות, חלקן בעלות אופי ליברלי לעורר את השיח סביב נושא זה במגזר החרדי. לדוגמה, בפייסבוק הוקם על ידי שלוש צעירות ושלושה צעירים חרדים עמוד בשם "לא תשתוק". מטרתו המקורית הייתה להעלות את המודעות לנושא בחברה החרדית, וזאת באמצעות פרסום עדויות שנשלחות על ידי הגולשים על חברי הנהלת הדף. לדברי פליישמן, אחד היזמים, "יש מערכת של השתקה, אך בשלב ראשון אנו פועלים להיאבק בשתיקה. שהיא לא באשמת אף אחד, אלא תוצאה של מאפיינים שנהוגים בחברה החרדית. פשוט אין מודעות. הנפגעים מתביישים. הבסיס לזה הוא העובדה שכלל נושא המיניות לא מדובר, כי התייחסות אליו היא כאל נושא שצריך להיות בצנעה. אבל זה מביא לכך שגם נושא ההטרדות המיניות לא מדובר, וכך הנפגעים מתביישים, ההורים לא יודעים, לא מטופלים, וגם הפוגעים ממשיכים בדרכם". אף כי הוקם בעיקר כדי לעלות את המודעות, הארגון משמש ככתובת עבור נפגעי מין ועוזר להם במקרה הצורך בהגשת תלונות, בליווי לבתי משפט, וכדומה.[15]

טיפול בנפגעים ובפוגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, בחלקים שונים בציבור החרדי קיימת הסתייגות מקבלת טיפול נפשי. חלקה נובעת מסיבות אידאולוגיות, כמו טענות שמדובר בהשקפה חילונית הנוגדת את רוח התורה וחלקה נובעת מחששות שהטיפול ייפגע בשמו הטוב של המטופל ואף יפריע לו במציאת שידוך בעתיד.[16] נוסף לכך, קיימת תחושה של זלזול מצד החברה הסובבת לדרכי הטיפול המקובלות עליהם.[10] משכך קבלת טיפול מאנשים שאינם נמנים עם המגזר החרדי עלולה להיות מרתיעה, ולנוכח המספר הקטן של מטפלים מקצועיים בחברה החרדית, נפגעים רבים נותרו ללא מענה[המקורות הנוכחיים מדברים על קטינים ספציפית]. עם זאת, המודעות לצורך בטיפול בנפגעי מין בחברה החרדית עלתה יחד עם העלייה במודעות לעבירות אלו. עם הבנת הצרכים הייחודיים של הקהילה החרדית מצד מטפלים "מבחוץ" מחד, והפתיחות של הקהילה החרדית מאידך, נוצר אמון המאפשר שיתוף פעולה בטיפול בנפגעים.[17][18]

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נפתחה עמותת שלום בנייך על ידי דורון אגסי, עובד סוציאלי, לאור בקשתם של הרב סילמן והרב ניסים קרליץ מבני ברק, שקהל היעד שלה הוא הציבור הדתי והחרדי. עמותה זו היא בין העמותות היחידות בארץ שעוסקות בטיפול בעברייני מין. העמותה גם מעבירה סדנאות להורים, מורים, רבנים ומלמדים בחדרים לזיהוי פגיעות מיניות וכן מכשירה אנשי מקצוע דתיים וחרדיים לטיפול בעברייני מין. מטבע הדברים, אנשי המקצוע צריכים להתאים עצמם לקהל היעד, להבין את קודי ההתנהגות ולכבדם על מנת שהטיפול יהיה יעיל, וכן כדי להשיג שיתוף פעולה עם הקהילות החרדיות.[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה גם: אונס אישתו
  2. ^ מכון חרוב, פניות לעובדים סוציאליים לחוק נוער והטיפול בהן: סיכום ממצאים שנת 2012, טבלה 5, ‏15 באוקטובר 2017.
  3. ^ חיה רוזנפלד, החברה החרדית - חומה ופתחים בה, בתוך על הקו:גיליון מיוחד:אלימות מינית במערכות סגורות, 2000
  4. ^ 4.0 4.1 חגית ששר, על טיפול הנפגעי אלימות מינית בחברה החרדית, מוסף מקור ראשון, 27 בפברואר 2009.
  5. ^ https://www.1202.org.il/local/telaviv/information/what-is/men/hard-to-talk
  6. ^ 6.0 6.1 שרה זלצברג, שתיקת הגברים:על דיווח ותת דיווח של גברים חרדים שחוו פגיעה מינית, בתוך אלימות אילמת-גברים כקורבנות, יעל וילצ'יק אביעד ויואב מזא"ה, אוניברסיטת אריאל, תשע"ד, עמ' 175 פרק 7
  7. ^ אריאלה שטרנבך ויהודה שוחט, "ידיעות אחרונות", שקט, מטייחים. מקריבים את הנפגעים החרדים, באתר ynet, 22 ביוני 2015
  8. ^ 8.0 8.1 אורית רונאל, רב הגלוי, באתר mako‏ 21 בפברואר 2013
  9. ^ יוסי אלי, "החליטו לבד על העונש": 22 חרדים חשודים בעבירות מין בקטינים ונשים, באתר nana10‏, 27 במרץ 2017
  10. ^ 10.0 10.1 מריה רבינוביץ', סוגיות בתחום האיתור והטיפול בקטינים נפגעי עבירות מין בחברה החרדית, מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 20 ביולי 2015
  11. ^ יצחק טסלר, השקט שנשבר: החרדים מדברים על תקיפות מיניות, באתר ynet, 17 ביולי 2012
  12. ^ יאיר אטינגרהאינטרנט מספק לחרדים מידע על פרשות חמורות וחודר את מעטפת השתיקה, באתר הארץ, 27 במאי 2016
  13. ^ יקי אדמקר‏, קשר השתיקה נסדק: פרשות מין פרצו את מחסום התקשורת החרדית, באתר וואלה! NEWS‏, 26 במאי 2016
  14. ^ 14.0 14.1 מערכת 'בחדרי חרדים', פרשת תקיפה חדשה - 'בחדרי' קורא ומתריע, באתר בחדרי חרדים, 17 ביולי 2016
  15. ^ מנדי גרוזמן, "לא תשתוק": חרדים מדברים על הטרדות מיניות, באתר nrg
  16. ^ אליעזר היון, חרדים חרדים: פסיכולוגיה 'עידוד לעברות חמורות', באתר ynet, 5 בדצמבר 2012
  17. ^ טובה צימוקי, ‏חרדים לילדים, באתר "ידיעות אחרונות", 29 ביוני 2016.
  18. ^ ד"ר טליה אתגר, טיפול בקטינים שלהם התנהגויות מיניות פוגעות במגזר החרדי, פסיכואקטואליה, אפריל 2016

קטגוריה:אלימות מינית קטגוריה:יהדות חרדית