טיוטה:אלימות מינית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

כמו בכל חברה, אלימות מינית בחברה הישראלית נפוצה בכל שכבות האוכלוסייה. לאופיה, לגורמים לה ולאופן ההתמודדות עימה ביטויים שונים ומאפיינים ייחודיים בהתאם למאפייני קבוצות שונות בחברה הישראלית. החברה הישראלית מתאפיינת בחוסר הומגניות, ובפערים תרבותיים בין מגזרים. מידת המתירנות או השמרנות בכלל ובתחום המיניות בפרט, הנאמנות לדת או לחוקי המדינה ולגופים הפועלים מטעמה, אורח חיים קהילתי או אינדיבידואליסטי, כל אלו משתנים במידה רבה בין האוכלוסיות השונות ולהם השפעה על אופי הטיפול במקרי אלימות מינית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מדד אלימות לאומי של המשרד לביטחון פנים שפורסם ב-2014 שיעור עבירות התקיפה המינית בישראל גבוה ב-10% מהממוצע במדינות הOECD[1]. החברה הישראלית היא רב תרבותית וחיים בה אלו לצד אלו עולים ממדינות שונות, והיא מכילה קבוצות תרבותיות שונות לכל אחת נורמות וערכים משלה מה שמשליך בין היתר על נושא הפגיעות המיניות, שכיחותן, אופיין, הדיווח עליהן, ועל דרכי הטיפול המתאימות בכל קבוצה[2][3].

כמחצית מהאולוסיה היהודית בישראל, וכחמישית מהאוכלוסייה הערבית מגדירים את עצמם כחילונים. בדומה למרבית החברות המערביות המודרניות, החברה החילונית בישראל היא חברה מתירנית[דרוש מקור]. החופש המיני גדול, והשיח הציבורי מאפשר דיון פתוח אודות מין ואלימות מינית. ישנם תאוריות שונות ואף מחקרים סותרים ביחס להשפעתה של מתירנות חברתית על שכיחות מקרי עבריינות מין. בחברה החילונית לא קיימת בדרך כלל הסתייגות עקרונית, דתית, לאומית או אידאולוגית משיתוף פעולה עם רשויות המדינה, ומידת האמון בהם גבוהה ביחס לחברות אחרות בישראל. כתוצאה מכך שיתוף פעולה עם הגורמים הרלוונטיים המטפלים בתחום בחברה הכללית מעורר פחות חשש, ושיעור הדיווח על עבירות מין משוער כגבוה ביחס לאוכלוסיות אחרות[דרוש מקור]. כמגזר הגדול במדינת ישראל, החברה החילונית אינה מבחינה את עצמה כקהילה נפרדת, מרבית החילונית אינם מאורגנים באופן קהילתי, אינם מתכנסים תחת מנהיגות קהילתית או כפופים לנורמות פנימיות של קהילה מסוימת, ומוסדות וארגונים ייעודיים למגזר הם תופעה נפוצה פחות. בהתאם, ובשונה מהאוכלוסיות המגזריות והקהילתיות יותר, בחברה החילונית לא מקובל טיפול פנימי בעבריינות מין.

הקהילות היהודיות הדתיות, ובפרט החברה החרדית וכן המגזר הערבי, הם מטבעם שמרנים יותר ומאוגדים יותר במסגרות קהילתיות. בחלקים רבים בחברה החרדית קיימת הסתייגות משיתוף פעולה עם רשויות המדינה ואף חוסר אמון בהם, מסיבות היסטוריות, אידאולוגיות או חברתיות. כתוצאה מכך, שיתוף פעולה עם הגורמים הרלוונטיים המטפלים בתחום בחברה הכללית נמדד במשורה ובקפידה ואינו מהוה כתובת מובנת מאליה. כאלטרנטיבה, קיימת בחברה החרדית מסורת של עבודה קהילתית פנימית לטיפול בבעיות חברתיות ומנגנוני אכיפה וטיפול קהילתיים, וכך גם במקרים של אלימות מינית[4]. כנגזרת מכך, אין נתונים סטטיסטיים אמינים על שיעור עבירות המין באוכלוסייה החרדית, ולא ידוע על שיעור גבוה או נמוך מהממוצע של עבירות כאלה[דרוש מקור]. הנחת העבודה של העוסקים בתחום היא כי בחברה הדתית והחרדית קיים תת-דיווח על עבירות מין.

התייחסותה של החברה הערבית בישראל לאלימות מינית דומה להתייחסותן של חברות אחרות בישראל ובעולם, אולם ישנם מאפיינים ייחודיים הנובעים מהערכים החברתיים המיוחדים לה. כך בחברה הערבית ניתן דגש מיוחד על 'כבוד המשפחה' - גם במחיר חירות ורווחת הפרט, וישנה ציפייה חברתית מהצעירה לשמור על גופה, מה שעלול לגרום תחושה של "כישלון" במקרה של תקיפה. בנוסף, בחברה הערבית רווח חוסר אמון ברשויות המדינה, מה שמקשה על זיהוי וטיפול בעבירות מין[5].

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני הרשויות וכן מרכזי הסיוע, מרבית נפגעים מאלימות מינית הם קטינים, ומרבית הפגיעות מתרחשות על ידי בן משפחה. בשנת 2014 הגיעו למרכזי הסיוע 40,000 פניות על תקיפה מינית, 13% בלבד מתוכם דווחו למשטרה (5,974 תיקי עבירות מין נפתחו). מרבית הפניות (26%) דיווחו על פגיעה על ידי בן משפחה, החלק המועט ביותר מן הפניות (1%) דיווחו על פגיעה על ידי סמכות דתית/רוחנית. מרבית הפניות הם על פגיעה בקטינים מתחת לגיל 18.

ע"פ נתוני מחקר של אוניברסיטת חיפה שנערך בשנת 2012, 17.6% מהילדים היהודים במגזר הממלכתי בגילאי 12–17 חוו מקרה של תקיפה מינית[6]

במאמר של Attar-schwarttz, Ben-Arieh & Khoury-Kassabri (2011) בו בחן את הקשר בין הדת העיקרית של רשות עירונית (מעל 95% מתושבי הישוב), המבנה החברתי של הרשות והפניות לעובדים סוציאליים לחוק הנוער, הוא מצא קשר בין גודל, דת, ורמת הפריפריאליות של היישוב לבין מספר הדיווחים על פגיעה בילדים ומספר הילדים המוכרים לרווחה.

שיעור מקרי האלימות המינית בקרב אוכלוסיות שונות שנוי במחלוקת. מיתוסים בקרב החברה החילונית המייחסים שכיחות גבוהה למקרי אלימות מינית בחברה חרדית, וכן להפך מיתוסים המיחסים שכיחות גבוהה בחברה מתירנית - לא הוכחו מחקרית. יש הסבורים כי מקרי הפגיעה המינית בחברה החילונית זהים לזו הדתית[7], בעוד אחרים מצביעים על נתונים סטטיסטיים המראים על נתונים גבוהים של פגיעה מינית בחברה החילונית לעומת זו הדתית. הם מציינים את הסיבות לתופעה בנורמות אותן מאפשרת ומעודדת החברה החילונית, כמו צורת התלבשות חופשית יותר[8]. מכיוון שבמחקרים לא נמצאו משתנים סוציו-אקונומיים המהווים אינדיקציה לשכיחות של אלימות מינית בחברה כלשהי, כלומר לא נמצא שוני ניכר בכל קהילה או חברה שהיא על פני האחרת, ההנחה היא כי אלימות מינית קיימת בחברה הדתית היהודית כבחברה החילונית, בשיעור דומה להופעתה בחברות אחרות[9].

מקומות עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת הקשר בין התנהגות מינית ליברלית יותר לבין שכיחות הטרדות מיניות שנויה במחלוקת, עצם הטענה זוכה לביקורת חריפה בקרב תנועות פמיניסטיות. מחקר שנערך בחו"ל העלה כי התנהגות מינית ליברלית יותר של גברים ונשים עלולה לגרום להם להטריד מינית – וגם להיות קורבנות של הטרדה מינית[10]. מקומות עבודה הם כר פורה להטרדות מיניות, השהות המשותפת הארוכה, האקלים הארגוני, היחסים האישיים החמים וסמכויות עובד מעביד, כל אלו מעלים את הסיכוי להתנהגות אינטימית פולשנית ואף פוגענית. מחקרים מצאו קשר בין ההרכב החברתי במקומות עבודה לחשיפה להטרדה מינית[11]. במקומות עבודה בהם כל העובדים או רובם הם חילוניים, אחוז הנשים שחוות או נחשפו להטרדה מינית פיזית או מילולית הוא גבוה פי כמה ממקום עבודה שרוב עובדיו או כולם דתיים. נתוני הסטטיסטיקה מצאו כי במקום עבודה שרוב עובדיו חילונים - העידו 6.5% מהנשים כי חזו בהטרדה מינית פיזית כלפי מישהי בסביבתן הקרובה. זאת לעומת 3% במקום עבודה שלפחות חציו מורכב מעובדים דתיים. כמו כן חוויית הטרדה מינית באופן אישי, במקום עבודה שרובו או כולו מורכב מעובדים חילונים, שליש מהנשים העידו כי חוו הטרדה מינית מילולית[12][13]. מספר הנשים החילוניות שדיווחו על כך שהיו קרבן לתקיפה מינית עומד על 17%, לעומת 6.7% בחברה החרדית והדתית ו-11.6% בחברה המסורתית[14]. עם זאת, רונית הריס-אולשק, מחברת קובץ המידה של סקר שערך המשרד לביטחון פנים בינואר 2012, מציינת כי יש לשער שהיקף ההטרדה המדווח מוטה כלפי מטה מסיבות שונות. אלו כוללות בין השאר חוסר בדיווח בקרב נשים דתיות וערביות, כמו גם הבדלי חינוך ותרבות, אשר במקרים מסוימים עשויים ליצור מצב בו התנהגות אשר נחשבת על פי חוק כהטרדה, אינה נחשבת כזו על ידי הקורבנות. בנוסף היא מדגישה כי ההתייחסות בסקר נוגעת להטרדה במקום העבודה ולא במסגרות אחרות, שבהן ידוע על היקפים גבוהים של הטרדה, כגון צבא.

מוסדות לימוד והשכלה גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סקר שערך משרד התמ"ת בשנת 2011, 39% מעובדות ההוראה הוטרדו מינית בבית הספר, שיעור גבוה בהרבה מאחוז המוטרדות בשוק העבודה הכללי, אולם רק 0.02% מעובדות ההוראה דיווחו על הטרדה כזו למשרד החינוך דבר שמלמד על תת-דיווח בקרב עובדות ההוראה[15]. בשנת 2002 פורסם מחקר לפיו עשרות אלפי תלמידים הוטרדו על ידי מורים בבתי הספר בארץ[16]. מחקר שנערך בתשעה בתי ספר בישראל בשנת הלימודים תשס"א מצא כי 35% מהבנות ו28% מהבנים עברו לפחות מקרה אחד של הטרדה מינית בבית הספר[17],השימוש הגובר באינטרנט והגברת החשיפה לתכנים מיניים של בני נוער מביאים להגברת התופעה[18], בבתי הספר הממלכתיים ישנם דיווחים על אלימות מינית בין התלמידים בשיעור גבוה ביחס לאלו בחינוך הממלכתי דתי[19].

בחלק ממוסדות החינוך הדתיים, ובכל מוסדות החרדיים נהוגה הפרדה מגדרית. בעוד במוסדות חינוך בחברה הכללית שוהים תלמידים ותלמידות זה לצד זו חלק ניכר מהיום ואף מקיימים קשרים חברתיים מפותחים, במוסדות חינוך בהם נהוגה הפרדה מגדרית יש מעט מאוד מפגשים בלתי אמצעיים בין המינים. לתופעה זו השלכות שונות על עבירות מין במוסדות אלו.[דרושה הבהרה]

במחקר שנערך בשנת 2001 באוניברסיטת תל אביב דיווחו 62% מהנשאלים על הטרדה מינית כלשהי מצד אנשי הסגל האקדמי, כחמישית מהם הצביעו על יותר מ4 מקרי הטרדה. ולמעלה מ-80% מהסטונדטים דיווחו על הטרדה מצד סטונדטים אחרים. 80% מהמקרים לא דווחו לרשויות[20].

בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיינים המיוחדים של הצבא כארגון טוטלי, המסורת הצבאית שכוללת אלמנטים של ניצול והטרדה כלפי חיילים חדשים וטעמים נוספים, מביאים לכך שבצבא יש ריבוי של מקרי תקיפות מיניות[21], ואכן על פי נתוני הלמ"ס משנת 2003, 16.4% מהנשים בצבא דיווחו על הטרדה מינית במהלך השירות הצבאי לעומת 13% בשוק העבודה האזרחי[22], בשנת 2013 נרשמו 561 תלונות על הטרדה מינית בצבא, עליה לעומת נותני שנים קודמות, מתוכם 49% פגיעות פיזיות, והשאר מילוליות. כ-4% מסך התלונות הגיעו לכלל אונס של ממש. מתוך כלל המדווחות 61% בחרו שלא להגיש תלונה[23]. בשנת 2016 התקבלו דיווחים על 802 מקרי תקיפה מינית, ועל פי נתוני צה"ל רק 10% מהם הגיעו לחקירה וטיפול משפטי[24]. בסקר פנימי שנערך בצה"ל בשנת 2016, דיווחו 60% מהנשאלות על "אקלים מטריד מינית" נתון שהוא בירידה ביחס לנתוני 2014 אז התלוננו 65% מהנשאלות על אקלים מטריד, כאשר אחת מ-6 חיילות טוענות להטרדה[25].

בקיבוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית מקרי הפגיעה המינית מתרחשית דווקא בתוך התא המשפחתי בו צפוי לכאורה הנפגע להיות מוגן. הפחד מפני איבוד המסגרת המשפחתית, נקמה, ואפילו אהדה לדמות הפוגעת מסייעת לשיתוף הפעולה של הנפגע עם "קשר השתיקה", ופעמים רבות עבירות מסוג זה נמשכות על פני תקופה ארוכה. בגלל המאפיינים המיוחדים של החברה הקיבוצית, לפגיעות בקיבוצים בישראל יש אופי דומה לפגיעות בתוך המשפחה. בנוסף, החברה הקיבוצית תופסת את עצמה כאליטסטית והיא מסרבת להכיר במקרים הבעייתיים, הקשרים וחלוקת הסמכויות בתוך הקיבוץ בין החברים, וטעמים נוספים מביאים לכך שלא פעם הקיבוץ מעדיף להסתיר את הפגיעות ולתת להם פירושים אחרים[2] מחקר שנערך בשנת 2011 וסקר את תופעת תת-הדיווח על אלימות מינית בקיבוצים מצא כי בעוד הנתונים הכלליים בחברה הישראלית מצביעים על 10% מהתקיפות שמגיעות לכדי תלונה במשטרה, בקיבוצים מדובר על 2% תלונות בלבד[26].

במגזר הדתי-לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר של "מכון חרוב" משנת 2012 מספק נתונים על פגיעה מינית לפי חתך מגזרי, ביחס לפגיעה מינית בילדים מראים והנתונים כי שיעור הדיווחים בחברה החרדית, ביחס לגודל האוכלוסייה, הוא מעט יותר גבוה מאשר באוכלוסייה היהודית הכללית. ואילו ביחס לאלימות מינית באופן כללי נמצא שבמגזר החרדי השיעור הנמוך ביותר של דיווחים למשטרה על מקרי אלימות מינית. הסבר אפשרי לכך הוא נטיית הקהילה להסתגרות[27].

בחברה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 הגיעו למרכזי הסיוע כ-35,000 פניות, רק 638 מתוכן על ידי נשים ערביות. עם זאת מספר הפונות ממגזר זה הולך ועולה. לדברי איגוד מרכזי הסיוע "ברור שמקרים רבים אינם מגיעים אלינו או למוקדים אחרים, ומכאן ששיעור המקרים גבוה מזה שנמצא בידינו." מתוך הפניות למרכזי הסיוע, רק כ-20% הגיעו לידיעת המשטרה. נתון זה מוסבר על ידי סקר עשתה עמותת נשים נגד אלימות בשנת 2005 בנושא תקיפות מיניות וההתמודדות אתן בחברה הפלסטינית בישראל, בו 74% מהנסקרים תמכו בפנייה לעמותות פמיניסטיות במקרה של תקיפה מינית, אך 39.1% צידדו במידה רבה או בינונית בשמירת הסוד מטעמי בושה, ו– 40.4% צידדו בכך מחשש להתפרקות המשפחה[5].

ע"פ נתוני מחקר של אוניברסיטת חיפה שנערך בשנת 2012, 22.3% מהילדים הערבים בגילאי 12–17 חוו מקרה של תקיפה מינית[6]

הגירה בלתי חוקית וקליטת עליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, אלימות מינית טומנת בתוכה גם תסמונת סודיות, הכחשה וסירוב לדון באירוע. איומי התוקף והרצון להדחיק את המקרה מובילים נפגעים רבים להימנע מדיווח עליו, וכן הפחד מסטיגמה ומתוצאות שליליות עבור הקורבן אם המקרה ייחשף, כמו הפחד מהתוקף ומתגובת הסביבה והמשפחה[28].

בישראל, הכתובת לדיווח במקרה של תקיפה מינית היא במשטרה או ברשויות הרווחה המדווחים למשטרה במקרה הצורך בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, כתובת חילופית היא מרכזי הסיוע המאוגדים תחת ארגון הגג איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל. בחברה הדתית והחרדית נהוגה במקרים רבים פנייה לחלופות קהילתיות, מוצהרות או שאינם כאלו, לטיפול בעברייני מין. בחברה החילונית, במרבית המקרים, במקרה של תקיפה מינית לא ינקטו צעדים עצמאיים על ידי הנחשפים למקרה. הטיפול מול עבריין המין אם יתבצע יהיה בדרך כלל באמצעות הגשת תלונה במשטרה[דרוש מקור]. הנתונים המצביעים על כך ש-92% מהתיקים בעניין הטרדות מיניות נסגרים על ידי פרקליטות המדינה מביאים לערעור של הפובלציסטית עירית לינור על השיטה וחיפוש אלטרנטיבה[29]. לדברי אורית סוציליאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל מסגרות חלופה מסוג זה הקיימות בחברה הדתית, כמו פורום תקנה, עדיפות על פני פנייה למשטרה. סוציליאנו הביעה את תקוותה כי "הלוואי שהיה פורום תקנה חילוני"[30].

דיווח ותת-דיווח בחברות סגורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה החרדית היא חברה סגורה ומתבדלת. באופן מסורתי מעדיפה הקהילה החרדית לטפל בפגיעות מיניות "בבית פנימה", ומנסה למצוא פתרונות פנימיים לפוגעים מינית ולנפגעים, לא בהכרח כאלה הנעשים על ידי אנשי מקצוע. הנטייה שלא להוציא החוצה מקרים של אלימות מינית, מגובה על ידי רבנים מסיבות שונות, בהן אי הרצון ליצור שימוש לרעה במידע על ידי חילונים[31]. בנוסף, פגיעה בילדים בחברה החרדית נתפסת בעיקר התנהגות שלילית מבחינה הלכתית ומוסרית, ולא כהתנהגות פלילית. לפיכך, במקרה ויתוודעו אנשי הקהילה למקרה של תקיפה מינית, הם יעדיפו לקרוא לתוקף, להזהיר אותו, לאיים עליו, או להפנות או לטיפול יעיל או שלא, אך לא להתלונן במשטרה[4]. תופעות אלו ייתכן שגורמות לתת-דיווח בנושא זה, דבר המקשה על איסוף נתונים מדויקים הנוגעים להיקף התופעה. בנוסף, קיימת תפיסה לפיה חרדי ש"מלשין" לרשויות על אירועים פליליים כאלה או אחרים נתפס כ"מויסר", בוגד. אולם בתחום זה חל שינוי[דרוש מקור], ורבנים רבים, ובכללם הרב אלישיב כתבו בפסקי הלכה שאין חשש כזה אם אין ספק שהמאורע קרה[32]. שיתוף פעולה עם הרשויות נתפס בקהילות שונות כאסור מכל וכל. כמו כן, קיים גם חשש שפרסום המקרה יאיר באור שלילי על תדמית החברה החרדית שילדיה גדלים על איסור חילול השם. הדבר קיצוני במיוחד בקהילות חרדיות סגורות, ובפרט בכאלה שאינן מכירות במדינה. מקרה קיצוני לתופעה כזו ניתן לראות במקרה שסיפר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, לפיה במקרה משנות העשרים, אישה שהעזה להתלונן על בעלה שאונס את ילדיה קיבלה בתגובה פשקווילים נגדה ונאלצה לעבור לגור בעיר אחרת[33].

בדומה לגברים בחברות אחרות[34] גברים חרדים שנפגעו מינית, ממעטים לדווח על הפגיעה המינית שחוו[35]. רבים מהם לא דיווחו על כך מכיוון שלא זיהו באינטראקציה המינית אופי פוגעני-מיני. גם בקרב מי שזיהו את האינטראקציה המינית כאקט פוגעני, נמנעו הרוב מלדווח על כך, ולמעשה רוב הנפגעים נמנעו מלדווח על הפגיעה המינית. נפגעים שנמנעו מלדווח על הפגיעה לסמכות הדתית-חינוכית, עשו זאת משום שראו בדיווח הלשנה, ומשום שחשבו שהם לא יקבלו מהם עזרה. לדברי החוקרת שרה זלצברג, עיקר התגובה של הסמכות הדתית כלפי הנפגעים התמקדה בהיבט הדתי של הפגיעה ובהענשת הצד התוקף, תוך התעלמות מן הקרובן ומהמצוקה שהוא חש. בחלק מן המקרים התוקף הושעה מן הלימודים במסגרת החינוכית, אך ברוב המקרים התוקף הוחזר למוסד כעבור זמן מה[35].

דוגמה להתנהלות בנושאים אלו בחברה החרדית ניתן לראות בתחקיר שעשתה העיתונאית אריאלה שטרנבוך עבור "ידיעות אחרונות". בתחקיר רואיינו למעלה מ-20 רבנים בשאלות על בחורה וילד שנפגעו מינית. רובם המליצו לה לנסות להסדיר את העניין בתוך הקהילה, ולא לפנות לרשויות. הנימוקים היו חשש להרס משפחת התוקף והתוקף עצמו, וחשש להרס חייה של הבחורה עצמה - אם נפגעה מינית הדבר עלול לפגוע בשידוכיה. לטענת רבים מהם, תלונה וכתב אישום לא יעזרו, ויש לטפל בתוקף ולהזהירו. גם במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית אין ממליצים בהכרח על תלונה במשטרה, שכן הגשת תלונה עלולה להיות חוויה קשה עבור המתלוננת עצמה. אולם במקרה של פדופיליה, קיימת חובת דיווח, ובפרט כשמדובר באנשי מקצוע העובדים עם ילדים[36].

כתחליף להגשת תלונה במשטרה וטיפול מסודר בפוגעים, רווחו בעבר ניסיונות טיפול עצמאיים במסגרת הקהילה. ובמקרים מסוימים הורחקו עברייני המין מהקהילה בה הם פגעו למדינה אחרת או לעיר אחרת, אך לא נענשו ואף לא קיבלו טיפול מתאים[37]. כיום רבני הקהילות מחייבים בדרך כלל את עברייני המין לקבל טיפול, במטרה למנוע את המקרים הבאים. כך שגם אם התלונה אינה מועברת למשטרה מסיבות כאלה או אחרות, העבריין, אם נחשף, יקבל טיפול גם אם לא ייענש על ידי גורמי החוק[38].

במגזר הדתי לאומי הוקם בשנת 2003 מוסד רשמי בשם פורום תקנה לשם מתן מסלול חלופי ודיסקרטי לטיפול בתלונות על הטרדה מינית של בעלי סמכות בקרב הציונות הדתית. באתר הפורום מוצגת מטרת הפורום: "ליצור דרך נוספת עבור המתלוננות לטפל בתלונה ביעילות, ולמנוע את הישנותה ואת נזקיה למתלוננת ולנשים נוספות". הפורום אינו רואה עצמו כתחליף למערכת אכיפת החוק הרשמית, אלא כגוף המיועד לטפל בתלונות שלא הגיעו למשטרה או שאופיין אינו פלילי.

סיקור ושיח ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, בעיתונות הכללית הכתובה מרבים לעסוק בנושא. החברה החילונית רואה בחיוב שיח הציבורי על תופעות אלו, היא אינה רואה בזה כמתן לגיטימציה למקרים אלו, אלא היא דווקא רואה בזה דרך של הוקעה על ידי פרסום של מקרי תקיפה עם פרסום שמות הנאשמים.

יש הטוענים כי אווירת הפתיחות בציבור החילוני מביאה למקרים רבים יותר של אלימות מינית, וזו הסיבה לכך שקמפיין ה-Me Too עסק ברובו באישים מהמגזר הזה.[דרוש מקור][39] ויש הטוענים מנגד שמקרי הפגיעה המינית בחברה החילונית זהים לזו הדתית[7], והסיבה שבשלה הקמפיין מתמקד דווקא בציבור הזה היא משום הפתיחות הקיימת בו[דרוש מקור].

בחברה החרדית דיון ציבורי על מין או עבירות מין נמצא בטאבו. בעיתונות החרדית הכתובה נמנעים מלעסוק בנושא. לדברי כתב "יתד נאמן", הטענה שיש אצל החרדים שתיקה מכוונת בנושא אינה נכונה משום שלדבריו, העיתון לא מדווח על שום אירוע פלילי במסגרת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו", אולם, העיתון כן עוסק בנושאים בעקיפין ובמילות קוד. לדבריו, הסיבה שבשלה לא יפרסמו כתבה כדי להזהיר את ההורים מפני תוקף באזור מסוים היא כי "לא נדווח על פגיעה בילדים בדיווח חדשותי, אלא במאמרי דעה, כדי שלא לגרום לעוד מקרים"[40].

אולם, השינויים בחברה החרדית גורמים לכך שהעיתונות החרדית חדלה להיות כלי התקשורת היחיד ממנה היא ניזונה. השיעורים של החשיפה לאינטרנט עולים, ובהתאמה, החשיפה לתקשורת הכללית אם במישרין ואם בעקיפין - עולה. דוגמה לכך ניתן לראות בפרשת מין קשה שקרתה ב-2016, בה כתב האישום המפורט עבר בקבוצות WhatsApp, בפייסבוק ובמייל. אף שמרבית המדיה החרדית - תחנות הרדיו והעיתונות הכתובה לא עסקו כלל בנושא, המידע הגיע לרבים ממקורות אחרים[41]. ככלל, בשונה מהעיתונות החרדית הכתובה, בעיתונות החרדית האינטרנטית חל שינוי של ממש בגישה. אם בעבר נמנעו מלסקר נושאים מהסוג הזה, בעשור השני של המאה ה-21 האתרים החרדים מקפידים לסקר פרשיות אלו, מתוך אג'נדה להעלאת המודעות[42]. כך פרסם ביולי 2016 אתר "בחדרי חרדים" מאמר מערכת לפיו האתר "חרת על דגלו להיות לפה עבור הנפגעים, ולהביא למיגור ולצמצום הרעה החולה", וכי הוא קורא להכנסת החינוך למוגנות לכל הילדים בכל המוסדות[43]. גם סיקורים אלו יהיו מתוך התחשבות במאפייני המגזר ובניסוחים מותאמים. במקום אונס, ישתמשו במילה התעללות או תקיפה, לדוגמה[44][43].

השינוי בתחום השיח הציבורי מתבטא גם בניסיונות של קבוצות חרדיות שונות, חלקן בעלות אופי ליברלי, לעורר את השיח סביב נושא זה במגזר החרדי. לדוגמה, בפייסבוק הוקם על ידי שלוש צעירות ושלושה צעירים חרדים עמוד בשם "לא תשתוק". מטרתו המקורית הייתה להעלות את המודעות לנושא בחברה החרדית, וזאת באמצעות פרסום עדויות שנשלחות על ידי הגולשים על חברי הנהלת הדף. לדברי פליישמן, אחד היזמים, "יש מערכת של השתקה, אך בשלב ראשון אנו פועלים להיאבק בשתיקה. שהיא לא באשמת אף אחד, אלא תוצאה של מאפיינים שנהוגים בחברה החרדית. פשוט אין מודעות. הנפגעים מתביישים. הבסיס לזה הוא העובדה שכלל נושא המיניות לא מדובר, כי התייחסות אליו היא כאל נושא שצריך להיות בצנעה. אבל זה מביא לכך שגם נושא ההטרדות המיניות לא מדובר, וכך הנפגעים מתביישים, ההורים לא יודעים, לא מטופלים, וגם הפוגעים ממשיכים בדרכם". אף כי הוקם בעיקר כדי לעלות את המודעות, הארגון משמש ככתובת עבור נפגעי מין ועוזר להם במקרה הצורך בהגשת תלונות, בליווי לבתי משפט, וכדומה[45].

טיפול בנפגעים ובפוגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה החילונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחברה שאינה בעלת אופי קהילתי, בחברה החילונית נשענים נפגעי אלימות מינית במידה רבה על רשויות המדינה או גופים ציבוריים. העדר מנגנוני תמיכה וטיפול קהילתיים הופך את נפגעי האלימות המינית לתלויים בביורוקרטיה אופיינית, בתקופה בה הם רגישים, פגיעים וחסרי ישע במיוחד. במקום זאת נפגעות רבות בחברה החילונית בוחרות בפניה לעמותות פרטיות המציעות את עצמן ככתובת לנפגעי תקיפה, אם כעזרה ראשונה באמצעות קווי חירום, ואף כליווי המשך באמצעות מרכזי סיוע המציעים ליווי התנדבותית בתהליך, בהכוונה טיפולית, משפטית ועוד.

עם זאת, יכולת הסיוע ווחופש הפעולה של ארגונים אלו פוחתים משמעותית כשמדובר בפגיעה בקטינים. פגיעה מינית בילדים היא תופעה הנמצאת במגמת עליה כל העת. כמחצית מהדיווחים למשרד הרווחה ומרבית הפניות למרכזי הסיוע הם על פגיעות מיניות בקטינים. במקרים של פגיעה בקטינים, הנאמנות לחובה החוקית לדיווח למשטרה מגבילה את יכולתם של מרכזי הסיוע הייעודיים לשמש לנפגעת מקום מבטחים בו היא יכולה לספר את סיפורה[46]. לעומת זאת, הסתמכות על הרשויות המדינה בלבד עשויה להותיר ילדים נפגעי תקיפה מינית ללא מענה טיפולי הולם, ולעיתים אף לעכב את הטיפול. על פי דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת [47] קיים מחסור כלל ארצי במטפלים קליניים (פסיכיאטרים, פסיגולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים), הללו מועסקים על פי רוב על במרפאות בריאות הנפש המופעלות על ידי משרד הבריאות, ובהן יש תורי המתנה ארוכים, שנמשכים חודשים ועשויים להגיע אף עד שנה. הכוונה לגורם טיפולי חילופי על ידי מרכזי הסיוע הפרטיים אינה מועילה במקרה של קטין בו קיימת חובת דיווח, שכן עד לחקירת הקטין הנפגע הוא מנוע על פי חוק מלקבל סיוע נפשי לטווח ארוך, עקב החשש ל"זיהום החקירה" על ידי בני משפחה או גורמי סיוע. לדברי עו"ד עופרה בן מאיר, מנהלת תוכנית ליווי ילדים נפגעי עבירה של המועצה הלאומית לשלום הילד, ישנם עבירות מין הנחשבות "חמורות פחות" או שאין בהם חובת דיווח, כמו פגיעה על ידי זרים, במקרים אלו עשויה ההמתנה לחקירה - ועימה ההמתנה לטיפול, להימשך אף מספר חודשים[48].

בחברה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, בחלקים שונים בציבור החרדי קיימת הסתייגות מקבלת טיפול נפשי. חלקה נובעת מסיבות אידאולוגיות, כמו טענות שמדובר בהשקפה חילונית הנוגדת את רוח התורה וחלקה נובעת מחששות שהטיפול ייפגע בשמו הטוב של המטופל ואף יפריע לו במציאת שידוך בעתיד[49]. נוסף לכך, קיימת תחושה של זלזול מצד החברה הסובבת לדרכי הטיפול המקובלות עליהם[4]. משכך קבלת טיפול מאנשים שאינם נמנים עם המגזר החרדי עלולה להיות מרתיעה, ולנוכח המספר הקטן של מטפלים מקצועיים בחברה החרדית, נפגעים רבים נותרו ללא מענה[המקורות הנוכחיים מדברים על קטינים ספציפית]. עם זאת, המודעות לצורך בטיפול בנפגעי מין בחברה החרדית עלתה יחד עם העלייה במודעות לעבירות אלו. עם הבנת הצרכים הייחודיים של הקהילה החרדית מצד מטפלים "מבחוץ" מחד, והפתיחות של הקהילה החרדית מאידך, נוצר אמון המאפשר שיתוף פעולה בטיפול בנפגעים[50][51].

על מנת לעודד טיפול בפגיעות מיניות בחברה החרדית ולגשר על הפער והחשש בין החברה החרדית לחילונית, גייסה משטרת ישראל 16 חוקרים מהחברה החרדית שעובדים בתחנות המשטרה. בנוסף, המשטרה נמצאת בקשר רציף עם רבנים וראשי קהילות חרדיות, מתוך מטרה למצות למקסימום את שיתוף הפעולה. על פי המועצה לשלום הילד, המפעילה מזה למעלה מ-15 שנה פרויקט לליווי ילדים נפגעי עבירה, קיימת עבודה לשיתוף הפעולה בין שירותי הרווחה לבין הקהילות החרדיות במספר ערים, לדוגמה - מחלקת הרווחה בעיריית בני ברק עם הרב יהודה סילמן ומחלקת הרווחה במודיעין עילית עם הרב מאיר קסלר. במסגרת ניסיון זה נוצרו שיתופי פעולה בנושא של פגיעות מיניות בילדים מול מנהיגי הקהילה, אך מדובר עדיין בהיקף מצומצם. על פי דורון אגסי, מנכ"ל עמותת "שלום בניך" המטפלת בפוגעים מינית ובנפגעי תקיפה מינית בחברה החרדית והדתית, יש מחסור חמור במסגרות לטיפול בפגיעה מינית מטעם המדינה ובמסגרות לטיפול בסטייה מינית ובעברייני מין, ואין די תוכניות מניעה, אבחון וטיפול המופנות לאוכלוסייה זו. משכך, נמצאים בקהילה פוגעים רבים ללא טיפול[4].

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נפתחה עמותת שלום בנייך על ידי דורון אגסי, עובד סוציאלי, לאור בקשתם של הרב סילמן והרב ניסים קרליץ מבני ברק, שקהל היעד שלה הוא הציבור הדתי והחרדי. עמותה זו היא בין העמותות היחידות בארץ שעוסקות בטיפול בעברייני מין. העמותה גם מעבירה סדנאות להורים, מורים, רבנים ומלמדים בחדרים לזיהוי פגיעות מיניות וכן מכשירה אנשי מקצוע דתיים וחרדיים לטיפול בעברייני מין. מטבע הדברים, אנשי המקצוע צריכים להתאים עצמם לקהל היעד, להבין את קודי ההתנהגות ולכבדם על מנת שהטיפול יהיה יעיל, וכן כדי להשיג שיתוף פעולה עם הקהילות החרדיות[32].

ארגונים ומוסדות סיוע בישראל לנפגעי אלימות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פועלים ארגוני תמיכה רבים לנפגעי אלימות מינית, כמוקדי חירום ולסיוע ממושך יותר, ובהם:

  • מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס (קריית שמונה והגליל) (ע"ר)
  • סיוע לנשים ונערות נגד אלימות, בנצרת
  • מרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית – חיפה והצפון (ע"ר)
  • מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – השרון (ע"ר)
  • מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב (ע"ר)
  • מרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית – ירושלים ע"ש לינדה פלדמן
  • תאיר – מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה והטרדה מינית (ע"ר)
  • מסל"ן – מרכז סיוע לנשים – נגב
  • מרכז הסיוע לנשים דתיות
  • "אלסואר" – תנועה פמיניסטית ערבית לתמיכה בנפגעות תקיפה מינית (ע"ר).

החל מ-27 ביולי 2012, שיחות טלפון אל מוקדי סיוע אלה הן ללא תשלום[52].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדד אלימות לאומי מהמשרד לביטחון פנים
  2. ^ 2.0 2.1 ד"ר טליה אתגר, רגישות רב תרבותית כלי הכרחי בטיפול בקטינים שתקפו מינית עט השדה יולי 2009
  3. ^ שמואל גולדשטיין ורינה לאור, היבטים בין תרבותיים והשפעתם על אנשי מקצוע בהקשר של איתור ילדים נפגעי התעללות והזנחה וחובת הדיווח משפחה במשפט כרך ג-ד, תשס"ט-תש"ע
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 מריה רבינוביץ', סוגיות בתחום האיתור והטיפול בקטינים נפגעי עבירות מין בחברה החרדית, מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 20 ביולי 2015
  5. ^ 5.0 5.1 לינדא ח‘ואלד-אבו אלחוף, ההתמודדות עם פגיעה מינית בחברה הפלסטינית: סיכום ביניים, בתוך: פגיעה מינית במשפחה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל, 2010
  6. ^ 6.0 6.1 התעללות, הזנחה ואלימות כלפי ילדים ובני נוער בישראל: בין שכיחות לדיווח המרכז לחקר החברה באוניברסיטת חיפה 2013
  7. ^ 7.0 7.1 יצחק טסלר, מחקר: גם נשים דתיות סובלות מאלימות מינית, באתר nrg‏, 25 בנובמבר 2009.
  8. ^ גיל רונןפרשנות "ההטרדות": בין תיעול לבלבול, באתר ערוץ 7, 21 בנובמבר 2017.
  9. ^ מאיר ברנד, "אונס רחמנא פטריה?" – על נפגעי תקיפה מינית, אוגוסט 2008
  10. ^ Leif Edward Ottesen Kennair, Mons Bendixen, Sociosexuality as predictor of sexual harassment and coercion in female and male high school students, 11 August 2011, http://www.ehbonline.org
  11. ^ CHELSEA R. WILLNESS & PIERS STEEL & KIBEOM LEE, A META-ANALYSIS OF THE ANTECEDENTS AND CONSEQUENCES OF WORKPLACE SEXUAL HARASSMENT, PERSONNEL PSYCHOLOGY 2007
  12. ^ nrg יהדות, 40% מנשות המגזר הדתי-לאומי חוו תקיפה מינית, באתר nrg‏.
  13. ^ גיל קלנר 20.11.16 14:17 י"ט בחשוון תשעז, ‏יותר מ-50% מהסרוגות חוו הטרדה מינית, באתר "סרוגים", 20 בנובמבר 2016.
  14. ^ נתונים סטטיסטיים על הטרדה מינית, באתר "מקום".
  15. ^ יניב קובוביץ, ללא מענה, המורות למדו לא להתלונן על הטרדה, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2014
  16. ^ מאת ראלי סער, אלפי תלמידים: הוטרדנו מינית בידי מורים, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2002
  17. ^ תום גומפל וענת זוהר, אלימות מינית בבתי הספר בישראל - דו"ח ביניים על סמך מחקר בית הספר לחינוך האוניברסיטה העברית, האוניברסיטה העברית בירושלים, מרץ 2006
  18. ^ הילי כוכבי, 'משחקים אסורים
  19. ^ אור קשתי, אין בית ספר ללא אלימות, באתר nrg‏, 22 בפברואר 2006
  20. ^ לוי אינה ובן-דוד שרה, הטרדה מינית באוניברסיטת תל - אביב אגודת הסטודנטים אוניברסיטת תל-אביב, 2001
  21. ^ גב' אינה לוי וד"ר שרה בן דוד, תופעת ההטרדה המינית ומקומה בארגון הצבאי נובמבר 2002
  22. ^ מאת רותי סיני, מחקר: יותר הטרדות מיניות בצה"ל מבשוק האזרחי, באתר הארץ, 15 באפריל 2003
  23. ^ מתן חצרוני, ‏אחת מכל 8 חיילות בצה"ל דיווחה השנה על הטרדה מינית, באתר ‏mako‏‏, ‏3 בפברואר 2014‏
  24. ^ גילי כהןעלייה של כ-20% במספר הדיווחים על פגיעות מיניות בצה"ל ב-2016, באתר הארץ, 30 בינואר 2017
  25. ^ גילי כהןסקר פנימי של צה"ל: אחת משש חיילות הוטרדה מינית בשירות הצבאי, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2017
  26. ^ עדי חשמונאי, תקיפה מינית בקיבוצים: רק 2 אחוזים מתלוננות, באתר nrg‏, 25 בנובמבר 2011
  27. ^ מכון חרוב, פניות לעובדים סוציאליים לחוק נוער והטיפול בהן: סיכום ממצאים שנת 2012, טבלה 5, ‏15 באוקטובר 2017.
  28. ^ Briggs L, Joyce PR. What determines post-traumatic stress disorder symptomatology for survivors of childhood sexual abuse? Child Abuse & Neglect, 1997, 21:575–582.
  29. ^ הפטריוטיםההטרדות המיניות - מגפה או בשוליים?, באתר ערוץ 7, 23 בנובמבר 2017.
  30. ^ שני ברזילי, אפקט קצב: מתלוננות מעדיפות להתרחק מהמשטרה, באתר תאגיד השידור הישראלי, 20 בדצמבר 2016.
  31. ^ חיה רוזנפלד, החברה החרדית - חומה ופתחים בה, בתוך על הקו:גיליון מיוחד:אלימות מינית במערכות סגורות, 2000
  32. ^ 32.0 32.1 חגית ששר, על טיפול הנפגעי אלימות מינית בחברה החרדית, מוסף מקור ראשון, 27 בפברואר 2009.
  33. ^ יובל גורן, במודיעין עלית מתקשים להתמודד עם השמועות על האונס, באתר nrg‏, 7 בפברואר 2013
  34. ^ https://www.1202.org.il/local/telaviv/information/what-is/men/hard-to-talk
  35. ^ 35.0 35.1 שרה זלצברג, שתיקת הגברים:על דיווח ותת דיווח של גברים חרדים שחוו פגיעה מינית, בתוך אלימות אילמת-גברים כקורבנות, יעל וילצ'יק אביעד ויואב מזא"ה, אונ' אריאל, תשע"ד, עמ' 175 פרק 7
  36. ^ אריאלה שטרנבך ויהודה שוחט, "ידיעות אחרונות", שקט, מטייחים. מקריבים את הנפגעים החרדים, באתר ynet, 22 ביוני 2015
  37. ^ רב הגלוי
  38. ^ יוסי אלי, "החליטו לבד על העונש": 22 חרדים חשודים בעבירות מין בקטינים ונשים, באתר nana10‏, 27 במרץ 2017
  39. ^ מתעלמים מאווירת העבירה בשיח ההטרדות צביקה מור, ערוץ 7, כ"ה בחשון תשע"ח
  40. ^ יצחק טסלר, השקט שנשבר: החרדים מדברים על תקיפות מיניות, באתר ynet, 17 ביולי 2012
  41. ^ יאיר אטינגרהאינטרנט מספק לחרדים מידע על פרשות חמורות וחודר את מעטפת השתיקה, באתר הארץ, 27 במאי 2016
  42. ^ יקי אדמקר‏, קשר השתיקה נסדק: פרשות מין פרצו את מחסום התקשורת החרדית, באתר וואלה! NEWS‏, 26 במאי 2016
  43. ^ 43.0 43.1 מערכת 'בחדרי חרדים', פרשת תקיפה חדשה - 'בחדרי' קורא ומתריע, באתר בחדרי חרדים, 17 ביולי 2016
  44. ^ אורית רונאל, רב הגלוי, באתר mako‏ 21 בפברואר 2013
  45. ^ מנדי גרוזמן, "לא תשתוק": חרדים מדברים על הטרדות מיניות, באתר nrg
  46. ^ עו"ס מירי מרגלית ועו"ד כרמית קלר חלמיש, חובת הדיווח על התעללות בקטינים: דילמת מרכזי הסיוע, בתוך: פגיעה מינית במשפחה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל, 2010
  47. ^ הדוח נכתב לפני ביצוע הרפורמה בבריאות הנפש בישראל
  48. ^ מרכז המחקר והמידע של הכנסת: טיפול נפשי לקטינים נפגעי תקיפה מינית, מסלולי טיפול באחריות משרדי הממשלה, כתבה: נטע משה, 7 בפברואר 2013.
  49. ^ אליעזר היון, חרדים חרדים: פסיכולוגיה 'עידוד לעברות חמורות', באתר ynet, 5 בדצמבר 2012
  50. ^ טובה צימוקי, ‏חרדים לילדים, באתר "ידיעות אחרונות", 29 ביוני 2016.
  51. ^ טיפול בקטינים שלהם התנהגויות מיניות פוגעות במגזר החרדי, ד"ר טליה אתגר, פסיכואקטואליה, אפריל 2016
  52. ^ חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 52), התשע”ב-2012, ס"ח 2347 מיום 27 במרץ 2012